שיחה ומפגש עם האמנית אינגה פונר קוקוס

המוטיבציה לסדרת הרישומים המוצגת בביאנלה ה- 8 לרישום באה מתוך התבוננות במרחב הדיגיטלי הסובב אותנו, העומד להשתלט על כל היבט בחיינו. הסדרה מהווה סוג של התנגדות לשלטון הטכנולוגיה, ומתארת תהליך ידני של 'צריבת' מידע באופן הנעשה ב'ענן' הדיגיטלי. התוצאה מדמה מעשה טכנולוגי, אך נעשית באמצעים ראשוניים – עיפרון רישום, עט פיילוט, צבע הדפס, חוט או מחוגה על נייר.

הרעיון בבסיס הסדרה הוא לייצר אוסף של פריטים אשר בכל אחד מהם טמון שיבוש נראה או בלתי נראה, אך בהצבה כמקבץ מתגלה כי הם מחוברים ביניהם בקשרים דקים היכולים לייצר גוף אחד.

הפרקטיקה והקונספט של רישום הם מרכזיים בעבודה שלי. רישום הוא הכלי הראשון אליו אני ניגשת, אפשר לומר שהוא אהבה ראשונה, ויש הרבה רגעים בעשייה שלי בהם הרישום הופך למרכזי בעבודה מבחינת הצגת הדברים. אבל בכל פרויקט יש לרישום נפח שונה.

חומרים – אני עובדת עם כל דבר שיכול לייצר רישום ולהרחיב את המנעד שלו – עם עיפרון רישום, עם אבקת גרפית, עם רפידוגרף, עט פיילוט, עם פחם, עם צבע הדפס.

לרישום יש את האיכויות של ישירות, של אינטימיות, של ביטוי מחשבות ורעיונות.
למעשה היד שלנו היא סוג של מכשיר, בדיבור היא משמשת אותנו עם ג'סטות שונות, וברישום  – היד מהווה סוג של אקסטנציה ישירה של המוח. מבחינתי הרישום דוחף לקצה את גבולות החומר, וכשאני עובדת בסדרות הריבוי מאפשר לי להעמיק את החיפוש, לבדוק עד כדי מיצוי את היכולות של החומר
ולבחון את אופני החשיבה שלי לגבי דבר מסוים ולהעביר את הרעיון בצורה הטובה ביותר.

במקרה הזה  – של מיפוי ידני של שיבושי מידע, חיפשתי אפשרויות של שיבושים באופן של העברת מידע ושמירת מידע. ההתחלה של העבודה תמיד מעוגנת במציאות – כלומר המחשבה אודות מה קורה כאשר CD שהכנסתי למחשב לא עובד, זו יכלה להיות שריטה פיזית שהפריעה למידע, לכלוך על פני ה-CD או איזשהו נזק אחר, וכך למעשה כל רישום מנסה מחדש לבחון, לחקור, לבדוק את היווצרות השינוי.
מהרגע שאני מתחילה לעבוד, אני מפליגה לעולם אחר, פתוח, דמיוני או בידיוני, אינטואיטיבי. יש את החומר ויש את המחשבה/הקונספט, ואני מנסה ליצור רציפות ביניהם דרך הדימויים שאני יוצרת.  
כיוון שהמוח שלנו מעבד מידע דרך השוואות, אז ההשוואתיות שנוצרת כשאנחנו מביטים בסדרה היא זו שמשאירה את רישומה.

בתוך תהליך העבודה על הסדרה הזו הצגתי תערוכת יחיד בגלריה 'בסיס' בהרצליה. החלל המוזיאלי של הגלריה אפשר לי חופש רב, והחלטתי להמשיך את סדרת המיפוי בפורמט חדש, גדול. החלטתי להטביע, לעשות את תהליך 'צריבת' הזיכרון על ידי רישום שקוטרו כאורך 2 ידיי כשהן פרוסות לרוחב – כמו האדם הוויטרובי של ליאונרדו דה וינצ'י.

באמצעים פשוטים – חוט שפגט, עפרון ומסמר יצרתי מהגוף מעין מחוגת ענק, וכך באופן ידני יצרתי את ה-CD כאשר גם כאן, שתלתי שיבוש בכל אחד מהם.
הרישום בגודל ובגובה אדם, יצר קשר שונה עם הצופה.

להשאיר עקבות על הנייר, תנועת הרישום הייתה למעשה מעשה הצריבה. המרחב של הגוף והתנועה בחלל יצרו וצרבו את המידע ואת הזיכרון.