שעות פתיחה: א' סגור ; ב'-ה' 9:00-16:00 ; שישי 10:00-13:00 ; שבת 10:00-14:00

יונתן גולד 'לבעוט בדלי' אוצרים: יניב שפירא, נטע גל-עצמון

הילה לביב 'לשכוח דברים יפים'; נעה רז מלמד 'דמטר ופרספונה'

מאיר אגסי '22 הלכי רוח' אוצר: יניב שפירא

"הלכי רוח" תערוכות חדשות במשכן לאמנות עין חרוד  מעלות על הדעת סוגות שעניינן פרט/קבוצה; מקומו של היחיד; מסורות; ביוגרפיה אישית המשיקה לזו הלאומית; חוזקה של המשפחה; חברה קיבוצית ומנגד עירונית וכמובן זיכרון אישי מול זיכרון קולקטיבי.

בביקור בעין חרוד נפגשנו עם מנהלת המשכן, אורית לב-שגב, עם האוצר הראשי, יניב שפירא, עם האוצרת נטע גל-עצמון, ועם האמניות והאמן המציגים בתערוכות. נועה רז מלמד, הילה לביב, ויונתן גולד.

בפתיח לסקירה שלו אמר יניב שפירא, לתערוכות במשכן מקום ותפקיד חברתי. הצגה של תערוכות לא לשם אמירה או יופי אלא משהו שיש בו מן הייחודי. ואכן, כל אחת מהתערוכות מתייחדת באיכויות משלה – המיצב עוצר הנשימה של רז מלמד, ה-Gradeur וההוד שביצירותיו של גולד, האיכויות הארכיוניות, שיש בהן מן הרגישות וייחוד של לביב, והייחודיות של אגסי שהיה לדידי מעין Humo Universale באיכויות ובייחודיות שבו.

"התערוכות של יוני גולד ושל נעה רז מלמד חושפות מתחים חברתיים, יחסי אמון בין יחיד, קבוצה ומערכת משפחתית או ממסדית, לצד מבט עכשווי ומפוכח על רוח החלוציות הציונית והתמורות שחלו בה במהלך השנים. התערוכה של הילה לביב מתמקדת במטען שנושאת השושלת המשפחתית שלה ובמרכזה עיסוק בזיכרון אישי, משפחתי ותרבותי. סדרת העבודות של מאיר אגסי "22 הלכי רוח" מספקת הצצה אל אוספי המשכן לאמנות ומהדהדת את מנעד התדרים של שלוש התערוכות האחרות".

נעה רז מלמד, דמטר ופרספונה, אוצר: יניב שפירא.

"דמטר ופרספונה" ממשיך את עיסוקה של מלמד בהוויה הקיבוצית והחלוצית. במרכז התערוכה מוקרנת עבודת הווידאו "קפיצת שמיכה" שבה מספר דורות של נשים ממשפחתה של מלמד משתתפות במה שנראה כטקס חניכה, תרגיל באומץ ובהתמסרות. דרך השימוש ב"ים השיבולים" האיקוני של הגבעטרון ושינוי האווירה של השיר, נפתח מרחב של התבוננות לאחור. מרכיב נוסף בתערוכה הוא מיצב המורכב משיבולי קש ומתפרס מן הרצפה עד לתקרה. הזוהר וריבוי גווני הזהב גורמים למיצב להיראות מתכתי כמעט ומהדהדים מיתוסים על הפיכת קש לזהב כאגדת בת הטוחן, למשל. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים לצד ציורים מימי הביניים וראשית הציונות, בדגש על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

רז מלמד עוסקת בעבודתה בחוויה הקיבוצית, באתוס הקיבוצי. סמלים, סמנים מהמיתולוגיה היוונית, יחיד-קבוצה-משפחה-אמון- בטחון-שבט נשי.

המיתוס של "דמטר ופרספונה" המופיע במיתולוגיה היוונית. ועוסק ביחסי אם-בת, מחזוריות החיים ועונות השנה הנעות בין לבלוב וצמיחה לקמילה מעניין את האמנית. בעבודותיה מופיע תדיר איזשהו מוטיב צומח שמייצג את ההשתנות.

בתערוכה שלושה חלקים:

"קפיצת שמיכה", עבודת הווידיאו. בה משתתף  בנות, נכדות, נינות ממשפחת מלמד, אף שהדיאלוג במהותו הוא עם האם של רז מלמד.

בסרט שאינו מבוים עולה שאלת הנשיות, החיים והארעיות שבהם. נשות השבט משתתפות במעין טקס חניכה הדורש אומץ ונתינת אמון.יש בו רגעי עמידה על הסף, בקפיצה מהמגדל הרעוע אל היריעה, ונתינת אמון בבנות המשפחה המחזיקות ביריעה, שתחזקנה בה. ההתמקדות בקלוז אפ על פניהן של בנות המשפחה מדגישה את מנעד הרגשות.

רז מלמד: "חוויה של משהו שתלוי על בלימה חוזר בכל העבודות שלי. הסרט צולם ב-2017. הסאונד נעשה הרבה יותר מאוחר. רז מלמד מספרת שהיה חשוב לה לקחת את "ים השיבולים", השיר האיקוני של הגבעתרון. תחילה נרתעה מעט מהשיר שיש בו מן האידיאליזציה, עולם שיש בו שמש ללא צללים או בדידות. לבסוף, השיר מופיע בווידיאו ואמה שרה אותו; לעתים בקול צלול ולפעמים מדייקת פחות. השיר הוא רובד נוסף, כדברי האמנית.

מרכיב שני בתערוכה הוא מיצב העשוי משיבולים, קש, חיטה שרז מלמד קוששה בשדה, ומוצג מהרצפה ו לתקרה. קש/קשה, מדייקת האמנית. הגבעול שביר, הזרעים לא. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים, והדגש הוא על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

במשכן התלבטו אם לשים פס הפרדה בין העבודות השבריריות ורז מלמד החליטה שלא. אפשר שיש חלקים מהתערוכה – שיבולים ועוד שיהרסו, אם יגעו וכדומה אך זה גם חלק מתהליך ההשתנות.[1]

העבודה בכניסה לתערוכה מאוד המורכבת משיבולים, עדינה ושברירית אף היא.

יונתן גולד, "לבעוט בדלי", אוצרים: יניב שפירא ונטע גל עצמון

בתערוכה זו פותח יניב שפירא בשאלה מה זה ציור ישראלי? ציור שערכיו ותכניו מושרשים במקום, בצבעוניות המהדהדת לאקלים הארץ ישראלי ועוד.

"הדימויים של יונתן גולד שאובים" כותב יניב שפירא, "מצד אחד מזיכרונות ילדות בקיבוץ ומאתוס ישראל היפה, ומצד אחר מהאינסטגרם, מסדרות טלוויזיה וממראות אקראיים ברחוב. הערבוב בין האישי לציבורי יוצר מתח בין המשכיות ומרד ובין הגוף האינדיבידואלי לבין הסביבה. התערוכה המקיפה מאפשרת לעקוב אחר פרקטיקת העבודה של גולד, ובאמצעות הבחירה בחלוקה לסדרות, בהן "צבעים", "מתרחצות", "קבוצה" ו"ועדות קבלה", מתגלות וריאציות שונות על אותו נושא. אף שהוא שומר אמונים לאמת האמנותית שלו, ניכר שהוא גם "בועט בדלי" – שובר מוסכמות, מנפץ נוסטלגיות ומאיר את המציאות באור ביקורתי.

במשכן לאמנות, מופת לבניה, מקדש בזעיר אנפין להצגת יצירות אמנות, מקבלות העבודות עתירות הממדים של גולד המוצגות בשני החללים הגדולים רובד נוסף.

שורשיו של גולד בקיבוץ אפק. אביו שהיה צייר, צייר ציורי קיר בקיבוץ, ציור סוציאליסטי במרחב הציבורי.

שפירא מדבר על גולד כ"צייר כפועל"; המתח בין צייר לצבעי/סייד, מחוות היד, משיחות המכחול הרחבות, שכן גולד רואה בעצמו פועל, מרגיש פועל,, בעבודת ערבוב הצבעים, בעבודה הקשה. הוא מכין את הצבעים העשויים מפיגמנט ושעווה ומעניקים לעבודותיו מראה שיש בו מאיכויות צבעי השמן אך גם אחרות.

בעבודה מ-2014, מתואר אדם העומד על ארגז שקוע בפעולת הציור, בעוד אדם אחר תומך בארגז. גם כאן אומר שפירא, הכל תלוי על בלימה, ומופיע מרכיב התמיכה הבינאישית אותו ניתן למצוא גם בתערוכה של רז מלמד.

בעבודה זו מופיע מוטיב "מלכודת הדבש" הפתייני המכוון את הצופה אל היצירה המוצגת במרכז החלל. וכך גם בעבודה המוצגת בחלל השני.

ניתן למצוא בעבודותיו התכתבויות, מחוות למוטיבים המופיעים בציורים של אדגר דגה, פול סזאן, אקספרסיוניזם גרמני ואקספרסיוניזם מופשט. סדרות שעוסקות במתרחצות, קבוצות, ועדות קבלה ועוד. בחלק מהעבודות ניתן למצוא התכתבות עם אמנים ישראלים כיוחנן סימון.

שפירא מדגיש את הממד הציני, הביקורתי והמרדני המופיע בעבודותיו של גולד באשר לחברה הישראלית והקיבוץ ממנו בא (הבעיטה בדלי כדי לחזור לדלי המלא (במקלחת של סימון), דמויות שלקוחות מציור זה ומופיעות אצל גולד. המגבות הופכות לאייפונים וכל הקבוצה מפורקת. זו מקלחת משותפת – שיתופיות שאבדה והתפרקה.

גולד אומר שתולדות האמנות עבורו זה כמו משהו שנמצאים בחושך ולפתע מוצאים רמברנדט. יש כאן בציור משהו מאוד ישראלי, קצת טחב וקצת לכלוך… הוא חשב על כך והכניס לציור. ואילו ועדות הקבלה הן לדידו יחיד/משפחה/ יחיד מול קבוצה. הדמות הבודדת הצייר בסטודיו, או זה שצועק "המלך הוא עירום".

הילה לביב, "לשכוח דברים פים"

תערוכה זו של לביב היא החלק השלישי בטרילוגיה שאורכה שלוש שנים: סיכום התערוכות שלה מהשנים האחרונות באשר למשפחה, קשרים בין-דוריים, מיתולוגיות משפחתיות. התערוכות הקודמות הוצגו בסדנאות האמנים ובהמבורג. כמו בשתי התערוכות הקודמות, גם ב"לשכוח דברים יפים" התערוכה עוסקת בזיכרון ובאפשרויות השחזור שלו. בפירוק ובהרכבה של סיפורי משפחה ענפה בארץ ובעולם. משפחה שעסקה בתרבות, אמנות, תיאטרון, שירה ועוד.

לביב לוקחת על עצמה את תפקיד 'שומרת זיכרונות' של משפחתה ומטעינה אותו בפרשנות אמנותית משלה. זו מעין קפסולה שנפתחת בתערוכה בעבודות ובטקסטים ואפשר להשיק ממנה על כוחה של האמנות. השיחה בין הילה לבין הסבתא שלה (נפטרה באפריל 2021), תוצאתה התערוכה. הסבתא ממנה היא נפרדת דרך האמנות מזה מספר שנים, הסבתא שכפי שמספרת היתה חשובה לה מאוד. "בביתה, קרה קסם של דברים שונים שבגללם ובשלם", אומרת הילה, "היא אמנית".

לביב חוזרת אל בית הקיץ של המשפחה, בהמבורג , גרמניה (בית ורבורג), כדי לבחון את המטען האישי, המשפחתי והתרבותי שהוא נושא. תצלומי הבית והפארק המקיף אותו תערוכה זו אומרת לביב החיים משתלבים. יש חומרים אישיים שקשה או אי אפשר לגעת בהם, פרידות, דברים צורבים מאוד, הפשטה וחיבור מחדש. כל אלה מוצגים בתערוכה בקולאז'־פיסולי בקנה מידה כמעט מציאותי, ומרכיבים מעין 'גן עדן אבוד'. לצדם מוצגים גם תצלומים ישנים שנלקחו מאלבום התמונות המשפחתי. התערוכה מלווה בטקסט פיוטי שכתבה הסופרת והעורכת יערה שחורי, המתפקד כהערות שוליים לזמן שעמד מלכת.

בתערוכה שלושה חללים ועוד חלל שונה ואחר. חדר הדומה לחדר מסמכים.

שפירא מציין בתערוכה זו שעוסקת בזיכרון, אין דמויות. אחד המקורות הוא אלבום משפחת ורבורג שעבר במשפחה (בחדר האחרון). יש תצלום מאלבום תמונות ויש פרשנות של לביב לכך. זו תערוכה שדורשת הפנמה של ידע ושל זיכרון מעבר לכל מה שהינו אוטוביוגרפיה. עולמות תוכן ותרבות.

את תורת הקיפולים למדה מסבא שלה. לביב עוסקת בעבודות יד. בקיפול אמנותי של ניירות. ספר שאנה ורבורג, אימא של סבתא שלה הוציאה. מעין ספר התנ"ך עבור האמנית. אובייקטים של זיכרון, דרך לייצר תקשורת.[2]

מאיר אגסי, "22 הלכי רוח"

מאיר אגסי כתב על אמנות, ספרות, קולנוע, תיאטרון, הוא כתב ב"סטודיו", וגם יצר אמנות, אך איש כמעט לא ידע מהי. הוא היה אספן אובססיבי, התכתב עם סופרים, משוררים ואמנים. שפירא מציין: "אגסי היה אשף של מילים ושל דימויים וליהטט ביניהם הן ברשימותיו והן ביצירתו האמנותית. סדרת ההדפסים "22 הלכי רוח" הפכה להיות דוגמה למהפך המושגי שחל ביצירתו בשנת 1992, עם המעבר מעיסוק בדיוקנו העצמי במגוון של מדיומים – רישום, ציור, צילום, קולאז' והדפס – לדמויות וביוגרפיות בדויות. בסדרה זו הוא 'משרטט' את דיוקנו באמצעות שמות של אמנים, משוררים וסופרים שהשפיעו עליו – קליי, פיקאסו, רותקו, בויס, טראקל; רילקה, קפקא וקוואפיס, לצד תיאור של מצבים נפשיים ופיזיים – שינה, חלום, זיכרון, פחד, דיסלקציה, שבירות, פרנויה, התמוטטות עצבים, חרדה, סקס, אהבה ומוות".

בשנת 1992 החליט להקים את מוזיאון אגסי שיש בו הכל ומן הכל. הוא ממציא אמנים גדולים שלא קיימים. מתחיל ליצור ארבע אמנים שהם הוא עצמו- אישה, אאוטסיידר ועוד.

עד שהקים את המוזיאון עסק בעצמו. דיוקן עצמי כדושאן ועוד בכל מדיה. אך ברגע שהקים את מוזיאון מאיר אגסי ,הדיוקן העצמי שלו מתבטא בביוגרפיות הבדויות של אמנים. דיוקן עצמי עם אף ארוך למשל.

הסדרה מכילה 23 עבודות ולא 22, כפי שמצוין בשם התערוכה. מופיעה החותמת – אליפסה M.A – מאיר אגסי. וגם כאן מציין שפירא העבודות של אגסי נקשרות למושג הזיכרון המופיע ברור ולעתים חמקמק בתערוכות הנוספות המוצגות במשכן. ולסיום בעבודה קטנה מ-1982, דיוקן עצמי של אגסי. על פניו מודבקים מושגים – פחד, חרדה, סטודיו, חומרים, מראה. בחלק התחתון כותב "רגשות החומרים" ומספר שחומרי העבודה שלו הם קודם כל הרגשות.

בימי חמישי במהלך אוגוסט המשכן פתוח עד 19:00

 משכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד ׀ טל: 04-6486038 | mueseumeinharod.org.il

מחיר כניסה: מבוגר: 40 ש"ח | ותיק, חייל, נכה 20 ש"ח | כניסה חופשית לילדים

---

[1] איזכור לכך ניתן למצוא ב"זכוכית הגדולה", העבודה האיקונית של מרסל דושאן, וההחלטה לא לתקן או להחליף חלקים שנשברו

[2] משפחת ורבורג הענפה מוכרת לישראלים דרך דמותו של אוטו ורבורג שהיה מראשי ההסתדרות הציונית, כפר ורבורג. אך גם אבי ורבורג ומפעל "מנמוזינה: אטלס הזיכרון" העצום שלו העוסק במיון, פירוק והרכבה. והועתק ללונדון. אך על כך בפעם אחרת.