גופי יצירה חדשים (2020-2023 ) ומוקדמים עומדים להיות מוצגים בתערוכתה של האמנית עידית לבבי גבאי, תערוכה המאפשרת התבוננות מחודשת לאורכם של צירי זמן וחתכי עומק ביצירתה.
בעבודות המוצגות בחללי התערוכה עולות שאלות באשר לזהות, ובאשר לזמן עכשיו, זמן מלחמה.
העבודות המוצגות בתערוכה כוללות את סדרת הציורים 'דגל שחור על גשר' אשר נוצרה בזמן מגפת הקורונה, תקופה של הסתגרות והתכנסות של אדם עם עצמו וכרפלקסיה למציאות של שיתוק תרבותי וחברתי. עבודות אלה נחשפו לראשונה בספר שראה אור לפני כחצי שנה, בזמן של מהפכה שלטונית ומחאה חברתית. עתה הן מוצגות בתערוכה, בזמן מלחמה, כשנוספות להן גם יצירות מאוחרות יותר המהדהדות את אירועי השביעי באוקטובר (ציטוט מטקסט התערוכה).
עבודות אלו, חשופות ואינטימיות במהותן, מתאפיינות בפלטה כהה ובצבעי שחור, אדום וזהב, וכוללות דימויים שהפכו לסמלים טעונים: יעלה פצועה, ציפור מתה, נוצה שחורה, מגבת שמוטה, שמש שחורה, שופר וקשקשי זהב, ילד ודגל שחור, אישה בוכה. דימויים אלה עוברים שינוי חזותי וסימבולי עת מגבת מטבח הופכת לכותנת פסים, שמש לבנה משחירה, קרן יעלה הופכת לשופר, דגל שחור מונף על גשר. צורתן האובלית והעגולה (צורת הטונדו הרנסנסית) מאזכרת מעין 'איקונות' הפועלות כקפסולות של זמן וכתמרורי אזהרה, אך גם כאמצעי להעברת והטמעה של מסריה של האמנית.
עבודות אלה מקבלות משנה תוקף במפגש עם עבודותיה המוקדמות יותר של לבבי גבאי המוצגות בחלל התחתון של הגלריה תחת השם "פֶּה" ושֶׁמֶשׁ".
לבבי גבאי, בת קיבוץ מרחביה[1], היא מהאמניות הראשונות שהעלו את "הקיבוץ" לשיח האמנות בישראל, כחלק מהליך ביוגרפי וביקורתי של מוּדעוּת עצמית, לבבי גבאי הצביעה באמצעות שפת סימנים וסמלים על האידיאולוגיה הקיבוצית: על ערך העבודה, החינוך המשותף, ומקומן של הנשים במעשה החלוצי. "שפת הילדוּת" צומצמה לדבריה לשני מרחבים עיקריים שעניינם סמכות: "שפת המטפלת" – שפה פונקציונלית שתכליתה שמירה על משמעת וסדר יום קפדני, ו"שפת המחנכים" – שהייתה שפה גבוהה ואידיאולוגית. השפה שהייתה חסרה היא זו האינטימית שעניינה שפת הרגשות, התהיות והשאלות… על כל המשתמע והכרוך בכך.
בתחילת שנות התשעים הכינה לבבי גבאי סדרת חותמות הנושאות את המילים: "עַיִן", "פֶּה", "גּוּף", "גּוּפִיָּה" "שֶׁמֶשׁ", "שַׁעַר" "נייר" "יָפֶה", באמצעותן היא ביקשה לבטא את המרחב הלשוני והגופני של ילדותה. את המילים "פֶּה" ו"שֶׁמֶשׁ", המופיעות כמצוין לעיל בתערוכה המוצגת בחלל התחתון של הגלריה, אפשר להבין גם בהפיכתן לדימויים ממשיים ומטאפוריים.
הצגתן המחודשת של עבודות אלה מקבלת משנה תוקף בימים קשים אלה, בהם חזר הקיבוץ לסדר היום בשיח החברה בישראל. הן מוצגות כאן גם כמחווה והזדהות עם קיבוצי עוטף ישראל, בימים בהם כולנו כחברה ישראלית נדרשים לחשבון נפש מחודש.
תודה ליניב שפירא ולעינת סיני פסטרנק על חומרי התערוכה
[1] לבבי גבאי היא דור שני לילידי הארץ; סבה וסבתה היו ממקימי מרחביה, ואביה היה הבן הראשון של הקיבוץ. "הסיפור המשפחתי שלי התחיל מנקודת אפס" היא אומרת, "חונכתי שהגאולה מבוססת על תקוות ולא על זיכרונות מתוך עדית לבבי גבאי, שעת התבהרות, משכן לאמנות עין חרוד, אוצר: יניב שפירא, ינואר-אפריל 2011.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 