אירועים ותערוכות (כולל אירועי ילדים והורים) בבית ליבלינג, תל אביב, אידלסון 29, ספטמבר 2021

״המשוטטת״  פתיחת תערוכה | 2.9.2021 בשעה 20:00 | כניסה חופשית

בתערוכה מספר 3 בחדר הפרויקטים מתייחסות האמנית נלי אגסי והאנימטורית מאיה רביב לשאלה "מהי העיר הלבנה?"* באמצעות המשוטטת – דמות נשית המהלכת בעיר הלבנה, לובשת ופושטת את בנייניה כמו שמלות. המשוטטת מבקשת לפענח את העיר המשתנה כאילו הייתה אריג, בניסיון לנכס אותה מחדש באמצעים שנתפשים כנשיים. אגסי ורביב מציעות מערכת יחסים חדשה בין המשוטטת לעיר תוך הצפת זיכרון נשכח של חזון, עשייה ונוכחות נשית במרחב העירוני התל אביבי. המשוטטת היא גם אדריכלית המרכיבה ומפרקת את סביבתה. דמותה נבנית בסדרת קולאז'ים שעשויים מתוכניות אדריכליות היסטוריות של שלושה מבנים ציבוריים שתוכננו בשנות ה־30 וה־40 על ידי נשים, עבור קהילת הנשים בעיר ובהזמנת ארגוני נשים, והיא נטועה במרחב העירוני של תל אביב המוכר לה היטב.

שיטוטה הנינוח עומד בניגוד לקצב של העיר הנמצאת בתנועת שינוי מתמדת, אז כמו היום, משנות ה־30 שבהן נבנה המרחב הפיזי הנקרא כיום "העיר הלבנה", ועד ימינו אנו, המתאפיינים בצמיחת מגדלים, פרויקטים של פינוי בינוי, שימור ופיתוח עירוני מואץ. המשוטטת עדה לתהליכי ההשתנות, לצמיחה, לבליה, להתרוקנות ולשכחה של החזון שמתוכו נוצרה העיר.

אמניות: נלי אגסי, מאיה רביב

משוטטת קרדיט נלי אגסי

אוצרת: אדריכלית סברינה צגלה

השקת העבודה ׳גוף ללא איברים׳ 2.9 בשעה  19:00 | כניסה חופשית בהרשמה מראש 

בערב זה נשיק את העבודה האחרונה  בתערוכה ״ברוכים הבאים לרה_פאבליק״.

המיצב שהקימו לילך שטיאט וגבי שיליג בחזית הבניין עוסק באופן שבו המגפה מעצבת מחדש את חיינו: הציבורי והפרטי מתחלפים, החוץ מתקפל אל תוך הפנים והדיגיטלי תופס את מקומו של הפיזי. אוצר המילים המרחבי העשיר של האובייקטים המוצבים במרפסת הקומה הראשונה מניע את גוף האדם במגוון דרכים, ביוצרו חיבור חדש בין גוף, מרחב, סביבה ובני אדם. זוהי חוויה מרחבית רב-חושית שאינה תוספת אדריכלית או ריהוט, אלא מישור חדש לאינטראקציה וירטואלית ופיזית.

מה בערב ההשקה?

18:00 – ערים משתקפות: סיור פיזי-וירטואלי בין ברלין לבין תל אביב עם האמנית לילך שטיאט. בסיור נתבונן בשיקוף של שתי הערים במרחבים דומים, ונבחן כיצד משנה המרחב הציבורי את תפקידו בתקופה זו.

הסיור הושק לפני שנה במסגרת אירועי אוהבים אמנות. יוצרות: לילך שטיאט, סוסה פופ, מיכאלה ויזר וענת ספרן.

19:00 – הרמת כוסית והשקת העבודה ״גוף ללא איברים״

גוף ללא איברים קרדיט לילך שטיאט, גבי שילינג

גינון עירוני: גינון כפעולה אזרחית – סדנה מעשית  3.9.2021 בשעה 12:00 | 120 ש״ח – להרשמה

בסדנה נדבר על גינון קהילתי ועל גינון גרילה, נראה דוגמאות מרחבי העולם, וגם את מה שקורה כאן, בתל אביב. לאחר מכן  נכין נייר זרעים שיעזור לנו להפיץ את הבשורה. המפגש יתקיים בכפוף להוראות משרד הבריאות.

ביצועים ותפקודים חמישי 23.9 בשעה 20:00 , שישי 24.9 בשעה 12:00

״ביצועים ותפקודים״ הוא ערב מופעים שבו שורת אמניות יציגו רעיונות ומחקרים-בפיתוח באמצעות עבודות פרפורמנס קצרות. טל גפני תקפל מגרש כדורסל שטוח לכדי מבנה תלת ממדי, ותבחן אילו מרחבים היסטוריים ומיתים מעוררים כדור ומגרש כאשר הם נפגשים.

מאי אילון תשתף במסעותיה אחר צמח האגבה ברחבי ישראל, ותציג את ניסיונותיה לחבור אל החלקים הבלתי נראים של הצמח הענקי, ולעקוב אחר יכולת התפשטותם במקומות שאינם נראים לעין אדם.

טל אלפרשטיין תציג הרצאה המציעה קידוד של עבודת אמנות למילים ולצלילים, תוך הישענות על מחשבתם של האמנים קנדינסקי וחודרובסקי וכן על נסיונה האישי בפעולת הקידוד.

רותם וולק תציג מופע לשתי קבוצות בהשראת Yes, עבודתה של האמנית יוקו אונו. המופע נוצר במיוחד עבור החלל החצוי של האמפי. שני תמרי מתן תבצע עבודת מחול ליחיד, שבה היא חוקרת את ה״אוניסון״ (Unison), מהלך שבו קבוצת רקדנים מבצעת אותו סדר תנועות באופן סימולטני ובמרווחים שווים. נעמה בר-אור תציג מחקר שכתבה על דימויי חברת האופנה בלאנסיאגה, הבוחן כיצד דימויי החברה ממשיכים לנוע אל עולמות תוכן אחרים. (בימאית: לי לוריאן.)

הערב הוא פרי מחקר מעשי בפרפורמנס, המתרחש החל משנת 2017 בבית הספר של העיר הפועל בבית ליבלינג. ״ביצועים ותפקודים״ הוא מונח שתבע האמן עומר שך באולימפוס לתיאור המושג ״פרפורמנס״.

אוצרת: מעיין מוזס פלטניק.

מפיקה: אולגה סטדניוק

הפעילות מתקיימת בתמיכת משרד התרבות והספורט

NEW BABYLON ניו בבילון 25.9 | בשעה 20:00

מופע פרפורמנס קצר המעלה מחדש הרצאה מאת האמן ההולנדי קונסטנט, שנערכה בשנת 1963 במכון לאמנות עכשווית בלונדון.

ניו בבילון היא תכנית-עיר שנועדה למימוש רצונותיו של האדם החופשי, ומציעה אדריכלות חדשה ומלאת תשוקה לחיים יצירתיים. קונסטנט הגה ותכנן את ״ניו בבילון״ במשך עשרים שנה – הוא העמיד מודלים, שרטוטים, קולאז׳ים, קטעי סאונד, ציורים ורישומים שאותם הציג בסדרת הרצאות ותערוכות ברחבי העולם.

ההרצאה שתועלה מחדש בבית ליבלינג מציעה תיאור רעיוני ופיזי של ניו בבילון, ועוסקת בתפקיד האמן כמחולל רעיונות חדשים ומסעירים, ובאפשרות לחיות את היום-יום בעיר כאמנות.

המופע נערך במסגרת אירועי יום הולדתו ה-101 של קונסטנט, למידע נוסף: https://constant101.nl/

יוצרים: משי אולינקי וערן איזנהמר.

מפיקה: אולגה סטדניוק.

הפעילות מתקיימת בתמיכת משרד התרבות והספורט

הסיור האורבני

24.9.2021 בשעה 11:00 | 60 ש״ח – להרשמה

מנהלת בית ליבלינג שירה לוי־בנימיני, העוסקת בתכנון ערים, תדריך סיור המשלב התבוננות ביקורתית במרחב הציבורי המשתנה בהשראת התערוכה "ברוכים הבאים לרה פאבליק" תוך דיון בסוגיות אקטואליות של שימור ושל תכנון עירוני המעסיקות את מתכנני העיר. הסיור יתמקד במתחם ביאליק–אלנבי, מיקרוקוסמוס אורבני מרתק, שדרכו תידון העיר המשתנה לנגד עינינו

הסיפור שמאחורי בית ליבלינג

סיורי שבת בשעה 12:00 | 30 ש״ח – הרשמה באתר

סיור בבית ליבלינג שיחשוף את ערכיו האדריכליים של הבניין ואת סיפוריהם של דייריו. הסיור, בהדרכת אדריכלים, מתכננים, ויוצרים מצוות בית ליבלינג, יתמקד בשאלות: מדוע הבניין הוא דוגמה מייצגת לאדריכלות הסגנון הבינלאומי בתל אביב וכיצד והאם הצליחה האדריכלות העכשווית לשמר את רוח המקום. הסיור יכלול ביקור גם בתערוכות המוצגות בבית ומעלות לדיון סוגיות מרכזיות בהיסטוריה של העיר הלבנה ובחיי היומיום שלה.

https://www.lieblinghaus.org/

אירועים ילדים בבית ליבלינג

ספטמבר 2021 

https://www.lieblinghaus.org/

קינדר קפה מציג: קיץ אלקטרוני 

ימי שבת בשעה 10:00 | מחיר כרטיס: 20 ש"ח / למחזיקי דיגיתל: 10 ש״ח, לרכישה באתר

קיץ אלקטרוני, הסדרה האלקטרונית לילדים של מרכז פליציה בלומנטל, בית ליבלינג וקפה לב מזמינה הורים וילדים לחוויה קצבית ויצירתית, המשלבת הכרות עם מוזיקה והתנסות בכלים המשתתפים בתהליך יצירתה. במהלך הסדרה נפגוש יוצרות ויוצרים ממגוון סגנונות למפגש מעניין ושונה עם עולם הצלילים שסביבנו. הסדרה תציע שורה של סדנאות שעניינן הקשר בין צליל לבין מערך טכנולוגי מסוים, והמשחקיות הנובעת ממנו. הסדנאות יחקרו את היחסים שבין סביבה, טכנולוגיה וצליל באמצעות האזנה ומשחק, ויפתחו את יכולות ההאזנה, היצירה והאלתור. בכל מפגש ילמדו הילדים עיקרון פעולה אקוסטי או טכנולוגי, ותינתן להם ההזדמנות לחוות ולהתנסות ביצירה באמצעות משחק עצמאי או משותף. בין היתר נבנה קופסאות רעש, נלמד איך אפשר להפוך חפצים לכלי נגינה, נשדר רדיו ונצפה בצלילים על מסך הטלוויזיה. 

אוצר: גיא דוביוס.

קיץ אלקטרוני קרדיט אפרת גולדמן

הפעילות מתקיימת בתמיכת משרד התרבות והספורט.

פירוט האירועים: 

4/9/2021: דניאל סלבוסקי, מלחין וזמר, עבודותיו אקלקטיות, וחוקרות תחומים הקשורים בהקלטות שטח; 

11/9/2021: חגי אייזנברג, מוזיקאי־מלחין העוסק באלקטרוניקה של חפצים וצעצועים ובמוזיקה קונקרטית; 

18/9/2021: שלומית סטרוטי, מוזיקאית שעוסקת בתחום הרדיו ובאפשרויות המוזיקליות דרך מערכות שידור קצרות טווח; 

25/9/2021: נמרוד גרשוני, אמן מולטידיסיפלינרי העוסק בסאונד, וידאו, פיסול והצבה; 

2/10/2021: דניאל דוידובסקי, מוזיקאי מלחין ואמן סאונד, מנגן בסקסופון ובמערכות אלקטרוניות ואלקטרו־אקוסטיות מותאמות אישית; 

9/10/2021: מיכל אופנהיים, מלחינה, אמנית קול ויוצרת בשדה פרפורמנס רחב שבמרכזו ניצבת חקירה קולית. 

 סטודיו בעיר – בהנחיית רותם וולק

ימי רביעי 1.9, 22.9, 29.9 בשעה 16:00 | אירוע לכל המשפחה

פעילות קבועה לילדים המותאמת למגבלות התו הירוק: ימי רביעי בחודש ספטמבר מוקדשים לסטודיו של העיר – סטודיו פתוח מיוחד בסביבה הקרובה של בית ליבלינג המיועד לילדות יצירתיות ולילדים סקרנים. נלמד לפעול באופן חדש ויצירתי בשכונה שבה אנו חיים, ונגלה ביחד כלים חדשים בתחומי האדריכלות, העירוניות, האומנות והמיצג. הפעילות תתקיים בהנחיית האומנית רותם וולק במרחב שמחוץ לבית ליבלינג. ההשתתפות תותר בהתאם להנחיות משרד הבריאות.

גילאי 9+

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d7a1d798d795d793d799d795-d791d7a2d799d7a8.-d7a7d7a8d793d799d798-d799d7a2d79c-d7a9d79ed799d793d798.jpg
קרדיט יעל שמידט סטודיו בעיר

הבטיחו מקום באחד מהחוגים הייחודיים של בית הספר של העיר בבית ליבלינג:

שנת הלימודים נפתחת ב-3/10/2021 ומסתיימת ב־1/7/2022

הרשמה באתר או בטלפון 03-7431025

א–ה בשעות 8:00–18:00

 ו 8:00–14:00

בית הספר של העיר מציע חוגים לילדים סקרנים שרוצים ליזום, לבנות, לצייר, לתכנן, לחשוב מחשבות יצירתיות ולהבין טוב יותר את החיים בעיר, כל זאת ברוח בית הספר באוהאוס. את החוגים מובילים מדריכים מקצועיים בעלי ניסיון רב בהדרכת ילדים ונוער. 

החוגים לבחירתכם:

 סטודיו אריגה וליבוד לילדים עם חיים חכימיאן – גילאים: 10-14

בסטודיו נערוך היכרות עם שיטות אריגה מסורתיות ומתקדמות ונגלה עולם מפתיע.

סטודיו ציור לילדים עם שיר מורן – גילאים: 10-14

בסטודיו נלמד טכניקות וכלים בציור ונמצא השראה כדי לממש רעיונות ותחושות.

העיר ואני – הרפתקה עירונית לילדים עם רותם וולק – גילאים: 10-12

בואו לגלות את העיר בחוויה מפתיעה ולהביט מחדש בעולם שמסתתר ממש מתחת לאף.

סטודיו נגרות לילדים עם אור הרץ – גילאים: 10-14

בסטודיו הנגרות נדמיין ונבנה מבנים ויצירות בסביבת עבודה יצירתית ובטוחה.

סטודיו פיסול לילדים עם רוני רביב – גילאים: 10-12

בסטודיו נלמד לעבוד עם החומרים הזמינים לנו בעיר ונעמיק בתהליכי היצירה.

לחיות בעולם: חוג לחשיבה יצירתית עם מעיין מוזס  – גילאים: 6-7

בסדנה לילדים נשתמש בכלים מתחומי האמנות, המדע והתנועה כדי להתבונן בעולם.

החוגים יתקיימו תוך התאמה להנחיות משרד הבריאות 

להרשמה באתר ומידע על המדריכים >>>

'הלכי רוח', תערוכות חדשות במשכן לאמנות עין חרוד, 20.8 – 18.12

שעות פתיחה: א' סגור ; ב'-ה' 9:00-16:00 ; שישי 10:00-13:00 ; שבת 10:00-14:00

יונתן גולד 'לבעוט בדלי' אוצרים: יניב שפירא, נטע גל-עצמון

הילה לביב 'לשכוח דברים יפים'; נעה רז מלמד 'דמטר ופרספונה'

מאיר אגסי '22 הלכי רוח' אוצר: יניב שפירא

"הלכי רוח" תערוכות חדשות במשכן לאמנות עין חרוד  מעלות על הדעת סוגות שעניינן פרט/קבוצה; מקומו של היחיד; מסורות; ביוגרפיה אישית המשיקה לזו הלאומית; חוזקה של המשפחה; חברה קיבוצית ומנגד עירונית וכמובן זיכרון אישי מול זיכרון קולקטיבי.

בביקור בעין חרוד נפגשנו עם מנהלת המשכן, אורית לב-שגב, עם האוצר הראשי, יניב שפירא, עם האוצרת נטע גל-עצמון, ועם האמניות והאמן המציגים בתערוכות. נועה רז מלמד, הילה לביב, ויונתן גולד.

בפתיח לסקירה שלו אמר יניב שפירא, לתערוכות במשכן מקום ותפקיד חברתי. הצגה של תערוכות לא לשם אמירה או יופי אלא משהו שיש בו מן הייחודי. ואכן, כל אחת מהתערוכות מתייחדת באיכויות משלה – המיצב עוצר הנשימה של רז מלמד, ה-Gradeur וההוד שביצירותיו של גולד, האיכויות הארכיוניות, שיש בהן מן הרגישות וייחוד של לביב, והייחודיות של אגסי שהיה לדידי מעין Humo Universale באיכויות ובייחודיות שבו.

"התערוכות של יוני גולד ושל נעה רז מלמד חושפות מתחים חברתיים, יחסי אמון בין יחיד, קבוצה ומערכת משפחתית או ממסדית, לצד מבט עכשווי ומפוכח על רוח החלוציות הציונית והתמורות שחלו בה במהלך השנים. התערוכה של הילה לביב מתמקדת במטען שנושאת השושלת המשפחתית שלה ובמרכזה עיסוק בזיכרון אישי, משפחתי ותרבותי. סדרת העבודות של מאיר אגסי "22 הלכי רוח" מספקת הצצה אל אוספי המשכן לאמנות ומהדהדת את מנעד התדרים של שלוש התערוכות האחרות".

נעה רז מלמד, דמטר ופרספונה, אוצר: יניב שפירא.

"דמטר ופרספונה" ממשיך את עיסוקה של מלמד בהוויה הקיבוצית והחלוצית. במרכז התערוכה מוקרנת עבודת הווידאו "קפיצת שמיכה" שבה מספר דורות של נשים ממשפחתה של מלמד משתתפות במה שנראה כטקס חניכה, תרגיל באומץ ובהתמסרות. דרך השימוש ב"ים השיבולים" האיקוני של הגבעטרון ושינוי האווירה של השיר, נפתח מרחב של התבוננות לאחור. מרכיב נוסף בתערוכה הוא מיצב המורכב משיבולי קש ומתפרס מן הרצפה עד לתקרה. הזוהר וריבוי גווני הזהב גורמים למיצב להיראות מתכתי כמעט ומהדהדים מיתוסים על הפיכת קש לזהב כאגדת בת הטוחן, למשל. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים לצד ציורים מימי הביניים וראשית הציונות, בדגש על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

נעה רז מלמד

רז מלמד עוסקת בעבודתה בחוויה הקיבוצית, באתוס הקיבוצי. סמלים, סמנים מהמיתולוגיה היוונית, יחיד-קבוצה-משפחה-אמון- בטחון-שבט נשי.

המיתוס של "דמטר ופרספונה" המופיע במיתולוגיה היוונית. ועוסק ביחסי אם-בת, מחזוריות החיים ועונות השנה הנעות בין לבלוב וצמיחה לקמילה מעניין את האמנית. בעבודותיה מופיע תדיר איזשהו מוטיב צומח שמייצג את ההשתנות.

בתערוכה שלושה חלקים:

"קפיצת שמיכה", עבודת הווידיאו. בה משתתף  בנות, נכדות, נינות ממשפחת מלמד, אף שהדיאלוג במהותו הוא עם האם של רז מלמד.

בסרט שאינו מבוים עולה שאלת הנשיות, החיים והארעיות שבהם. נשות השבט משתתפות במעין טקס חניכה הדורש אומץ ונתינת אמון.יש בו רגעי עמידה על הסף, בקפיצה מהמגדל הרעוע אל היריעה, ונתינת אמון בבנות המשפחה המחזיקות ביריעה, שתחזקנה בה. ההתמקדות בקלוז אפ על פניהן של בנות המשפחה מדגישה את מנעד הרגשות.

רז מלמד: "חוויה של משהו שתלוי על בלימה חוזר בכל העבודות שלי. הסרט צולם ב-2017. הסאונד נעשה הרבה יותר מאוחר. רז מלמד מספרת שהיה חשוב לה לקחת את "ים השיבולים", השיר האיקוני של הגבעתרון. תחילה נרתעה מעט מהשיר שיש בו מן האידיאליזציה, עולם שיש בו שמש ללא צללים או בדידות. לבסוף, השיר מופיע בווידיאו ואמה שרה אותו; לעתים בקול צלול ולפעמים מדייקת פחות. השיר הוא רובד נוסף, כדברי האמנית.

נעה רז מלמד

מרכיב שני בתערוכה הוא מיצב העשוי משיבולים, קש, חיטה שרז מלמד קוששה בשדה, ומוצג מהרצפה ו לתקרה. קש/קשה, מדייקת האמנית. הגבעול שביר, הזרעים לא. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים, והדגש הוא על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

נעה רז מלמד

במשכן התלבטו אם לשים פס הפרדה בין העבודות השבריריות ורז מלמד החליטה שלא. אפשר שיש חלקים מהתערוכה – שיבולים ועוד שיהרסו, אם יגעו וכדומה אך זה גם חלק מתהליך ההשתנות.[1]

העבודה בכניסה לתערוכה מאוד המורכבת משיבולים, עדינה ושברירית אף היא.

יונתן גולד, "לבעוט בדלי", אוצרים: יניב שפירא ונטע גל עצמון

בתערוכה זו פותח יניב שפירא בשאלה מה זה ציור ישראלי? ציור שערכיו ותכניו מושרשים במקום, בצבעוניות המהדהדת לאקלים הארץ ישראלי ועוד.

"הדימויים של יונתן גולד שאובים" כותב יניב שפירא, "מצד אחד מזיכרונות ילדות בקיבוץ ומאתוס ישראל היפה, ומצד אחר מהאינסטגרם, מסדרות טלוויזיה וממראות אקראיים ברחוב. הערבוב בין האישי לציבורי יוצר מתח בין המשכיות ומרד ובין הגוף האינדיבידואלי לבין הסביבה. התערוכה המקיפה מאפשרת לעקוב אחר פרקטיקת העבודה של גולד, ובאמצעות הבחירה בחלוקה לסדרות, בהן "צבעים", "מתרחצות", "קבוצה" ו"ועדות קבלה", מתגלות וריאציות שונות על אותו נושא. אף שהוא שומר אמונים לאמת האמנותית שלו, ניכר שהוא גם "בועט בדלי" – שובר מוסכמות, מנפץ נוסטלגיות ומאיר את המציאות באור ביקורתי.

יונתן גולד

במשכן לאמנות, מופת לבניה, מקדש בזעיר אנפין להצגת יצירות אמנות, מקבלות העבודות עתירות הממדים של גולד המוצגות בשני החללים הגדולים רובד נוסף.

שורשיו של גולד בקיבוץ אפק. אביו שהיה צייר, צייר ציורי קיר בקיבוץ, ציור סוציאליסטי במרחב הציבורי.

שפירא מדבר על גולד כ"צייר כפועל"; המתח בין צייר לצבעי/סייד, מחוות היד, משיחות המכחול הרחבות, שכן גולד רואה בעצמו פועל, מרגיש פועל,, בעבודת ערבוב הצבעים, בעבודה הקשה. הוא מכין את הצבעים העשויים מפיגמנט ושעווה ומעניקים לעבודותיו מראה שיש בו מאיכויות צבעי השמן אך גם אחרות.

בעבודה מ-2014, מתואר אדם העומד על ארגז שקוע בפעולת הציור, בעוד אדם אחר תומך בארגז. גם כאן אומר שפירא, הכל תלוי על בלימה, ומופיע מרכיב התמיכה הבינאישית אותו ניתן למצוא גם בתערוכה של רז מלמד.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210817_135604.jpg
יונתן גולד

בעבודה זו מופיע מוטיב "מלכודת הדבש" הפתייני המכוון את הצופה אל היצירה המוצגת במרכז החלל. וכך גם בעבודה המוצגת בחלל השני.

יונתן גולד

ניתן למצוא בעבודותיו התכתבויות, מחוות למוטיבים המופיעים בציורים של אדגר דגה, פול סזאן, אקספרסיוניזם גרמני ואקספרסיוניזם מופשט. סדרות שעוסקות במתרחצות, קבוצות, ועדות קבלה ועוד. בחלק מהעבודות ניתן למצוא התכתבות עם אמנים ישראלים כיוחנן סימון.

שפירא מדגיש את הממד הציני, הביקורתי והמרדני המופיע בעבודותיו של גולד באשר לחברה הישראלית והקיבוץ ממנו בא (הבעיטה בדלי כדי לחזור לדלי המלא (במקלחת של סימון), דמויות שלקוחות מציור זה ומופיעות אצל גולד. המגבות הופכות לאייפונים וכל הקבוצה מפורקת. זו מקלחת משותפת – שיתופיות שאבדה והתפרקה.

יונתן גולד

גולד אומר שתולדות האמנות עבורו זה כמו משהו שנמצאים בחושך ולפתע מוצאים רמברנדט. יש כאן בציור משהו מאוד ישראלי, קצת טחב וקצת לכלוך… הוא חשב על כך והכניס לציור. ואילו ועדות הקבלה הן לדידו יחיד/משפחה/ יחיד מול קבוצה. הדמות הבודדת הצייר בסטודיו, או זה שצועק "המלך הוא עירום".

הילה לביב, "לשכוח דברים פים"

תערוכה זו של לביב היא החלק השלישי בטרילוגיה שאורכה שלוש שנים: סיכום התערוכות שלה מהשנים האחרונות באשר למשפחה, קשרים בין-דוריים, מיתולוגיות משפחתיות. התערוכות הקודמות הוצגו בסדנאות האמנים ובהמבורג. כמו בשתי התערוכות הקודמות, גם ב"לשכוח דברים יפים" התערוכה עוסקת בזיכרון ובאפשרויות השחזור שלו. בפירוק ובהרכבה של סיפורי משפחה ענפה בארץ ובעולם. משפחה שעסקה בתרבות, אמנות, תיאטרון, שירה ועוד.

הילה לביב

לביב לוקחת על עצמה את תפקיד 'שומרת זיכרונות' של משפחתה ומטעינה אותו בפרשנות אמנותית משלה. זו מעין קפסולה שנפתחת בתערוכה בעבודות ובטקסטים ואפשר להשיק ממנה על כוחה של האמנות. השיחה בין הילה לבין הסבתא שלה (נפטרה באפריל 2021), תוצאתה התערוכה. הסבתא ממנה היא נפרדת דרך האמנות מזה מספר שנים, הסבתא שכפי שמספרת היתה חשובה לה מאוד. "בביתה, קרה קסם של דברים שונים שבגללם ובשלם", אומרת הילה, "היא אמנית".

הילה לביב

לביב חוזרת אל בית הקיץ של המשפחה, בהמבורג , גרמניה (בית ורבורג), כדי לבחון את המטען האישי, המשפחתי והתרבותי שהוא נושא. תצלומי הבית והפארק המקיף אותו תערוכה זו אומרת לביב החיים משתלבים. יש חומרים אישיים שקשה או אי אפשר לגעת בהם, פרידות, דברים צורבים מאוד, הפשטה וחיבור מחדש. כל אלה מוצגים בתערוכה בקולאז'־פיסולי בקנה מידה כמעט מציאותי, ומרכיבים מעין 'גן עדן אבוד'. לצדם מוצגים גם תצלומים ישנים שנלקחו מאלבום התמונות המשפחתי. התערוכה מלווה בטקסט פיוטי שכתבה הסופרת והעורכת יערה שחורי, המתפקד כהערות שוליים לזמן שעמד מלכת.

בתערוכה שלושה חללים ועוד חלל שונה ואחר. חדר הדומה לחדר מסמכים.

שפירא מציין בתערוכה זו שעוסקת בזיכרון, אין דמויות. אחד המקורות הוא אלבום משפחת ורבורג שעבר במשפחה (בחדר האחרון). יש תצלום מאלבום תמונות ויש פרשנות של לביב לכך. זו תערוכה שדורשת הפנמה של ידע ושל זיכרון מעבר לכל מה שהינו אוטוביוגרפיה. עולמות תוכן ותרבות.

הילה לביב

את תורת הקיפולים למדה מסבא שלה. לביב עוסקת בעבודות יד. בקיפול אמנותי של ניירות. ספר שאנה ורבורג, אימא של סבתא שלה הוציאה. מעין ספר התנ"ך עבור האמנית. אובייקטים של זיכרון, דרך לייצר תקשורת.[2]

הילה לביב

מאיר אגסי, "22 הלכי רוח"

מאיר אגסי כתב על אמנות, ספרות, קולנוע, תיאטרון, הוא כתב ב"סטודיו", וגם יצר אמנות, אך איש כמעט לא ידע מהי. הוא היה אספן אובססיבי, התכתב עם סופרים, משוררים ואמנים. שפירא מציין: "אגסי היה אשף של מילים ושל דימויים וליהטט ביניהם הן ברשימותיו והן ביצירתו האמנותית. סדרת ההדפסים "22 הלכי רוח" הפכה להיות דוגמה למהפך המושגי שחל ביצירתו בשנת 1992, עם המעבר מעיסוק בדיוקנו העצמי במגוון של מדיומים – רישום, ציור, צילום, קולאז' והדפס – לדמויות וביוגרפיות בדויות. בסדרה זו הוא 'משרטט' את דיוקנו באמצעות שמות של אמנים, משוררים וסופרים שהשפיעו עליו – קליי, פיקאסו, רותקו, בויס, טראקל; רילקה, קפקא וקוואפיס, לצד תיאור של מצבים נפשיים ופיזיים – שינה, חלום, זיכרון, פחד, דיסלקציה, שבירות, פרנויה, התמוטטות עצבים, חרדה, סקס, אהבה ומוות".

מאיר אגסי

בשנת 1992 החליט להקים את מוזיאון אגסי שיש בו הכל ומן הכל. הוא ממציא אמנים גדולים שלא קיימים. מתחיל ליצור ארבע אמנים שהם הוא עצמו- אישה, אאוטסיידר ועוד.

עד שהקים את המוזיאון עסק בעצמו. דיוקן עצמי כדושאן ועוד בכל מדיה. אך ברגע שהקים את מוזיאון מאיר אגסי ,הדיוקן העצמי שלו מתבטא בביוגרפיות הבדויות של אמנים. דיוקן עצמי עם אף ארוך למשל.

הסדרה מכילה 23 עבודות ולא 22, כפי שמצוין בשם התערוכה. מופיעה החותמת – אליפסה M.A – מאיר אגסי. וגם כאן מציין שפירא העבודות של אגסי נקשרות למושג הזיכרון המופיע ברור ולעתים חמקמק בתערוכות הנוספות המוצגות במשכן. ולסיום בעבודה קטנה מ-1982, דיוקן עצמי של אגסי. על פניו מודבקים מושגים – פחד, חרדה, סטודיו, חומרים, מראה. בחלק התחתון כותב "רגשות החומרים" ומספר שחומרי העבודה שלו הם קודם כל הרגשות.

מאיר אגסי

בימי חמישי במהלך אוגוסט המשכן פתוח עד 19:00

 משכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד ׀ טל: 04-6486038 | mueseumeinharod.org.il

מחיר כניסה: מבוגר: 40 ש"ח | ותיק, חייל, נכה 20 ש"ח | כניסה חופשית לילדים


[1] איזכור לכך ניתן למצוא ב"זכוכית הגדולה", העבודה האיקונית של מרסל דושאן, וההחלטה לא לתקן או להחליף חלקים שנשברו

[2] משפחת ורבורג הענפה מוכרת לישראלים דרך דמותו של אוטו ורבורג שהיה מראשי ההסתדרות הציונית, כפר ורבורג. אך גם אבי ורבורג ומפעל "מנמוזינה: אטלס הזיכרון" העצום שלו העוסק במיון, פירוק והרכבה. והועתק ללונדון. אך על כך בפעם אחרת.

"בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב", תערוכה קבוצתית לרגל פתיחת המשכן החדש של סטודיו משלך, אוצרת: אור תשובה, בית הצייר ליטבינובסקי, סטודיו משלך

studioofherown.com רחוב כ"ט בנובמבר 10א ירושלים. 1.7.2021 – 29.10.2021

שעות פעילות: א', ג' 10:00-15:00 | ה' 13:00-18:00

אמניות: אלהם רוקני, אניסה אשקר, דפנה שלום, יעל סרלין, לני דותן, מיכל היימן, מיכל סופיה טוביאס

התערוכה ״בקרוב אבלה בחדר הזה זמן רב״ מציינת את השקת הפעילות המחודשת של עמותת ״סטודיו משלך״ מיסודה של ציפי מזרחי במעונה החדש שבבית הצייר ליטבינובסקי, בסמוך לבית הנסן.[1] המבנה – בית הצייר פנחס ליטבינובסקי (1985-1894), שימש את האמן עד למותו, ושינה את יעודו לאחרונה כחלל ל"סטודיו משלך".

סטודיו משלך, בית ליטבינובסקי, צלם אלעד שריג

התערוכה, באוצרותה של אור תשובה, מוצגת בחללי בית ליטבינובסקי- חללים אינטימיים ברובם ועם זאת מאפשרים מרחב נשימה לעבודות המרגשות המציגות פן אישי כל אחת בדרכה היא, עשויות במדיה שונות והקשרן זיכרון! ביטוייו השונים של זיכרון הגוף, את שהגוף זוכר דרך חוש המגע, הריח והטעם, ואף חוש הראייה (המלטף באמצעות העין את הנגלה לפניו) והאופן שבו ביטויים אלה משתקפים בעבודתן של מספר האמניות מהמובילות בישראל.

אור תשובה: בעתיד אבלה בחדר הזה זמן רב" עוסקת במחוות הפרפורמטיביות של הגוף הזוכר; הגוף המאחסן זיכרון רדום של תחושות ורגשות, והגוף המבקש להעיר ולקרב אותן אל התודעה והנפש.

באחת הסצנות האיקוניות מראשית ימי הקולנוע ההוליוודי, גרטה גרבו, המגלמת את ״המלכה כריסטינה״ (1933), מתהלכת ברחבי החדר שבו חוותה לראשונה אהבת אמת. היא מלטפת את הקירות והרהיטים ומסבירה לאהובה: "אני משננת את החדר הזה. בעתיד, בדמיוני, אבלה  בחדר הזה זמן רב״.

האמונה הקמאית בכוחו של הזיכרון להיטמע בדרכי הגוף, ניצבת לאורך שנים במרכזן של תרבויות, אמונות וטקסים רבים. העבודות בתערוכה עוסקות בביטויים אלה. הן מבינות את הגוף האנושי כמעין ארכיון חי, הנושא חוויות, זיכרונות ואפשרויות ידיעה הנמתחות אל מעבר להווייתם המילולית. (מטקסט התערוכה).

על העבודות:

אלהם רוקני אלהם רוקני עוסקת בחלק ניכר מעבודותיה בניסיון להנכיח ולהשהות את הזיכרון החמקמק ממולדתה, איראן, שאליה אין באפשרותה לחזור. בעבודת הווידאו 45 דקות הצמידה האמנית את גופה החשוף לשטיח חרוזים, שהטקסטורה שלו הוטבעה על עורה. בעבודת הווידיאו ניתן לראות איך מדגם החרוזים המוטבע ומקבל ממשות גופנית, הולך ומתעמעם במהלך העבודה עד להתפוגגות המוחלטת שלו, בדומה לזיכרון עצמו.

אלהם רוקני, וידאו HD, 45 דק, 2010
אלהם רוקני

אניסה אשקר אניסה אשקר רושמת מדי בוקר על פניה מילה או משפט בערבית, במעין אקט טקסי מתמשך, שהפך לסימן ההיכר שלה כאמנית (כשני עשורים). המילים אותן בוחרת אשקר פועלות כמעין חלון אל התת־מודע: יש ואלו מסרים המועברים ממנה אל העולם החיצוני, ויש ואלה מסרים שהיא מבקשת להטמיע בתוכה או לאחל לעצמה, מתוך אמונה בכוחם לחלחל מן הגוף אל התודעה.

אניסה אשקר, אגריה מאתיה 4 העיניים הפראיות, 2006, תצלום צבע.
צלם אלעד שריג

דפנה שלום בסדרת צילומים מצלמת שלום צמחי תבלין ריחניים שייבשה בין דפיה של מהדורת ברייל של ספר שמות. תוכן הספר מטבעו, נותר עלום למי שאינו מתמצא בקריאת ברייל; עם זאת, האמנית עצמה מבקשת לדלג על אפשרות הקריאה עצמה, ולחבר בין הטקסט והגוף באמצעות חוויה חושית ופיזית המבוססת על חוש המגע וחוש הריח (ניתן לגעת בעבודה ולחוש אותה).

דפנה שלום, מתוך הסדרה מיובשים, 2018
דפנה שלום

יעל סרלין נסעה לפני מספר שנים לטיול שורשים בעקבות סבתה בעיר אדירנה (תראקיה), טורקיה. סרלין חיפשה דרכים להתחקות אחר הזיכרונות האבודים של הסבתא, שאיבדה את היכולת לתקשר באופן מילולי. האמצעי, עבודות הנשענות על טכניקות של אריגה ורקמה, אותן החלה לפתח בתקווה שבעבודה העמלנית והחזרתית שביצעו לפניה כל אותן נשים יהיו מגולמים גם הידע והזיכרונות האבודים, שלא ניתן עוד להעביר במילים. לצד זאת היא החלה בבניית ארכיון של הקהילה היהודית הנכחדת של אדירנה, ובמרכזו תיעוד של דימויים וסמלים שהופיעו על גבי מצבות בבית הקברות היהודי בעיר. סרלין המשיכה לחפש סימנים חזותיים אלו בקרב קהילות יהודיות נוספות ברחבי העולם העומדות בסכנת הכחדה.

ברקמות ובמיצב האריגה המוצג בתערוכה מוצגים כמה מן הסמלים שהאמנית אספה במהלך המחקר.

יעל סרלין זרייבייא_2021 מיצב חוטים ועצי חיים_צלם יעקב ישראל
יעל סרלין

לני דותן

יוצרת כעשור שנים סדרות של תצלומים ומיצבים, בהם מוצגים דיוקנאות עצמיים שלה ושל בנה. הדימויים מאזכרים ייצוגי הורות המיוצגים לרוב במסורות של תולדות האמנות המערבית: מדונה וילד, העקידה והשילוש הקדוש. דותן מציינת שעבודותיה מבקשות "להרחיב את הזמן" וליצור נרטיבים חדשים השואלים מהעולם הממשי.

עבודותיה מבקשות לדברי האמנית, "להרחיב את הזמן" וליצור נרטיבים חדשים הלקוחים מהעולם האמתי. כך האֵם בעבודותיה מציגה עייפות, כאב או חוסר קשב, ובנוסף היא משלבת בתצלומים אובייקטים עכשוויים כמו מכנסי ג׳ינס וטלפונים ניידים. אלה מייצרים שרשרת מטא־זמנית של ייצוגי אימהוּת, המחברת בין אז והיום ובין קודש לחול.

לני דותן, קרדיט אלעד שריג

מיכל היימן בשנת 2012, במהלך קריאת הספר "פני השיגעון: היו ו׳ דיאמונד ומקור הצילום הפסיכיאטרי" (1976), מספרת היימן, נגלה לפניה תצלום של עצמה שצולם ב״מקלט למשוגעים שבמחוז סאריי״ ליד לונדון. התצלום צולם לפני 150 שנה, אך לא היה לאמנית כל ספק שהיא המצולמת בו.

היימן הזמינה מתופרת שמלה, המבוססת על אותה תלבושת מוסדית הנראית במרבית תצלומיו של דיאמונד, הקפידה שהרקע יהיה דומה לזה של הסטודיו במוסד, וצילמה בסטילס ובווידאו, את עצמה ונשים נוספות, בהן יוצרות, אחות, רופאה, בנות משפחה, מטפלות, משפטניות, דמויות ציבוריות, מבקשות מקלט ועוד. הפרויקט שהוצג במוזיאונים בארץ, בסין, ובארה"ב, כולל סרטי וידאו, פרפורמנס, עבודות סאונד, ותצלומים (הכוללים מסיכות ואובייקטים אחרים), וכן תיעוד הנסיעה של בתה אמילי למוסד בלונדון ב- 2017. כל אלו מתפקדים כדרכי הסתננות, כשערים או כ"חפצי מעבר" למקלטים (asylums) במאה התשע-עשרה, דרכם היימן בונה קהילת נשים חדשה החוצה גבולות וזמנים, 2021-1855.

מיכל היימן, קישור רדיקלי, קהילה חדשה של נשים, 2021-1855, Plate 34 Myself פרט מתוך תצלום רדי מייד מעובד, צולם ע דר. יו. וי. דיאמונד, 1855, 2013, תצלום צבע
הצבה בחלל, צלם אלעד שריג

מיכל סופיה טוביאס אמנית רב־תחומית הפועלת במרחבים פיזיים ומנטליים. במיצב הפיסולי שבמרכז עבודת הווידיאו "צירים" יצרה טוביאס חמישה פסלים, בתוכם מופיעה הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שיינפלד. הפסלים שואבים השראה בצורתם מאתר הפולחן הפרהיסטורי סטונהנג׳ (Stonehenge) שבאנגליה. במחוות איטיות וטקסיות שיינפלד חובקת את הפסלים שאופן הצבתם בחלל מאזכר בצורתה כף יד עצומה בממדיה, ונעטפת בהם כמעין שמאנית המפיחה חיים בנציבי מלח, עד שלא ברור אם היא המטעינה אותם בחיים או שמא היא זו הנטענת מהם באיכויות הנצח.

מיכל סופיה טוביאס, מתוך עבודת הווידאו צירים, כוריאוגרפיה וריקוד- רנה שינפלד, 2020
מיכל סופיה טוביאס, מתוך עבודת הוידאו צירים, כוריאוגרפיה וריקוד_ רנה שינפלד, 2020

תודה למיטל מנור על הנסיעה עמה והסיור במקום, ועל חומרי התערוכה.


[1]  צוות "סטודיו משלך": ציפי מזרחי היא יזמית תרבות. בשנת 2010 ייסדה את סטודיו משלך והיא מנהלת אותו כפלטפורמה לקידום נשים אמניות. למזרחי חוברות מיטל מנור, מנהלת אמנותית וליטל מרקוס מורין, חברת הגלריה.

פוליפוניה ב–12 קולות, אוצרת דליה דנון. הגלריה החדשה-סדנאות האמנים, אצטדיון טדי, שער 22, ירושלים. מנהלת ואוצרת ראשית: תמר גיספאן-גרינברג. זמני פתיחה: יום א', ב', ד', ו' שעות 10 עד 14 יום ג' ויום ה' 15 עד 19. עד 12.10.2021

האמניות המשתתפות, אתי אברג'ל, דגנית ברסט, דבורה מורג, טליה טוקטלי, טסי כהן פפר, יהודית לוין, מאיה כהן לוי, מרים גמבורד, נעה בן־נון מלמד, נעמי בריקמן, פנינה רייכמן, פסי גירש

בחללה המוגבה של הגלריה החדשה-סדנאות האמנים, חלל המאפשר מרווח נשימה לעבודות המוצגות, מוצגת התערוכה "פוליפוניה ב-12 קולות", שכשמה כן היא מגוון קולות וסגנונות, ומתן חשיבות שווה וללא מדרג לכל. תערוכה המציגה מנעד יצירות במדיה שונות, מרשימות ומפעימות ביכולות הרישום, הציור, הצילום, הפיסול והמיצב, בתמות מגוונות שהקשרן אמנות מושגית, ציור המתכתב עם מופשט, סמנטיקה וניקוד, ארכיון, יצר ורוח, "דבר לילדים!" ועוד כהנה וכהנה (מתאפקת לא לגלוש להרגלי לנתח עבודות…)

מבט מהמפלס העליון
מבט מהמפלס העליון

הייחוד בתערוכה זו, הצגה של עבודות של שתי עשרה נשים אמניות העוסקות ביצירה ובהוראה כאחד. אמניות המצויות בעשור השישי או השביעי לחייהן, וממשיכות למלא תפקיד משמעותי בשדה אמנות המקומי.

מרבית האמניות המציגות החלו לפעול בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים. עבודותיהן הוצגו בתערוכות במוזיאונים בארץ וזכו לייצוג בגלריות מובילות, ואף זכו בפרסים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210808_114749.jpg
מבט מהמפלס העליון

חלק מהאמניות המוצגות אני מכירה מעבודתי במוזיאון תל אביב לאמנות, ופעילותן כמורות/אמניות בסדנאות האמנים במרכז על שם מאירהוף, מוזיאון תל אביב. חלק מכירה והכרתי מתערוכות יחיד שהיו להן אצלנו במוזיאון ובגלריות שונות, ומעבודותיהן שהוצגו בתערוכות קבוצתיות או מצויות באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.

דליה דנון אוצרת התערוכה, מציינת: "העובדה שרוב האמניות המשתתפות בתערוכה הן בנות אותו הדור, למדו באותם בתי ספר לאמנות והחלו להציג באותן שנים בקירוב, מאפשרת התבוננות בצדדים הדומים ביניהן. אף שאין בהכרח מגמה משותפת בעבודותיהן, המעשה האוצרותי מנכיח את סבך הקשרים בין האמניות ומשקף אגב כך את עולם האמנות בארץ ואת הקטליזטורים המניעים והמפעילים אותו, וכן את הקשר לתנועות האמנות והמגמות השונות המאפיינות את שדה האמנות המקומי מאז החלו לפעול בו ועד היום. כאוצרת, מובן שאני מבטאת בתהליך האוצרותי גם את תפיסתי האישית דרך היצירות של האמניות המשתתפות בתערוכה".

העבודות המוצגות במגוון מדיה וטכניקות מצויות בתפר שבין הקשרי זיכרון אישי וקולקטיבי לבין תפיסת עולם פורמליסטית. דנון העבירה מספר שאלות לכל אחת מהאמניות ומעניין להתחקות אחר התשובות שהשיבו. שכן כל אחת מהן מציגה מבט אישי, תפיסת עולם והגדרה אישית, על היצירה בצד ההוראה והשיח הבין-דורי עם התלמידים, בצד האפשרות להפריה הדדית.

דנון מציינת ששנות השמונים בהן רוב האמניות המציגות בתערוכה החלו את דרכן הן תחילתן של מגמות חדשות. "בעולם האמנות, תרומתו הסגולית של דור זה באה לידי ביטוי במפנה שחל באוצרוּת – בשילוב אוצר־יוצר ובמעבר לגלריות בניהול עצמי; בהיבט המדיומלי – עם החזרה לציור, זניחת הפיסול המונומנטלי והאנדרטאי והתקבלות מדיום הצילום; ובתחום התמטי־סגנוני – פיגורציה, אקספרסיביות, בוטות, אירוניה, שינוי במעמד האובייקט האמנותי, עיסוק בביוגרפיות אישיות, אסתטיזציה של הפוליטי ותחילת העיסוק בפוליטיקה של הזהויות".[1]

התנועה הפמיניסטית עולה בתרועה רמה בשנות ה-70 בארה"ב ובאירופה. אולם לא ניתן למצוא לכך ביטוי בשדה האמנות הישראלי דאז.[2] השינוי אירע בשנות האלפיים. יש לציין שלמרבית האמניות המשתתפות בתערוכה מכנה המשותף: פמיניזם אינו נעדר ממהותן, אך לדבריהן אין הוא מגדיר את היצירה האמנותית שלהן, גם כשניתן למצוא נושאים נשיים בעבודותיהן.

בד בבד ניתן למצוא את הקשר הרצוף והמטפח אותו מנהלות האמניות עם הדור הצעיר של האמנים. על מקומה המרכזי של ההוראה בחייהן וביצירתן של המשתתפות אפשר להתרשם מהטקסטים המלווים את העבודות. בטקסטים הנלווים לכל אחת מהאמניות הן מציינות שהן מכוונות לכוחות היצירה ולא להבחנה מגדרית. עצם הנתינה באקט ההוראה, ההנאה והאהבה שבכך, ותחושת הסיפוק מדור של תלמידים/ות הזוכים להכרה בשדה האמנות.

אתי אברג'ל: "אין בעבודתי קול נשי מובחן… עם זאת, קיום היצירה שלי הוא בעיניי מאבק פמיניסטי לחלוטין…" ההוראה מציינת אברג'יל היתה עבורה גשר בין פנים לחוץ ובנתה עבורה את יכולת התקשורת שלה עם העולם".

אתי אברג'ל ינקות, מיצב תלוי חלל, מדיה מעורבת – תיקי מהגרים, עפרון, יציקות גבס, 2021

דגנית ברסט: "אני מגדירה את עצמי פמיניסטית כאדם, אבל איני מזהה נראות נשית בעבודות שלי. אין לי אג'נדה כזו". "היה לי חשוב לפרנס באופן קבוע ורציתי גם להתפתח באקדמיה, אבל סירבתי להתקדם כמורה כי אהבתי את העבודה שבה עסקתי"

דגנית ברסט בלדת הברבור הצלוי מתוך "כרמינה בוראנה", עפרון על נייר 2016, תרגום מנחם חפץ
דגנית ברסט, מתוך דיפטיך עצוב, חלק א'

דבורה מורג: "המקום שבו גדלתי, המקום שבו נטועים השורשים שלי, מגדיר את האופן שבו אמני אומדת את העולם ומשפיע מאוד על נקודת המבט שלי. "אני מתבוננת על העולם מתוך הבית, הציורים, הפסלים והמצבים נולדים מתוך המרחב הביתי, מסמנים אות מחדש ובכל פעם נותנים לו פנים אחרות".

דבורה מורג, הצבה בחלל, 2020 צילום מקסים דינשטיין

טליה טוקטלי: בנתי שהיותי אמנית מבוגרת מעניק לי מנדט לחבור לאמניות שכבר אינן בוסר, כדי ללוות אותן בשלבים הקשים כל כך שבהם נדרשת התנהלות בו זמנית בטריטוריות שונות: משפחה, עבודה ביצירה או עבודה לשם פרנסה בצד היצירה".

טליה טוקטלי, כ-ו-נ-נ-י-ת on-call, מראה הצבה בחלל
טליה טוקטלי, פרט

טסי כהן פפר: "לימדתי מעל ארבעים וחמש שנה ברחבי הארץ: בשדרות בחינוך המיוחד ובמכללת ספיר, בשער הנגב ושנים רבות במוזיאון תל אביב. לימדתי מבוגרים וילדים. כשאני פוגשת תלמידים שזוכרים את השיעורים לטובה, שיש לי מקום בליבם, שמעידים שלמדו ממני מהי מהות האמנות, זוהי עבורי המחמאה הגדולה. כהן פפר מציינת שרק בעקבות שהות בסיטה, הפסיקה לתפוס את עצמה כאם ועקרת בית, והתחילה לראות את עצמה כמי שחיה ונושמת אמנות.

טסי כהן פפר, ללא כותרת, מראה הצבה, בדים שונים, סרטי קטיפה ובד, שערות מלאכותיות, מידות משתנות, 2020

יהודית לוין: מציינת "כמי שלמדה את שפת האמנות ויכולה לעוף אתה, הרגשתי שאני יכולה להעביר ככה הלאה. לא השתעממתי לרגע בהוראה… חלק מהקסם היה לגלות שוב ושוב כמה שאין לזה סוף…"

יהודית לוין, חוף עזה, אקריליק על בד, 2012

מאיה כהן לוי:  באשר לשאלה אם היא רואה עצמה יוצרת פמיניסטית: "אני חשה אי-נחת מכל הגדרה שהיא. איני אוהבת להגדיר בשום צורה". ולגבי היותה אמנית-מורה: "אני מרגישה ייעוד ואהבה גדולה בהוראת אמנות".

מאיה כהן לוי, מתוך הסדרה נדודי לילה, 2016, תצלום מקולף

מרים גמבורד: "שנים רבות לימדתי את הדברים שאני יודעת ואוהבת". "לימדתי רישום ופיסול כמקצוע, כתפיסת העולם, כמשמעת פנימית, כעולם ומלואו, וכאידאולוגיה ושרשרת תרבותית ארוכת טווח".

מרים גמבורד, Humo Vulgaris, רישום, 2018
מרים גמבורד, פרט

נעה בן-נון מלמד: "עשרות שנות הוראה בתקופה שחלו בה שינויים עצומים בשדה הצילום, זימנו לי ללא ספק אתגר תמידי ללמוד וללמד, ואף ללמוד מתלמידיי, ובכך תרמו תרומה שאין לי דרך להעריך את ממדיה גם לעיצוב דמותי כאדם וכיוצרת".

נעה בן-נון מלמד ים-יבשה, תצלום מעובד הדפסה בהזרקת דיו פיגמנטי על נייר אורז, 2020 מקסים דינשטיין צילום

נעמי בריקמן: "החדירה לתהומות הנפש נראית לי מהותית יותר מאשר השימוש באמנות ככלי במאבק…" "אני מלמדת למעלה מארבעים שנה. ההוראה חשובה בעיניי לאין ערוך… הידע, הניסיון, המיומנויות, התובנות וההנאה הנלווים לתהליך העבודה הם מרכיבים שלא הייתי רוצה לשמור לעצמי בלבד".

נעמי בריקמן חללים ריקים, הצבה בחלל, 2020 מקסים דינשטיין צילום

פנינה רייכמן: "מפעם לפעם אני פוגשת בתלמידים שלי לשעבר שאומרים לי שאישיותם האמנותית התעצבה בשיעורם שלי. אחד מהם ציין כשנפגשנו שלימדתי אותו להבין כיצד האמנות היא חלק מחיינו, משפיעה עלינו, ושחשוב לדעת לקחת את הידע התיאורטי הזה ולקשור אותו וליישם אותו בעבודת האמנות, בפרקטיקה הפרטית".

פנינה רייכמן, Robert Rauschenberg R.R.A.P, אקריליק ופיגמנט על בד 2018

פסי גירש: "הוראה קשורה בעיני לאינטואיציה ולגישה פסיכולוגיסטית למצוקות. היא דרושת אנרגיה רבה. אני מסבירה לתלמידים לעבוד בצורה פשוטה, להיות נאמנים לעצמם ולא לפחד מנפילה. כמורה מרגש אותי מאוד לקרב את האדם לעצמו, להעניק לו כלים לביטוי עצמי".

פסי גירש, צילום, מראה בחלל

דנון מציינת נקודה משמעותית: "למרות התקרה שנופצה בשדה היצירה, אין עדיין באקדמיה אמנית מורה מתווה דרך במעמדו של רפי לביא למשל, הגם שהיו עד כה מורות חשובות ומשפיעות לא פחות ממנו.

קציעה עלון מציינת בטקסט הנלווה לתערוכה את עולם האמנות הישראלי המתנהל לפי קודם פטריארכלים, מיזוגנים ושל גילנות. שדה אכזרי במיוחד שרק החזקה שורדת בו  "לטענתי, יכולת השרידה של האמניות הללו טמונה באימוץ עז של אפיון מגדרי – האימהוּת. אין מדובר בהכרח באימהות בפועל, אלא בהפיכתה של האימהות כמודוס של איכות לציר ועוגן בנחשולי החיים; אפיסטמולוגיה ולאו דווקא אונטולוגיה".

"הדבקות הנחושה בייעוד, כלומר ביצירת אמנות לאורך זמן, בתנאים הקשים ובחוסר הנראות וההכרה האופייניים לשדה זה, מעמידה שקילות סימבולית ל"עבודת האימהוּת" הבלתי נגמרת והלא־מתוגמלת. בשתי פוזיציות אלו טמון ממד לא מבוטל של אלטרואיזם והקרבה עצמית".[3]

אין ספק מציינת דנון כי מקומן של המורות/המרצות נעדר מהשיח המקומי. לנוכח היחס הבעייתי שעדיין קיים בארץ כלפי אמנות נשים, נוסדה העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. מטרתה לעודד את המחקר על נשים אמניות בישראל ולחזק את הדיסציפלינה של המגדר באמנות. התערוכה מציינת דנון, היא חלק ממפעל זה.

ולסיום ברצוני לציין שרות מרקוס יזמה מחקר בו השתתפו גרסיאלה טרכטנברג, רונה סלע, עדינה מאיר-מריל ויעל גילעת. תוצאות המחקר התפרסמו ב-2008 בספר שערכה מרקוס: "נשים יוצרות בישראל, 1970-1920". [4] ובשנת 2000, נוסדה תנועת אחותי למען נשים בישראל על ידי פעילות פמיניסטיות מזרחיות אשר הציבו להן למטרה להעלות על סדר היום הציבורי נושאים של צדק כלכלי וחברתי מתוך תפישה פמיניסטית הקושרת נושאים של לאומיות, אתניות ופמיניזם.[5] ברם לב ליבה של תערוכה מצוינת זו עוסק באמניות העוסקות בהוראה.

ואולי ניתן להסביר את התהייה/אמירה באשר למורה גורו בסדר גודל של רפי לביא באמירתה של אתי אברג'יל: "כשאני מלמדת, אני מקפידה לשמור על המרחב של התלמיד, לתת לו לבחור את דרגת ההתקשרות בינינו. איני אוהבת מורים שהם גורו או מאסטרו, כאלה שההערצה סביבם אינה מאפשרת למידה וחקירה אמיתית".

תודה לדליה דנון על הסיור עמה ועל חומרי הקטלוג. תודה לתמר גיספאן-גרינברג


[1] יעל גילעת, דור שנות ה־80 באמנות בישראל. כתב עת אורנים 2, 2009, עמ' 62–67.

[2] דנון מצטטת במאמרה את גלעד מלצר: "בהכללה גסה אפשר לומר כי התנועה הפמיניסטית, על כל משבריה, פסחה על ישראל בכל הנוגע לשדה האמנות. האמניות היו מודעות לכל מה שקרה בעולם אבל צפו מן הצד ולא לקחו חלק. רק בסוף שנות התשעים חל שינוי". גלעד מלצר, הקדמה – פמיניזם ואמנות ישראלית. מדרשה 10, 2007, עמ' 13

[3] ד"ר קציעה עלון, על האימהוּת כמודוס אפיסטמי ממוגדר בשדה האמנות הישראלי, "פוליפוניה ב־12 קולות", אוצרת: דליה דנון, סדנאות האמנים, ירושלים יוני–אוגוסט 2021.

[4] רות מרקוס (עורכת), בהשתתפות: רות מרקוס, גרסיאלה טרכטברג, רונה סלע, עדנה מאיר-מריל, יעל גילעת, "נשים יוצרות בישראל, 1970–1920", תל-אביב: סדרת מגדרים, הקיבוץ-המאוחד, 2008, עמ' 11. רות מרקוס 8.8.2015, ערב רב  https://www.erev-rav.com/archives/38543  בספר דנות החוקרות ב-21 צלמות, 28 אדריכליות, 86 ציירות ופסלות, ועוד כ-35 ציירות/פסלות המוזכרות בהערות שוליים שכן על כמה מהן לא נמצאו עדיין  פרטים מספקים. החיפוש שנעשה במאגרי מידע: ארכיונים, תיקי אמן בארכיון בית-ציפר ובמוזיאונים השונים, ביקורות בעיתונות ובכתבי-עת כגון "גזית", ובסיוע קולגות, ביניהן פרופ' גילה בלס ודליה דנון, הראה שאמניות רבות שהיו ידועות ומוכרות בזמנן, השתתפו בתערוכות חשובות, ונכתבו עליהן ביקורות חיוביות, נעלמו במהלך השנים ולא נכנסו לספרי ההיסטוריה.

[5] סילביה פוגל-ביזאוי, "דמוקרטיה ופמיניזם: ישראל כמשל", דמוקרטיה ופמיניזם – מגדר, אזרחות וזכויות אדם, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2011 עמ' 157. בתנועת "אחותי" עסקתי בשער הראשון "הארכיון בעת המודרנית" של עבודת הדוקטור

נגה אנגלר, מלאכי פרא, אוצרות כרמית בלומנזון, ד"ר חוה אלדובי, גלריית האוניברסיטה הפתוחה, בנין הכיכר, קומה 1- (בוויז: חניון האוניברסיטה הפתוחה, רעננה). עד ;.9.2021

שעות פתיחה: ימים א-ה 17:00-10:00,  יום ו 13:00-9:00

בחללה המוגבה של גלריית האוניברסיטה הפתוחה מוצגות עבודותיה (ציורים בשמן על בד ורישומים) של נגה אנגלר, שיש מן ההתכתבות בריחוף שבהן ותחושת ההנשאות כלפי מעלה עם האלמנטים הארכיטקטוניים של הגלריה. במבט ראשון העבודות מתעתעות, הן צבעוניות, מלאות בתנועה ובאלמנטים טקסיים מסקרנים המהלכים קסם על הצופה. בהתבוננות נוספת מתגלה הרציו העומד מאחורי העבודות המלוות באיקונוגרפיה רבת פנים ופכים,  ובשיח עם האוטוביוגרפיה האישית של האמנית ומשפחתה, ועם מהות הזיכרון.

העבודות בשמן על בד מנהלות דיאלוג עם עבודות הרישום, שיש בהן מן השילוב הקולאז'יסטי, ומוצגות במקביל בין ועל קירות הגלריה, ומוסיפות ממד נוסף לתערוכה. מעניינת זליגת הצבע המופיעה בחלק מהעבודות, וההתכתבות אפשר עם הדמות הקנונית של אדואר מנה (החלילן). ההתבוננות בעבודות אפשרית משני כיווני הכניסה לגלריה. (בשונה מתפיסת ציר הסירקולציה המיתי עליו גדלתי).

בשיחה בין כרמית בלומנזון, אוצרת התערוכה לבין נגה אנגלר, מספרת האמנית על הטקסים הפגניים שהיו נהוגים במזרח אירופה, בהרי הקרפטים באוקראינה ועל העניין האישי שלה בהם, עניין הנובע מחקר מתמשך של זמן ומקום ובהצטלבות של זיכרון אישי טראומטי המקרין על עולמה בצד זיכרון קולקטיבי. מלחמת העולם השנייה: השואה והמקום בו נרצחה רוב משפחתה, ואביה ששרד את התופת. אנגלר ניגשת אל הפולקלור האירופי הקדם־מודרני בתערובת של משיכה ורתיעה.

"חזרתי לאוקראינה לביקורים במקום. החזרה לזירת הפשע הזו, על נופיה בעלי היופי הנשגב, ממחישה את הפרדוקס של היופי מצד אחד מול ההיסטוריה המדממת של המקום. מצד שני, המתח הזה מתעצם במפגש עם תושבי המקום האוקראינים, שהם חביבים ומסבירי פנים באופן יוצא דופן. במהלך הביקור עולה התהייה: הייתכן שאבותיהם של האנשים האלה היו כה אכזריים? היכן נקודת התפנית? מהי אותה המעטפת הדקיקה של התרבות? המקום הזה הפך עבורי למיקרו־קוסמוס, מעין מעבדה לשאילת שאלות על קשת ההתנהגויות המוסרית־אנושית באופן רחב יותר, לא ספציפי רק לזמן ולמקום ההוא, ועמידה על מתחים ופרדוקסים כמו המתח שבין הראשוני, ה"חייתי" והברברי ובין התנהגות אנושית מוסרית ואצילית. בציור אני שואפת להתייחס לכל מה שה"מקום" הזה אוצר בתוכו".[1]

במסעותיה במקום נחשפה אנגלר לחגיגות פגאניות בכחנליות מקומיות המשמרות עדות לחגיגות עתיקות יומין, המתרחשות גם בימינו. מצעדים ופסטיבלים הומי אדם וצבעוניים, מגוונים, יצירתיים, בהם מופיעות תחפושות של יצורי כלאיים בין אדם ובין חיה. והיא שואלת האם היצירתיות הזו תשנה את פניה ותהפוך ליצר אלים הרסני ומתי? כמו שאכן קרה זמן המלחמה.

אנגלר מבקשת להתייחס לשאלות אלו, אף שלא באופן ישיר, ובמהלכו, הדמויות שמיוצגות בגוף העבודה הזו נסחפו, עברו טרנספורמציה, השתנו והפכו למשהו אחר, למעין מלאכים, שעבורה הם סמן לדמות המצויה בלימבו. כך הציורים מנסים לנוע בין מצבים שיש בהם מן הניגוד: בין ההיקסמות לבין תחושת האיום העולה, בין חומר לבין רוח, בין שמים ובין קרקע; בין סדר, יצירתיות ויופי לעומת החידלון והכאוס.

מתחים אלו מספרת אנגלר מקורם בתחושה המאוד אמביוולנטית ל"מקום ההוא" תחושת שייכות כמעט גנטית המשולבת עם דחייה ואכזבה. "ולכך מצטרף רובד נוסף שהוא יצור הכלאיים שנוצר, מעין מלאך, שבתפיסתי הוא יצירה אנושית המבטאת גם את השאיפה ליפה ולהרמוני. זהו שיר הלל לכל מה שהוא שלם ומעודן אך בה בעת מכיל בתוכו את זיכרון העבר ההרסני, הפראי, הכאוטי; ואת תחושת חוסר היכולת לחיות את האידיאל (לצערי) יחד עם מציאת נחמה בהבלחי היופי, ברסיסיו".[2]

דמות המלאך מהדהדת לזמנים עברו: מיתולוגיות עתיקות, סיפורי התנ"ך (סיפור "עקידת יצחק", "חלום יעקב") שחלחלו בתורם לנצרות (בה רווחים תיאורי מלאכים בסצנות כמו "הבשורה למריה הבתולה" ואחרות וגם לאסלאם). המלאך יצור היברידי, בין אדם לאל ובין אדם לחיה/מעופף (הכנפיים), מצוי בתפר שבין עליונים לבין תחתונים. מחד, דמות שיש בה מן בן האנוש, אך גם מן הפרא. מצוי בין רוח לבין יצר באופן המאזכר לדידי את הפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית (פלוטוניוס, בן המאה ה-3 לספירה) והעלייה בתפיסות אלה ברנסנס, בעיקר זה הפיורנטיני, בחצר מדיצ'י במאה ה-15, תחת שרביטו של ההומניסט מרסיליו פיצינו: המיינד והיצר כפי שניתן למצוא בדיאלוגים שקיים פיצינו עם בן חסותו הצעיר ממשפחת מדיצ'י. ברצוני להוסיף נימה אישית, כמי שגדלה על שפת הלדינו – זוכרת את אמי מתייחסת למלאכים הטובים, ולברכה הלבבית "קון לוס מלאכינים…" (שיהיו עמך המלאכים הטובים…), אך גם ההתייחסות לאותם אלה שמצויים באזור הדמדומים ועשויים להרע. וכאן עולה על הדעת ציורו של פיטר ברויגל הבכיר, "נפילת המלאכים המורדים" (1562), וישנו גם "מלאך ההיסטוריה" של ולטר בנימין ועוד ועוד…

דמות המלאך מאזכרת זכר ונקבה בה בעת, ויש בה מן הקשיות והרכות והעידון כאחד. ביוון הקדומה רווחו פסלי אנדרוגינוס/ הרמפרודיט, שחלחלו בתורם כהעתקים (וגם כיצירות מקור) ברומי הקדומה, וניתן למצוא להם ביטוי בדמויות המלאך של ליאונרדו, מיכאלאנג'לו, אך גם בדמויות "הנערים" הבקחנטיים של קרווג'יו ואחרים.

במלאכים בציוריה טמונה בהם עוצמה גדולה, העשויה לחרוג בהרף עין לשבירת מוסכמות. כך הינו גם הקרנבל בו ניתן דרור ל"איד", ליצר, לנתינת אפשרות לאדם "לחרוג ולו ליום אחד מהכללים הכתובים ולשבור טאבו באשר הם. ואכן בחלק מן העבודות יש מעין תהלוכה בה מצויות אותן דמויות מכונפות, בהקשר למלאכים, ולתהלוכות הפגאניות שמכילות בעיניה של אנגלר את המתח המצוין לעיל.

ד"ר חוה אלדובי מציינת במאמרה בקטלוג "בתערוכה  "מלאכי פרא: ממשיכה נגה אנגלר במסעה הטעון והאמביוולנטי בתרבות אירופה, מסע של היקסמות מהולה בפחד. מסעה של האמנית מפוכח, לנוכח אפלֵת העבר לא פחות מאשר אל מול תהפוכות ההווה. בסדרת העבודות "ברברי בגן"  (2018), נגעה אנגלר בתרבות העילית הקאנונית של אירופה בעת החדשה, ואילו בסדרה "מכונפים" (2020) היא פונה לעסוק בפולקלור אוקראיני, ששורשיו נטועים בתרבות הפגאנית אשר קדמה לנצרות באירופה. הדמויות המכונפות העומדות במוקד התערוכה מהדהדות פולקלור קרנבלי עתיק אשר שומר גם כיום על חיוניותו. במרכזו דמות אדם מכונפת מעוטרת בפרחים. מקורותיו הגיאוגרפיים וההיסטוריים של הקרנבל נעוצים במחוזות הילדות של אבי האמנית, אשר שרד את השואה כילד צעיר ביערות אוקראינה, באותה סביבה גיאוגרפית מתקיים עד היום הקרנבל הססגוני, המהווה כיום אטרקציה תיירותית, אך בעומקו שוררת אפלֵה ונחצים גבולות שבין אדם לבין חיה ובין יופי לבין אלימות".[3]

בתערוכה זו נוכח הגן על מופעיו השונים, לעתים קונקרטי, לעתים כמעט נעלם, ובמנוגד למהות שלו כנושא חיים, התחושה העולה מהתבוננות בציורים היא של היעדר חמימות ושל איום.באשר לצופה העומד בנקודת התבוננות "בטוחה" הוא מוזמן לשוטט בגן ולגלות… וכפי שמציינת אלדובי: "הגן נושא יופי מופשט שאיננו מזמין ואינו מאפשר חיים. מלאכים בעלי דיוקן של גבר סלאבי וכנפיים שקופות ניצבים על גשר צר בגן קפוא, אל־ביתי, המצמיח פירות דמויי גולגולת, אולי רעילים. הגן הוא מחוז חפץ, ובה בעת הוא מוקד של זיכרון טראומטי".[4]

את הקטלוג חותם מאמרו של פרופ' גלילי שחר, המעניק נקודת ראות רחבה באשר למלאכים, ומקומם ואיזכורם בקבלה, פילוסופיה, ספרות, ואמנות. על המלאכים כדמויות ליריות, על היררכיות של מלאכים, על המלאכים שנידונו להיעלם בעת החדשה ועל הציפיות הגדולות לחזרתם. "המלאכים שנידונו להיעלם בעת החדשה, או למצער להשתתק, נותרו בשירתו של רילקה כעדים להכחדה, ואין הם מורים למשוררים אלא מפתחות לקינה – קולות אנחה, רחש ויללה על המתים. בשיעור דומה היינו רשאים לפרש את מדרשי המלאכים של ולטר בנימין הכתובים לצל ציור ה"מלאך החדש" של פאול קליי: המלאך המבוהל של קליי מבשר מן העבר, מתִלי ההריסות של ההיסטוריה, את קץ העולם. אך בציור זה אין מדובר עוד במחזה אפוקליפטי במובנו המסורתי )הזכור למשל מהתגלות יוחנן או ממאמרי המלאכים של ספר הזוהר), אלא ברפלקסיה אירונית על סוגת המלאך… על המלאך החדש חלה, אם נשוב לסיפורו של קפקא, שתיקה חלולה. זו, אם נרצה, השארית שנותרה מסדר המלאכים ומעלותיהם, עזבונו של המלאך הוא "דממה דקה". המלאכים מתקיימים במרחב שגרשם שלום כינה בשם "האין של ההתגלות". סיפורו של קפקא, שירתו של רילקה, ציוריו של קליי מבשרים על שקיעתו של ניסיון ההתגלות במצבי האפס, בריק".[5]

גלילי מציין את מיתוס המלאך כמטפורה למעשה האמנות, ועל כך שבציוריה של אנגלר אפשר ואנו חשים בסימנים לכך, שכן בהם שבים המלאכים לשוטט על האדמה. אותם מלאכים שהפילוסופיה של העת החדשה נפטרה מהם, כפי שסילקה את האלוהים, את השדים ורוחות אחרות מתחומה. האמנות, לעומתה, זכרה למלאכים את שעתם הגדולה.

ואפשר שאותם מלאכים שהשם בראם בהבל פה, הם באנלוגיה למעשה היצירה שהאמן בהשראה אלוהית יוצר.

 "הנה, הם שבים לפרוש כנפיים מרהיבות, מקצתם עומדים ביופי גדול. אחרים צועדים במסדר, כניצולים – פוסעים בנופים קודרים. גם עליהם חלה מתת הנפילה. האם צנחו, נשמטו מרקיעים"?[6] הציור זוכר את שיטוטם על הארץ, קורא לשובם.

וכפי שנוהגים לשיר בערב שישי "בואכם לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון…"

תודה לכרמית בלומנזון ולנגה אנגלר על המפגש המרתק, jתודה לאסף רהט על השיח עמו, על חומרי הקטלוג המעניינים ועל זוויות הראיה הנרחבות המופיעות בו.

נגה אנגלר ילידת תל אביב חיה ויוצרת בלונדון ומיוצגת על־ידי גלריה נגא לאמנות עכשווית, תל אביב, ישראל.

נגה בוגרת 2004 Chelsea School of Art  לונדון.

עבודותיה הוצגו במוזיאונים מובילים בארץ ובחו"ל, בהם: מוזיאון ישראל; מוזיאון

תל אביב לאמנות; מוזיאון חיפה לאמנות; Ritter/Zamet Gallery בלונדון

)תערוכת יחיד(; הביאנלה לרישום בלונדון; הביאנלה בבייג'ינג; Frist Art Museum

נאשוויל, ארה"ב; הארמורי שואו בניו יורק ועוד.


[1]  על התפר שיחה בין נגה אנגלר לבין כרמית בלומנזון, "מלאי פרא", קטלוג תערוכה, גלריית האוניברסיטה הפתוחה, אוקטובר 2020,  עמ' 5.

[2]  שם, עמ' 6.

[3]  חוה אלדובי, מלאכי פרא: נגה אנגלר, שם, עמ' 11.

[4]  שם,

[5]  גלילי שחר, מלאכים על הארץ, בעקבות ציוריה של נגה אנגלר, שם, עמ' 14

[6]  שם, עמ' 15

תערוכת בוגרים 2021  סוף. התחלה #2, הפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים, אחד העם 9 תל אביב, 14.8.2021-29.7.2021

בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים מוצגות תערוכות הסיום של בוגרי בית הספר לעיצוב ובית הספר לאמנות. מפגש עם יאיר ברק, ראש בית הספר לאמנות, ואוצרת תערוכת אמנות : אורית חסון; אוצרת תערוכת עיצוב : מרינה פוזנר; אוצרת תערוכת עיצוב במה : דנה צרפתי

הכניסה חופשית

על תערוכת הבוגרים של בית הספר לאמנות, עיצוב ועיצוב הבמה:

תערוכת הבוגרים היא  זמן חשיפה ובה שילוב בין תערוכה קבוצתית גדולה ודינמית לבין עשרות תערוכות יחיד, המאפשרות היכרות ראשונה עם קולות חדשים. בתערוכת הגמר של בית הספר לאמנות בסמינר הקיבוצים מוצגת תערוכה עשירה ומגוונת, אשר התגבשה בזמן של אי-וודאות בזמן קורונה. יש בה עבודות אישיות ומרגשות.

העבודות המוצגות בתערוכה, מתאפיינות בזיקה חזקה אל החלל. עבודות מיצב ווידאו, עבודות משולבות באנימציה ואירועים פרפורמטיביים. שאלות של זהות אישית ומקומית, שפה ותרבות, יחסי צופה ונצפה, ושאלת המבט באשר היא, עולות וצפות מתוך מארג העבודות המגוונות.

מתייחסת כאן לתערוכת האמנות, למפגש עם יאיר ברק, ראש בית הספר לאמנות ועם אורית ולדר חסון, אוצרת תערוכת האמנות. מפגש מעניין על עבודות מגוונות, מעניינות, חלקן אישיות מאוד, ומערבות את הצופה במהלך העבודה, אך גם במעבר מן הציבורי אל הפרטי, אל הגלוי ואל מה שמסופר והינו בבחינת חשיפה אישית.

עבודותיה של שני אביבי עוסקות במגוון נושאים חקר היבטים תרבותיים וסמליים שעניינם השושן הצחור (המייצג בין השאר את המדונה אמו של ישו). טבע מול תרבות, גידול וטיפוח צמחיה והקשרם לאימהות/הורות.

שני אביבי, חי, צומח, דומם, אימא" | מיצב, הנחיה- מיכל בר אור

מחשבה על כישלון, פעם אחר פעם, חלק מ"טרילוגיית הרס העצמי" שיצרה דנה חרס, אפשרות לחקר ובדיקת גבולות ההרס העצמי .

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d793d7a0d794-d797d7a8d7a1-d7a4d7a8d798-d79ed7aad795d79a-d795d799d793d799d790d795-2_.png
דנה חרס, "מחשבות על כישלון (מדיומלי)", פרט מתוך וידיאו, הנחיה- עלית קרייז

שוטטות בלילה, המצאת ריטואלים של הגנה ושמירה בשעות ערב, חוויה לילית שיש בה מן הפחד המשותף לנשים שונות, כל אחת מעלה דרכים משלה להתמודד עם השיבה הביתה בשעות הקטנות של הלילה בעבודתה של רוני בן טובים, "משמר הלילה", הנחיה- רות פתיר.

עיסוק בהגירה ובזהות, חקר ביוגרפיה אישית ומשפחתית בעבודתה של שירה חאיט רגוניס המתייחסת בין השער למעבר בין תרבויות ולחוויותיה כבת למהגרים והיותה דור ראשון של ילידי הארץ. לשם כך היא פונה לחקר בארכיון התצלומים המשפחתיים וגם של אלו הזרים שנכסה לעצמה. בעבודתה מופיע ייצוג של "הרדוף הנחלים" כסמל למעברים השונים ולטריטוריה הישראלית.

שירה חאיט רגוניס, "בברכת אדים קלים | С лёгким паром", הנחיה- רונית פורת

מיצב המתייחס לזיכרון אישי ולבדיקת אולטרסאונד. במיצב יוצרת שקד תרם מפת תבליט מהטופוגרפיה של החזה, והתצלום מתורגם לדימוי פיזי פיסולי של נוף-גוף. שקד תרם, "אולטרסאונד", הנחיה- יעל אפרתי.

סוגיות של זהות אישית וקולקטיבית בעבודתה של ליאור נוי. המתח והחתירה להיותך אינדיבידואל בתוך מסגרת צבאית; גבולות מטשטשים בין העצמי לבין הזהות הקולקטיבית והמקצועית. לשם כך בחרה לשתול סממני זהות אישית בתוך פריטים כמו בגדים אותם פרמה ותפרה ושילבה בהם בדים צבעוניים.

ליאור נוי, "Inside Out" , הנחיה- יעל אפרתי וטל שושן

הרצון לחקור שורשים עדתיים, במקרה זה של עולי תימן ואת המטען הרגשי שנושאים סבה וסבתה של שיר בן משה שעלו מתימן. מקשרת בעבודתה בין חומרים יומיומיים זולים, סמרטוטי רצפה כהתייחסות לעבודת הכפיים שרווחה בקרב חלק מעולי תימן בארץ. הצבע הלבן משמש להדגשת טוהר, ויש בו מן הפער בין הכמיהה של העולים לארץ הקודש לבין ההתפכחות והשבר לאחר העלייה. בן משה חוקרת איך ניתן באמצעות תפירת טלאים המאפיינת מלאכות נשיות ליצור דימוי מינימליסטי עכשווי.

שיר בן משה, "רפאים", הנחיה- טל שושן

הקשרי צופה/נצפה, וסוגיית המבט באים לביטוי בפרויקט של דנה חי וכן בשאלת הזהות המזרחית, ובחייה לצד בן זוגה אלעזר בן העדה האתיופית. במרכז החלל, צמד מראות עגולות שמצדן מקרינות דימויי אנימציה שחי יצרה בפחם ובהם רישומי דיוקנאות שלה ושל בן זוגה, בצד ההשתקפות של הצופה במראה, ובמקביל ציור שמן/בד שלה ושל בן זוגה מישירים מבטם לצופה. שאלה המבט חיונית כאן, ולצופה המתבונן, תפקיד חשוב, שכן בלעדיו מתאיינת העבודה.

דנה חי, "Eye’s Appetite", הנחיה- ליאור גריידי

מאי סהר בוחנת ומאתגרת בעבודתה גבולות חברתיים  ואישיים. המיצג מתנהל בתוך חלל לבן המאפשר מבט באמצעות מראה דו-כיוונית. לצופה מתאפשר המבט פנימה, אך היושב בפנים מנוע מלראות את החוץ. כך נוצר חלל סטרילי בו היא יוצרת דיוקנאות עצמיים באמצעות התבוננות במראה החד כיוונית. ובינה לבין הקנבס תלויה מהתקרה חרב שיש בה מן הפוטנציאל לפגיעה.  מאי סהר, "על מבט ומעשיות נוספות", הנחיה -דוד דניאל.

הפרויקט של רז יראקצ'י הוא עמוד אינסטגרם ציבורי בו מוצגים סיפורים, אמירות פוגעניות ותצלומים נטולי פילטרים של נשים בניסיון ליצור יחד פלטפורמה חדשה שעניינה אסתטיקה של הגוף ומופעיו. הרצון הוא ליצור בעזרת הנשים השותפות לפרויקט נתינת דגש על שונות וגיוון, כאמצעי לייצר מקום משתף ותומך.  רז יראקצ'י, "your most natural", חלל ציבורי ליד 532, הנחייה – יאיר ברק.

עבור שיר טויטו המטבח מייצג רגעי מפגש בין שליטה לאובדן שליטה. טויטו בונה ומשחזרת מטבח גנרי על מרכיביו השונים מספוג רך כמייצג של אובייקטים קשיחים. וכך המטבח הופך למטבח ללא תכלית, ללא יכולת תפקוד.

שיר טויטו, "מטבח רך", הנחיה- טל שושן

במרכז עבודתה של נוי אליהו סרט וידאו קצר בשילוב אנימציה העוסק בלילה בחיי האמנית המתמודדת עם בולימיה. העבודה משלבת אנימציה ווידיאו יחדיו ובה מעברים חדים בעריכה בין פריימים מצוירים לסצנות מצולמות במהלכן המציאות פולשת למרחב הבדיוני. תנועה זו בין מציאות לבין חלום מספרת אליהו מקבילה בעיניה למצב תודעתי שבו הנפש הבריאה נלחמת בנפש החולה באשר לסוגיות של שליטה בגוף.

נוי אליהו, "חוזר חלילה", הנחיה- מלי דה קאלו

עבודתה של יעל פלורנטין מורכבת מווידאו, מיצג ומעקבות של פעולה. יש בה עיסוק ביחסים שבין הגוף הפיזי לצלו המוטל על הקיר הצבוע במשיחות מכחול שחורות, בניסיון להפריד בין הגוף לבין צילו. מאבק הנידון מראש לכישלון, עת גופה של האמנית המטיל צל נבלע ומונכח מחדש כל פעם מחדש.

יעל פלורנטין, "שכבות", הנחיה: אורית אדר בכר

בבסיס עבודתה של עינת לביא פעולה הנעשית ללא מטרה וללא תוצר – מכונה שחוקיה הם כחוקיה של מכונת ייצור במפעל, ובה נעים מתחנה לתחנה גלילי נייר טואלט, כשלמעשה מאום לא מתרחב פרט לתנועה והמעבר ממקום למקום, התרחשות שיש בה מן המשחק וההומור. העבודה משלבת מיצב קינטי ועבודת וידיאו המתארים את חוויותיה של לביא בתוך מערכת החינוך, קשיים שחוותה כמורה מתחילה, שיטות החינוך המיושנות באנלוגיה לפער בין תלמידים לבין המורים, או אף אתר משחק ובה החוקים מומצאים כל פעם מחדש.  עינב לביא, "אימא, תראי מה עשיתי", הנחיה :שחר פרדי כסלו.

הרעיון לציוריה מספרת עופרי סלע עלה לפני מספר שנים, בעת שירותה כחיילת בחיל המודיעין. סלע מספרת שאת סדרת הציורים המתארת שש פרשיות ריגול מפורסמות ביססה על ספריהם של ניסים משעל ומיכאל בר זהר, על מידע מארכיונים ועוד. בעבודותיה היא "מתחפשת" לנותנת עדות המשחזרת אירועים שאין להם ייצוג ויזואלי, "הרגע שלפני". (בעולם המודיעין "סגול מצומצם" פירושו סיווג סודי ביותר).

עופרי סלע, "סגול מצומצם"* עפרי סלע – האיש שלנו בדמשק, סגול מצומצם, שמן על בד, קוטר 60, הנחייה :נטע ליבר שפר

בתערוכתה מציגה רואן מסארוה תצלומים שלה במרחב הביתי לבושה בשמלה אדומה מחזיקה את התינוק שלה עטוף בבד כחול. במקביל היא מציגה קיר גלילי נייר עליו מוטבעים סימני ירי, קיר האמור להגן עליה, אך הקליעים חדרו אליו. תצלומי תקריב של גלילי הנייר מדגישים את החרירים שנוצרו מן הירי. עבודתה של מסארוה מתייחסת לחוויותיה אישיות ולתגובתה לאלימות לפשע הרווחים בחברה הערבית, לתחושת הפחד הגוברת ולמספר הקורבנות הרב.

רואן מסארוה, "חומת נייר", הנחיה מלי דה קאלו

בית הספר לאמנות, אשר צומח וגדל בשנים האחרונות – הופך לתכנית אקדמית בולטת, רלוונטית וייחודית, המשלבת לימודי אומנות רב תחומית לצד לימודי חינוך, תיאוריה וביקורת. הזיקה של התכנית לסוגיות של חברה וקהילה, מקום ומרחב – עולה ומהדהדת בחללי התערוכה.

הפקולטה לאומנויות סמינר הקיבוצים,  רחוב אחד העם 9, תל אביב, הכניסה מרחוב השחר 5

שעות פתיחת התערוכה:

א-ה: 16:00-22:00

שישי: 11:00-16:00

שבת : 11:00-22:00

תודה לעינת כהן על החומרים