אוצרת התערוכה ד"ר סמדר שפי
איילת ביתן שלונסקי – אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק
בית ביאליק, רח' ביאליק 22, פתיחה 1.10.2021
על שפה, שירה ושיתופי פעולה
בתערוכה "וחציים חלומות" – תערוכה משותפת לאמנית אסתר כהן ולהוריה – רות כהן ודני כהן לאות הכתובה ולמסר שלה המועבר באיור תפקיד משמעותי. העבודות בשילוב הטקסטים מעולם הספרות והשירה, עונג צרוף לעין המתבונן/ת.
שיתופי פעולה בין דוריים, אבות, אימהות וילדיהם מוכרים בהיסטוריה של האמנות הבינלאומית והישראלית כאחד. שושלת פיטר ברויגל מוכרת, אך יש שושלות נוספות, ארטמיסיה ג'נטילסקי בתו של הורציו ג'ינטילסקי ועוד. וכך גם בישראל – משפחת קרוון, משפחת שמי, משפחת קדישמן…
"זמן, כחומר, מצב ותודעה, ומעברים בין דוריים ובין מקומות הם השתי וערב של 'וחציים חלומות", מציינת אוצרת התערוכה, ד"ר סמדר שפי בטקסט התערוכה. "הקריאה של העבודות היא בתנועה מתמדת קדימה ואחורה עד שהתצרף הופך, כמאמרו של ביאליק, 'בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם".
עיסוק בשפה, פיענוח ופרשנות הם חלק מהשיח באמנות – הן בכתבי יד עתיקים של יהודי תימן מהמאה ה-11, והן בכתבי היד שאוירו לרוב על ידי נזירות ונזירים במרחבי אירופה על-פי רוב, אך גם כתבי יד יהודים, ואחרים מהמאות ה-12 בקירוב ואילך, בהם למילה בצד האות, הפסוק ואף הביאור הציורי, תפקיד משמעותי.
אסתר כהן, יצרה במסגרת סדרת התערוכות המחקריות ב"קומה השנייה" בבית ביאליק סדרת עבודות המתייחסת ל"ספיח", יצירתו האוטוביוגרפית של חיים נחמן ביאליק שפורסמה בהמשכים מ-1908 ועד לאחר מותו ב-1934.
"על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם".
סָפִיחַ, חיים נחמן ביאליק (פרק 1)
זיכרונות משפחתיים מצטלבים בדרכה של אסתר כהן ומשתלבים בזיכרון קולקטיבי. מזרח ומערב חוברים יחדיו ומשיקים לקהילה, דת ומסורות, אמנות ואומנות תימנית בצד מערבית. בדרכה זו משלבת האמנית את אמה רות כהן ואת אביה דני כהן בתערוכה וחציָם חלומות.
רות כהן מציגה לראשונה דגמים פרי יצירתה כמעט מדי יום במהלך שלושים השנה האחרונות. רות יוצרת כמעט מידי יום ציורים מלבניים קטנים ועליהם דגמים צבעוניים חוזרים, מדויקים, צפופים, המהדהדים לעבודותיה של אסתר. בצד האחורי של הדפים היא מציינת אירוע, אישי או ציבורי, המשיק ליום בו יצרה את העבודה, מעין יומן או מֵּמוֹרַנְדּוּם שתחילתו בשנות ה-90 והמשכו עד היום. העבודות נעשו על שאריות דפים שנחתכו במכונת דפוס בהוצאת הספרים "יבנה" בה עבדה שנים רבות. בעבודותיה חוברים יחדיו הדים וזיכרון הספרים שהוצאו לאור בהוצאה זו בצד המילים והאירועים השונים. צורת עבודה זו מהדהדת לעבודתה של אסתר כהן, הבת. באחת השיחות עמה סיפרה אסתר על כך שהוצאת הספרים "יבנה", הוציאה בין השאר לאור את המהדורה העברית של "אטלס לתלמיד". בתקופת החגים עובדי החברה קבלו במתנה שי לעובד- מארז ספרים חדשים. את המתנה נהגו לעטוף בדרך כלל בגיליונות "פגומים" של אטלס לתלמיד, שנפסלו בתהליך הדפוס. כילדה, אסתר נהגה לשמור את "ניירות העטיפה" המיוחדים וכך החל למעשה אוסף המפות שלה, הממשיך עד היום כתהליך אמנותי המלווה בתהליכי מחקר ארוכים ובאוסף אטלסים במהדורות מיוחדות בערבית ובאנגלית ורישומים על מפות מקוריות ישנות אשר חלקן נדירות ביותר. בעבודות אלו התמקדה אסתר כהן בעבר, בציור/רישום של פרחי בושם, כגון לבונה, קציעה ושיבולת נרד ופרחי בר מקומיים (המוזכרים בתפילה "פיטום הקטורת"), בשילוב רישום מפורט של תכשיטי פיליגרן מסורתיים. בתערוכה זו ממשיכה אסתר בציור תכשיטים וקמעות של יהדות תימן לצד צמחים ופרטים של טבע או צורפות. וכך אם ובת מאחדות כוחות ביצירה שיש בה מן העבר וההווה, והתכתבות.
משפחת סאלם, משפחתה של רות כהן, הגיעה לתל אביב מעדן ב-1924. רות נולדה וגדלה בכרם התימנים, ואסתר זוכרת, כילדה, ביקורים בשכונה אצל קרובים וחברים. העבודות הקטנות של רות עשויות כמעשה רקמה תימנית עשויה ביד או עיטורים המופיעים על בגדי הכלה המסורתיים (בתימן ובעדות נוספות).
אבי האמנית, דני כהן, השתתף בהכנת מעין מילון מילים בארמית, שפת אימו, ושאותן ציירה אסתר בסדרת ציורי אלף-בית. בנוסף לסדרה זו אסתר ציירה תכשיטים וקמעות של יהדות תימן לצד צמחים ופרטים של טבע או צורפות.
דני כהן הוא בן הקהילה היהודית הכורדית דוברת הארמית (נאש דידן). לבקשתה של אסתר כתב את המילים הזכורות לו בארמית לפי סדר האלף-בית. אסתר ציירה כל אות ומתחתיה כתבה את שם האות, מילה בארמית ואת תרגומה לעברית. דגם האותיות שיצרה הוא מחווה לאלף-בית שצייר זאב רבן בספר לימוד לקריאת עברית לילדים (עם חרוזים של לוין קיפניס) שראה אור בברלין ב 1923.[1] בשונה מהאותיות הבהירות של רבן והדימויים הצבעוניים, עבודותיה של אסתר כהן שונות וניכרת בהן הדחיסות. "באות ד׳ המילה שזכר דני כהן היא "דרגושתא" שפירושה עריסה; ובאות נ׳ המילה היא "נוּרא" שפירושה אור/אש. העריסה מצוירת ריקה, דחוסה במשטח האות הקטן ומתלווה לה תחושת סכנה; באות נ' השלהבות נראות כנרות זיכרון. כל אות מספרת את גלגול העברית העתיקה לארמית הנשכחת, שהיא, בתורה, נוכחת בזיכרון העברית העכשווית. התרגום יוצר מעין דיסוננס, כי המילה בעברית בדרך כלל לא מתחילה באות המצוירת. המעגל אפוא, לא שלם, והניתוק בין סימנים ותכנים אינו נותן מנוח. לצד כל ציור אות – עבודה של רות כהן, כמו טקסט נוסף שהקריאה בו אינה בבחינת קריאת פשט אלא רמז, קריאה אלגורית של הצורות והצבעים" (ציטוט מטקסט התערוכה).
בספיח מציינת ד"ר שפי, "הסיפור האוטוביוגרפי, מתאר ביאליק את זיכרון לימוד הקריאה שלו כילד כמפגש בין האות כסימן מוסכם לאות כצורה, לאות כמפתח לזרם אסוציאטיבי".
"הכתיבה נעה בין פרוזה לשירה, ממואר ומסה. בצירוף של עבודות האם והבת כהן, ומילות האב – יצירות שונות משתרגות למקום שצומח ממציאות וזיכרון אך מותיר גם "וחציים חלומות".
תודה לאסתר כהן, תודה הטקסט והמידע.
[1] זאב רבן (1890-1970) הוא מעצב אריחי הקרמיקה היפיפיים שבחדר ההסבה בבית ביאליק: העמודים, שעל האחד שנים עשר השבטים ועל השני שנים עשר חודשי השנה, וכן האח. הם בוצעו על ידי המחלקה לקרמיקה ב"בצלאל" (בראשות יעקב אייזנברג). רבן גם אייר בצבעי-מים את האגדות "שלמה ואשמדאי" ו"אגדת שלושה וארבעה" שחיבר ביאליק. "וחציים חלומות – רות כהן, אסתר כהן, דני כהן אוצרת התערוכה ד"ר סמדר שפי, כמצוין בטקסט התערוכה.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
נראה ונשמע בקריאה פשוט פנטסטי. איזה עושר של שכבות , היסטוריות ומשפחתיות.
אהבתיאהבתי
זיוה יקרה!
הכתבה שלך מאירת עיניים, מלומדת ויסודית כהרגלך, ומעוררת סקרנות רבה.
תודה,
נירה טסלר
אהבתיאהבתי