ביקור בתערוכה המרשימה "אור אחר מזה" של האמנית רוני טהרלב, העלה בראשי מחשבות באשר לתפיסת היופי במערב, מגדר, גילנות, בלות, עירום שאין בו מן הארוטיות, וכן באשר לשם התערוכה שעניינו אור, אף שאחר.
העבודות המוצגות שואלות השראה מאמני המופת של העבר ה-Old Masters, ולכך מתווספת הבחירה האוצרותית להציג את התערוכה בסמוך לחללי התצוגה של ה"אולד מסטרס" במוזיאון. בנוסף, עולה שאלת המגדר; מגדר "נזיל" ביצירות המתכתבות עם תמות מקודשות בנצרות כ"בשורה למריה", "נטיביטי" (Nativity) ואחרות המוצגות על פי רוב ביצירות אמנות מימי הביניים, הרנסנס והבארוק.
עבודותיה של טהרלב הוצגו בארץ וברחבי העולם. מציינת חלק: במוזיאון תל אביב, הוצגה בתערוכה זוכת הפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית לשנת 2022. בנוסף, תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה בשנת 2019, וכן ב-National Portrait Gallery, לונדון, וב-Grand Palais בפריס, בה הוצגה העבודה של[GL1] "אור אחר מזה", כותרתה של התערוכה הנוכחית.
אוצרת התערוכה גלית לנדאו אפשטיין מספרת בשיחה עמה על הרציונל העומד מאחורי העבודות המוצגות. החלוקה בתערוכה היא לארבעה תתי-חללים המוקדשים להארי ממנצ'סטר, החלל המוקדש לדיוקנאות הנשים הצעירות, החלל המוקדש לנשים הבשלות וחלל הדיוקנאות העצמיים. מרבית העבודות המוצגות נעשו בשנתיים האחרונות.
שם התערוכה "אור אחר מזה" שואל משמו של ציור המתאר את "הבשורה" שציירה האמנית. בעבודה זו יש עמימות מגדרית הן בדמותה של המדונה והן בדמותו של המלאך גבריאל האנגימטי בהופעתו. במקום פרח הלילי (השושן הצחור) המסמל את בתוליות המדונה מוצג פרח ציפורן[1] מעבר לכך אופן ההצגה של הדמויות מעלה בזיכרוני את עבודותיו של קרוואג'יו (עבודות שערערו על המקובל בזמנו) ובעיקר את הגרסה הראשונה ל"ההשראה של מתיו הקדוש", 1602 (גרסה שנפסלה בשל הקרבה האינטימית בין המלאך לקדוש) בציור מופיעים שני סוגים של אור – אור חם וקר, אור הנר ואור הירח. הציור הוצג בתערוכה של הלובר ב"גראנד פאלה", פריז, לרגל חמישים שנות נחיתה על הירח. וכעת מוצג לראשונה בארץ. וזו אותה מודליסטית.
מהו האור בעבודותיה? לעתים זהו אור מטפיזי שיש בו אלמנט רוחני, אור פנימי שאין זה ברור מהו המקור שלו, ולעתים "נרטיב טכני". האור עשוי להיות חם או קר בהתאם לנפילה שלו. אור המגדיר ומטשטש את הצורות שלעתים יכול להיות חלק מסיפורו של הציור ולעתים לאו, והמעלה שאלות באשר למהות האור. בשיחה עם לנדאו אפשטיין, ציינה האמנית: "אני ציירת. אני מתעניינת בעולם באופן ויזואלי – בקפלים, באיך אור נופל אחרת על כותנה מאשר על בד שקוף, בהתנהגות של חומרים: בד, זכוכית, פרווה, וכמובן גוף, צלוליטיס, מקומות כמו אוזניים ואצבעות שנראים אדומים קצת יותר כי הדם עובר בהם קרוב לעור. אני מנסה תמיד להעביר תחושת חומריות באמצעות מכחול רחב יחסית ותנועה מהירה. האתגר הזה דורש ממני התבוננות מעמיקה במהות הבד השקוף, הבשר, השקיפות למחצה של הפנינה, המופשטות שלהם תוך כדי צמצום אמצעי ההבעה, כמו בשירה. בהתבוננות יש משהו קרוב מאוד למיסטיקה".[2]
בציור "משהו נפלא" מוצגת אִמה של האמנית, הסופרת והמשוררת נורית זרחי, בשנתה השבעים ותשע. אם האמנית הלבושה בשחור ולראשה טורבן שחור מוצגת כנגד רקע סוער בגווני אפור/שחור. היא רוכנת קדימה, ראשה נתמך ע"י המרפק שלה השעון על שולחן, ומבטה צופה אל נקודה סמויה מעין הצופה. על השולחן הנדמה למעין מצע שטוח, מוצגת קערת קרמיקה, שהפנים שלה בוהק מהאור המגיע מצד שמאל ואשכול ענבים.
"הציור משהו נפלא הוא דיוקן אימי כשהייתה חולה. רציתי לצייר אותה", מציינת האמנית. "תהיתי איך אני הולכת להתמודד עם זקִנה והתבוננתי בדיוקנאות של אימהות של ציירים מפורסמים לאורך תולדות האמנות, כדוגמת אימו של ויסלר ואימו של רמברנדט. אבל מה שהשפיע עליי בסוף היו דיוקן גרטרוד שטיין של פיקאסו, ופרסקו של אישה רומית, שניהם נמצאים במטרופוליטן בניו יורק. שני הדיוקנאות הם של נשים חזקות, והנוכחות שלהן אינה מתחנפת או מתנצלת…"[3]
החלל המוקדש להארי סטודנט לאמנות בן 22 ממנצ'סטר, מאתגר את העין. את הארי פגשה טהרלב בתור למוזיאון ד'אורסיי בפריז באפריל 2019. הארי לבש שמלת תחרה צהובה עליה שזורות פנינים וחבש לראשו כובע קש רחב שוליים. (טהרלב פגשה אותו כשנסעה לפתיחה בגראנד פאלה). נוצרו ביניהם קשר והבנות על אף פערי שפה וגיל. דמותו החידתית, הצבעונית והאנדרוגינית הניבה סדרת דיוקנאות בהם מופיע הארי שהחל לשמש לה כמודל.
בציור "המקהלה", מופיע ציטוט ישיר מציורו של סנדרו בוטיצ'לי "מריה עם הילד והמלאכים שרים, 1477, מוזיאון גמאלדה-גלרי, ברלין. צד שמאל בעבודה של טהרלב הוא העתק כמעט מדויק; ובדומה החלק העליון עם פרחי השושן הצחור באזכור לבתוליותה וטוהרתה של הבתולה. אך הפתעה! שניים מהמלאכים בציורה של טהרלב בצד ימין של הציור הם עלמים מזוקנים. האמנית מציגה את בנה פעמיים בציור. במקום ספר התפילה שמחזיק אחד המלאכים בציורו של בוטיצ'לי, מוצג אייפון. הכתר של המדונה כמלכת השמיים, אינו מופיע בציור, שכן מריה שעל ברכיה יושב הילד המושיט ידו אל השד שלה, הוחלפה בעלם (הארי) לבוש שמלה כחולה המבקיע מתוך העננים דמויי צמר גפן, והידיים הגבריות הן ידיו.
טהרלב מתכתבת עם שפת האמנות (קומפוזיציה ואיקונוגרפיה) – אלמנטים כצבע, קו וצורה (ואף הטונדו, אותה מסגרת מעוגלת שמסמלת בתוליות והעבודה המצורפת אליה הוענקה לעתים כמתנת נישואין לזוג שזה עתה נישא) בצד תמות מקודשות מעתות שונות כרנסנס ובארוק. בציורים מקודשים מימים עברו המדונה לבושה וזוכה לביקורו של המלאך גבריאל. בציוריה של טהרלב, מריה מוצגת כנערית או כאישה בשלה. המלאכים ביצירות של אמני הרנסנס והבארוק חסרי הגדרה מגדרית. ואילו בסצנת "הלידה II" (Nativity II), 2023 המודליסטית מוצגת כמלאכית מיילדת, בעוד שהדמות האמורה לגלם את הבתולה מריה מוצגת כשרגליה פשוקות בדומה לסצנה בעת לידה. קדושה וחולין חוברים כאן יחדיו, בערעור על תפיסות של קדושה. והבתולה שעפ"י כתבי הקודש הנוצריים הרתה מרוח הקודש ב"לידה ללא פגם" Imaculata, כפי שמכנים זאת בלטינית, מוצגת בלידה ארצית ביותר….
בציור אחר "נער עם שמלה צהובה" ממקמת טהרלב את דמותו של הארי בפנים של בית, בחלל השאול מהציור "תפנים עם מראה", 1907, של הצייר הדני וילהלם המרסהוי.
דיוקנאות הנשים הצעירות מתכתבים אף הם עם יצירות מתולדות האמנות, בעיקר באחת מהן בהשראת עבודה של פולאיולו. בעבודות אלה כאחרות ניתן דגש למרקמי התחרה והחרוזים במחרוזת, לאור הנופל על עדיים ועל כלים כספל ואחרים.
כל אלה כשם שהעבודות בהן מוצגות נשים בשלות, מוצגים בחללים המוכרים לנו מתולדות האמנות. טהרלב התמקדה ביחסים בין אנה ואסיה המודליסטיות או בין אנה ודוגמנית נוספת.[4] בעבודות אלה המציגות את הדמויות הנשיות, הכבדות והלאות, אין מטען ארוטי, ו"מככבים" בהן חפצים השייכים לסטודיו של האמנית: ספות אירופאיות קלאסיות, עדיים כשרשרת פנינים, מחרוזות בקליט, עגילים, כוסות חרסינה.
תומס ו' לקר מציין "איננו יודעים דבר בנוגע לדעותיה של טהרלב על, לדוגמה, "המבט הגברי". אך כשאנו מתבוננים בדיוקנאות שלה, אנו יודעים שהגוף הנשי העירום (אין בציורים אלו עירום גברי או גברים בוגרים( יכול להיות מיוצג מבלי שיהפוך מושא למבט ארוטי".[5]
לדידי, הקרבה במודליסטיות הדשנות של טהרלב היא לרמברנדט ואפשר גם לרובנס הבשרני, אף שתיאורי הדמויות של האחרון נושאים מטען ארוטי. וגם אצלו יש צלוליטס. ואפשר ללוסיאן פרויד ובעיקר בעבודה אחת העולה בזיכרוני, "הממונה על זכויות סוציאליות ישנה", 1995.
באשר למודלים בעבודותיה מציינת טהרלב: "אני עובדת לאורך תקופה עם אותה המודליסטית, ופעמים רבות משתמשת בה לשתי הדמויות בציור. ההכפלה מסקרנת אותי. זה נוח ומעניין לעבוד עם מודליסטית אחת לאורך זמן, נוצר בינינו סוג מיוחד של קרבה שאפשר לקרוא לה "אינטימיות של זרים". אני מקווה שהיא מורגשת גם בציורים.[6]
במצע, ניכרת לעתים חומריות הצבע במשיכות המכחול, ובגוונים הכהים של ירוק, אדום ושחור. לעתים ניתן מקום לבד החשוף, לחלקים שכביכול אינם מוגמרים, מעין non finito מכוון. ובנוסף, קו המתאר המופיע בעבודותיה, משחקי האור וצל הצבעוניים.
בדיוקנאות העצמיים של האמנית ניכרים אותות הזמן, ספקנות והתבוננות פנימה. אין בהם בד"כ התייחסות למשלח ידה כאמנית (כן ציור), להוציא שניים מהם. ולמעלה חרטה את המילים "I had a house in Africa" עיבוד של המשפט "I had a farm in Africa" מהסרט "זיכרונות אהבה מאפריקה", 1985. טהרלב התגוררה ביישוב קטן על קצה הר בגליל, נהגה לצאת החוצה לצייר וכפי שהיא מציינת "הנוף נטבע בה". במקום זה חיה במעין ניתוק מהעולם החיצוני. כשעזבה את ההר הרגישה מעט בדומה לסופרת הדנית קארן בליקסן כשעזבה את החווה שלה באפריקה.
אז מהו יופי? Agnolo Firenzuola (1493-1543), סופר ומשורר איטלקי כתב מסה על היופי הנשי Della bellezza della donne ובו מופיע תיאור צורת השיער, הגבות, העפעפיים, הריסים, המצח, הפה ועוד אשר התממשותו מבטיח לדידו את יפי האישה.[7] טהרלב חותרת תחת מודל היופי, ואין בעבודותיה המאתגרות את מבטו של הצופה מן החנופה לתפיסות אלו.
[1] פרח הציפורן, למרות הסמליות שלו (עפ"י האיקונוגרפיה הנוצרית הציפורן צמח מן המקום בו נפלו דמעותיה של מריה הבתולה האבלה על מות בנה), נבחר על ידי האמנית שכן התכונה שלו – עמיד יותר גם ללא מים.
[2] אינטימיות של זרים, שיחה בין רוני טהרלב לגלית לנדאו אפשטיין, מרס 2023, בתוך רוני טהרלב, אור אחר מזה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2023, עמ' 142-141
[3] אינטימיות של זרים, שיחה בין רוני טהרלב לגלית לנדאו אפשטיין, שם, עמ' 140.
[4] הדוגמניות גורבות גרביים. הסיבה לכך מספרת לנדאו אפשטיין, פרקטית. היה להן קר ולכן ציירה אותן כך, והעירום הפך להיות ביתי, נינוח, מוסט למשל מן המבט האירוטי על ביריות וחזיות תחרה.
[5] תומס ו' לקר, הבטחה של אושר, בתוך רוני טהרלב, אור אחר מזה, עמ' 24.
[6] אינטימיות של זרים, שם, עמ' 141.
[7] שלום דותן, פרקים בתרבות המערב מאוגוסטינוס ועד היידגר, הוצאת ירון גולן, עמ' 38.
[GL1]בשם
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
מאמר נהדר. אדפיס ואשמור בגלל הידע הרב שהוא מביא. תערוכה מרגשת, מדברת ללב האנושי ומילותייך מחברות למשהו עצום, של ידע עולמי.
אהבתיאהבתי