התערוכה "דיסטורשן" של מיכאל רורברגר מעניקה למתבונן/ת מבט על עשייה עשירה בת מספר עשורים. בתערוכה, עבודות במדיה שונות: צילום, צילום מטופל, ציור ומנעד רחב של נושאים, והיא מתפרשת במספר חללים במוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית. בתערוכה, רטרוספקטיבה של חמישה עשורים בקירוב ואף יותר, סדרות של צילומים ובהן מוצגות דמויות מסצנת המוזיקה המקומית ומחו"ל. תצלומים שהושלכו ע"י בעליהם ואותם אסף, וציור.

רורברגר, יליד צ'לטנהם, אנגליה, התוודע למוזיקה בשלהי שנות ה־60 של המאה ה־20, בעת שהיה חבר בקבוצת אמנות האוונגרד העין השלישית, קבוצה אניגמטית בהנהגתו של ז'ק קתמור, שפעלה קומונה משלהי שנות ה-60 ועד 1973. חברי (וחברות) הקבוצה האמינו בשחרור עצמי דרך אמנות.

בראשית שנות ה־70 הציג רורברגר ציורים בגלריה אנגל בירושלים ובגלריה דוגית בתל אביב. תפיסת כוללת של האמנויות התגבשה כבר בשנות הששים הפופ: מוזיקה, אמנות, עיצוב, אופנה ועוד. אותה תפיסה ממשיכה בשנות ה-70, רוק באנלוגיה לאמנות מודרנית ובהמשך "הפאנק" והקשריו לאופנה, מוזיקה, אמנות ותפיסת עולם. רורברגר מגיב לתפיסות אלו, יוצר במדיה שונות, ציור, צילום אנלוגי, צילום דיגיטלי, כתיבה…ונע בין מרחבים שונים המערבים בין המרחב האישי, הפרטי לבין המרחב הקולקטיבי. "מיכאל רורברגר, גלריה של איש אחד", כך נכתב עליו ב-1987. "רורברגר הוא קולקציה של אמנויות. הוא מסתכל על החיים מנקודת מבט אחת שהיא רק שלו […] מה אתה מיכאל? צלם, פסל, צייר, משורר? אני אמן! אני סקרן"![1]

במחצית שנות השבעים, רורברגר נסע ללונדון, שם חווה מקרוב ובזמן אמת את 'התפוצצות' הפאנק של 1976 ו-1977. המוסיקה המהירה והמחוספסת, הגישה שלפיה כל אחד יכול לעשות אמנות, האסתטיקה של הפאנק – כל אלה שבו את דמיונו, והוא ראה הופעות של כל להקות הפאנק החשובות וגם צילם בלי הפסקה את הפאנקיסטים הצעירים[2].

בתערוכה מוצגות דמויות מסצנת הפאנק, השם הקיבוצי לזרם מוזיקלי חתרני שזעזע את מוסכמות הרוק באמצע שנות השבעים של המאה ה-20. המונח, שהושאל משפת הרחוב, מתאר גישה וצורת הפקה מוזיקלית המאופיינות בתוקפנות, בחספוס ובחוסר מקצוענות מכוון ומודע לעצמו. סגנון השם דגש על ניהיליזם, לעג גרוטסקי והתנגדות רועשת לסגנון הנוח והמסודר של התרבות הכללית.[3]   

בקטלוג התערוכה, "צלמי הארץ, מראשית ימי הצילום ועד היום" כותב גיא רז: בין הצלמים ששבו לישראל מלימודים בחו"ל באותה תקופה היה גם מיכאל רורברגר ששב מלונדון. הצלמים הציגו בתצלומיהם תכנים בעלי אופי אישי ונושאים חברתיים ופוליטיים מתוך עמדה אישית ואנטי ממסדית. בתחילת שנות ה-80 של המאה העשרים החל להיווצר בישראל גם צילם פוסט מודרניסטי המשלב ערכים קונספטואליים, כמו שימוש בטקסט על תצלומים או לידם.[4]

בהמשך מציין רז: "[…] תערוכתו של מיכאל רורברגר עוסקת בשלושה נושאים: א. ארכיאולוגיה של מכונות צילום, תצלומים שהושלכו לרחוב, והוא נטל אותם. אלה צילומים שנעשו במכונות פוטומטון,[5] ה'סלפי' של ימים עברו, קודם הצילום בסלולרים ב. דיוקן עצמי, תצלומי פולרואיד צבעוניים שבהם הצטלם מיכאל בפוזות אישיות. ג.וכמו כן תופעת הפאנק[…]רורברגר מתעד חריגים שראה במועדוני הפאנק בלונדון. […] התוצאה היא פנורמה רחבה ומגוונת, משופעת במראות דרמתיים עשירי דמיון וצבע.[6]

באשר לשם התערוכה "דיסטורשן", דיסטורשן, אפקט רוקיסטי של נגינה בגיטרה חשמלית בעומס־יתר באמצעות מגבר או "תיבת אפקט" המעוותים את הצליל, מופיע בציור של רורברגר כסימפטום של משהו טפילי, מֶֶם או גוף זר הבא לשבש את הדימוי; הוא נודד מקו גרפי מרקרי, נקי, עיצובי ומתפתל ,כמעין לבירינת, למבע אקספרסיבי ומשוחרר בגרפיט או במכחול, מציור בצבע גולמי על נייר ועל דיקט לציור על בד.[7]

בתערוכה מוצג מדיום הציור. רורברגר אותו הכרתי כמבקר מוסיקה, ואת הבלוג שלו "מיקרובי, הבלוג שמתנהג אחרת", ואמן צילום, הציג כבר בתחילת שנות השבעים תערוכות שעניינן ציור.   [8]

בעבודות המוצגות במוזיאון אשדוד ניכר הדיאלוג אותו מנהל האמן עם אמני גרפיטי, קריקטורות, ועוד. בציורים מוצג ערב רב. דמויות זעירות, מעוותות והיברידיות, פניהן מחוקות ולעתים חסרות צביון אנושי, מעין הכלאה של אדם, חיה, חיה/בעל כנף? אדם/חייזר? חדי קרן (unicorns), כלבים מרובי ראשים (מעין קרברוס) חורצים לשון. לעתים הדמויות מנהלות שיח ביניהן, חושפות לוע חייתי ושיניים משוננות, בשיח שיש בו מן האלימות והמיניות הבוטה. ויש שהן פונות אל הצופה, מבטן חידתי. באחת העבודות, דמות שאפה ואיבר מינה מזדקרים קדימה…מוקפת בכלבים חורצי לשון. בחלק גדול מהעבודות כתב היד חופשי, אקספרסיבי, ולעתים מערב דימוי מדוקדק. בעבודה אחרת ניכרת השראה ממסיכת פולחן אפריקאית או מהאיים ונוצר דיאלוג בין הדימוי העשוי במשיכות מכחול נקיות בצד הכתם האדום המתפשט, החומרי במהותו. ובדומה, ציור בו מעמת האמן דימוי עשוי בקפידה (מטחנה) בצד כתמי צבע אדומים המצוירים באופן חופשי. תינוק שחור עם דימויי מטוסים כסמל? כסמן? החידתיות ניכרת ברוב העבודות, החידתיות, חסרות המענה. השפעות העולות על הדעת הן מז'אן מישל בסקייאה, אך לא רק. ניכרת קרבה עם עבודותיו של ז'אן דובופה בעבודותיו ממחצית שנות ה-40 של המאה ה-20 המתכתבות עם גרפיטי, גבוה ונמוך, עם עבודותיו של ז'אן פוטרייה, בשרבוט הקווי, ואף עם עבודותיו של קית' הרינג בציור הדמויות על קירות שונים בברלין, פיזה, מילווקי, ניו יורק ועוד ובעיקר בעבודות המוצגות בסטודיו שלו בניו יורק.

ולא ניתן לסיים בלא מספר מילים על רורברגר האספן. האמן המשוטט האוסף דימויים, דמותו של הפלנר (המשוטט) העירוני המתמסר לעיר המעניקה לו ממכמניה (צילומים, מוסיקה: דיסקים ותקליטים, ספרים). ורורברגר שמזכיר לי את "מחלת ארכיב" של ז'אק דרידה, אבל על כך בפעם אחרת.

תודה! תודה למיכאל רורברגר על המידע והדימויים.

---

[1] יוסי קאנץ, מיכאל רורברגר, גלריה של איש אחד, על המשמר 31.7.1987

[2] בן שלו, מה יהיה הגלגול הבא של רורברגר, הארץ, 28 במרץ 2014; בן שלו, מיכאל רורברגר חיכה 50 שנה כדי להעלות תערוכת יחיד מוזיאלית, ועוד כזו ש"יש בה הפרעה נפשית", הארץ, 13 בנובמבר, 2021.

[3]סגנון הפאנק נקשר בעולם דימויים בעל מאפיינים מובהקים: סיכות ביטחון הנעוצות בשיער מחודד וצבוע, בגדים קרועים, סמלים של סקס, כוח ופשיזם, פירסינג, כיעור מכוון ועוד. תרבות הפאנק והפוסט-פאנק השפיעו באופן עמוק על התרבות הפופולרית. דוד גורביץ, דן ערב, אנציקלופדיה של הרעיונות, פאנק/פוסט פךאנק

[4] בין האמנים, עודד ידעיה, שוקה גלוטמן, שמחה שירמן, משה ניניו, חיים דעואל לוסקטי, דגנית ברסט, בתוך:  גיא רז, צלמי הארץ: מראשית ימי הצילום ועד היום, תל אביב: מפה – מיפוי והוצאה לאור, 2003, עמ' 83, 265-264.

[5] פוטומטון – (בצילום) מכונת צילום ציבּוּרית המצַלמת דיוקָנים בתוך דקה ומופעלת על־ידי מַטבְּעות, מילון אבניאון https://www.milononline.net/do_search.php?Q=%F4%E5%E8%E5%EE%E8%E5%EF  

[6] גיא רז, שם.

[7]יעל כץ בן שלום, מיכאל רורברגר, דיסטורשן, ציטוט מטקסט התערוכה.

[8] נעמי בנצור, "רוצה לעשות רושם" גלריה אנגל, ירושלים, מעריב, 13.3.1970. בנצור מציינת את  השפעותיו של אורי ליפשיץ הניכרות בציוריו של רורברגר, מערבולת הקווים הדקיקים המשולבים זה בזה והדמויות המיניאטוריות החוזרות ברוב היצירות.