אדוה דרורי, כיבוי אורות, אוצרת: אורית קוליקובסקי, גלריית הקיבוץ גן שמואל, 4.12.2021-2.10.2021

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום דימה ולרשטיין

"כיבוי אורות", משפט/מושג המוכר בחיי הורים לילדים רכים, מקבל משמעות טעונה בתערוכה "כיבוי אורות" שעניינה הלינה המשותפת בקיבוצים. תערוכה זו מוצגת כחלק מאירועי שנת המאה של קיבוץ גן שמואל, ממעט הקיבוצים שנותרו במסגרת הקיבוץ המקורי ולא עברו הפרטה או הרחבה קהילתית משמעותית ע"י אנשים ומשפחות מבחוץ.

דרורי, אמנית רב תחומית ומרפאה באומנות, בת קיבוץ שריד בעברה, בונה מיצבים ומיצגים, שעניינם הביוגרפיה האישית שלה כילדה וכנערה מתבגרת. בעבודות אלה היא בודקת וחוקרת את ההקשרים בין בית הגידול שלה, לבין האידאולוגיה הקולקטיבית ששררה בקיבוצים בימים עברו, ומבקשת לחדד את הקשר שבין האמנות לריפוי, בין הפצע לצמיחה ובין האישי לקולקטיבי.

מרחב הגלריה מעורר השתאות. הקירות והתקרה שבו צבועים תכלת (צבע המהדהד לגן "תכלת" בו גדלה). בחלל מוצגות עבודות תפירה ורקמה – כריות, שמיכות בובות ופריטים נוספים מעולם התינוקות. למשפטים הרקומים עליהם תפקיד מבאר, מנחה ואף מכמיר לב. התערוכה מפעילה את הצופה/מבקר המשוטט בין העבודות, נכנס ויוצא בעדן, חווה אותן.

צבע ה"תכלת" כמצוין בטקסט התערוכה, מתכתב עם השורה מהשיר 'ערב מול הגלעד' – "האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים, זו השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים…"  והצבע "תכלת, כתכול השמיים הוא רב משמעויות, יש בו מן השלווה. "תכלת" הוא צבע אפוף במיסטיקה וחשוב ביהדות "כי מן התכלת..", וחשיבותו רבה בנצרות (מריה אם ישו, כמלכת השמיים) ובאסלם.

"לינה משותפת", דפוס אידיאולוגי ששימש להלנת ילדים בבתי הילדים בקיבוצים, ובנפרד מהוריהם היה נהוג בארץ עד שלהי שנות ה-80. חגי תמיר כותב בקטלוג התערוכה "לינה משותפת": "היה בו בבית הילדים, ניסיון לשוויוניות אדריכלית קיצונית. זו התבטאה בזהות מוחלטת של כל החדרים (4 ילדים/דות בכל חדר), וכל הדלתות, החלונות והתריסים היו מסוג אחד, עד אחרון הפרטים.

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי

חיי בית-הילדים נסבו לאורכו של המסדרון… מעבר פתוח שלא הוליך לשום מקום, אך איפשר שליטה מלאה על המתרחש. בשום פינה לא נתקיימה בבית הילדים מידה כלשהי של פרטיות או אינטימיות…"[1]

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי

ואילו אברהם  בלבן כותב: "תמונת היסוד היא השורה, אמרתי לעצמי, והידיעה שאתה חלק משורה זו…וההרגשה שבטוח בתוכה, כי רק כאן מכירים אותך ומקומך שמור, בטוח ולחוץ, כי אתה חלק מהשורה הזאת והשורה הזאת, לטוב ולרע, היא חלק ממך. השורה הזאת עיצבה את חיינו, כי היא הייתה זירת מאבק תמידי בין שתי מערכות מתנגשות. מצד אחד, האידיאולוגית שייצרה אותה, והמערכת החינוכית (מטפלות, מורים, מדריכים חברתיים) שהפכה אותה לחיי יום-יום המורכבים משעת קימה ושעת כיבוי אורות וכל מה שביניהם, ומצד אחר, הילדים שמהם הורכבה השורה הזאת.

הקיום בשורה הפך לכן למאבק תמידי שבו נדרשת לתקן את עצמך להיות ילד טוב, לוותר, להתחשב באחרים, להתאים את עצמך, כל הזמן להתאים את עצמך לאחרים. להיות בשורה היה לא להיות ילד, לא להיות יחיד ומיוחד ובעל רצונות וזכאי לאהבה, אלא להיות בן קיבוץ"[…] לא ידענו שאנחנו חלק מניסוי אנושי כביר שאין לו סיכוי להתגשם…"[2]

הסצנריו השכיח- לאחר כיבוי האורות בבית-הילדים עת ההורים נפרדו מילדיהם, נמשכו השיחות בין הילדים, שחלקם נרדמו וחלקם, אפופי פחדים, חששו לישון. שומרות הלילה שהשגיחו על הפעוטות והילדים בבתי הילדים, נהגו להגיב כל אחת בדרכה היא. יש שהגיבו ברוך, ויש באופן אחר, תוקפני, בוטה (הדהוד לכך ניתן למצוא ב'ספר שומר הלילה' המצוטט).

במפגש עמה מספרת האמנית על הבכי, והזעקות שעלו מבית הילדים. ומציינת שבתערוכה זו (המשך לתערוכה הקודמת, 'שומרת לילה בואי לגן תכלת')[3] "היא ממשיכה לחקור ולהעמיק בנושא הלינה המשותפת. ככל שהיא מבינה ולומדת למה חינוך זקוק, היא נדהמת לגלות את החסר ההורי שבו גדלה. היא טוענת שיש דברים רבים שאינה זוכרת מהלינה המשותפת, כי מגיל שבועיים היא הייתה בבית הילדים, והזיכרון המודע לא קיים בגילאים האלה, אבל הזיכרון הפיזי כן; ולרוב עולים לה דימויים קשים אך הדימויים עולים דרך הידיים שלה, שפועלות באופן עצמאי. היא לא תמיד מבינה את פשר הדימויים, שעולים, אך חשוב לה לקבל אותם ולא לברוח מהם".[4] הגן בו גדלה, היא מציינת, היה מקום שסימל רכות, הכלה ואהבה, אך בלילות התעצמה תחושת הבדידות והנטישה.

עבודות התפירה ורקמה המוצגות בתערוכה משמשות ככלי לאיחוי וריפוי כאבי העבר וכמנוף לצמיחה והתפתחות. דרורי טוענת, שהיצירה משמשת עבורה ככלי מחקר אישי, תרבותי ופוליטי. דרכה ובאמצעותה היא לומדת על עצמה ועל העולם, ומתאפשרות לה תובנות על החברה בה היא חיה. איחוי וריפוי ניתן למצוא בעבודה שלעיל, בה בנתה האמנית יקום חלופי לבית הילדים ובו מופיע השלט החדר של אדוה.

המתח הזה בין הפרט (במקרה שלפנינו, האמנית) לבין הקולקטיב, ניכר בתערוכה. מתח נוסף ניכר בין עבודות הרקמה והתפירה הידניות, הסיזיפיות, עשייה שיש בה מן ההתמסרות בשונה מהחברה בת ימינו המאופיינת בקצב חיים מהיר וקצבי, תעשייתי-טכנולוגי.

המשפטים הרקומים על העבודות מצטטים מידע שכתבו 'שומרי הלילה' במחברת הלילה; משפטים אינפורמטיביים שמפרטים את מה שעובר על הילדים בשעות הלילה. טקסטים אלה עומדים במרכזו של המיצב הנוכחי בתערוכה, המאופיין בטקסט שנפרש על חמישה בדים גדולים ונכתב ע"י שומרת הלילה חיה בר-לבב, מקיבוץ יפעת, בשנת 1960.

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי
פרט

דרורי ביקשה מנשים רבות לרקום את הטקסטים הללו על בגדי תינוקות, צעצועים, בובות, שמיכות ועוד. לאחר מכן היא צירפה ותפרה אותם, תלתה והנכיחה אותם בחלל. אפשר להרגיש את המתח בין הטקסט לדשא מתחתינו ולצבע התכלת של השמיים האופף אותנו.

פרט

עשייה זו של חיבור הבדים והרקמות שדורשת אורך רוח, היא בעצם ניסיון ל"תיקון" וריפוי של "החור" המטפורי שנפער בנפש. הבדים הרכים, העוטפים ומגנים ומהווים מרכיב משמעותי בתערוכה, יכולים גם לשמש כשמיכה עוטפת, מנחמת ומכילה, תזכורת לאם שנוכחותה נמנעה בילדות. 

תודה לאמנית אדווה דרורית וליח"צ, אנה ברשטנסקי


[1] חגי תמיר, בית הילדים, מתוך קטלוג "לינה משותפת", קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית, אצרה: טלי תמיר, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, עמ' 23.

[2] אברהם בלבן, מחוץ לשורה, שם, עמ' 27-26.

[3] אדוה דרורי, "שומרת לילה, בואי לגן תכלת", אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי, הגלריה במרכז ההנחה בטבעון, 2019.

[4] ציטוט מטקסט התערוכה בגן שמואל.

חן שיש, "זיקית בת מזל", אוצרת: דרורית גור אריה, גלריה נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב,7.10.21 -4.12.21

חן שיש

זיכרון אישי, מערכות ידע וסמלים אותם שואלת האמנית חן שיש מעולמות היהדות וממיסטיקה, בצד דימויים מעולם החי והצומח מופיעים בתערוכתה החדשה בגלריה שכטר. דימויים פיגורטיביים כגון פרחים, פירות, עלי מרווה, יצורים מעולמות המיתולוגיה, ציפורים ומנגד, צורות גיאומטריות, צורות הספירלה שיש בהן מן האין סופי, סמלי מגן דוד ועוד.

מבט אל חלל התערוכה
חן שיש

העבודות המוצגות בחללי הגלריה על הקמרונות שבהם והתאים הקטנים המאפשרים הצגה של יצירה אחת נבחרת מנהלות "דיאלוג" מעניין עם המקום. העבודות בגדלים שונים על מצע נייר (בחלקה התחתון של הגלריה) מקבלות הדהוד נאה ביותר בקירות שנצבעו בחלקם התחתון בצבע תכול, אותו צבע שיש בו מתכול השמיים אך גם הדהוד לעבודותיה הטעונות בסממנים מיסטיים. צבע התכלת מלא במשמעויות; בימים עברו היה סממן של מלוכה, קדושה וייצוג של שמימיות. בעדות מסוימות צבע זה נתפס כצבע שיש בו אפשרויות הגנה כנגד "עין הרע". 

מבט אל חלל התערוכה
מבט אל חלל התערוכה

קווים אדומים, חוצצים, מוחקים ולעתים זולגים מופעים בין כתמי השחור העז, הנפתח לעתים כמניפה, ולעתים "מטפטפים" מטה, במעין אזכור לעבודות מהמודרניזם ולמחוות היד ב-action painting בן המאה העשרים. ביניהם עולים ריצודי זהב ויוצרים קומפוזיציה שיש בה עזות בצד "מיתון". הזהב המסמל מלכות שמיים כשם שעושר חומרי/ארצי מופיע כעיטור אבקה ועטיפות זהובות של מטבעות שוקולד בצלחות הקרמיקה המעוגלות.

 כתמי האדום והזהב, כשם שהצבע השחור הם חלק מהאינוונטר האיקונוגרפי והצורני של שיש, והם מופיעים בתערוכותיה הקודמות.

חן שיש
חן שיש

בין הצורות המופשטות בחלקן, עולה לעתים צורה של פה מעוגל חושף שיניים, שרשרת זהב, או דימוי הלטאה שעל שמה נקראת התערוכה. התערוכה נעה בין העודפות הצבעונית לבין עבודות שבהן המצע אוורירי, ו"נקי" מצבעוניות או דימוי.

חן שיש
חן שיש
חן שיש

סמליות, מוטיבים מיסטיים קמעות ואותיות שהקשרן קבלי מהדהדים לילדותה של האמנית, לעיר צפת בה גדלה והיסודות הרוחניים לאורם גדלה. שיש מספרת : "אימא שלי, הלב של המשפחה, אישה שידעה תמיד נפש אדם, הייתה יוצאת השכם בוקר אל המקובל השכונתי (בצפת, עיר ילדותה של שיש) לשם דאגה לבני המשפחה וחיפוש מזור לכל מכאוב וקושי". שיש זוכרת כי באחת הפעמים שבהן ליבה נחמץ, נלקחה אל החכם וזה "כתב מה שכתב בשפת סתרים", ביקש אותה לנשק את הדף ולאחר מכן עטף אותו בבד ותפר אותו בידו בתפירה תמה. "אחזתי בשקית הבד שצבעה היה חום -בורדו והצטוויתי לשים אותה מתחת לכרית שלי ובתקווה ללב חדש ושלם." אותו מקובל שהקפיד לערוך טקס טבילה וטהרה במקווה, בטרם פנה אל מלאכת רזיו נחרט בזיכרונה והיא אימצה לה טקס טהרה משלה בבואה אל מעשה ציור, מבלי לתכנן את מה שיבוא, כרגע של גילוי. (ציטוט מטקסט התערוכה).

בחלל העליון של הגלריה מופיע דימוי הזיקית הזוחלת מלוא גופה לאורכו של ציור על מצע נייר גדול ממדים. הזיקית הנתפסת בתרבויות שונות כמבטיחה שפע ומזל טוב מכבירה מטובה ברכה על התערוכה והבאים בשעריה.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסטים והדימויים

תערוכות: מאיר אפלפלד, נינו הרמן

מאיר אפלפלד "ארקדיה", גלריה רוטשילד אמנות, יהודה הלוי 48 תל אביב, 6.11.2021-7.10.2021

מאיר אפלפלד,2021, נוף, שמן על בד, 71X86

התערוכה "ארקדיה" של מאיר אפלפלד, מוצגת סדרת ציורי נוף ובנוסף מספר ציורי טבע דומם שנעשו בעקבות רישומי הכנה אלה, לא נעשו in situ (במקום) כחלק מתהליך ההתבוננות בטבע אלא קשורים למחוזות הדמיון. [1]

מאיר אפלפלד, 2021, נוף חורפי, שמן על בד, 42X56

אפלפלד משמר מהלך יצירתי שהיה שגור בעבר בו היווה רישום ההכנה מתווך בין כוונת הצייר שניתן להגדירה כ-'רישום הפנימי' לבין ה'רישום החיצוני' שהוא הציור עצמו.  שם התערוכה "ארקדיה" ככתוב בטקסט הנלווה אליה, קשור בפרקטיקה זו. "ארקדיה אינה מהווה מחוז חפץ מיתולוגי ארכאי, אלא ניסיון לממש באמצעים אמנותיים את היכולת לחלום מחדש את הטבע, דרך תיווך הרישום, שנסמך דמיון וזיכרון".

לדידי ארקדיה מעלה בזיכרוני טבע ראשוני ו"תמים" וכמובן את וירגיליוס, המשורר הרומי ב"אלוגיות" שלו, נופים כפריים שבהם ניכרת פסטורליה ואידיאה של מעין גן עדן. איזכור לעבודותיו של ג'ורג'ונה הוונציאני וכמובן ניקולא פוסן הצייר הצרפתי בן המאה ה-17בציורו המפורסם Et in Arcadia ego.  אלגוריה של טבע, והזיקה בין טבע לבין תרבות, בו הכול אידילי והטוב בלבד נוכח בו. 

מכאן שבעבודות בתערוכה זו מבקש האמן לחלום מחדש את הטבע, בנופים ובציורי הטבע הדומם בהם הצבעוניות הכהה, וכתב היד הסוער עולים כמוטיב נוסף.  

מאיר אפלפלד,2021, טבע דומם עם פירות, שמן על בד, 60X88

נינו הרמן, מרחב פתוח, אוצרת: יהל זקס, הגלריה בבית דניאל, – מרכז ליהדות מתקדמת תל אביב-יפו, רחוב בני דן 62, תל אביב 1.11.2021-3.9.2021

נינו הרמן, לוינסקי, צילום דיגיטלי, 2016

נינו הרמן פותח בצילומיו מבט לחיי היום-יום. הצילומים בתערוכה אינם מבוימים, ולא עברו עריכה כלשהי. הקשר הוא בין צלם למצולם/ת אשר נתנו את אישורם להרמן לצלם אותם. על תהליך היצירה מספר הרמן – ראשית מבקש את הסכמת המצולמים, לעתים זרים, עמם הוא יוצר קשרי אמון. בהמשך מוצגים הצילומים למצולמים וכן לקהל הרחב. תהליך זה מאפשר, כפי שכותב הרמן: "להזמין את הצופה לחוות יחד איתי את רגעי הקסם של העולם הזה. כמה פשוט ליצור ולברוא שבאים ממקום מכבד ואוהב".

נינו הרמן, מאשאושה , צילום דיגיטלי, 2012

ראשוניות זו במבט, והיכולת לרתום עוברי אורח, האינטראקציות בין הצלם לבין הדמויות האקראיות, הפועלים, המבלים והנוף האורבני הניבט מבעד לגשם, המבט בין פנים לחוץ, היא חלק מהקסם העולה בצילומיו.

נינו הרמן, הזמן הכפרי, צילום דיגיטלי, 2011

הגלריה פתוחה לקהל בימי א' – ה' בשעות 17:00 – 9:00 ובשעות פעילות בית הכנסת

הכניסה חופשית


[1]  רישום,  מתווה הכנה, יש הקוראים לכך סקיצה (רישום מהיר) מהווה שלב של הרהור מול מושא העבודה של האמן/נית.  רישומי הכנה לציור פורטרט, דמות, עירום, בעלי חיים ועוד רווחו בתקופת הרנסנס וכמובן לאחר מכן עד ימינו, אף שבמודרניזם יש שציירו ישירות על המצע ללא  הכנה מוקדמת.  

וחציָם חלומות – רות כהן, אסתר כהן, דני כהן תערוכה משולשת

אוצרת התערוכה ד"ר סמדר שפי

איילת ביתן שלונסקי – אוצרת ראשית ומנהלת מתחם  ביאליק

בית ביאליק, רח' ביאליק 22, פתיחה 1.10.2021

 על שפה, שירה ושיתופי פעולה

בתערוכה "וחציים חלומות" – תערוכה משותפת לאמנית אסתר כהן ולהוריה – רות כהן ודני כהן לאות הכתובה ולמסר שלה המועבר באיור תפקיד משמעותי. העבודות בשילוב הטקסטים מעולם הספרות והשירה, עונג צרוף לעין המתבונן/ת.

למעלה, רות כהן, למטה, אסתר כהן, חרוזי קחאט בדגם בלסן וענף עדשים. ללא קרדיט

שיתופי פעולה בין דוריים, אבות, אימהות וילדיהם מוכרים בהיסטוריה של האמנות הבינלאומית והישראלית כאחד. שושלת פיטר ברויגל מוכרת, אך יש שושלות נוספות, ארטמיסיה ג'נטילסקי בתו של הורציו ג'ינטילסקי ועוד. וכך גם בישראל – משפחת קרוון, משפחת שמי, משפחת קדישמן…

"זמן, כחומר, מצב ותודעה, ומעברים בין דוריים ובין מקומות הם השתי וערב של 'וחציים חלומות", מציינת אוצרת התערוכה, ד"ר סמדר שפי בטקסט התערוכה. "הקריאה של העבודות היא בתנועה מתמדת קדימה ואחורה עד שהתצרף הופך, כמאמרו של ביאליק, 'בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם".

עיסוק בשפה, פיענוח ופרשנות הם חלק מהשיח באמנות – הן בכתבי יד עתיקים של יהודי תימן מהמאה ה-11, והן בכתבי היד שאוירו לרוב על ידי נזירות ונזירים במרחבי אירופה על-פי רוב, אך גם כתבי יד יהודים, ואחרים מהמאות ה-12 בקירוב ואילך, בהם למילה בצד האות, הפסוק ואף הביאור הציורי, תפקיד משמעותי.

אסתר כהן, ענק לאזם נעמן שעורים ובית קמע.

אסתר כהן, יצרה במסגרת סדרת התערוכות המחקריות ב"קומה השנייה" בבית ביאליק סדרת עבודות המתייחסת ל"ספיח", יצירתו האוטוביוגרפית של חיים נחמן ביאליק שפורסמה בהמשכים מ-1908 ועד לאחר מותו ב-1934.

"על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם".

סָפִיחַ, חיים נחמן ביאליק (פרק 1)

אסתר כהן, חרז שעיריאת ובית קמע

זיכרונות משפחתיים מצטלבים בדרכה של אסתר כהן ומשתלבים בזיכרון קולקטיבי. מזרח ומערב חוברים יחדיו ומשיקים לקהילה, דת ומסורות, אמנות ואומנות תימנית בצד מערבית. בדרכה זו משלבת האמנית את אמה רות כהן ואת אביה דני כהן בתערוכה וחציָם חלומות.

רות כהן מציגה לראשונה דגמים פרי יצירתה כמעט מדי יום במהלך שלושים השנה האחרונות. רות יוצרת כמעט מידי יום ציורים מלבניים קטנים ועליהם דגמים צבעוניים חוזרים, מדויקים, צפופים, המהדהדים לעבודותיה של אסתר.  בצד האחורי של הדפים היא מציינת אירוע, אישי או ציבורי, המשיק ליום בו יצרה את העבודה, מעין יומן או מֵּמוֹרַנְדּוּם שתחילתו בשנות ה-90 והמשכו עד היום. העבודות נעשו על שאריות דפים שנחתכו במכונת דפוס בהוצאת הספרים "יבנה" בה עבדה שנים רבות. בעבודותיה חוברים יחדיו הדים וזיכרון הספרים שהוצאו לאור בהוצאה זו בצד המילים והאירועים השונים. צורת עבודה זו מהדהדת לעבודתה של אסתר כהן, הבת. באחת השיחות עמה סיפרה אסתר על כך שהוצאת הספרים "יבנה", הוציאה בין השאר לאור את המהדורה העברית של "אטלס לתלמיד". בתקופת החגים עובדי החברה קבלו במתנה שי לעובד- מארז ספרים חדשים. את המתנה נהגו לעטוף בדרך כלל בגיליונות "פגומים" של אטלס לתלמיד, שנפסלו בתהליך הדפוס. כילדה, אסתר נהגה לשמור את "ניירות העטיפה" המיוחדים וכך החל למעשה אוסף המפות שלה, הממשיך עד היום כתהליך אמנותי המלווה בתהליכי מחקר ארוכים ובאוסף אטלסים במהדורות מיוחדות בערבית ובאנגלית ורישומים על מפות מקוריות ישנות אשר חלקן נדירות ביותר. בעבודות אלו התמקדה אסתר כהן בעבר, בציור/רישום של פרחי בושם, כגון לבונה, קציעה ושיבולת נרד ופרחי בר מקומיים (המוזכרים בתפילה "פיטום הקטורת"), בשילוב רישום מפורט של תכשיטי פיליגרן מסורתיים. בתערוכה זו ממשיכה אסתר בציור תכשיטים וקמעות של יהדות תימן לצד צמחים ופרטים של טבע או צורפות. וכך אם ובת מאחדות כוחות ביצירה שיש בה מן העבר וההווה, והתכתבות.

למעלה, רות כהן, למטה, אסתר כהן, עדיים

משפחת סאלם, משפחתה של רות כהן, הגיעה לתל אביב מעדן ב-1924. רות נולדה וגדלה בכרם התימנים, ואסתר זוכרת, כילדה, ביקורים בשכונה אצל קרובים וחברים. העבודות הקטנות של רות עשויות כמעשה רקמה תימנית עשויה ביד או עיטורים המופיעים על בגדי הכלה המסורתיים (בתימן ובעדות נוספות).

למעלה, רות כהן, למטה, אסתר כהן, צמות

אבי האמנית, דני כהן, השתתף בהכנת מעין מילון מילים בארמית, שפת אימו, ושאותן ציירה אסתר בסדרת ציורי אלף-בית. בנוסף לסדרה זו אסתר ציירה תכשיטים וקמעות של יהדות תימן לצד צמחים ופרטים של טבע או צורפות.

דני כהן הוא בן הקהילה היהודית הכורדית דוברת הארמית (נאש דידן). לבקשתה של אסתר כתב את המילים הזכורות לו בארמית לפי סדר האלף-בית. אסתר ציירה כל אות ומתחתיה כתבה את שם האות, מילה בארמית ואת תרגומה לעברית. דגם האותיות שיצרה הוא מחווה לאלף-בית שצייר זאב רבן בספר לימוד לקריאת עברית לילדים (עם חרוזים של לוין קיפניס) שראה אור בברלין ב 1923.[1] בשונה מהאותיות הבהירות של רבן והדימויים הצבעוניים, עבודותיה של אסתר כהן שונות וניכרת בהן הדחיסות. "באות ד׳ המילה שזכר דני כהן היא "דרגושתא" שפירושה עריסה; ובאות נ׳ המילה היא "נוּרא" שפירושה אור/אש. העריסה מצוירת ריקה, דחוסה במשטח האות הקטן ומתלווה לה תחושת סכנה; באות נ' השלהבות נראות כנרות זיכרון. כל אות מספרת את גלגול העברית העתיקה לארמית הנשכחת, שהיא, בתורה, נוכחת בזיכרון העברית העכשווית. התרגום יוצר מעין דיסוננס, כי המילה בעברית בדרך כלל לא מתחילה באות המצוירת. המעגל אפוא, לא שלם, והניתוק בין סימנים ותכנים אינו נותן מנוח. לצד כל ציור אות – עבודה של רות כהן, כמו טקסט נוסף שהקריאה בו אינה בבחינת קריאת פשט אלא רמז, קריאה אלגורית של הצורות והצבעים" (ציטוט מטקסט התערוכה).

מימין, דני כהן, משמאל, רות כהן

בספיח מציינת ד"ר שפי, "הסיפור האוטוביוגרפי, מתאר ביאליק את זיכרון לימוד הקריאה שלו כילד כמפגש בין האות כסימן מוסכם לאות כצורה, לאות כמפתח לזרם אסוציאטיבי".

"הכתיבה נעה בין פרוזה לשירה, ממואר ומסה. בצירוף של עבודות האם והבת כהן, ומילות האב – יצירות שונות משתרגות למקום שצומח ממציאות וזיכרון אך מותיר גם "וחציים חלומות".

תודה לאסתר כהן, תודה הטקסט והמידע.


[1] זאב רבן (1890-1970) הוא מעצב אריחי הקרמיקה היפיפיים שבחדר ההסבה בבית ביאליק: העמודים, שעל האחד שנים עשר השבטים ועל השני שנים עשר חודשי השנה, וכן האח. הם בוצעו על ידי המחלקה לקרמיקה ב"בצלאל" (בראשות יעקב אייזנברג). רבן גם אייר בצבעי-מים את האגדות "שלמה ואשמדאי" ו"אגדת שלושה וארבעה" שחיבר ביאליק. "וחציים חלומות – רות כהן, אסתר כהן, דני כהן אוצרת התערוכה ד"ר סמדר שפי, כמצוין בטקסט התערוכה.

"זרעי קיץ…" חדוה ורוני ראובן, ניקוי ארובות, חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק, גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, עד 3 בנובמבר 2021

חדוה ורוני ראובן, "זרעי קיץ…."

בגלריה טובן אוסמן מוצגות שלוש תערוכות" "זרעי קיץ…", מיצב משותף של זוג האמנים חדוה ורוני ראובן;  "ניקוי ארובות", כותרת משותפת לתערוכות של חוה זילברשטיין ושל מיטל פולצ'ק. שלוש תערוכות כל אחת מעניינת בתחומה, יוצרות הקשרים ביניהן סגנוניים ולעתים תמטיים ביניהן.

המיצב המשותף "זרעי קיץ…" של חדוה ורוני ראובן עוסק במרחב הקיומי ובהשלכות זיהום האוויר ותופעות אקלימיות בכללותן והשפעתן על שרידות יצורים בעולמנו.

שיתופי פעולה משפחתיים, ובמיצב שלפנינו שיתוף פעולה זוגיים מצויים בתולדות האמנות מקדמת דנא. במיצב שלפנינו ניתן לראות את כתב היד האופייני לכל אחד מבני הזוג:

חדוה יוצרת מרבד ובו גבעולים עשויים מחומר "עמודי העלי", בעוד ש הניצנים המבקיעים לזמן קצר קודם פריחתם עשויים מקרעי נייר צבעוניים, מנצנצים באנלוגיה לנורות צבעוניות זעירות המתעתעות בעין הצופה.

רוני בורא בציור עולם בזעיר אנפין, המשיק לעולמן של הדבורים, המרחב הקיומי שלהן וההשלכות של זיהום כדור הארץ על תופעותיו השונות – זיהום אוויר ואקלים והשפעתן על אפשרות המחייה שלהן בעולמנו.

יחדיו יוצרים השניים[1] מיצב קסום שלעת לילה מואר באור נגוהות המופז מהעבודה עצמה ומתאורת המקום. אור שיש בו מן המטפיזי הלוכד את עין הצופה.

דבורים מגלמות לגבינו בני האנוש את הקשר ביננו לבין נפלאות הטבע והיקום בכללותו.  מעבר לתוצר הסופי, הדבש, הן דואגות להאבקת צמחים ובכך תורמות לאיזון אקולוגי. אבל כמובן לא רצוי להיעקץ על ידי דבורה… בכך הן מגלמות מושא שיש בו מן האמביוולנטיות – משיכה ומעט מאי-הנחת בו בזמן.

"צמצום שטחי המחייה של הדבורים בימינו", מצוטט בטקסט התערוכה, "יגרום לעולם בו ההפריה תהיה בזיכרון וריחות של אפר ואבק באפינו". "עולם בו זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זיכרונות…" ( קטע משירו של מאיר אריאל ).

ובהקשר זה, יש לציין שסוגה זו העולה בהקשר לדבורים, ואפשרות ההישרדות שלהן בתנאים הקשים בהם מתנהל היקום שלנו, מוצגת במאמרים שונים בעיתונות ובאקדמיה, ובהם מודגשת חשיבות הדבורים לקיומה של הפלנטה שלנו ולשרידותנו עלי אדמה.

"ניקוי ארובות", חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק

בחלל הגלריה מוצגות עבודות תחריט של חוה זילבשטיין ועבודות הציור של מיטל פולצ'ק ויוצרות יחדיו סינרגיה. "ניקוי ארובות" הוא ביטוי אותו טבעה אנה או שהיתה מטופלת של הרופא והפסיכולוג יוזף ברויר ושל זיגמונד פרויד, שבמהלך הטיפול עברה תהליך רגשי משחרר של היזכרות ופורקן שהביאו בסופו של דבר לשחרור מסימפטומים נפשיים שונים.[2] שתי האמניות, זילבשרטיין ופולצ'ק הכירו ברשת החברתית, התיידדו, וחברו לשתף פעולה בתערוכה זו, ומגיבות בעבודותיהן באופן הדדי אף שהמדיה שונות. "ניקוי ארובות" בהתייחס לניקוי ושחרור של הנפש משותף לשתי האמניות, ולקתרזיס שיש ביצירתן.

למעלה, מיטל פולצ'ק, למטה, חוה זילברשטיין

עבודותיה של חוה זילברשטיין מנהלות שיח בין אלמנטים שעניינם שפת הקומפוזיציה – קו, כתם וצורה. בין צורות חופשיות לבין צורות מוחלטות, ובין השחור ללבן.

טכניקת התחריט היא מציינת, מאפשרת לי ליצור מרקם שכבתי מסקרן, חריטה ומחיקתה החלקית ושוב חריטה על מקום המחיקה, יוצרים שכבות ועומק בתמונה".

חוה זילברשטיין

וכך מה שעולה על גבי המצע, הוא מעין שכבות גיאולוגיות והמתח בין הרצון ליצור דימוי שיש בו מן המידות הנכונות… ומצד שני הפירוק של הדימוי, ההרס והבנייה מחדש.

בעבודותיה מופיעים אלמנטים פיגורטיביים, דמויות, מעופפים ועוד בצד אלמנטים מופשטים, קווים הנישאים אל על בתנופה עזה, כתמי צבע ועוד. חלק מהדמויות המופיעות בעבודות כלואות לעתים במארג הקווי, ללא יכולת להשתחרר, או שמא הן בדרך? כמו סיפורה של אנה או?

חוה זילברשטיין

עבודותיה של מיטל פולצ'ק נעות בתפר שבין מופשט למופשט למחצה. יש בהן משיכות מכחול חופשיות בצד מאורגנות, מבע של היד באזכור לaction painting של אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק (בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת), ואלמנטים של תפירה, בחוט ומחט שיש ומאזכרת טלאי או טלית ולעתים חוטים פרומים, שיש בהם מן הלא מוגמר כפי שניתן לראות בחוט הפרום, המשתלשל באחת העבודות כלפי מטה.

מיטל פולצ'ק

לחוט על צורותיו השונות תפקיד אוטוביוגרפי בעבודתה שכן הוא מאזכר מחד את ילדותה ואת עבודתה של אמה. ומאידך, הוא מהדהד גם למציאות כאובה בבגרותה בצורת שורות חוטים תפורים, שניתן למשש ולחוש את המרקם שלהם. בו בזמן, מהדימוי שיש בו מן הנוסטלגיה ניכר המעבר לדימוי שיש בו מן המאוים והדוקר.

ציורי נוף, תמה נוספת בעבודותיה של פולצ'ק. בסדרה זו מוצגים מרחבים אינסופיים של כחול ולבן ולהם נוסף השחור. בעבודות אלו מופיעים רמזים מזעריים של צורות אורבניות, בני אנוש, ספינה נטושה. בחלק מן העבודות מופיעה צורה של נקודות, ריבועים, עיגולים, סולמות ועוד. וזאת בצד משיכות מכחול המטות את עין הצופה לכיוונים שונים ויוצרות מערבולת של צורות וצבע העשויה להעיד על סערת הנפש, וזאת בצד תחושת הליריות העלה בהתבוננות בחלק מהעבודות.

הן זילברשטיין והן פולצ'ק משתמשות בצבע השחור אף שבאופן שונה. בעבודות התחריט של זילברשטיין, השחור נוכח בדימוי, הדמות, בעלי החיים, הקווים… פולצ'ק מציינת "אני תמיד מתחילה עם אקריליק שחור, מורחת שכבות של צבע, מוחקת, מסירה, מדביקה, נותנת  ליד להשתחרר ורק אז עוצרת כדי לנסות להבין לאיזה כיוון אני מוליכה את הציור, או לאן הוא מוליך אותי".  ובדומה למתודת העבודה של זילברשטיין, יצירת מרקם שיש בו מן החריטה והמחיקה החלקית, קריעה, פירוק וחוזר חלילה, וכך אצל השתיים, לפעולה הפיזית, למחוות היד, להשמת הצבע, לחריטה, למחיקה יש מן המשותף גם כן.

ולסיום, שלושת התערוכות מנהלות שיח ביניהן. שיח המשתמע בתערוכות בחלל התערוכה באשר לשם "ניקוי ארובות" ולדיאלוג הנוצר בין זילברשטיין ופולצ'ק. בה בעת נוצר שיח עם מיצב החלון של חדוה ורוני ראובן, שכן החרדה באשר לעולמנו, מקומן של הדבורים, והאיום על קיומן וקיומה של הפלנטה בה אנו חיים מהדהד ויוצר מעין "שילוש" (לא מקודש!).


[1]  חדוה מטפלת רגשית באמנות ורוני המשמש כמנהל הסדנה לאמנות ביבנה ואוצר הגלריה מציגים יחדיו ולחוד בפיסול קרמי ובציור.

בתקופה זו מציגה חדוה בתערוכה "אין גבול" בגלריה העירונית בראשל"צ ורוני בתערוכה חוצת גבולות בינלאומית בגלריה 13 ברומניה.

בימים הקרובים תיפתח ברוסה שבבולגריה הביאנלה הבינלאומית לאמנות המיניאטורה בהשתתפותם.

[2]   אנה או (Anna O, 27.2.1859-28.5.1936)‏  הוא הכינוי שהוענק על ידי הרופא והפסיכולוג יוזף ברוייר למטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בספר אותו כתב בשיתוף עם זיגמונד פרויד, "מחקרים בנושא היסטריה", לצד מספר מקרים נוספים. שיטת הטיפול החדשנית בה השתמש ברוייר, שכונתה על ידי ברטה "טיפול בדיבור", הניחה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. תיאור המקרה הפך לאחד הידועים בענף הפסיכולוגיה. ברטה פפנהיים זכתה לפרסום גם בזכות פעילותה הסוציאלית החלוצית והענפה. ויקיפדיה, אנה או https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%95

בית האמנים, תערוכות – אברהם שיף, ישראל מושינזון, זיו צפתי ואוסף בית האמנים, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2021

אברהם שיף, "נופת נופים", אוצר אריה ברקוביץ עוסק בציוריו בנוף ובמקום, ציורים המעבירים את רשמיו מסיורים ברחבי הארץ.

אברהם שיף
אברהם שיף

זיו צפתי, "פומפיי אהובתי", אוצרת טובה אלעד. נקודת המוצא לתערוכה הינו צילום משרידי העיר הרומית העתיקה פומפיי צפתי מציגה בעבודותיה את רגע התפרצות הלבה בשנת 79 לספירה. אותה לבה שכיסתה את פומפיי וסביבותיה עד לחפירות שנערכו בימים עברו (במאה ה-18) ומצאו עדויות לחיים שהיו בה. העבודות הנקיות מסמלות אפשר רגע שהוא אחר מוקדם יותר קודם מה שאירע לאחר מכן.

זיו צפתי
זיו צפתי

ישראל מושינזון, "האניגמה של הטרנספיגורטיבי", אוצר אריה ברקוביץ בוחן בעבודות הפיסול שלו את שפת הקומפוזיציה, ואת היחס שבין צורה לתוכן ומיקום העבודה במרחב

ישראל מושינזון
ישראל מושינזון

וכן מבחר מאוסף האמנות של בית האמנים.

מבט אל החלל
אריה ברקוביץ
שלומי נחמני
אנטון בידרמן
גילה צימט
משמאל למעלה, ג'ניפר אבספירה
אמנון דוקטור

האב, הבת ורוח הקודש, אוצר: ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, גלריה אחד העם 9, הכניסה מהשחר 5, סמינר הקיבוצים, תל אביב, 23.10.2021-9.9.2021

מבט אל חלל התערוכה

בתערוכה הקבוצתית "האב, הבת ורוח הקודש" בגלריה אחד העם 9 מוצגות עבודות של שש אמניות פלסטינאיות- מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי, נרדין סרוג׳י. שש אמניות באנלוגיה לששת ימי הבריאה.

שם התערוכה מאזכר את ההתייחסות המוכרת בנצרות ל"בן, האב ורוח הקודש", אף שכאן בהיפוך מגדרי. כל אחת מהאמניות מתייחסת בעבודותיה לקשר הייחודי לה עם דמות האב, ולהבניה החברתית, המגדרית, והרגשית ואפשר אף הפוליטית, אף שלא בהכרח בהקשר ביולוגי. דמות האב כמודל לחיקוי, ליחסים מורכבים ופתיחת צוהר אל החברה הערבית המוגדרת כבעלת אורינטציה גברית-שובניסטית, מורכבות היחסים במשפחות הערביות בהן דמות האב דומיננטית לרוב, ועשויה להיות חיובית וחומלת אך גם כוחנית.

האמניות מבקשות לבחון את מערכת היחסים הדומיננטית עם דמות האב בחברה פטריארכלית, בה השליטה ניתנת לגבר כבעל תפקיד מוביל במשפחה ובחברה בכללותה. ומנגד מבקשות להאיר את האישה בפן היצירתי שלה בהקשר של האמנות הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל. ובנוסף את העולם בזעיר אנפין שהן בונות באמצעות היצירה. אוצר התערוכה: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה כותב "התערוכה כוללת מספר מצומצם יחסית של עבודות אשר נבחרו לייצג אמניות שעברו כברת דרך בחייהן, בין אם בדרכן היצירתית או האישית. כל אחת משש האמניות פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו כצופים הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת".

"הבחירה בקבוצה המורכבת משש אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בתוך המרחב הישראלי יכולה אולי לפרק את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, אך מציגה גם דימוי אחר, זה השונה לחלוטין ממה שעולה מדי יום ביומו באמצעי התקשורת. אין כאן דיבור על חוסר השלמות הנשית, על חולשות, כניעות או ציות של נשים כפי שהיה בעבר. במקום זאת, נמצא בתערוכה זו קבוצה של אמניות הממלאות תפקיד מרכזי בהוויה האמנותית, החברתית ואף הפוליטית".[1]

דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה מתייחסת בפתח דבר: התערוכה "האב, הבת ורוח הקודש" מהדהדת נושאים טעונים של מרחב ומקום. […]

"חוק האב משויך לתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.הוא נוגע למערכת הסימנים התרבותית של הכתב, הייצוג, החוקים, הממסד וכל הנורמות והציוויים שמוטמעים בסובייקט הבוגר. "שפת האב" היא השפה של החוץ, שפת החוק והריבון בעוד מרחבה של "שפת האם" נותר אתר ההתרחשות של המרחב הפנימי של הבית וסביבתו. הממד הנשי שייך למערך הסימבולי לבדו, בעוד יחסי האב והבן בתרבויות השונות נוגעים במרחבם של הדת והסדר החברתי".[2]

תערוכה זו חותמת את סדרת התערוכות השנתית בגלריה "אחד העם 9" שעסקו ב"שפה" על פניה ורבדיה השונים.

מנאר זועבי – (״חֻמַא״) קדחת

במיצגיה של האמנית מנאר זועבי, בולט השימוש בגוף הנשי בהיבט הפמיניסטי, אף שאינו מוגדר כך על ידה. נוכחותה הפיסית בחלל שבו היא מציגה אף היא בעלת משמעות, במיוחד כשהיא מגייסת לצדה דמויות נוספות, כמו בעל, רקדניות או כוראוגראפית מקצועית כשותפים בתהליך העשייה האמנותית. ביצירותיה של  זועבי מצויים לרוב שלושה מוטיבים בסיסיים: החומר, המרחב והארעיות שמהם היא מצליחה ליצור לכידות בקונטקסט הרחב היכול להימתח בין האיןסופי, המיסטי והקיומי, ובהקשר לתרבות הערבית.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 1.jpg
מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

עבודתה בתערוכה זו כוללת וידיאוארט, שני ציורים על נייר, וטקסט שנוסח במקור בערבית כחלק מביטוי אישי של האמנית לגבי עבודה זו. הווידיאו מוקרן בשלושה פרקים על מסכים שונים הפועלים בעת ובעונה אחת, כשבכל מסך מוקרן חלק נפרד מהעבודה המסונכרן עם קודמו.

מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

ההתחלה כוללת ישיבה של האמנית ליד מיטת חולה (שאיננו יודעים את זהותו המגדרית), כשכל גופו רועד במיטה כתוצאה מקדחת שאין לה מענה או ריפוי. במשך דקות ספורות אנו צופים בחלק הראשון, כשדממה שוררת בו, אך תנועות של סבל ועוותים משתלטים על הגוף החולה השוכב במיטה ומכוסה כולו בלבן. לצדו, האמנית יושבת זקופה ללא הגה על כיסא כשגבה לצופים, אף היא בלבן. נוכחותה זו ליד מיטת החולה המיוסר היא תמצית האקט שהיא מבקשת למלא כאן. ניתן לנחש שמדובר במשחקי תפקידים, שבו האישה משקיפה על סבלם של האחרים ואין בידיה מזור, אך דמותו של החולה יכולה להיות בבואה של הנפש המיוסרת של האמנית עצמה.

מנאל מחמיד – סיפור הצבי הפלסטיני

ההשראה לעבודת וידיאו זו נבעה משלט תלת-לשוני שהתנוסס בגן החיות של חיפה, בעת שביקרה בו עם ילדיה. השלט כלל את שמו המדעי של הצבי ששמו המדעי הוא "Palestine mountain gazelle"  או ״Palestinian gazelle״, שבעברית הפך ל״צבי ישראלי״ או ״צבי ארץישראלי". בהתבוננות בצבאים שהתרוצצו בשטח סגור היא הבחינה שאחדים מהם היו קטועי רגל קדמית.

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

לאחר בירור הבינה שקטיעת הרגל נועדה למנוע את התפשטותה של מחלה גנטית. מחמיד שבה לבקר את הצבאים מספר פעמים, עד שנודע לה שהצבאים קטועי הרגל הועברו לאחד מגני החיות בגדה המערבית, באחריות הרשות הפלסטינית.      

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

באמצעות עבודת וידיאוארט זו מבקשת מחאמיד לשתף את הצופים בחוויה שעברה עם ילדיה בגן החיות, ולנסות לשחזר חזרה אל המורשת הפראית של טבע הארץ וזהותה. חזרה זו אל הטבע עשויה להיות ניסיון להבהיר לעצמה את זהותה האישית בתוך ההקשר הרחב שלה, הקשור בהכרח גם למושג למהות האב, שכאן דמותו נקשרת למושג השליטה, ההגמוניה והכוח, אשר מיוצג על ידי שליטתה של מדינת ישראל במשאבי הטבע.

נסרין אבו באכר – אבי עובד בבניין

יצירות האמנות של נסרין אבו בכר נעות בין הציר האוטוביוגרפי לבין הפוליטי, ולעיתים הגבול בין שני הצירים מטשטש. היא גדלה באופן שבו הגדרת הזהות שלה מתנדנדת בין זו הפלסטינית לישראלית, וכך היא כותבת: "לעתים קרובות אני מתמודדת עם לחצים חברתיים ופוליטיים כדי לגלם זהות מסוימת, להיות חלק מקבוצה מסוימת ואף להיות שותפה לדעות מסוימות. בעבודתי כאמנית אני שואפת לטשטש את הגדרות אלה, שבעיני הן פשוטות ושטחיות. ביצירות שלי, אני משתמשת בציורים, במצבים ובחפצים מן המוכן (רדימייד) לא רק כאמצעי לביטוי עצמי, אלא גם כדי לדבר על נושאים סוציופוליטיים רחבים יותר ולפזר הטיות הקיימות בתוך החברה שלי". רוב העבודות שלה, היא אומרת מפרשות, בצורה כזו או אחרת, את המציאות שבה  גדלה, כבת למשפחה ממעמד הפועלים. חלק גדול מהעבודות המוצגות בתערוכה זו נוצרו בהשראת הוריה: אביה פועל בניין, שעובד בשיפוץ מבנים וחידושם והאם שלה עובדת בתפירה, סריגה ורקמה.

נסרין אבו בכר, תחת חסות האב והאם, 2019, יציקת בטון, בד סרוג במסרגה וחומרים שונים

אבו באכר מציינת שהחלה להיות יצור כלאיים, הנע בין השפעות מזרחיות ומערביות, וניסיון להתמודד עם שתיהן דרך העיסוק באמנות ויצירה. "סגנון עבודתי הינו אקספרסיבי ונושא בתוכו קונוטציות, סימנים והשפעות של מוטיבים מזרחיים". האמנית אוהבת להשתמש בחומרים מגוונים הכוללים עץ, טקסטיל, בטון, אספלט ומתכת, בנוסף לחפצים שונים שהיא מוצאת במחסן של אביה. בנוסף, היא נוטה להשתמש בתבניות ובצורות קישוטים מן המוכן, וזאת על מנת לשבור, ואף להרוס, את צורתן המושלמת. באמצעות השימוש בחומרים אליה, עבודותיה נעות בין נאיביות לאגרסיביות, הרמוניה וחוסר הרמוניה, בין טוהר וטומאה, ובין יופי למפלצתיות.

נסרין אבו בכר, משפחה, 2020, זפת, בטון, וחוטים סרוגים על לוח עץ

אניסה אשקר – נפש סוררת

אניסה אשקר מעניקה בעבודותיה מקום משמעותי למשפחה. באמצעותן היא אף מתייחסת למורכבות מערכות היחסים בין בני ובנות משפחתה המבורכת בילדים (11 אחים ואחיות) לבין ההורים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (ארץ), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר כותנה

מערכות אלה אינן פשוטות, מציינת אשקר, במיוחד כשמדובר על אב שהוא מפרנס יחיד הדואג לספק את כל צרכיהם. בעבודות המיצג שהעלתה בשנים האחרונות היא הרבתה להצביע על טיבם של יחסים אלה מזוויות ומנקודות ראות שונות, בפן האישי ובאנלוגיה של  יחסים אלה לדידה, כבבואה למכלול הקשרים הקיימים בתוך החברה הערבית שאליה היא משתייכת. מכאן, הרבדים המשפחתיים האישיים שלה מהווים מעין שיקוף להקשרים חברתיים רחבים של החברה הערבית, בנוסף לאלה הפוליטיים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (שמים), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר

אשקר מספרת על הדמיון בינה לבין אביה. דמיון זה מתבטא,  דבריה, קודם כל באישיותו, בנוסף לתכונות כמו שקדנות, רצינות, חוש הסדר והארגון, הקפדה על כללי העבודה ועוד. תכונה נוספת שאשקר מציינת היא השתיקות שלו והבלגתו בפני סערות ומשברים. בעבודות המוצגות בתערוכה נמצאים שני רבדים המעגנים שני היבטים מרכזיים באישיותו של אביה. הרוחניות מצד אחד, שכן מדובר באיש בעל תפיסות רוחניות, עם נטייה לעולם המיסטי, ומצד שני תפיסה פרקטיתהישרדותית המעוגנת בתפיסת עולם ארצית-שכלתנית. בצמד העבודות שבתערוכה אשקר נוגעת בשני האספקטים הללו על ידי בניית קיר מיצב הכולל מספר אלמנטים בציור ובחומרים נוספים. צבעי הארגמן מסמנים רוחניות ומיסטיות, ובאמצעותם היא יוצרת צמד עבודות המשלימות זו את זו, בשילוב כתיבה תמה של קליגרפיה ערבית. לשם כך היא בוחרת בכתב עדין המשתלב עם צבעי הארגמן של אותן יצירות. זהו צמד ציורים המבטאים תכונות רוחניות באמצעות השימוש במילה ״נפש״ (روح) בראשון, ואילו בציור השני מופיע המשכו של משפט המתאר את אותה הנפש ״שאיננה ניתנת לאילוף״ (لا تروّّض) . המילים מופיעות בתוך מעגל אליפטי קמעא, המסמל אף הוא מוטיב רוחני המבוסס על תפיסת עולם מיסטית (צופית) הרואה ביקום מעגל המכיל את הנשמות הטהורות שחגות מסביב, ושכל רצונן לחזור ולהתחבר לאלוהי. צורה זו גם מבטאת אלמנט קבוע בציוריה של אשקר, שכן דומה היא לצורת העין שהיא מרבה לצייר בהדגישה את החיבור הישיר המתבטא במבט העין ולהרגל הכתיבה מסביב לעין בכל יום.

אניסה אשקר, נפש סוררת I, 2020 צבעי זכוכית, כתב אמנותי וריסוטס על נייר כותנה

בשתי העבודות הנוספות בחרה אשקר לפנות להיבט הנוסף באישיותו של אביה, הפרקטי, אל צמד המילים ״שמים וארץ״, כביטוי לפרקטיקה הקיומית שלו ואזכור למעשה הבריאה. בכך היא מתכתבת עם מעשה הבריאה האלוהי שנמשך בשישה ימים. מלבד צבעי הארגמן, היא עושה שימוש מסיבי בשכבות של צבעי אקריליק על נייר, כך שכל מילה המופיעה על כל אחת מצמד העבודות מקבלת נפח תלת ממדי המציין את העולמות המקיפים או המכילים את מזגו של אביה.

פאטמה אבו רומי – אני ואבי

למעלה מעשור, מנהלת פאטמה אבו רומי דיאלוג אמנותי מיוחד עם אביה, שאת תוצאותיו היא מבטאת באמצעות ציוריה הריאליסטיים בעלי הצבעוניות העזה ומשחקי האור והצל. הבחירה לצייר את אישיותו של האב באופן זה, מצביעה גם על חולשותיו ושבריריותו של הגבר, ובכך היא מעצימה יותר את אנושיותו, ואת קשרי הקרבה וההערצה של האמנית לאביה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 3, 2017, צבעי שמן על בד

בציור הראשון, ניכרים הפרטים המדויקים, קפלי הבגדים המכסים את גופו של האב השוכב במיטה, גופו הדק והחלש. מוטיבים צמחיים ודמויות של מלאכים מוצגים בין השמיכות והכריות משחקי האור והצל (הקיארו סקורו), במיוחד אלה שעל הקיר הלבן והחשוף, המכיל השתקפויות של צללי אלמנטים ואיברים שונים של גוף האב. גוונים אלה שרויים בהרמוניה מלאה עם אותם קמטים של העור המופיעים בכפות הרגליים. בשכבות הגלימה הלבנה המכסה את הגוף, בנוסף להשתקפויות הצבעים הכהים בגווני האדום עמוק והחום על גבי כיסוי המיטה או השמיכה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 1, 2017, צבעי שמן על בד

בציור השני, האב יושב מולנו, באותה גלימה לבנה. הקמטים משקפים את טביעת הזמן על גופו הכחוש. שהוא מביט עלינו, כאילו שהוא, במידה מסוימת, מתריס על המבטים המופנים אליו.

נרדין סרוג'י – Titled

תחת הכותרת Titled, 2021 מציגה אמנית המיצב נרדין סרוג׳י עבודה שנעשתה במיוחד לתערוכה זו וכוללת שלושה אלמנטים בסיסיים: גומחה הבנויה מעץ וצבועה בלבן, עבודת וידיאו המוקרנת בתוכה ודימוי של האמנית בחיתוך לייזר. גומחה מעלה אזכור דתי לאפסיס של כנסייה, או מִחְרָא בּ במסגד. התחושה מתעצמת בשל הוספת אלמנט כמעט דוממדי, של דמות שקופה (דמות האמנית), עומדת בתנוחת עמידה אתלטית עם ידיים פרושות לצדדים, באזכור להיותה שחיינית תחרותית בעברה, זיכרון של נערה מתבגרת בעלת אמביציות לנצח בתחרויות ולעמוד בגאווה, בהציגה גוף אתלטי המלא באנרגיות חיוביות. לצידה של ילדהנערה זו ניצב תמיד אביה אשר עודד אותה להיות ראשונה, ולא לוותר על חלומותיה. בחלוף השנים נפלה ההחלטה לזנוח את הספורט התחרותי ולפנות לאמנות, והתערוכה העלתה בראשה את הרעיון לשוב לאותם רגעים מכוננים בחייה שאליהם היא מתגעגעת. כך נולדו שיחזור של זיכרון רחוק ועבודת מיצב הכוללת גם אלמנט של ״רדי-מייד״ מאותה תקופהמשקפי השחייה שנותרו בחזקתה, אך ללא שימוש וחסרי מעש. סרוג׳י עדיין אוהבת לשחות ומחוברת לענפי ספורט שונים, אך אין הדבר דומה לחוויה של שחיית הפרפר התחרותית.

נסרין סרוג'י

מחד, עבודה זו מבטאת את הכישורים והכוח הגלומים בגוף הנשי, שאותם היא ירשה מן האב. בכך, העבודה מראה את היחס המנוגד לאותה תפיסה המצטיירת בעדשה האוריינטליסטית המקובלת על החברה הערבית שממנה ובתוכה צמחה האמנית. למעשה, מדובר על תיאור שובר סטריאוטיפים שהפוך מזה המתייחס אל כל הנשים הפלסטיניות, והערביות בכלל, כאל קורבנות של מערכת פטריארכלית שמרנית. מאידך, יצירה זו גם מפנה שאלה הן לעצמה והן לחברה בה היא חיה, ודרכה אף מטילה ספק בקיום שלה כמערכת עצמאית, ולכך שהוענק לה הכוח, אך הוא נכרך בציפיות ממנה מגיל צעיר. [3]

נסרין סרוג'י

התערוכה נערכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית בפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים והגלריה לאמנות אום אל פחם.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים


[1]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, "האב, הבת ורוח הקודש", קטלוג התערוכה, סמינר הקיבוצים, עמ' 42-39.

  דרורית גור אריה, פתח דבר, שם, עמ' 19-18.[2]

[3]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה,, שם, עמ' 54-42.

"זית אצל זית", סיגלית לנדאו בבית ראובן, ביאליק 14 תל אביב, 21.10.2021-7.10.2021 אמן אורח: גיא לוי

סיגלית לנדאו, "מענה"

האמנית, סיגלית לנדאו והאמן, ראובן רובין, מוצגים בדיאלוג בין דורי מעניין בבית ראובן. עבודותיו של ראובן עם הנופים המקומיים של העשורים המוקדמים של המאה העשרים זוכות לפרשנות אחרת, מפוכחת, עכשווית בעבודותיה של לנדאו

עבודותיה של לנדאו הוצגו בעבר בבית ראובן בתערוכה "אבטיחים (2009) ובתערוכות נוספות, אך בתערוכה זו היא היוצרת והאוצרת כאחד. הבחירה בעצי זית שהינם מוטיב שכיח ביצירותיו של ראובן ומסמלים מקומיות ויש בהם מן התמימות הרומנטית; באבטיחים המסמלים אף הם ארץ-ישראליות ונקשרים בתודעה עם עבודותיה בתערוכות קודמות, ובנעליים בסמיכות לעבודותיו של ראובן מעלה על הדעת הקשרים ופרשנויות באשר למרחב מקומי, זמן עבר והווה, זהות ישראלית ופלשתינאית והתכתבות עם אלמנטים אורינטליסטיים המוכרים מיצירותיו של ראובן רובין ובני זמנו.

האבטיח של סיגלית לנדאו בדיאלוג עם "מוכר השבשבות" של ראובן רובין, 1923

מרחק של זמן נפער כאמור בין עבודותיה של לנדאו לבין אלו של ראובן. "מסיק", סדרת עבודות הווידאו של לנדאו מתמקדת בדמויות של פלשתינאים העוסקים במסיק, ויש בהם שיקוף חזותי באשר לשינוי שחל בארץ ובתודעה הישראלית.

סיגלית לנדאו, "ארבעה נכנסו אל הפרדס"

האבטיח המופיע כמשולב בחלל התצוגה מופיע במלואו אך גם כשבשרו האדום פצוע וחשוף לעין הצופה, במעין אנלוגיה לבשר החי, במבט שמאזכר לדידי את עבודותיו המדממות של סוטין, והטרנספורמציה שעובר האבטיח בהשפעת המלח. המלח משנה את מהות בשרו של האבטיח, אך מטבעו הוא גם משמר ומקבע (ויש שאומרים שמעלה את מתיקותו). האבטיח מאזכר כמובן עבודות אייקוניות מוקדמות יותר של לנדאו, ביניהן העבודה "ים המלח" (2005). ומי מאתנו שגדל בזמנו לקולם של מוכרי האבטיחים המכריזים על מרכולתם בעגלות הרתומות לסוסים או חמורים זוכר את האבטיחים שגדשו את הבתים (מתחת לספה, מחכים לתורם…). בעבודת הווידאו, I + II דיפטיך, (2010), מועברים האבטיחים מאיש למשנהו בתנועות קצובות, מתוזמנות, במעין מלאכת כוריאוגרפיה. ובכלי מיוחד מוצגים פלחי אבטיח מושרים במלח ומציגים את שהמלח או שמא הזמן העובר מעוללים.

סיגלית לנדאו
סיגלית לנדאו, דיפטיך I+II

עבודה נוספת – המעלה על הדעת "נרגילה" הנישאת על כן מפואר עם קשתות "עיוורות" ודימויי עמודים וכותרות, מופיעה אף הוא בתערוכה ומנהלת דיאלוג עם היצירות של ראובן המוצגות בה.

סיגלית לנדאו

ומאבטיח והאזכורים שהוא נושא עמו, ל"מענה", מיצב הנעליים המקדם את פני המבקרים בתערוכה ומעורר אף הוא אסוציאציות. הנעליים מעלות במבט ראשון אזכור למצבי פליטות, נדודים, הגירה, אך אופן הסידור שלהן במעגל המוקפד, מצבן "הסביר" והצבתן מול קבוצת הדמויות בציור "הרוקדים ממירון (1926) מעלה מעין תמונת מראה הפוכה – בשיחה עמה ציינה כרמלה רובין אוצרת ומנהלת בית ראובן שבניגוד לחסידים הרוקדים בדבקות עזה ומבטם נישא אל על, מעגל הנעליים של לנדאו, מרמז על דבר מה אחר, על ארציות, החיבור לאדמה, או כמו שהעלתה לנדאו בשיחה עם כרמלה רובין – הרוקדים מוצגים בציורו של ראובן ללא חלק גוף תחתון. ואזכור קטן לפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית המתייחסת בין השאר לגוף האדם ולחלקיו העליונים בזיקה ל-mind ול-anima בעוד שפלג הגוף התחתון מסמל ארציות, יצר ועוד (הפילוסוף וההומניסט מרסיליו פיצינו [1499-1433] וניאו פלטוניסטים נוספים).

סיגלית לנדאו, "מענה"
סיגלית לנדאו, "מענה, זווית צילום נוספת

"במבט מרוחק מעט", מצוין בטקסט התערוכה, "נדמה כי הדיאלוג בתערוכה מעיד על מבטים שונים של שני יוצרים שעולם ההתייחסות שלהם משותף אך בנקודות זמן מרוחקות. לנדאו כמו מקלפת את המעטפת הציונית הרומנטית ממוקדי המשיכה המשותפים לה ולראובן, וכשהיא מתבוננת בהם ממרחק הזמן, היא עושה כך במבט חקרני, מתוך ריאליזם מפוכח ולמוד ניסיון, ומעלה על הפרק נקודות חיכוך והיבטים בלתי פתורים. מבלי להיות אמנית פוליטית במובהק יצירותיה של סיגלית נוגעות גם בפוליטי המובלע במבטה על החיים ועל תולדות האמנות".[1]

במקום מוצגות גם עבודות של גיא לוי, זוכה פרס האמן הצעיר של משרד התרבות והספורט לשנת 2019,  שעבודותיו מתכתבות עם איקונוגרפיה מזרחית ומערבית כאחד: "הרוקדות בכרם" (2021) המתכתבת עם מוטיב "שלושת הגרציות" בנות לוויתה של ונוס/אפרודיטי במיתולוגיה היוונית והרומית, ומצוטטות בציוריהם של ציירים כבוטיצלי, רפאל ואחרים מתקופת הרנסנס ותקופות נוספות, לכך מתווספות החמסות עם מוטיב העין (נגד עין הרע).  והעבודה "פרח פראית" (2021) המעלה על דעתי את דמותה של שושנה דמארי, ויש בה מן הציטוט מעבודות של ראובן. בשתי העבודות צבעוניות עזה ואקספרסיה.

גיא לוי, הרוקדות בכרם, 2021
גיא לוי, פרח פראית, 2021

[1]  תודה לכרמלה רובין על השיחה ועל הטקסט.

בברלי ג'יין סטוארט, מסע במרחב הזמן לרומניה,  Romanian Heritage – A Journey in Time,  Beverley Jane Stewart    אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ   Curators: Vera Pilpoul, Arie Berkowitz   בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2020

מסע בזמן

בברלי ג'ין סטוארט נוסעת במרחבי הזמן. המרחב אותו היא בודקת בתערוכתה בבית האמנים הוא המרחב של רומניה, מדינה שבעבר חלק ממנה השתייך לקיסרות האוסטרו הונגרית, ידעה פלישות וכובשים (האימפריה העות'מנית, גרמניה הנאצית, השלטון הסובייטי, וכיום עומדת כישות עצמאית.

במהלכו של מסע זה, היא מבקרת ומתעדת ערים ועיירות במרחבי רומניה, מסע לאורך זמן בו היא מבקשת לחבר בין עדויות לקהילות יהודיות בה, אירועי עבר, בתי מדרש, גורלם של יהודי רומניה במאות קודמות ואת שאירע לקהילה זו בעת שהנאצים וקבוצות אנטישמיות עשו שמות ביהודי המקום. במהלך חקר זה היא מעלה הקשרים בין אירועים היסטוריים מקומיים, חילוניים ודתיים כאחד, בין היסטוריה יהודית לבין זו הנוצרית ומעלה אזכורים להיסטוריה משפחתית-יידית בצד התייחסות להווה.

אבל תחילה מספר מילים על יהדות רומניה.

תחילה מוזכרת העיר בוקרשט (הוקמה במאה ה-14) בה מופיעים אזכורים לקיומה של קהילה יהודית החל מהמאה ה-16. היחסים בין המקומיים לבין הקהילה היהודית ידעו עליות ומורדות והושפעו מנסיבות פוליטיות ומדינות (עלילות דם, פרעות, הרס בתי כנסת ועוד ולצדם מלחמה באנטישמיות), ועם זאת פריחה, השתלבות, התפתחותה של קהילה תוססת שנהנתה מהצלחה חומרית יחסית. עיתונות יהודית בשפות – רומנית, יידיש, עברית, לדינו, ומאבקים לאמנציפציה. הקהילה היהודית ברומניה מנתה בעיקר יהודים דוברי לאדינו, שמוצאם ממגורשי ספרד, והגיעו לבוקרשט דרך האימפריה העותומנית ויהודים יוצאי פולין, שנהגו להתפלל בנוסח אשכנז. שיא פריחתה של הקהילה בתקופה שבין שתי מלחות עולם. לאחר שואת יהודי רומניה והמשטר הקומוניסטי, מרבית היהודים עלו ארצה.[1]

בתערוכה נפרשים לעין הצופה, עבודות ציור בצד רישומים, חריטה על מצעי עץ ופרספקס ותבליטים. האזכור הראשון שעלה במוחי היה סצנות ממנוסקריפטים, כתבי יד מאוירים – יהודים, נוצרים, מוסלמים ועוד מימי הביניים ועתות אחרות; הדף המלא הנושא עמו לעתים את תחושת "אימת הריק"  "horror vacui", ולעתים ללא פרספקטיבה, מעלה ומטה, שמיים ואדמה משמשים בהם יחדיו. נופים שיש בהם מן ההתייחסות למקומות אחרים, שונים ואפשר מרוחקים, ישן מול חדש כפי שניתן לראות באלמנטים ארכיטקטוניים המופיעים בעבודות, מבנים הנושאים עמם הוד קדומים בצד מגדלים מהמודרנה, סצנות פנים מבתי כנסת, נופים עירוניים בצד נופים כפריים והרריים. נופים אלה שנדמה כאילו שהזמן עמד בהם מלכת, נושאים את חותמה של האמנית שביקרה, חקרה ותעדה אותם במהלך שלוש שנים.

בטקסט התערוכה מצוין: "אפשר לראות בעבודותיה אינטרפרטציה מקורית לקשר שלה עם שורשיה ממזרח אירופה ולדיאלוג המתמיד שהיא מנהלת עימם. בתי כנסת, חלקם פעילים וחלקם נטושים, מאכלסים לא מעט מן העבודות כסמן תרבותי, קהילתי ואמוני, ונמצאים במרכז הסביבה העירונית המתוארת".[2]

האמנית בברלי ג'ין סטוארט המתגוררת בלונדון, מגדירה עצמה יהודייה מאמינה. בית הכנסת המקומי בו היא מתפללת, וביקור בבתי כנסת אחרים, ההתרשמות שלה מהארכיטקטורה של בתי הכנסת בלונדון, באנגליה ובאירופה, כל אלה ניכרים בציורים אותם היא מציירת. אולמות תפילה, מבט מ"עזרת הנשים", חקר הקהילה היהודית בהקשרים היסטוריים-חברתיים, תהליכים עיור והתערות שחוו ועברו קהילות יהודיות באירופה במאות עברו, ובמהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה.  

בד בבד בתערוכה זו המוצגת בבית האמנים בתל אביב, העבודות עוסקות בחיי הקהילות היהודיות ברומניה ותרומתם לחיי הכלכלה והתרבות בה מהמאה ה-18 ועד ימינו. "אני מנסה להרכיב מרקם ציורי של החיים היהודיים שנשמעים ממנו צלילים של חיי עבר בהקשר מודרני", כותבת האמנית.

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודה על גבי המצע יוצרת מעין נרטיב היסטורי על-זמני, קולאז'יסטי, הנשזר בתוך העולם הציורי הלא-לינארי שהיא יוצרת. היא מחברת תצלומים משפחתיים – אחד מהם תצלום מ-1880 של חתונתם של הוריהם של סבא וסבתא שלה ברומניה – להיסטוריה של יהודי רומניה שתרמו לפריחה הכלכלית במדינה עוד במאות הקודמות. תצלום החתונה נשזר בעבודת קולאז' ציורית, שהיא העבודה האישית ביותר בתערוכה".

ולסיום ברצוני לציין, העבודות מעלות על הדעת מהו זיכרון – זיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי, ומה הזמן מעולל באשר לזיכרונות באשר הם. זיכרונות הדוהים לאורך זמן, התייחסות לבני משפחה שחיי בעיר אלבה יוליה והתרומה שלהם למרקם החיים. תיאור סיגט, עיירה הררית פסטורלית בה היה בימים עברו שטעטל חסידי פעיל, ואחד מתושביה היה הסופר אלי וייזל, והמקום ממנו נאספו היהודים והועברו למחנות ההשמדה. מחוז בוטושאני ממנו הגיעו סבא רבא של האמנית, שעיסוקו כנגר מקרין על הגילוף בעץ, אותה מסורת מקומית שהשפיעה על סטוארט המשתמשת בחלק מעבודותיה במצע עץ, עליו היא חורטת בעט חשמלית את דימוייה.

וכך זמן עבר והווה, יהדות ונצרות, נופים עירוניים וכפריים משמשים להם בכפיפה בדימויים העולים בתערוכה, ומעלים געגועים לזמנים אחרים.

תודה לורה פלפול על הטקסט


ויקיפדיה, יהדות רומניה   [1]

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94

טקסט התערוכה, תודה לורה פלפול.  [2]

גילה שנל, "צריבת הזמן", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב,  23.10.2021-30.9.2021

גילה שנל, "צריבת הזמן", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב,  23.10.2021-30.9.2021

"האלכימיה של הזמן"

ממד הזמן, את שהזמן מעולל, בליה אך גם התערבות ומעורבות בן אנוש בחומר והשינויים שחלים בו, כל אלה משמשים יחדיו בעבודותיה של גילה שנל בתערוכתה בבית האמנים.

בתולדות האמנות מצוי דימוי של אל הזמן, אותו אל מכונף, בא בימים המשנה את משבש, משנה, יוצר מטמורפוזה

כשם שהגוף זוכר, בעודו מאחסן ומאפסן בתאיו זיכרונות, ורגשות, כך עבודותיה של גילה שנל עוברות מסלולים הטומנים בחובם זיכרונות, שינויים, מאוויים, ועוד. פיסות של זמן שקובצו, קטעי חיים שאורגנו והוצבו בסדר.

לשם כך מספרת האמנית, יש לשוטט, לחפש, לאו דווקא את הדברים המושלמים אלא את אותן סביבות שעברו תהליכי בליה והזנחה, ולאסוף דימויים הקשורים לכך. העברה של אלמנטים פיזיים, עקבות של החולף, שמטעימים שחיים היו קיימים, שמעשים נעשו. עיבוד וחשיפה של שכבות נסתרות ומודחקות.

וכך, המרחב בו בוחרת שנל, גיבורי העבודות שלה הם הזמן החולף והחומרים אותם היא מנכסת לעבודתה באמצעות טכניקות של צילום ושל עיבוד מצעי מתכת בחומצה (אבץ, ברזל ואלומיניום). כל אלה משנים את מהותו הראשונית של החומר ויוצרים "צריבה של זמן" שהיא למעשה צריבת ידיה של האמנית בבחירת החומרים המשנים את מהותם.

"בעיקר אני בוחנת טקסטורות… אני מבודדת אותן מהקשרן ומשנה את גודלן באופן שמעניק להן משמעויות חדשות. הטקסטורות הן מופשטות, כך שהן מצליחות לעורר מגוון של רגשות ומשמעויות".[1]

אוצרת התערוכה אירית לוין מציינת בטקסט התערוכה שעיסוקה של האמנית במתכות, בחומצה ובהדפס ניכר כבר בגוף יצירתה המוקדם. בשנת 2009, ניכרה תאוצה בכך שכן "אז החלה שנל לעבוד באינטנסיביות על פלטות מתכת בעזרת חומצה בסדנה במושב אביחיל, בחצר ביתה של האמנית דורית מגל. מקום זה שבו היא יוצרת, מהווה מעין כמוסה בחלל ובזמן, מעבדה להתנסויות וללמידת החומרים".

שנל: "המתכת כחומר קשיח וקר נחשפת תחת ידיי לקורוזיה באמצעות חומצות החורצות שקעים ובליטות בטקסטורות מורכבות. שינוי הגוון של המתכת והעובי המבוקר מאפשרים תחושות חדשות ומגוונות".[2]

תהליך העבודה ספונטני והבעתי ונעשה במחוות יד מעגלית ובתנופה של הקו. החזרתיות מעלה על הדעת תהליכים טקסיים ואפשר פולחניים. במהלכם מכסה שנל את הפלטה שבחרה באספלט, ואזי משתמשת בטכניקות של ציור, רישום וחריטה; כיסוי, יבוש, הכנסת המתכת לחומצה, שטיפה במים, טבילה בחומצה, שטיפה במים וחוזר חלילה. פעולות אלה שהינן חוזרות ונשנות כל העת יוצרות אפקט של מקריות שמאפיין תהליכים המאזכרים את אמני תנועת הדאדא, למשל את ז'אן (הנס) ארפ, בעבודת הקולאז' שלו "סידור בהתאם לחוקי המקריות", 1917-1916, עקבות אינדקסליים שתומכים, מאשרים, ומעידים על העבר בעודם מגיחים אל ההווה, שכן הפעולות החוזרות ונשנות יוצרות במתכת תחושת עומק שתוצאותיה שונות ממצע למצע.

הפלטה המעובדת הופכת לעבודת האמנות עצמה או משמשת מצע שעליו מודפס תצלום שצילמה. לתצלומים אופי נוגה וחרישי, והם יוצרים עם מצע המתכת דיאלוג המעצים את תחושת ההתכנסות. באמצעות מרקמי צבע עשירים נוצרים מפגשים בין הנגלה לנסתר.[3]

האמנית מזמינה את הצופים לגעת במצע, לחוש את הטקסטורות המשתנות ויוצרות מארג יפהפה.

תודה לאירית לוין על הטקסט והארת העין.

תודה לאנה ברשטנסקי


[1] אירית לוין, גילה שנל, "צריבת הזמן" טקסט התערוכה.

[2] שם.

[3] שם.