ספר האמן "דרך אור רך" של שיראל ספרא הושק ב-9 בפברואר, 2023, בגלריה חנינא מקום לאמנות עכשווית, קריית המלאכה, תל אביב. בספר טקסטים קצרים וסדרות ציורים, שנוצרו מתוך דיאלוג אישי של האמן עם ספרי מסע ופלאות.
האנציקלופדיה "בריטניקה לנוער", הספרים "מסע הפלאים של נילס הולגרסון" מאת סלמה לגרלף, "עליסה בארץ הפלאות" שכתב לואיס קרול וספרי פנטזיה נוספים, שמשו כמקור השראה, וכמצע לעשייה אמנותית שיש בה מן הדמיון, הילדיות והחן.
ספרא מציג בספר האמן עבודות צבעוניות שנוצרו על גבי דפי ספרים בפעולה הכוללת מחיקה וכיסוי של הטקסט והשארת מלים בודדות. בספר שזורים טקסטים ליריים קצרים פרי עטו ובכתב ידו של האמן. בתהליך זה נוצרו משמעויות חדשות, מפות דרכים ומרחבים.
בשיחה עמו מספר שיראל ספרא – גדלתי כבן דור שמיני למשפחתי בגבעת מרדכי בירושלים (ליד קיבוץ רמת רחל), אזור שהיה מוקף בטבע – פרדסים של פעם, פרחים וצמחים שונים. למדתי בבתי ספר ממ"ד: ישיבה דתית, מכינה צבאית "עלי". גדל בבית שהינו בין כיפה סרוגה לחרדי.
בעולם התוכן הדתי בו גדל והתחנך ספרא, לעיסוק בטקסט ובמילה הכתובה והמדוברת משמעות רבה. "עבור מי שגדֵל בסביבה דתית ובלי קשר ל׳צנזורה׳, השפה תופסת מקום גדול מאוד; היא עוטפת אותך ביום יום – בבית הכנסת, בתפילות, במרחב הביתי שאתה חי בו. ועבורי, החיבור לקריאה ולמילה הכתובה היה מגיל צעיר משהו שנקשר לעולם של רוחניות, מצד אחד, ולעולם שמחוץ לדת, מצד שני. רק בשלב מאוחר יותר הגיע המיזוג בין השניים – בין טקסט קיים לבין יצירת דימוי."[1]
שיראל התוודע לאמנות דרך החוויות שצבר בעת ביקוריו עם אחיו הגדולים ועם אחיותיו הקטנות יותר במוזיאון ישראל, ירושלים. ביקורים באוסף, בתערוכות. באגף הנוער, עבודות של אמנים כדמיאן הירסט ומיצבים שונים שהותירו בו את חותמם.
בעת שירות הצבאי כלוחם בסיירת מגלן, יצא בשאלה (היחיד מבני משפחתו). ומספר שלא ידע שהוא עומד להיות אמן. לאחר השירות קיבל הצעה לעבוד בשגרירויות ישראל בחו"ל. במהלך שהות בת חצי שנה בבלגיה הבין שייעודו להיות אמן. לתובנה זו הגיע כשחשב על עצמו בעתיד, והבין שיצטער על שלא יצר.
כשחזר ארצה למד במוסררה, ירושלים. "מוסררה – מקום טוב להיכנס דרכו לעולם האמנות, מקום של חופש יצירה". הוא התנסה במדיה שונות, וכך הגיע גם לצילום ואנימציה.
האמנית מלי דה קאלו הנחתה קורס במוסררה במהלכו התבקשו לעשות טרנספורמציה לחפץ. שיראל בחר בספר "בן כושים" (ששמו יש להודות מאוד לא תקין פוליטית…), וניסה להפוך אותו מספר פרוזה לספר שירה. ספר אוטביוגרפי שכתב ריצ'רד רייט ב-1945, על חוויותיו ותלאותיו כילד שחור בדרום ארה"ב. שיראל הזדהה עם חוויותיו של הילד המחפש את מקומו בעולם. בעת שעלעל בספר מצא עמוד אשר מחלק ממילותיו חיבר שיר, ואת השאר מחק, ונקט בטקטיקות נוספות המופיעות מאוחר יותר בספר האמן.
מורים נוספים שהשפיעו עליו – אורי דרומר ואיילת שחר הכהן.
פרויקט הגמר שלו עסק בעיקר ביציאה שלו בשאלה, ולה נתן את השם "אנציקלופדיה לבריאות המשפחה". "שזרתי בה חוטים מהילדות והעבר אל ההווה, על קיר שלם שרטטתי מפה מנטלית של זיכרונות ילדות מירושלים צמוד אליה שכבתי עם הרגל תקועה בקיר בעוד בצד השני הוצב פסל עשוי מספרים, והיה נראה כאילו גם הוא מנסה לפרוץ את גבולות הקיר. דפי הספר המחוקים הופיעו אף הם בתערוכה, והם נלקחו מהספר "המסע המופלא של נילס הולגרסון. העיסוק ביציאה בשאלה היה נוכח אך גם עקיף, מבט על ההווה מול העבר. והשינוי שחל בי".
בפתחו של ספר האמן כותב שיראל ספרא בהודיה לשמש המאירה וזורחת מדי יום, לרחם האדמה ולמים שיש בהם מן המרפא ולרוח הגדולה. וההודיה היא כמובן גם לעשייה ולחלומות הגלומים בה.
"תודה לשמש הזורחת
ולרחם האדמה
למים המרפאים
ולרוח הגדולה".
–
השפה – הטקסטים, המילים, השזורים בספר האמן שלפנינו, מעלים תמונת עולם מלווה ברגש ובשירה המשתלבת בינות לדפים. ספר אמן שהוא הליבה (יש ויוצא ספר אמן ללא תערוכה נלווית), וחלק מהעבודות המופיעות בו הוצגו בתערוכת ההשקה בגלריה חנינא; עבודות מרובדות במשמעויות. דפי הספר שונים אחד ממשנהו, חלקם כתובים בכתב יד חופשי, לעתים ילדותי, חלק מהדפים מחוקים. חלקם שילוב של גלוי ונסתר, כיסוי ומחיקה המופיעים כלייט מוטיב וכתמה.
ספר אמן הינו תמונת מראה של האמן, ובמקרה שלפנינו של שיראל ספרא. אלמנטים ביוגרפיים נוכחים בעקיפין – הילדות בבית דתי, היציאה בשאלה. ספר אמן העומד כיצירת אמנות בפני עצמה. אך לדפים שבו קיום בפני עצמם.
הדימויים בספר צבועים בצבעים עזים ולעתים מרוככים ובחומריות משתנה; צבעי יסוד וצבעים משלימים – צהוב, כחול, אדום, ירוק, סגול ואף ורוד ועוד. טקסט, משפט, ומילה הנלווים כאמור לעיל לדימוי. מילות שירה שזורות המאפשרות לעתים רצף קריאה, ויש ומאתגרות את עין הצופה בבואו לגלות במה מדובר. שְנִיּוּת ותעתועי עין מופיעים אף הם בדימויים שלרגע נדמים לחפץ כלשהו (ספל?) ואזי (אולי?) לצלו המוטל. ובמקום אחר ראש בפרופיל – אדם – מקור של ציפור? ושמא פסל כמו שכתוב למטה…
חלק מהדימויים והטקסטים נעים על רצף זרם התודעה בהתייחס למחשבות אסוציאטיביות ללא רצף ליניארי ויש דימויים סוריאליסטיים היברידיים המשלבים לדוגמה, כף רגל עליה מצוירת עין אדם.
שיראל ספרא התחיל לכתוב שירה בגיל צעיר, אך את השירים המופיעים בספר יצר במהלך העבודה עליו. בעבר, "הכתיבה הייתה עבורי פעולה שמלווה בבושה וקושי אבל הכתיבה של השירים כעת, מלווה בתחושת שחרור, ואני מאוד שמח על כך. יש בשירים האלה משהו חופשי, לא מתנצל, ולדעתי, חלק מהיופי שלהם זה שמשהו בהם לא שלם – בסגנון הכתיבה, בכתב היד, בפשטות."[2]
השירים שלך הם גם המקום היחיד בספר שבו הטקסט מופיע במערומיו ואינו מטופל בשום צורה. במקום הזה, המילים הן אתה ולכן, הן מוסיפות מימד נוסף לעבודות שבספר.
שיראל מספר שיש בשיריו מן החשיפה. העבודה על הספר כתהליך שיש בו את השכבות -שירה שכתב, מילים הנשארות ללא מחיקה ושכבת הדימוי הנוצר באמצעות הצבע. שכבות בהן מצויות המילים גם הנחבאות מעין הצופה. בתהליך בחירת הספר בודק הקשרים רעיוניים, ואזי עובר לבחון את הדף כמצע – צבעו של הדף, עוביו, סוג הכתב ועוד. אזי עובר לבחון את המילים, מיקומן בדף והאופן שהן ישפיעו על הדימוי והחיבור ביניהם. לעתים מוסיף מילה/מילים שאינם חלק מהטקסט במקור.
מתודת המחיקה – שיראל גדל כאמור בבית דתי-לאומי על גבול החרדי. בית שמרן ללא עיתונים, טלוויזיה ומחשב וכדומה, אך עם ספרי ילדים ו"בריטניקה לנוער" מספר שנהג לעיין בהם, הם פתחו לו צוהר החוצה. בראיון עם ליהי לוי מספר על אמו שציירה בגדים, הוסיפה כיפה או בגד כלשהו לדמויות "חילוניות" לדידה כמו "נוריקו סאן, הילדה מיפן" של אסטריד לינדגרן במעין אקט של מחיקה, שיש בו מן הצנזורה.
האמן פול קלה אמר בזמנו "לקחת את הקו לטיול", שיראל ספרא לוקח את הדף והטקסט שעליו, בוחן, תוהה, מדמיין, יוצר הקשרים, עקבות וסימנים, וכותב סיפור משלו, סיפור המייצג את עצמו. וכפי שנהוג לומר ברגע שהיצירה יוצאת מהסטודיו, מרשות האמן/אמנית, היא נתונה לפרשנות התלויה בכל צופה באשר היא/הוא.
ולסיכום מעט על מתודה המחיקה בשלהי 2014, העלתה אירית הדר, אוצרת הרישום וההדפס דאז במוזיאון תל אביב לאמנות את התערוכה "תחת מחיקה". "האמנות בת–זמננו רוויה סימני מחיקה: מחיקות נראות בה לעין, נוכחות לעצמן באופנים מגוונים חושפות את מה שהיה פעם שלב סמוי בתהליך היצירה.
באמנות, מחיקה היא סימן המסמן את עצמו מעל ובתוך מה שכבר קיים; גם באמנות,
מחיקה אינה מבטלת את קיומם של דברים כאילו לא היו כלל; אלא שבאמנות החזותית, כמדיום מרחבי, המכלול הרב–שכבתי הזה מוצג באחת, ולכן רבים בה סוגי ואופני המחיקה הנוכחים בו–זמנית.
בהמשך מציינת הדר את שמו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר אשר "מיקם את המלה "הוויה" תחת מחיקה ב– X פוסל שאפשר את קריאתה מתחת לסימן המחיקה, וטבע את המהלך כאמצעי אסטרטגי: המלה נמחקה כיוון שבמובנה הרווח היא נמצאה לא מתאימה במדויק למושאה ולשדה המובן העכשווי שלה – אך היא נותרת קריאה בהיותה נחוצה עדיין ובהעדר תחליף הולם. לא זו בלבד, אלא שדווקא במצב מעורער זה היא מתקרבת ככל האפשר לתכליתה. היידגר הפעיל את הסימן להצבעה על היטענותן של מלים בהקשר פרטי מסוים, שהמחיקה פורקת מהן".[3]
שיראל ספרא, "דרך אור רך" ספר אמן – ליהי לוי ליוותה את שיראל בתהליך יצירת הספר. יותם מיכאל יוגב הפיק את הספר, ואבי בוחבוט עיצב אותו.
קרדיט צילום : ראומה זוהר חיות
שיראל ספרא חי בגליל עם משפחתו. בוגר המחלקה למדיה חדשה של ביה״ס מוסררה בירושלים ותוכנית התואר השני באמנות של בצלאל. זוכה פרס ראש העיר ירושלים עבור מצוינות באמנות. הציג תערוכות יחיד במוזיאון רמת גן לאמנות , מוזיאון ינקו דאדא, גלריה חנינה ועוד. עבודותיו נמצאות באוספים מוזאלים ופרטיים . ספר האמן יוצא לאור בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות.
תודה על השיחה והחומרים
[1] "אני מצייר את הסביבה שבה מילים חיות, שיחה בין ליהי לוי לבין שיראל ספרא, שיראל ספרא, ספר אמן, "דרך אור רך", הוצאת חנינא – מקום לאמנות עכשווית, עמ' ד'.
[2] שיראל ספרא, ספר אמן, שם, עמ' ז'.
[3] Martin Heidegger, The Fundamental Concepts of Metaphysics: World, Finitude, Solitude
Bloomington, IN: Indiana University Press, 1995.
היידגר מצוטט בקטלוג "תחת מחיקה", אוצרת אירית הדר, מוזיאון תל אביב לאמנות,
12/12/14-18/4/15
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 