אמת ובדיה חוברים להם יחדיו בתערוכה "מלון" של האמנית טלי אמיתי-טביב המוצגת בבית האמנים. אמיתי-טביב נוהגת לעבוד על-פי רוב בסדרות; בסדרה המוצגת בתערוכה עושה האמנית מחווה לשתי דמויות אשר היוו החלק מסצנת התרבות הישראלית של שנות ה-50 של המאה ה-20: האדריכל אבא אלחנני והצלם דוד סרי.
אבא אלחנני (1918-2008) נחשב לאחד האדריכלים המשפיעים בישראל. עד למותו תכנן מבנים ציבוריים ופרטיים שהיו לאבני דרך בתחום האדריכלות הישראלית, לרבות משכן נשיאי ישראל.
דוד סרי (1913-1981) היה צלם חובב שעסק לפרנסתו בעיצוב והתקנת שלטים לבתי עסק. תצלומיו עסקו במגוון רחב של נושאים: נופי הארץ, אירועים היסטוריים, מבנים שונים וקשת רחבה של אנשים שהתבקשו להתייצב מול מצלמת הלייקה שלו.
אוסף גדול של תשלילים שצילם נתגלה לבנו שלמה, בעלית הגג של בית המשפחה, לאחר מותו של דוד. שלמה השתכנע לא רק מאיכות התצלומים הללו, אלא גם מהעניין החברתי שחשפו. הוא החל בעבודת ארכיון ושימור מקיפה והתיר לאמיתי-טביב לעשות שימוש בחלק מן הדמויות המופיעות בתצלומים.[1]
ראשית, ה- Mise-en-scène. בסדרת העבודות המוצגות בתערוכה נפלאה ומאתגרת עין זו שילבה אמיתי-טביב בין מבנה שהקים האדריכל אבא אלחנני לבין תצלומיו של הצלם דוד סרי. בתחילת דרכו כאדריכל (1947) אלחנני הוזמן לתכנן בית משפחה באחת מן הערים בפאתי תל-אביב. מבנה זה שימש במקור כבית מגורים, אך בשל גודלו, "נוכסו" חלקים ממנו ל"מלון" בו שהו נופשים, פצועי מלחמה, זוגות בירח-דבש וזוגות נוספים… סרי, צלם חובב, זכה לעדנה ניכרת ולהכרה, בשל איכות התצלומים.
אמיתי-טביב שילבה בין כאן ועכשיו לבין ימים עברו. בין בניין ממשי שהוקם ע"י אלחנני לבין אנשים שחיו ותועדו במצלמה של סרי. בפעולה "חתרנית" זו, היא מעניקה זהות חדשה וחיים חדשים הן למבנה הפיזי וההיסטוריה שלו והן לדמויות, מעין תמונת-ראי של החברה הישראלית ושלל המקורות האתניים, המעמדות החברתיים ודרכי חיים נהוגות ומקובלות לעתים יותר ולעתים פחות. אלחנני וסרי לא נפגשו מן הסתם מעולם, אף שלכל אחד מהם היה רצון לפעול, להקים ולתעד תקופה חשובה בחיי מדינת ישראל הצעירה.
שילובים בין כאן ועכשיו לבין אז, הינם חלק משמעותי ממתודת העבודה של אמיתי-טביב אשר נוהגת להשתמש בטכנולוגיה עכשווית, שנחקרה על ידה בסדרות קודמות שיצרה. ברצוני לציין כאן דוגמא אחת ממספר דוגמאות, את הסדרה "טרודל" בה מתחקה האמנית אחר עקבותיה של קרובת משפחה של אמה, טרודל. אמיתי-טביב מצאה את הבת של טרודל באנגליה, ויצרה כששים שנה לאחר מכן אלבום תמונות שהינו פיקציה מוחלטת, אף שיש בו שילוב בין המשפחתי לאישי. שילובים מעין אלה ולצידם גם התייחסויות למבנים ולחללי תצוגה כגון ספריות בבריטניה בצד חדרי עבודה של אנשי ונשות ספר ורוח הוצגו בתערוכות יחיד שהוקדשו לה בגלריה האוניברסיטאית של אוניברסיטת תל אביב ובמוזיאון תל אביב לאמנות, אך על כך בפעם אחרת.
בפגישה עם דליה דנון וטלי אמיתי-טביב מציינת דנון את האור המבליח מאזור הדמות המנקה (עושה ספונז'ה) באחד הצילומים, בו מוצגת גם האימא של האמנית. דנון מציינת את תשומת לב לכל פרט ופרט של אמיתי-טביב המרכיבה את כל הקומפוזיציה ומספרת בכל אחת מהן סיפור, ואף מרהטת מחדש חלק מהחלל.
לתחושתי, אמיתי-טביב מאתגרת כל העת את עין הצופה, מה אנו רואים, מה אנו חושבים שאנו רואים, ובכלל מהי ראיה! בצילום אחר מוצג כלב כגיבור ראשי, ולמעלה מואפל קמעה מופיע הומאז' ל"חלף עם הרוח". וישנו הצילום בו מוצגות שתי דמויות מחובקות יושבות בחלל המדרגות של "המלון" אשר במבט מקרוב מתגלות כשני גברים. בדומה, שתי הנשים האחת, הקרובה לעין הצופה מתבוננת במראה, האחרת מעשנת, יושבת על אדן החלון. מיהן? חברות, זוג? אלו שאלות שעולות באשר לנוכחותן של חלק הדמויות במה שהיה "מלון", אליו הגיעו בין היתר זוגות שונים.
"אם היינו בונים את התערוכה מחדש, היינו בונים כמו סטריפ בקולנוע" מציינות דנון ואמיתי-טביב, וזו האחרונה מוסיפה שיש לה נטייה תיאטרלית הניכרת באופן ההצגה וההעמדה של הדמויות והשיח שלעתים נוטה להחצנה ולעתים יש להתבונן יותר ויותר ולנסות לפענח.
לדידי בעת ההתבוננות בצילומי התערוכה חשתי כמעין "בלשית" המנסה לאתגר את העין והמחשבה ולהבין. נקודה נוספת שברצוני לציין היא באשר למשחקי האור וצל המופיעים בתצלומיה של אמיתי-טביב, המעלים נופך נוסף; אור שיש בו מן המאור והחשוך קמעה, אור המדגיש ולעתים מבליע ומטמיע. אור המעניק יחוד אל-זמני
בחדר הפנימי, מוצגות על השולחן ועל הקירות התוכניות המקוריות של המבנה שבנה אלחנני. זהו חדר מחווה לסרי ולאלחנני. מוצגות בו התוכניות המקוריות של הבניין, ואמיתי-טביב מדביקה תצלומים על התוכניות, ומציעה פרשנות משלה באשר לשילוב על חללי הבניין והחצר הגדולה שלו שבו צולמו לכאורה הצילומים.
במפגש שבין תיעוד לסיפורת כותבת דליה דנון אוצרת התערוכה, "מציעה האמנית פרשנות אישית החותרת לחקר משלה על החברה הישראלית, בין אתגרים, פרדוקסים, משקל ההיסטוריה והכמיהה לעתיד מבטיח".
תודה לדליה דנון אוצרת התערוכה ולטלי אמיתי-טביב על השיחה עמן, ועל הצילומים.
[1] עבודותיו של דוד סרי זכו לתהודה ניכרת בשני העשורים האחרונים. עבודותיו הוצגו במספר תערוכות. בנוסף, גיא רז אוצר הצילום של מוז"א, פגש את שלמה בנו של דוד סרי, והוא מופיע בספריו של רז. גיא רז, צלמי הארץ: מראשית ימי הצילום ועד היום, תל אביב: מפה מיפוי, 2003. גיא רז, תבנית נוף: הערה על צילום הנוף המקומי, חיפה: אוניברסיטת חיפה 2004. וכן בספרים נוספים.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 