מספר מרחבי תצוגה הנבדלים זה מזה בגובהם ובתכנים המוצגים בהם, נגלים לעין הצופה בעת הכניסה לתערוכה "ים של דמעות" המוצגת בגלריה אלפרד. הניעות מעבודה שיש בה מן המחווה ליצירת מופת ולקהל הרב הצופה בה אל הגן הארצי המוצג באנלוגיה למעגל החיים, והמעבר אל המרחב המדיטטיבי, היער, המצוי בהמשך. וכפי שכותבת אוצרת התערוכה רותם ריטוב, "בגן הקסום של זינגר ושיזף מפעפעים זרמים רעיוניים תת-קרקעיים וחסרי מנוחה, כאלו העולים על גדותיהם לכדי הצפה".  

במעברים שחוויתי בעת הביקור, משוטטות שיש בה מן האזכור למסלול מעורר הפליאה והתזזיתי של עליסה והרפתקאותיה בארץ הפלאות, עלו בראשי מספר שאלות מהותיות: מהו זמן? מהו גן? ומהי הדרך להתהלך בגן, להשתאות מהיופי הטמון בו, אך גם ליצור מהלך של שהייה. בנוסף עלתה ההתייחסות למהות החיים, לנצח וחידלון, געגוע וכמיהה, ואף התייחסות ל"ממנטו מורי". יחסי רעיון-דימוי-מדיום, ולשאלה מהו מקום.

שם התערוכה "ים של דמעות" מאזכר את "עליסה בארץ הפלאות"; עליסה המשועממת ישבה על שפת הנחל, וראתה ארנב לבן בעל עיניים ורודות רץ בסמוך אליה, נפלה למחילה בעקבותיו, גדלה וקטנה… (קיצור תולדות עליסה…) ומצאה עצמה שוחה בבריכת הדמעות שהזילה בעת שהייתה גדולה.

"הלואי שלא הייתי בוכה כל כך הרבה!" אמרה עליסה, בעודה שוחה סביב סביב ומנסה למצא דרך לצאת משם. "עכשיו בטח אקבל על זה עונש ואטבע בתוך הדמעות של עצמי! זה יהיה דבר משונה, ועוד איך! כן כן, הכל נורא משונה היום".[1]

נושא התערוכה חובר לתמה השנתית של גלריה אלפרד "מוצפת" – הצפה רגשית בצד פיזית.

הצופה בתערוכה נע/ה במסלול בן ארבעה מרחבים במובן המטאפורי והפיזי כאחד: הנצח – הקמילה – יער הדמעות – הטהרה. בנוסף, הניעות היא בזמני עבר וכיום – עבודות שנעשו בזמן מסוים ומשמשות כעת בכפיפה או בהשראה לאלו המוצגות. וכך באנלוגיה ל"עליסה בארץ הפלאות" נוצר עירוב בין דימויים ויזואליים לבין רעיונות קונספטואליים.

מספר מרחבי תצוגה נגלים לעין בעת הכניסה לתערוכה. "גן רפאים" -הנצח וקמילה (נועה שיזף) ו"יער הדמעות" (רותי זינגר), ובהם נגלה המתח בין טבע לתרבות, או אף טבע שתורבת. חלל הטהרה, נסתר מעין הצופה המוזמן להיכנס אליו דרך "יער הדמעות"

נועה שיזף (Noa Sheizaf) – במרחב התצוגה של עבודותיה של שיזף, שתי ונוסיות מעמתות את עין הצופה. האחת, "ונוס ממילו", המוצגת בלובר, פריז, ומולה "ונוס דה קציר", דיוקן האמנית מגבה. ביניהן משתרע "גן הרפאים".

הנצח "פריז 97" – העבודה "פריז 97" בה מופיעה "ונוס ממילו" צולמה במהלך טיול לפריז לציון סיום הלימודים של שיזף במחלקה לצילום בויצ"ו חיפה (1997). רותם ריטוב, אוצרת התערוכה מציינת: "העבודה… מרשימה יותר ויפה יותר היום מאשר אז. אין זה יותר צילום של טיול, אלא צילום של סיפור, על ונוס כרעיון, על יופיו של הזמן ועל כל מה שקרה מאז סוף שנות ה-90'. כשמביטים בצילום מתוך מחשבה רבת-שנים זו, משתחלת לה ראיה רוחבית המשנה את משמעות נקודת הזמן שקפאה עת שיזף לחצה על כפתורה של המצלמה האנלוגית".[2]

המבקרים בלובר, פריז, נוהרים אל מספר יצירות אייקוניות, וביניהן "ונוס ממילו". ונוס, ובשמה האחר אפרודיטה, אלת האהבה והיופי ניצבת לה בגלריה של העת העתיקה, כמעין "מלכודת דבש" למבקשים לצפות בה ולהתפעל מיופייה.[3] ועם זאת יש לזכור את שכתב מרטין היידגר (Martin Heidegger):

"ובכן מעשי האמנות עצמם מוצגים ותלויים באוספים ובתערוכות, אולם, האם הם כאן כשלעצמם, כמעשים שהם עצמם, או שמא בדיוק כאן הם אובייקטים של חרושת האמנות? המעשים מונגשים להנאה אמנותית ציבורית ופרטית…" "פסלי "אגינה" שבאוסף במינכן, אנטיגונה מאת סופוקלס במהדורה המדעית המשובחת מכל, נקרעו, כמעשי האמנות שהם, מתוך מרחב המהות שלהם".[4]

הקמילה – מול "ונוס ממילו" מוצגת "ונוס דה קציר" וביניהן נפרש "גן רפאים", גן משוחזר ובו עלים אותם ליקטה שיזף מגינתה ומגינת ביתה של זינגר. בין העלים והענפים הפזורים על הרצפה נחבאות קעריות חימר בהן צפים גלעיני מנגו שנאכלו. העלים היבשים על הרצפה, נעים, מתפזרים ומתפוררים לאבק תחת רגלי המבקרים במהלך התערוכה. גן הרפאים על עליו שקמלו, ושאריות הגלעינים מסמן התכנות לחיים חדשים, בהשתנות ובתנועה המתחוללת בו.

"ונוס דה קציר" מוקפת בארנבים שחיו בעבר בגן ביתה. חלק מצילומי הארנבים מעובדים. שיזף ציפתה בשעווה את הצילומים, וכשהשעווה היתה עדיין חמה גרעה חלק ממנה וגילפה בשפכטל. צילומי הארנבים מוצגים במסגרות מעוגלות בדומה למסגרות וציורי טונדו (Tondo) רנסנסיים, ויש בהם מן האזכור למחזוריות החיים.

באשר לקעריות החימר מספרת שיזף שהן נעשו במיוחד לתערוכה, על-פי תכנונה. בתחילה עלתה מחשבה באשר לגֵּב הסלע – גֵּבי הסלע שמתמלאים בנוזלים, אך מה שהתקבל בסופו של דבר הוא משהו אחר – מעין קערות מנחה במקדש.

רותי זינגר (Ruti Singer) – "יער הדמעות" – מרחב התצוגה של זינגר, מתאפיין במיצב יריעות נייר המשתלשלות תלושות ומתנפנפות מענפי עץ הלונגן שנאספו בגינתה של זינגר. פיסות הנייר עליהן מצוירים גזעי עצים תלויים על ענפי עצים, מפתות להתקרב, לגעת. בשיחה עמה מספרת זינגר שהחלה לעסוק בגזעי עצים בזמן "שהות אמן" (residency) בבואנוס איירס, ארגנטינה. היער נוצר בפעולת רישום דיו סיזיפית מדיטטיבית על גבי כמאתיים וחמישים מטר של נייר אורז לבן, ובהתייחס לנצח והתכלות. בתהליך עבודה שעירב התבוננות בעצים הרבים המתנשאים לגובה ניכר בעיר זו, העין נעה מעלה מטה אל גזעי העצים. במיצב בתערוכה, יריעות הנייר המצוירות, יוצקות מהות חדשה ליער על גלגוליו השונים ביצירתה.[5]

היער נתפס כמרחב אפל ומסתורי, מושך-מפחיד, סביבה מיתית הגובלת לעתים בכאוס. אמביוולנטיות זו באה לכדי ייצוג בספרות, שירה, הגות ואמנות פלסטית. היער, כמערכת אקולוגית המקיימת קשרי גומלין בין צומח לחי, נתפס כמקום של חלימה, התבוננות פנימה ואפשרות ל"תקשר עם העצים". ברם, ביער המדיטטיבי של האמנית, יכול אדם לטייל. אין בו דרקונים ושאר חיות, אין בו ייצוג של סכנה וכוחנות. השורשים של יער זה שלרוב הינם מיתיים ומורבידיים, הינם במקרה זה השפעה עירונית שחוותה זינגר בבואנוס איירס. גזעי העצים והמבט אליהם.

הטָהֳרָה – דרך "יער הדמעות" אנו עוברים אל מרחב הטָהֳרָה הקטן והמונוכרומטי, המותאם לשהייה לאדם אחד. קירות החלל מרוצפים אריחי רישומי עפרון עדינים בגוון כחול אחיד, המתכתבים עם מסורת קרמיקת דלפט ההולנדית.^[6] על האריחים מוצגים פִּיּוֹת בהבעות שונות: דיוקן הפה של זינגר בהבעות שונות, ובמנותק מפניה, מהדהד את חתול הצ'שייר שמתעתע בעליסה. הרגע המתואר בעליסה בארץ הפלאות כשחתול הצ'סייר נעלם, משאיר כסימן (או כעדות) את חיוכו צף בחלל.

במרחב הטהרה, קערה ושרפרף. הבאים מוזמנים לשבת ולשטוף רגליים, להיטהר ולהתנקות (גוף ורוח כאחד). טכסי טָהֳרָה וטבילה מופיעים בדתות המונותיאיסטיות – יהדות נצרות ואסלאם כשם שבדתות נוספות כגון הינדואיזם. הרמב"ם, כלל במסגרת הקודקס ההלכתי המקיף" משנה תורה", גם את "ספר טָהֳרָה" המסכם את הלכות טומאה וטָהֳרָה.[7]

בשיחה עמה מספרת האמנית. הפה המופיע במנותק מהפנים, מצויר במחברת, סרוק ומעובד כדי ליצור תחושה של חרסינה. הציפוי בשעווה מעניק תחושה של חומריות ושל חרסינה ממשית, אך גם יוצר ריחוק כלשהו. לפיות הפעורים יש קשר לגן הדמעות: "מבחינתי הפיות הם חוסר השקט שחודר לתודעה גם כשאנחנו מנסים למדוט; חוסר היכולת למצוא שקט ממשי ולהתנתק. חלל הטהרה הוא המתח הזה בין השקט שבטהרה לבין הרעש הפנימי שתמיד נמצא שם".

העבודות בתערוכה מצויות בין זמנים – אז והיום, ובין מרחבים שונים – בין הגינות הפרטיות של שתי האמניות, מרחביה העירוניים של בואנוס איירס לבין הגן המתואר בספריו של לואיס קרול, בין ממשות לבדיה, נצח וחידלון ובין טבע ממשי לזה המתורבת. וכפי שמציינת ריטוב: חומריותן האורגנית^[8] של העבודות מגבירה ומחדדת אווירה של חִיּוּת ומציפה בגוף תחושות של געגועים וכמיהה מעורפלים. במקביל, קיימת במיצב התפוררות והתחדשות מחזורית לכל אורכה של התערוכה, הן בעבודות (גן הרפאים) והן בפעולת ההשתתפות של הקהל (בחלל הטהרה). 

---

[1] לואיס קרול, עליסה בארץ הפלאות, מאויר על-ידי ג'ון טניאל ומתורגם מאנגלית על-ידי אוריאל אופק, תל אביב: הוצאת מחברות לספרות, 1989, עמ' 23.

[2] רותם ריטוב, "ים של דמעות", גלריה אלפרד, תל אביב, אוצרת וכותבת הטקסט, ציטוט.

[3] ונוס ממילו, פסל בן התקופה ההלניסטית מייצג את האלה אפרודיטה(שמה היווני של האלה). סוברים שהפסל היה אלכסנדרוס מאנטיוכיה אשר יצר  אותו בשנת 130 לפנה"ס בקירוב. אולם מצויים בו אלמנטים של התקופה היוונית הקלאסית. הפסל נמצא במערה באי מילוס (Milos) שבים האיגאי בשנת 1820, נטול זרועות. לאחר מכן נמצאה יד עשויה באותו שיש, אוחזת בתפוח. הפסל נרכש ע"י הצרפתים בשנת 1821, והוענק ללובר ע"י המלך לואי ה-18. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A1_%D7%9E%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95

[4]  מרטין היידגר, מקורו של מעשה האמנות,  תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, עמ' 91.

[5] "יער הדמעות" נובע מעבודה "טיפות מים" בעין שמר, גלגול מ"טיפות חלב" (מאוחר יותר). וגם בה היו הקשרים מדיטטיביים.

^[6] דלפט – האומנות העתיקה המכונה "דלפט כחול", התפתחה בעיקר מן המאה ה-17 ואילך, כתוצר הולנדי בעיקר בעיר דלפט, וקיבלה את השראתה ממספר מקורות שכולם היו מחוץ לגבולות הולנד. קרמיקה מזוגגת נוצרה במקור בפרס ומשם מצאה את דרכה במאה ה-16 להולנד דרך איטליה, ספרד, פורטוגל ופלנדריה. אריחי קיר הופיעו בהולנד רק בשלהי המאה ה-16. הם היו קטנים (בערך 13.3X13.3 ס"מ) ועל כן העיטורים שעליהם היו ממוזערים אף הם. החל מאמצע המאה ה-17 החלו לייצא את האריחים שיובאו בעבר מסין – וזאת כיאה למעצמה ימית כפי שהיתה הולנד באותן עיתות.  דלפט כחול-לבן, אוצר: ד"ר דורון לוריא, מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2014.

[7] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94

^[8] החומרים למיצבים נאספו מגינותיהן הפרטיות של האמניות. בגינות אלו הן שתלו עצי פרי, גידלו ילדים והן משמשות כמקום רגיעה מעומס היום.