מתוך: "הפסיון של ז'אן ד'ארק" בבימויו של קארול דרייר, בכיכובם של רנה ז'אן פלקונטי ואנטונין ארטו, צרפת 1928

"ז'אן ד'ארק – הפסיון" – התערוכה של ורדה כרמלי מתייחסת לשלבים האחרונים בחייה של הגיבורה הנשית ז'אן ד'ארק  (Jean d'Arc 1412-1431)ילידת דומרמי לה פוסל (Domrémy-la-Pucelle) צרפת. הטרילוגיה – השבי והדאגה/ המשפט והעינויים/ העונש וההוצאה להורג שואלת דימויי פנים מסרטו של הבמאי קרל תיאודור דרייר.

בסרט זה מ-1928, כיכבו רנה ז'אן פלקונטי ואנטונין ארטו. דרייר הבמאי, יצר יצירה דרמטית, כמעט ללא שימוש במילים, בקלוז אפ חזק על פניה המיוסרות של פלקונטי (Falconetti) שזכתה לשבחים רבים על הופעתה מרובת הבעות הפנים כז'אן ד'ארק, ותווי פניה הפכו לאחד מהדימויים המכוננים בתולדות הקולנוע.

ורדה כרמלי מעלה בצילומיה המוצגים בהתאמה על שלושה קירות בגלריה, מנעד ניכר ומרגש של הבעות הפנים של ז'אן ד'ארק – תהייה, יגון, פנייה לחסדי שמיים, הפנמה, ואף הצגתה של הגיבורה עם זר לראשה שיש בו מן האזכור ל"ישו איש הייסורים".

ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק,

סיפורה של ז'אן ד'ארק זוכה לייצוג רב בתרבות. דמותה המיתית היוותה השראה ליוצרים רבים, צרפתים ואחרים באמנות הפלסטית, בספרות, במוזיקה, באופרה, במחזות ובקולנוע.

ז'אן ד'ארק כונתה "הבתולה מאורליאן" ו"העלמה מאורליאן" כפועל יוצא משבועתה לשמור על בתוליה עד שהאל יחליט אחרת. המצב הפוליטי בצרפת באותה עת מורכב- האנגלים צרים על אורליאן, והסוגיה הגדולה היא האם ניתן להכריז על יורש העצר שארל השביעי כמלך צרפת. מעבר לכך, התקופה בה חיה ד'ארק היא זו שבה הכנסייה מהווה אוטוריטה בחלקים ניכרים באירופה.

ז'אן ד'ארק, נערה כפרית שבאה מרקע של עוני ואנאלפביתיות, חוותה מגיל צעיר (13) חזיונות והתגלויות בהם נגלו לפניה המלאך גבריאל והקדושות מרגרטה מאנטיוכיה וקתרינה מאלכסנדריה המפצירים בה להושיע את צרפת ולשחרר אותה מהכיבוש האנגלי. היא מצליחה לשכנע את שארל השביעי בחזיונה שהיא שליחת האל ושעליה לצאת למלחמה, ואף לארגן כוח צבאי בן 4,000 חיילים שיצא לשחרר את אורליאן. ז'אן ד'ארק מצליחה לפרוץ את הסגר והצבא האנגלי נסוג. בהמשך היא מסייעת בהמלכת שארל השביעי כמלך צרפת בריימס. היא ממשיכה במשימה החשובה שחרור צרפת מעולו של השלטון האנגלי, אך מאוחר יותר נופלת בשבי האנגלי ומוצאת להורג.

דרייר ביים את הסרט האילם המבוסס על תיעוד 24 השעות האחרונות ודרך הייסורים בה נשפטה ז'אן ד'ארק לאחר נפילתה בידי האנגלים בגין קשרים עם השטן והאשמות נוספות, כליאתה, עינויה והוצאתה להורג בייסורים. נפשה הסוערת והכואבת באה לידי ביטוי בפרוטרוט כחוויה ויזואלית עמוקה.

הסרט  צונזר על ידי הכנסייה ונאסר להציגו. באותה עת נפגעו כל עותקי הסרט בשריפה.  הבמאי דרייר שיחזר את הסרט באמצעות חלקים ממספר עותקים קיימים, אך גם  גרסה זו נשרפה מאוחר יותר. סברו שהסרט אבד, אך בתחילת שנות ה-80 גילו עותק של הסרט בתוך מחסן במוסד לחולי נפש באוסלו.

לפנינו סיפור בתוך סיפור. האחד הוא סיפורה המיתולוגי של ז'אן ד'ארק שקמה לגדולה והפכה למושיעה של  צרפת, נשרפה על המוקד ולאחר 500 שנה הוכתרה כקדושה על ידי הכנסייה. האחר, הוא סיפורו של הסרט, שמצד אחד זכה וזיכה את יוצריו בהצלחה ובהערכה רבה, אך מן הצד האחר צונזר והוכפש על ידי הכנסייה. שני הסיפורים מהווים דוגמא לניצחון הרוח האנושית אל מול המכשולים שניצבו מולה. סיפור התערוכה הוא בחירתה של כרמלי לעבד דימויים שעניינם התמקדות בפניה רבות ההבעה של פלקונטי השחקנית המופיעה כאמור בסרט זה. שחקן נוסף בסרט הוא אנטונין ארטו Antoine Marie Joseph ("Antonin") Artaud (1896-1948) יליד צרפת, שהיה שחקן, במאי, משורר, תיאורטיקן וידוע הן בשל "תיאטרון האכזריות" שלו ולי במיוחד בשל הקשריו לתנועה הסוריאליסטית.

"גוף העבודה מורכב מ-84 דימויים שעיבדתי מתוך הרצף הקולנועי, ומתוך כך הפכו לשיח אישי המלווה  את דמותה של ז'אן ד'ארק מתחילתו של הסרט ועד סופו, ומדגיש את השתנותה של הדמות לאורך הסרט – השבי והדאגה, המשפט והעינויים והעלאה למוקד, תוך מתן דגש על כל מבט ומבט. המבע האקספרסיבי של הדמות הופך לסיפור נשי, אישי וייחודי. קשת הדימויים מבטאת עצב, פחד, גאווה, דבקות, טירוף, תסכול והשלמה עם הגורל.

תהליך העבודה של פירוק הסרט הנע לרגעיו הסטטיים, יצר הזרה[1] המאפשרת לצופה להתמקד ולהעמיק בנבכי רגשותיה של הדמות הנובעים מהבעות פניה. ריבוי התמונות משמר את אלמנט הזמן שנדף עם פירוק הסרט, ומשיבו כזמן ההשתהות של המתבונן. לעומת החוויה שמספק הסרט הנע כמדיום אשר מעורר רגשות אמפטיה בצופה, ומנסה לגרום לו להיכנס לתוך הדמויות ולתוך הסיפור ולשכוח מהמרכיבים הטכניים של הסרט – כאן הדימוי הנע מתפרק לגורמים, יוצר אפשרות לבחון אלמנט אחד מתוך הסרט הכולל. הרגש האמפטי מומר לאבחנה, לתשומת לב ולרפלקסיה".[2]

בתערוכה מוצגת החתימה של ז'אן דארק שנאלצה לחתום בעזרתו של הבישוף פייר קושון (Pierre Cauchon) שהיא מתנערת מכמה ממעשיה, כולל לבישת בגדי גבר, תמורת אבטחה לזיכויה. ההבטחה הופרה והיא הועלתה למוקד ב-30 במאי 1431.

חתימתה של ז'אן ד'ארק

תודה לורדה כרמלי על חומרי התערוכה

---

[1] הזרה הינו מונח שטבע ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות וסופר רוסי 1893-1984) שמשמעו שחרור האופן בו אנו קולטים את הדברים, מרענן ומחזיר להם את חיותם. כפי שאנשים הגרים על שפת הים מפסיקים לשמוע לאחר זמן את רחש הגלים, כך המציאות הופכת לכה מוכרת עד כי אנו חדלים מלראותה. מטרת האמנות, לפי שקלובסקי, היא לגרום לרחש הגלים להשמע שוב,"להחזיר לאבן את אבניותה", בניסוחו על פי דבריו.

[2] ציטוט מטקסט התערוכה.