בתערוכה "מרקוזה, פונטורמו ואני" של הצייר שי עבאדי מוצגות עבודות מרהיבות בחושניות ובצבעוניות שבהן, ולהן חוברים שני מפגשים של האמן: המפגש הראשון היה עם "מות שאול בגלבוע" (1848) מידי הצייר היהודי-גרמני אליהו צבי מרקוזה והשני עם יצירתו של יקופו דה פונטורמו המנייריסט הפלורנטיני בן המאה ה-16.

במקרה של אליהו צבי מַרקוּזֶה, (Elias Zvi Marcuse, 1817-1902) ההתמקדות היא ביצירתו "מות שאול בגלבוע" (1848), ציור אפי גדול ממדים שהגיע בדרך לא דרך לפני מספר שנים אל מוזיאון תל אביב והוא אחד מן הציורים הבודדים המוכרים של אמן זה. הציור הייחודי, בסגנון ניאו קלאסי-רומנטי, מתאר את רגעי חייהם האחרונים ומותם של שאול, בניו ונושא כליו בקרב מול הפלישתים בהר הגלבוע. בציור מתואר שאול המלך קודם שהוא נופל על חרבו, גופת בנו אבינדב מוטלת על הרקע ולצדו שני אחיו יהונתן ומלכישוע.

אל יצירה זו התוודע שי עבאדי בעת עבודתו כמורה במרכז מאירהוף של מוזיאון תל אביב, עת הגיע לפגישה עם הרסטורטורית מאיה דרזנר, ונפעם למראה הציור גדול הממדים. נעמי בהט-רצון, בתו של אלי רצון (רצרסדורפר), נכדו של מרקוזה, תרמה את הציור למוזיאון תל אביב בשנת 2002, שם עבר תהליך רסטורציה ממושך.

הציור של מרקוזה צויר כאמור שנת 1848. לא ידוע אודות עבודות נוספות של הצייר למעט שני דיוקנאות בממדים קטנים.[1]

המפגש השני היה עם ציוריו ורישומיו של יקופו דה פונטורמו (Jacopo da Pontormo 1494-1557), הצייר המנייריסטי הפלורנטיני בן המאה ה-16, ועם "ורטומנוס ופומונה" (1519 בקירוב)[2] פרסקו מצויר בווילה בפוג'ו א קאיאנו (Poggio a Caiano), אחת הווילות של משפחת מדיצ'י בטוסקנה.

בתהליך העבודה, עבאדי מפרק את ציוריהם של שני הציירים לפרגמנטים, חוזר שוב ושוב לרגעים בציור, מצייר אותם בסגנונות שונים ובטכניקות שונות, ומתעכב בין היתר על  ההומואירוטיקה  הנוכחת בהם. כמו כן בוחן עבאדי את הפורטרטים העצמיים של הציירים המשובצים בין הדמויות, ואת התשוקה ומערכת היחסים הנוצרת בין הציירים, הדמויות ועבאדי עצמו.

יש לציין שהאקדמיות הדירו לעתים קרובות יהודים שביקשו ללמוד אמנות ולהתמקצע בכך. ועם זאת מרקוזה הצליח בשלבים המוקדמים יותר ללמוד באקדמיות, ציור שבאותה עת הוגדר כ"ציור אקדמי". סוגת הציור ההיסטורי מסוגו של "מות שאול בגלבוע" נתפסה כאחת הסוגות החשובות ביותר לצד ציורים שעסקו בנצרות, יהדות ובמיתולוגיה. מעבר לכך המיומנות הניכרת בציור הדמויות וברקע המקיף אותן, היופי, החושניות כל אלה מיוחדים במינם. מה גם שהציור של מרקוזה נושא עמו כאמור היבטים הומו-אירוטיים, נועז ונדיר למדי בנוגע לצייר (הדגשים הומו-אירוטיים מעין אלה ניתן למצוא בחלק מפסליו של דונטלו המקודם, בפסליו של מיכאלאנג'לו, ואף בציוריו של קרווג'יו המתייחסים לבקחוס אל היין וכדומה).

אמנם יש הרואים את האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ', ב') כאיסור גורף לצייר ציור בו מופיעות דמויות בנות אנוש. אך יש לציין שאיסור זה מתייחס ל"לא תעשה לך יצירה לשם פולחן…" דבר המעלה בזיכרוני את תשובתו של רבן גמליאל לפרוקולוס באשר לפסלה של אפרודיטי….

לראשונה התוודעתי לציור מסדרה זאת של עבאדי בתערוכה הקבוצתית "מניפות", גלריה צדיק באוצרותה של חנה קומן. בתערוכה זו הוצג דיוקנו של אבינדב המת, בעוד הטורסו המואר של יהונתן בצבץ במעט מעליו. מכאן ואילך הסדרה התפתחה לעבודות שאנו רואים בתערוכה הנוכחית בהן נוצרת הסינרגיה המאוחרת יותר בין מרקוזה לבין פונטורמו.

עם פונטורמו מתקיים כאמור מהלך דומה של פירוק יצירותיו ודמויותיו לפיסות אינדיבידואליות תוך ניתוקן מסביבתן המקורית כאשר גם כאן מודגש הממד החושני, האסתטי וההומואירוטי שבהן, מימד המשלב בין העולם וההוויה הנוצרית לחושניות הגופנית הגלומה למעשה בהוויה זאת. בנוסף, פונטורמו נהג לשלב בעבודותיו את דיוקנו העצמי (מתודה שכיחה ואהובה על אמני הרנסנס, המנייריזם והבארוק וכמובן אמנים בני המאות 18 ועד ימינו).[3] הדיוקן של שי עבאדי מוצג אף הוא בתערוכה.

היצירות של מרקוזה ופונטורמו מנהלות שיח בין עולמות תוכן וזמנים שונים במאוד. עבאדי כאמור מוצא ביניהן הקשרים. מחד אימוץ האסתטיקה והחושניות ששאלה השראה מהמיתולוגיה ומצאה את ביטויה ברנסנס ("תחיית העת העתיקה", על ההשראה מהמיתולוגיה, הספרות, השירה, היצירות והארכיטקטורה מרומי ומיוון הקדומות), בצד ההתייחסות והאימוץ התכני והקומפוזיציוני שניהלו אמנים נוצריים אשר פעלו בשלהי המאה ה-14 ועד לעליית המודרניזם במאה ה-19), שיח שניתן למצוא אותו כאמור בעבודתו של מרקוזה.

בתערוכה מוצגות 16עבודות שהמאפיין את חלקן הוא הצבעוניות העזה באזכור לעבודותיהם של ציירים מנייריסטים וביניהם פונטורמו אשר פעלו בעיקר באיטליה במאה ה-16. העבודות נעשו בטכניקה מעורבת על עץ צפצפה בגדלים ובצורות שונות לעיתים תוך שילוב עבודה בטייח כבמעין פרסקו.

העבודות של שי עבאדי נושאות עמן סממנים שונים מאלו שהיו מקובלים בשדה האמנות עד שלהי שנות השמונים בארצנו, עת "דלות החומר" השתקפה עדיין בשיח התמטי והצורני אף שבאירופה ובארה"ב, כבר שלט הציור הריאליסטי, ובשלב מאוחר יותר הרב-תרבותיות. מה גם שהעבודות מוצגות ברובן במסגרת טונדו (Tondo) שאפיינה ציורים שהתימה שלהם עוסקת על-פי רוב במריה ובישו העולל בתקופת הרנסנס ולאחריה.

ולסיום מספר מילים אישיות –

בשיחה עם עבאדי בשנת 2018, באשר למחקר שערכתי, סיפר האמן: "הציורים שעשיתי הם בהשראת הציור של מרקוזה ,שאול ובניו – סצנה על מניפה. עשיתי חלקים ודמויות מהציור.

בסדרה – "שובה של התשוקה" (שהינו שמה הקודם של התערוכה הנוכחית) – בסדרה על פונטורמו – פירק עבאדי מציורי האמן ועשה מהלך יהודי-נוצרי, קצת איקונוקלסטי וחיבר בין פונטורמו למרקוזה. העבודות בסדרה מנהלות דיאלוג בין נצרות (יקופו דה פונטורמו), יהדות (אליהו צבי מרקוזה) ואמנות ישראלית לבין יופי, תשוקה, חומר וגוף".[4]

בנוסף, מפגשים אלה של שי עבאדי מצטלבים במפגשים שלי כשם של עובדי מחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב עם רסטורטורים ורסטורטוריות ממחלקת השימור של המוזיאון. מפגשים הזכורים לטובה, הן בשל ההתייחסות לתהליך העבודה המעניין, מצבה של היצירה, תגליות ועוד. באשר ליצירה זו של מרקוזה, אף אנו שמענו עליה במפגש עם מאיה דרסנר.

הצטלבות שניה היא עם עבודותיו של פונטורמו אותן ראיתי עת הייתי בפירנצה כתלמידת מחקר (בין השנים 1987-1986).

תודה לשי עבאדי על השיח הפורה עמו ועל החומרים

---

[1] מרקוזה למד באקדמיות לאמנויות בברלין ובדיסלדורף, התמחה בפאריס אצל הצייר הצרפתי פול דלארוש (Paul Delaroche 1797-1856) ואף השתתף בתערוכה בברלין. בשלב כלשהו היגר לאנטוורפן ואין מידע נוסף באשר לקורה עמו ובאשר לשאר העבודות שלו.

[2] פונטורמו צייר פרסקו שנושאו נלקח מהמיתולוגיה הרומית אודות ורטומנוס ופומונה, העוסק בהאנשה של הגן והשינויים העונתיים שחלים בו. ורטומנוס הוא האל הממונה על חילופי העונות, והצמיחה והלבלוב של הצמחים, הגנים ועצי הפרי. פומונה היא אלת השפע והתוצר של הגנים. היא נשבית בקסמיו של ורטומנוס וביפי גופו.

[3] עדה טייבר, האמן כדמות בציורי עלילה/דיוקנאות עצמיים של אמנים ממרכז איטליה במאות ה-14 וה-15, תל אביב, אות-פז, 1992

[4] שיחה עם שי עבאדי בסטודיו שלו, 2018.