ראשית המבנה. ל"מפעל" הגעתי במסגרת טרום "פסטיבל מנופים". מבנים רבים ומרגשים בירושלים, וכך גם "המפעל", מפעל אמנות ותרבות, חקר ולמידה שקם על יסודות/חורבות מבנה ישן. הקומה השנייה משמשת כחלל תצוגה לתערוכות.

בחלל המרשים בקומה השנייה מוצגת התערוכה של מקס אפשטיין "גאות ושפל". גאות ושפל נקשרים לרוב למצבים – הים הגואה על גדותיו, אך גם מצבים בחיי בני אנוש -פיזיים ונפשיים כאחד. הגירה ופליטות, ברלוונטיות ניכרת למצב העולמי כיום.

מקס אפשטיין האמן העלה בדעתי את המשוטט, התר ותוהה על הנקרה בדרכו. במהלך השנים האחרונות אסף עצים שנסחפו לחופי ישראל. עצים מלאי סדקים, חורים וריקבון שאותות הזמן והשהות במים מלוחים ובשמש נתנו בהם את אותותיהם. בעצים אלו, שעל פי רוב גוססים לאיטם על החוף, פיסל באמצעות גרזן, ניירות שיוף ולבסוף שמני עץ, וחשף בהם את הווייתם של מהגרים ופליטי מלחמה. ומחשבה נוספת, הפסלים המוצגים בחלל התערוכה מהדהדים לגבי לעבודות ימי ביניימיות, לאיקונות המאזכרות את דמותה של מדונה, אך גם לפיסול פרימיטיביסטי באשר הוא.

המבט שמציג אפשטיין אינו של דמויות ספציפיות. "הוא מספר כי תהליך יצירת הפסלים התחיל בשיטוטים במהלכם רשם בני אדם שראה במרחב הציבורי. הוא חיפש את הרגע בו הם נמצאו במצב רוח מתוח – לטובה או לרעה. המהגרים והפליטים ביצירותיו של אפשטיין אינם שייכים למקום או מוצא מסוימים. הוא מצביע על מצבו של כל מהגר או פליט כשונה, אך גם על הפליטות כיסוד שקיים בנפשו של כל אדם באשר הוא". (ציטוט מטקסט התערוכה).

האמן בנה במרכז התערוכה מזח גדול ממדים, עליו הציב את סדרת פסלי הפליטים כעומדים בתור. במעין מצב לימינאלי. בחלל התערוכה המוביל אל התור מוצבות סדרות פסלים קטנות יותר העוסקות במתח שבין הנוסטלגיה של ההגירה ומציאות חיי היום יום: ספינת עכברושים שוקעת, סדרת פסלים ממגהצים שהביאו עמם לארץ מהגרים וסדרת אסמבלאז'ים שנוצרו כהדהוד לנטייתם של מהגרים ופליטים שלא לזרוק חפצים שנעזבו אלא להשתמש בהם מחדש באופן שונה.

תודה לד"ר אלעד ירון, על חומרי הטקסט והדימויים