זיכרון השואה, המפגש בין הזיכרון האישי המשפחתי בעבודותיו של חיים מאור, בן הדור השני לבין הזיכרון הקולקטיבי נוכחים בתערוכה זו ששמה "הגיבורים היקרים שלי" כשם שנוכחים בחלק ניכר מתערוכותיו הקודמות.
מאור יליד ישראל נקרא על שם סבו חיים בנימין מושקוביץ שנרצח באושוויץ. אביו דויד נולד בפלונסק (1927) והועבר לאושוויץ עם שאר בני המשפחה בשנת 1942. מהמשפחה שמנתה במקור כחמישים איש, שרדו ארבעה, הוא ואחיו משה ושתי האחיות יג'ה וזושה.
"מעולם לא שמעתי מפי אבי סיפורים רצופים על השואה, רק קטעי דברים, משפטים קצרים ומגומגמים… זעקות בלילה…" סיפר מאור.[1] כך נודע לו על השהות של אביו באושוויץ ולאחר מכן בבירקנאו ובשטראף-קומנדו. במהלך "צעדת המוות: האב נמלט, הצטרף לפרטיזנים באזור פראג וניצל. בשנת 1949 עלה לארץ באונייה "מנרה" שם פגש את אימו של מאור, האם מלכה רוטר, ילידת לנצוט, גליציה, (1931).מרבית משפחתה נספתה בשואה. האם גזרה על עצמה שתיקה ולא דיברה על השבר הנורא.
"תערוכה זו" מציינת ד"ר בתיה ברוטין "היא המשך ישיר לעיסוק של מאור במושג הגבורה; במתח שבין היסטוריה לבין מיתולוגיה; במפגש שבין 'ההיסטוריה הגדולה-הכללית' וההיסטוריה הקטנה – הפרטית; וכן במפגש בין ההווה הישראלי עם העבר היהודי בשואה".[2]
כל העבודות בתערוכה זו הן ציור על עץ. מצע העץ משמש את מאור בעבודותיו משלהי שנות השבעים של המאה העשרים.
בתערוכה זו המחולקת לשלושה חלקים: פרולוג, הגיבורים היקרים שלי ואפילוג מוצגות דמויות שונות, וביניהן מוצג אביו של מאור שאל דמותו הוא מתייחס בתערוכות קודמות,[3] פורטרט עצמי בצד הצגתן של דמויות אייקוניות – נשים וגברים אחד שמרביתם נכחדו בשואה.
באשר לזמן הצגת תערוכה זו מתייחס מאור לשנתיים האחרונות, מגיפה עולמית, סגר ובידוד וערעור סדרים חברתיים. "הרהרתי ארוכות ביכולתי לשרוד את המצב, פיזית ונפשית. מצאתי נחמה ומזור בקריאת ספרים ובציור ציורים". מאור חשב על המצבים הקיומיים אותם חוו הוריו ומשפחותיהם בשנים 1945-1939 ועל כך שאין זה כלל דומה למצב הקיומי דהיום.. "הרהורים אלה הובילו אותי להעלות מתוך זכרוני דמויות של אנשי תרבות ואמנות שיצרו באמצעים שונים יצירות אמנות, שירה, ספרות והגות בתוך המציאות בה חיו בשואה. עבורם, האמנות היתה כלי להישרדות ולעדות, אמצעי לשמירה על שפיות ולשיקוף המציאות החיצונית והפנימית".[4]
במכתב ממואר אל ד"ר בתיה ברוטין אוצרת התערוכה מיום 24 בינואר 2022 ציין האמן: "הצגת התערוכה במבנה "יד לבנים" בראשון לציון, בחודשי מרץ-מאי 2022 בהם אנו מציינים את יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, היא מכוונת ומשמעותית. היא נועדה לצרף את הגיבורים היקרים שלי אל אזכורם של הגיבורים האחרים, ששמם מונצח בתודעה ההגמונית הישראלית".[5]
פרולוג
בפרולוג מוצגים שלושה טריפטיכונים העוסקים בהיסטוריה האישית של מאור ובהיסטוריה הקולקטיבית ועניינם קורות אביו דויד מושקוביץ בזמן השואה. הזיכרון וההיסטוריה הפרטית השפיעו וניתבו את בנו חיים והפכו עם הזמן למרכיב משמעותי ביצירותיו.
על הדיוקנאות בשלושת הטריפטיכונים צייר מאור פתקי "ממו", והוא משתמש בכך לציון עובדות, אירועים, תאריכים, תחושות ועוד.
על הפער בין הדימוי לבין הזיכרון, מאור אומר: "בעבודות שלי לא תמצאי דימויים מובהקים של השואה. למשל, צלב קרס או מוזלמנים על גדר. זה נראה לי קל מדי, שחוק מדי. אלה דימויים שכבר לא 'עוברים מסך'. אני מחפש דברים אחרים. ב-1975, צילמתי את עצמי, ישראלי ולא יהודי-גלותי מורעב ורזה, ב"תנוחת בושה", כזאת שיכולה להזכיר תצלומים של יהודים עירומים בדרך לגיא הריגה. אני מנסה להגיד שהשואה לא התרחשה בפלנטה אחרת. היא נעשתה בידי בני אדם תרבותיים, באמצעות מכשירים ובמקומות קונקרטיים.[6]
הגיבורים היקרים שלי
בחלק זה מאור מציג שלושה עשר גיבורים נשים וגברים. כאלה שיש לו זיקה כלשהי אליהם או לאו דווקא. ידועים ולאו שהשפיעו על תפיסת העולם שלו ועל חייו האישיים והתרבותיים. הבחירה במספר שלושה עשר מצוין בקטלוג היא בחירה בעלת משמעות; שכן זהו מספר הנקשר לגיל בר המצווה, לשלושה עשר עיקרי האמונה היהודית שחיבר הרמב"ם, שלוש עשרה מידות הרחמים שבהן מתגלה הקב"ה ועוד.
כל אחת מהדמויות מתוארת על שני לוחות עץ – בחלק העליון מופיעים דיוקן הדמות ושמה המלא, ולרוב החתימה שלהם. בחלק התחתון מציג מאור את מאפייני הדמות
ד"ר ברוטין מציינת שניתן לחלק את הקבוצה לשני סוגים של גיבורים. הסוג הראשון שאליו משתייכות רוב הדמויות הוא של אנשי תרבות ואמנות, נשים וגברים, משוררים, סופרים, הוגי דעות, אמנים ואמניות שעסקו באמנות פלסטית ובריקוד, נגינה ועוד, בתוך המציאות בה חיו בשואה: פרידל דיקר-ברנדיס, פליקס נוסבאום, שרלוטה סלומון, אהרון אפלפלד, אברהם סוצקבר, אתי הילסום, פרנצ'סקה מאן, אלמה רוזה, עמנואל רינגלבלום, הרב קלונמוס קלמיש שפירא. שני האחרונים, ד"ר עמנואל רינגלבלום, ארגן, אסף ותיעוד את חיי היהודים בגטו, והרב קלוונמוס קלמיש שפירא הידוע כאדמו"ר מפיאסצנה חיבר חיבורים חדשניים בתחום החינוך החסידי, וסרב לנטוש את חסידיו אף שהוצע לו מילוט.
סוג שני, הוא של אנשים שמאור הכיר והם קשורים אליו באופן אישי: אדוין סלומון, בן ציון ויטלר, אפרים רוטר. סלומון היה המורה לציור של מאור ושימש לו כמעין "אבא" רוחני. בן ציון ויטלר – זמר, שחקן, קומיקאי ומלחין יהודי הוא גיבור ילדות של מאור שהכיר את שיריו ביידיש בע"פ. אפרים רוטר סבו העיוור של מאור. מאור היה קשור אליו ושימש כ"עיניים" לסבו.
אפילוג
באפילוג מאור מסכם את מהות הזיכרון והזיכרון הפרטי והקולקטיבי בשתי עבודות. באחת, מדגים שבירה של הזיכרון וליקוט השברים, ובשנייה, מציג את השפעת הזיכרון על חייו. בשנייה, מציג את דיוקן המשורר אבות ישורון.
בציור המחולק לשני חלקים, שיש בו מעין התחלה וסיכום ניתן לראות משמאל את מאור עומד לפני כן ציור, אוחז פלטה בידו האחת ובשנייה מכחול ומצייר. מימין, מצוין "זיכרונות". מאור הסביר שמצא בספר זיכרונות שנכתב לרגל סיום לימודיו בבית הספר היסודי "שנקר" בחולון, עמוד שכתב ואייר עבורו המורה לציור אדוין סלומון. "כיום אני יודע שברכתו התגשמה במלואה".[7] אפרופו הדמות שאייר סלומון מתכתבת עם דמות שרוליק והצבר באשר הוא בציור ובסיפורת הישראלים.
ולסיכום, רבים הכותבים ומתייחסים לזיכרון, זיכרון אישי וקולקטיבי, מציינת אחד מיני רבים את פייר נורה המציין "הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים".[8]
[1] ד"ר בתיה ברוטין, חיים מאור, מיינע טייערע העלדן (הגיבורים היקרים שלי), הגלריה בבית יד לבנים, ראשל"צ, עמ' 4.
[2] שם, עמ' 5.
[3] בין התערוכות בהן ניתן ייצוג לבני משפחתו של מאור, התערוכה "הם אני" מוצג מכלול יצירתו של חיים מאור ועבודות אמנים נוספים ובאחד מששת המיצבים מוצגת משפחתו של האמן
רותי אופק, חיים מאור: הם אני, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, יולי-דצמבר 2011, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה עומר, ינואר-יולי 2012. וכך גם בתערוכות נוספות. מציינת גם את זו של תמי כץ פרימן, אחרית דבר: ייצוג 'קץ' באמנות ישראלית עכשווית, תל אביב, אוניברסיטת ת"א, הגלריה, 1992.
[4] ד"ר בתיה ברוטין, שם, עמ' 6.
[5] שם.
[6] רותי אופק, חיים מאור: הם אני, שם, עמ' 23-11.
[7] ד"ר בתיה ברוטין, שם, עמ' 27.
[8] פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום", זמנים, 1993, 45, עמ' 6.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 