מהותו האמיתית של היופי אינה ביופיים של החלקים, אלא היופי העל-חושי המתגלה מתוך היופי הנקלט על ידי החושים…".[1]

זאת התחושה שעלתה בי כשנכנסתי לחלל התערוכה בו מוצגות עבודותיו של מאיר נטיף. יצירות המעלות תחושת השתאות אך גם השתהות של העין, שכן כל אחת מהן "לוכדת" את המבט התר ושואל.

מוריס מרלו-פונטי(Maurice Merleau-Ponty, 1908-1961)  כותב: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור".[2]

העבודות העשויות בקפידה. "טבע דומם": כדים, אגרטלים בהם מופיע לעתים דימוי צמחי כלשהו מוקף בהילה, כורסאות, גביע,[3] צפים בחלל, נישאים אל על, מהדהדים שיח רוחני, טרנסצנדנטי. סוד צפון בהם, סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי המעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י. תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו, וביניהם רבי חיים ויטאל, מבכירי תלמידיו שניסח עיקרון זה.[4]

הקו בעבודות מדגיש שבריריות, חזרתיות, יוצר מתח בין היש והאין – בין המקומות בהם הוא נוכח, לבין אלה שבהם ניכרת "המלאות", העבודה האינטנסיבית בעפרונות.[5]

הצבעוניות במנעד שבין הלבנים ושמץ השחור, לבין צהובים, אדומים מעודנים, נוטה להתכנס בתוך עצמה. והבהירים בצבעים שבעבודותיו, לבן ואף צהוב מופיעים ב"תיאוסופיה", כאזכור להילה האופפת את נפש האדם. וכסמל להארה ורוחניות.

דני דידרו (Denis Diderot 1713-1784), הסופר והפילוסוף הצרפתי מציין "הרישום משווה צורה ליצורים, הצבע הוא הנותן להם חיים; הוא נשיפת אלוה המפיחה בהם רוח".[6]

בשיחה עמו מציין נטיף שבעבודותיו הוא מחפש את ה"סוד", עולם ערטילאי, מיסטי, אפוף בחוויה. העבודה אינה נעשית מתוך התבוננות. התהליך, אינטואיטיבי ואינו מתוכנן מראש. הדימויים עולים ממאגר אסוציאטיבי, מהזיכרון שלו, מתחושות, והדימוי מתפתח תוך כדי עבודה. ההתנשאות אל על של האובייקטים מסמלת את הרוחניות, ואת השאיפה שלו שהציור יהיה "אל זמני".

באחד הראיונות ציין נטיף: "יותר מתאים לי להתבטא בנושא אחד. צמצום נותן כוח. כד הוא חלק מחיפוש אינסופי, חיפוש מתמשך. זה כמו פורטרטים של כדים, אבל כדים שנמצאים בתוכי. לכדים יש צורה של גוף. כדים הם מיכל, וגם גוף הוא מיכל. כד יכול להכיל מטענים אנושיים. כשמסתכלים בעבודות המוצגות בתערוכה, רואים דמות, גוף, אדם, פנים".[7] בתערוכה הנוכחית, יש לציין, צורות הכדים נושאות עמן אזכורים גופניים.

שם התערוכה "הבלתי נראה של הנראה", כותבת אוצרת התערוכה ד"ר נירה טסלר, "הושאל מתוך החיבור 'העין והרוח' שכתב הפילוסוף והפנומנולוג הצרפתי מוריס מרלו-פונטי.

"חיבורו זה מציע עיסוק מטפיזי באמנות ובציור בפרט, ובניגוד לגישתו בכתביו הקודמים, בהם הוא רואה באמן את ניגודו הגמור של הפילוסוף, נקודת המוצא שלו כאן היא דווקא הקונקרטיות של יצירת האמנות, ומכאן גם התייחסות מפתיעה הרואה באמן שותף מלא לדרך החקירה והחיפוש הפילוסופיים. לדברי מרלו-פונטי, בעודה נסתרת מן העין, האמת שהפנומנולוג מחפש אינה נמצאת מעבר למה שהעיניים מסוגלות לראות [תחום התפיסה החושית], אלא היא נוכחת במעבה הנראה עצמו. כלומר, מרחב ההופעה של הדברים שבתוכו מסתתר העומק החמקמק שלהם". [8]

"גישתו הפילוסופית של מרלו-פונטי", מוסיפה טסלר, "מסייעת לרדת לסוף דעתו של נטיף, שבבואו להגדיר את מעשה היצירה שלו מקפיד להדגיש את העובדה שאינו מצייר או רושם 'כלי', 'פרח' או פריט ריהוט כאובייקטים העומדים בפני עצמם, אלא מכלול ציורי שמקרין גם היבטים רוחניים, טרנסצנדנטליים ומדיטטיביים".[9]

לסיום, מכלול ציורי זה נושא עמו אור מסמא האופף את האובייקטים, ולדידי, "כמעט" דוקר בעין המתבוננת, מבליח לרגע, נעלם ושוב עולה, מעניק תחושה של עולמות אחרים… יש בו מן הארציות האפופה בניחוח ארוטי, בצורות הפאליות המזדקרות כלפי מעלה ומנגד, השבריריות שבחלק מהדימויים, והאלמנט הרוחני בצורת ההילה הנושאת אותנו למחוזות הרוח והמיסטיציזם.

---

[1] אומברטו אקו, תולדות היופי, תל אביב, כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור 2010. ברצוני לציין ששיפוט היופי, לדעת קאנט, אינו מבוסס על הכרה, ואינו נדרש לידיעת מושא השיפוט. ומבוסס (לדידו )לגמרי על הרגש.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22.

[3] סוגת הטבע הדומם שהופיעה בציורי קיר ברומי הקדומה ועולה ביתר שאת בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, כחלק מתפיסה דתית חלופית לזו הקתולית. במודרניזם וכיום, תימה רווחת זו משוללת על-פי רוב משמעויות רוחניות.

[4] חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, תל אביב, רסלינג, 2011

[5] העבודות רובן בעפרון על נייר (עפרון 05 ועפרונות צבעוניים), להוציא שתי כורסאות העשויות בטכניקת שמן על בריסטול, וגביע בשמן על בד.

[6] דני דידרו, כתבים אסתטיים/מבחר, מוסד ביאליק ירושלים, עמ' 150.

[7] דפנה גולן, צמצום נותן כוח, עיתון ערים, 2.1.1998.

[8] ציטוט מטקסט התערוכה  חגי כנען, הקדמה, בתוך מוריס מרלו-פונטי, שם, עמ' 10.

[9] מטקסט התערוכה.