מעין תדמור, "קורים וחלודה", אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות שביל המרץ 5, קריית המלאכה, 9.10.2021-17.9.2021 

"נופים כארכיאולוגיה של הנפש"

בתערוכת היחיד שלה "קורים וחלודה" בוחנת מעין תדמור ילידת כפר יחזקאל אשר בעמק יזרעאל, נופי ילדות ונופים אחרים בארץ ובעולם.

תדמור יוצאת אל הטבע ומצלמת מראות הקוסמים לה; ואת הנופים האלה היא מעבירה אל בד הציור בסטודיו שלה בכפר נטר או במסגרת סדנת האמנות בבית הלוחם בה היא לומדת.

 לפני מספר שנים החליטה תדמור לחזור למחוזות ילדותה ולנבור ב'אוצרות' החלודים שהעלו אבק וקורים במקומם בחלל הנרחב בבית המשפחה בכפר יחזקאל. "הגילוי המפעים" כפי שמציינת ד"ר נירה טסלר במאמרה לתערוכה, "הוליד צילומים מרתקים וסרטון וידיאו שתיעדו מעין מסע ארכיאולוגי פרטי ששורשיו נטועים במשפחתה, בארץ הזו ובתוצריה". 

מתודת העבודה של תדמור בסטודיו שלה: ציור על פי צילומים הן של נופי עמק יזרעאל אותם היא מרבה לצלם, וציור בהשראת צילומי חפצים אישיים אותם גילתה בבית משפחתה, חפצים שיש בהם מן התגלית וההפתעה וזיכרונות ילדות. בעבודות הציור שלה היא מחברת ומשלבת בין נופי ילדות, חפצים שיש בהם מן הנוסטלגיה ומן הגילוי והתפעמות.

בתערוכה, שילוב מדיה שונות: ציורים, צילומים, מיצב וסרטון המתעד את החיפושים, ולצדו מיצב הקורם עור וגידים למהות של "קורים וחלודה". בתערוכה עולים הקשרים בין ימים עברו לזמן הווה, בין זיכרון הנתפס כממשות אך אפשר והינו נוסטלגיה לבין היבטים היסטוריים, שאף הם לעתים מתעתעים בזיכרון. ובכלל עולה התהייה מהו זיכרון, האם זיכרונות הילדות שאנו נושאים עמנו ולעתים מעוררים בנו געגועים לימים אחרים, של תום אכן יש בהם מן השלמות….

ולטר בנימין כתב: "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב…[1] מכאן שכותרת התערוכה "קורים וחלודה" הולמת להגדרה זו.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210924_111417.jpg

התערוכה נושאת אותנו אל תחילת ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, ואל חגיגות מאה השנה להיווסדו של כפר יחזקאל, ובו בזמן רוקמת הקשרים וקורים עדינים ושבריריים בין תקופת דור המייסדים לזמן הווה.

ובאשר לנוף – סוגת ציורי נוף, כפריים, ימיים ואף עירוניים עולה בשלהי המאה ה-16 ובמהלך המאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית מסיבות שהקשרן דת. בארצות הקתוליות התמות החשובות היו ציורי דת, מיתולוגיה, ציורים היסטוריים, פורטרטים, ציורי נוף, ג'נרה וטבע דומם (לפי הסדר הזה פחות או יותר). בהולנד הפרוטסטנטית, בה המעיטו בעתות אלה להציג ציורי דת – ישו, מריה והקדושים, עלו ושגשגו ציורי נוף.

היו לכך סיבות נוספות! עלינו לזכור שהולנד של המאה ה-17, מעוז הקפיטליזם דאז הינה מעצמה ימית וככזו, גם לסוגת ציורי הנוף היה תפקיד ניכר.

ברם כפי שמציינת ד"ר נירה טסלר במאמרה לתערוכה, אמני אסכולת "ברביזון" הצרפתים יצאו אל הטבע וציירו לראשונה באוויר הפתוח, השפיעו בכך על האמנים האימפרסיוניסטים כקלוד מונה, קמי פיזרו ועוד ולאחריהם על האמנים הפוסט אימפרסיוניסטים פול סזאן, וינסנט ואן גוך, פול גוגין ועוד. מכאן ועד לאמני ה"פוב" דוגמת הנרי מאטיס, אנדרה דרן, מוריס דה ולמנק, או לאמני האקספרסיוניסם כארנסט לודוויג קירשנר, קרל שמידט רוטלוף, מקס פכשטיין ואחרים, הדרך והאופן לתרגם את מראית העין באופן אישי, סובייקטיבי היתה קצרה.


1] ולטר בנימין, על מושג ההיסטוריה, בתוך מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 311.

תודת הלב למעיין תדמור ולנירה טסלר

קפה, מוזיאון האסלם, ירושלים, אוצרת יהל שפר, 30.5.2022-16.7.2021 

לפני כארבעה שבועות עלינו ירושלימה. התכנית היתה תערוכת הקפה במוזיאון האיסלם, ואם אפשר תערוכה נוספת, ואז מחנה יהודה. (בסופו של דבר ביקרנו גם בתערוכה הנפלאה של ענבל הופמן בבית אנה טיכו, וקינחנו ב"ישתבח" המסעדה המזללה הנפלאה לא פחות וכמובן מחנה יהודה).

כמי שגדלה בבית שבו "קפה תורכי" ("טורקי")היה טכס יומיומי, הבישול האיטי בפינג'אן, הקיימאק, ואותו קפה שאף לקחתי אתי בעת ששהיתי בפירנצה כתלמידת מחקר… כמובן שתערוכה מעין זה קסמה לנו, ולא התאכזבנו. היה מעניין ומרגש!

המראה מלבב, מוזיאון עמוס בנשים, גברים, נוער וטף, וההדרכות בתערוכה, והמענה שאנשי המוזיאון נתנו לכל שאלה.

ציינתי "קפה טורקי". אני זוכרת שבאחד הביקורים שלי בכרתים, כמעט והפכתי לפרסונה "נון גראטה" כשציינתי מילים לא פוליטיקלי קורקט אלו.

הקפה, מהווה תופעה חברתית, תרבותית, כלכלית, טקסית, תשוקה, פולחן. אין סוף כוסות נלגמות מדי יום, ומהווה זרז לתרבות בתי הקפה עליה אנו שומעים באימפריה העותומנית, אך גם בפריז על בתי הקפה שבה בשנות העשרה-עשרים של המאה העשרים…

ואם לוגמים קפה, אזי יש צורך בכלים. האם נשתמש בספלונים הקטנים עם עיטורי הנסיכות והנסיכים, עם הידית או בלעדיה. או כמו ששייקה אופיר הנפלא ז"ל מדגים את טקס שתיית הקפה (בתערוכה)!

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210824_114101.jpg

האם נקנה פולי קפה, אביזרי קליה, וגם טחינה, פינג'אן או מקינטה…?

בתערוכה: "קפה – מזרח ומערב" נבחן הקפה כסוגה ותופעה המשיקה בין זמנים וחוצה דתות, תרבויות וכלכלת שוק. "הכשרת הקפה" על-ידי האפיפיור קלמנט השמיני (1605-1536), שהתאהב בקפה… ועוד ועוד.

"אז נשתה קפה טורקי?" ואולי נכון יותר לתקן את המוכר לכאורה באשר למוצא הקפה. תחילותיו כפי שמצוין בטקסט על לוח קיר בתערוכה, בערבות קאפה שבאתיופיה, משם התפשט לתימן. אך האימפריה העות'מאנית היא זו שבשלה נפוץ הקפה בעולם כולו. הילה של מסתורין ואוריינטליזם שהביאה לכך שהקפה התורכי הפך לפופולרי ואופנתי בבתי הקפה שנפתחו באירופה. והכלים,  שנעשו בידי אומנים מיומנים מתאפיינים בפאר ססגוני, בעיטורים מרהיבים וחומרי גלם – כסף, אבנים טובות, אמאייל זכוכית ופורצלן בהלימה לטקסיות ולסטטוס השותה.

בתערוכה מוצגים כלים ומכונות להכנת קפה. יש בה מבט על הנעשה בעולם בצד הטלת זרקור על תרבות הקפה בארצנו. "קפה תורכי" (טורקי?), "קפה בוץ"? כלים שנוצרו בארץ על ידי חברות מקומיות כנעמן, חרסה, לפיד ועוד. וכלים מחו"ל. פרסומות בצד קריקטורות ועוד ועוד. וכמובן על האופן בו נתפסו נשים בימים עברו בעודן יושבות בבתי קפה… (אבל זה נושא לפוסט בפני עצמו!)

פרידל

 את התערוכה מלווה ספר הקפה המכיל עשרות מאמרים המספרים את סיפורו של הקפה מזוויות שונות המלווים במאות צילומים מרהיבים של מוצגי התערוכה השונים. 

"היידה בוומוס קהווה…"

אנה בירמן: תקריב  אוצרת: רז סמירה, 5.8.21 -20.11.21 התערוכה מוצגת בגלריה פליציה בלומנטל, האגף ע"ש מרק וגבריאלה ריץ', הבניין הראשי, מוזיאון תל אביב לאמנות.

במוזיאון תל אביב לאמנות מוצגת תערוכת יחיד ראשונה בישראל לצלמת אנה בירמן. התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות פורשת את עבודתה הייחודית עם למעלה ממאה הדפסות מקוריות של תצלומיה, בהן עבודות מהאוסף של משפחת האמנית, הנחשפות לראשונה בפני הציבור הרחב, של בירמן, מהחשובות בצלמי/ות האוונגרד של המאה העשרים.

אוסף משפחת בירמן

התערוכה נערכת בשיתוף פעולה עם קרן אן ויורגן וילדה, אוסף הציורים הממלכתי של בוואריה, מינכן, ובתמיכתם המחקרית

אֵנֶה בירמן (1898–1933), צלמת אוטודידקטית יהודייה שפעלה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, השתמשה במצלמתה כאמצעי לביטוי אמנותי מודרני ואוונגרדי מאמצע שנות העשרים של המאה העשרים ואילך.

אוסף משפחת בירמן
אוסף משפחת בירמן

כיום היא נחשבת לדמות מרכזית של ״הצילום החדש״ – סגנון צילום שהיה חלק מאסכולת האמנות ״האובייקטיביות החדשה״, שעלתה בגרמניה בשנות העשרים של המאה העשרים כתגובת־נגד לאקספרסיוניזם. מגמה זו התאפיינה בעיסוק א-סנטימנטלי במציאות ובהתמקדות בעולם התופעות האובייקטיבי, בניגוד לנטיות הרומנטיות או האידיאליסטיות יותר של האקספרסיוניזם.

אוסף משפחת בירמן

פעילותה כצלמת נמשכה רק שנים ספורות, ואף שלא פעלה במסגרת קבוצות אוונגרדיות או במרכזי אמנות והייתה נטולת הכשרה אמנותית פורמלית, זכתה יצירתה של בירמן להכרה נרחבת עוד בחייה. מ־1929 ואילך הוצגו תצלומיה בכל תערוכות הצילום המודרני הגדולות בגרמניה ומחוצה לה, ופורסמו במגזינים בינלאומיים לאמנות ולצילום. עבודותיה שבו ונחשפו לציבור ב־1987, בתערוכה מקיפה במוזיאון פולקוואנג, אסן, ומאז הן מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם. דווקא בישראל, שבה חיים צאצאיה, היא אינה מוכרת ויצירותיה טרם הוצגו לקהל הרחב. התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות, אנה בירמן: תקריב, היא התערוכה הראשונה שלה המוצגת בארץ, ומוצג בה מנעד נושאים – דיוקנאות, צילומי טבע ועוד.

ביוגרפיה – בירמן נולדה בעיר גוך שבגרמניה למשפחה יהודית אמידה. בגיל 22 נישאה להרברט יוזף בירמן ועברה לגור עמו בעיר גֵרָה. לבני הזוג נולדו שני ילדים: הלגה וגרשון (גרט). לאחר הלידת הילדים, החלה בירמן לצלם כתחביב, בעיקר את ילדיה ואת סביבתה הקרובה, והמשיכה בכך עד שהתבססה כאחת מהאמניות המרכזיות של "הצילום החדש" בגרמניה.

אוסף משפחת בירמן

הצילומים מאופיינים בהתמקדות בפרטים, זוויות צילום דינמיות, משחקי אור וצל חדים, קומפוזיציות מופשטות וקונסטרוקטיביסטיות, וטכניקות צילום ופיתוח ייחודיות. נקודת המוצא היא תמיד בהקבלה להווי החיים היומיומי– המטבח, חדר העבודה, הגינה וכדומה.

אוסף משפחת בירמן

היכולת הצילומית של בירמן היא להתמקד ולקרב דברים זרים ולתת להם זווית ראיה אינטימית. בעודה מרחיקה דברים מוכרים והופכת אותם למופשטים ומשונים. יש לציין שגם כשהאיום על חיי היהודים בגרמניה נעשה מוחשי יותר ויותר, המשיכו תצלומיה של בירמן להתמקד בסביבתה הקרובה ולא עסקו כלל בסוגיות הקריטיות של העולם שמחוץ לכותלי הבית.

אישה ישנה בחול, אוסף מוזיאון פולקוואנג
פונקיה 1926, אוסף אן ויורגן וילדה

הקריירה המבטיחה של בירמן נקטעה עם מותה ממחלה בגיל 34, ב-14 בינואר 1933, כשבועיים לפני מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה ובטרם החלה רדיפת היהודים בידי משטרו. אך היא הספיקה להעמיד גוף יצירה מגוון וגדול, הכולל קרוב ל-3,400 תצלומים. מרבית ההדפסות והתשלילים שלה אבדו לאחר שהוחרמו בידי הוורמאכט בעת שהיו בדרכן לישראל עם מטען המשפחה לאחר מותה. בעקבות ההגירה הכפויה של המשפחה מגרמניה בשנות השלושים, פגעי השואה ולאחר מכן שנות המשטר הקומוניסטי במזרח-גרמניה, שרדו רק כארבע-מאות הדפסות מקוריות של האמנית – והתערוכה הנוכחית מקבצת רבות מהן.

אישה עם מונוקל 1929-1928, אוסף אן ויורגן וילדה

התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות מבוססת על התערוכה הנרחבת "אנה בירמן: אינטימיות עם הדברים" (2019) שאצרה ד"ר סימונה פרסטר מתוך אוסף קרן אן ויורגן וילדה באוסף הציורים הממלכתי של בוואריה, מינכן. כמו כן, היא כוללת עבודות של בירמן מתוך אוסף התצלומים של פינקותקה דר מודרן, מינכן, ומוזיאון פולקוואנג, אסן, גרמניה. בנוסף, מוצגות לראשונה עבודות של האמנית מאוסף המשפחה, לצד חומרים ארכיוניים מרתקים, בהם תצלומים מהאלבום המשפחתי הפרטי, כתבות מעיתונים ועוד.

תודה לרז סמירה על נדיבות הלב