שני-חמישי, שבת 14:00-10:00, שני 18:00-16:00, ראשון ושישי – סגור

התערוכה הקבוצתית 'דיוקן-סביבות-אקוורל' מציגה דיוקן מורחב של דמות האמן בצבעי מים. תפנימים המתעדים את סביבת העבודה ואת המרחב הביתי. מרבית היוצרים המוצגים בתערוכה עסקו בחקר אישי פורמליסטי ואינטלקטואלי נרחב במדיום זה.

בתערוכה מציגים עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים במפגשים בין מורים לתלמידיהם בעבר, ותפיסות עבודה שונות.

האמניות והאמנים המוצגים: מארק ינאי, אירינה כרכבי, עודד ארד, סימה לוין, רחל קיני, רחל רבינוביץ', איריס איריסיה קובליו, חנה לוי, מיכל ביבר, יוסף זריצקי, מרגו גראן, לאה כוכב שבדרון, יוסף הירש, אמנון דוד ער, אריה למדן, דינה הופמן, אלי אלכסנדר שבדרון, שיר שבדרון, נורית גור לביא קרני, גד אפוטקר, יוליה פריידין, אודרי ברגנר.

דמויות האמנים והאמניות בתערוכה מוצגות כפי שמציינת אירית לוין אוצרת התערוכה, באמצעות הדיוקן העצמי, סביבות העבודה, המרחב הביתי והאוספים הייחודים שהם אוספים ומתעדים. (הערה: העבודות המופיעות לעיל אינן בהכרח עפ"י קטגוריות מוגדרות מעין אלה…)

את התערוכה פותח כמעין "מלכודת דבש" (מושג ממוזיאולוגיה, שעניינו עבודה הלוכדת את עין הצופה…) הדיוקן העצמי של מרק ינאי, ומכוון את עין הצופה להתבוננות בהמשך אל אמנים ואמניות נוספים, אל תהליכי עבודה, אל הצבע "הנוזל" לעתים אל מחוץ לריבוע היצירה, (אצל עודד ארד), לעבודות שחלקן פיגורטיביות וחלקן נוטות לצמצום ולהפשטה.

להלן, מעט ממה שאירית לוין מציינת במפגש עמה: מורו הנערץ של מארק ינאי היה יוסף הירש שהשפיע רבות על יצירתו. (יוסף הירש הותיר תלמידים רבים, בתערוכה מוצג ראיון של דורית קדר אתו בעיתון 77). הדיוקן העצמי הכפול של סימה לוין יוצא דופן בפורמט שלו באשר לציור בצבעי מים. העבודות של אירינה כרכבי מאזכרות קמעה טכניקה של ציור בשמן, אך בעלות שקיפויות וניואנסים. רחל רבינוביץ' מתמזגת עם הפלטה והמכחול. אצל מרגו גראן ניכרת תפיסה ישירה לתוך הנייר. שימוש בריק, בכלים שנמצאים מתחת לציור. הלבן אצלה כדבריה מאוד רלבנטי לעבודותיה. "לתת מקום מספיק לריק בתוכי…" העבודה של לאה כוכב שבדרון, אף היא תלמידה של הירש, ניכרת בפרטים קטנטנים ובעדינות. באשר לאלי אלכסנדר שבדרון, בתערוכה מוצגות עבודות מתוך אוסף המכוניות שלו בסלון ביתו. עודד ארד כמו שיר שבדרון משאיר את ניסיונות הצבע כמעין כתב יד, את הגוונים וכו' בשולי הציור. דינה הופמן מציירת אובייקטים וצעצועים מאוספיה הפרטיים. העבודות של מיכל ביבר מתעדות תלמיד מצייר בסטודיו ודיוקן עצמי. ציוריה של רחל קיני מזוהים רבות עם טכניקת האקוורל. גד אפוטקר מצייר את עצמו מהתבוננות משתקף במראות אורנמנטיקה בבית הוריו.

דיוקן עצמי שיח בין האמן המתבונן כסובייקט לבין האמן כאובייקט – דיוקנו העצמי. 

הדיוקן העצמי עשוי להופיע כריאליסטי, דרמטי, פורמלי, הנע בין פיגורציה להפשטה. הדיוקן מציינת לוין, עשוי לשאול את צורניותו מעולמות האיור, האנימציה והגרפיטי. פעמים רבות המדיום משמש ככלי מסע אל תוך נבכי הנפש, כיצד היא תוהה על תמורות ההוויה. (ציטוט מטקסט התערוכה)

מרחב מחיה: סטודיו – בית – גן – חצר

סטודיו – הסטודיו של האמן הוא מרחב פרטי. זהו מקום עבודה של טקסיות, מקום התכנסות וחלל מנטלי ופיזי המתמזגים עם שינויי הזמן. הסטודיו הוא מקום שבו מתרחשת היצירה, מקום המאפשר התנתקות מרעשי היום-יום. לעתים הוא חלק מהמרחב הביתי, ואף משמש מקום הוראה. האמנים נוהגים לתעד את מערכי הסטודיו – שולחן עבודה, אביזרים לעשייה אמנותית, אובייקטים שהופכים למודלים, תלמידים מציירים ועוד, ומעלים בעבודותיהם את סביבת העבודה שלהם. (ציטוט מטקסט התערוכה)

במרחב הביתי מתועדים חללים בבית, פינת האוכל, קיר בסלון ומערכות יחסים בין רהיטים לחפצי נוי. אוספים ייחודיים שאספו האמנים הופכים למושאי התבוננות בשגרת היום-יום. האוספים מוצגים פעמים כגיבורי הקומפוזיציה, כפי שניתן לראות בעבודות של מספר אמנים בתערוכה, כעילה לחבר צורה וצבע, מלאות וריקות. (ציטוט מטקסט התערוכה)

גן וחצר

הגן עשוי לשמש אף הוא מקור השראה, בעוד שהחצר היא לעתים קרובות מרחב שבו נערמות גרוטאות מעשה ידי אדם.

מימין, יוסף הירש, "טבע דומם", 1996, טכניקה מעורבת על נייר, 26.5X38 ס"מ, מעיזבון יוסף הירש    משמאל, מארק ינאי, "ללא כותרת", 1993, צבעי מים על נייר, 36X54 ס"מ

מקבץ היצירות המוצג בתערוכה, מציינת אירית לוין אוצרת התערוכה, פותח צוהר למסע אינטימי בצבעי מים, הטומן בחובו התנסות וחקר, הרפתקה ורוח משחק.

מאירה פרי-להמן מציינת בקטלוג התערוכה טובל במים, טובל באור: מאה שנות צבעי-מים בישראל: הציור בצבעי מים הוא מדיום בעל ייחוד משלו. והשאלה היא האם בציירם בצבעי מים הגיעו האמנים המקומיים להישגים משמעותיים יותר משהגיעו במדיה אחרות, ויתרה מזאת, האם יש לצבעי המים גוון שהוא "ישראלי" במהותו.

צבעי המים, יותר מכל מדיום אחר, שימשו לתיאור העולם הנראה – הטבע והנוף. בהיותם מדיום ציורי ולא קווי, הם מתאימים בעיקר לתיאור התרשמות כללית, ומאפשרים לבטא תפיסה של המציאות תוך הסתכלות פנימה, לעומק. כדברי הצייר ראול דופי: "… יותר מכל זוהי אמנות הכוונה".[1]

צבעי המים מתייחדים גם בהיותם מדיום בעל חיים משלו: מרגע שהניח האמן את הצבע על הנייר, אבדה לו השליטה בו, בעיקר בעבודה ב"רטוב על רטוב", ותהליך היצירה נמשך מכאן כמעט מעצמו, כשהאמן צופה בו מן הצד. מכאן שיש כאן מדיום שיש בו סתירה קוטבית. לכאורה זהו חומר "קל", נוח לנשיאה ופשוט לביצוע, ולפיכך אהוד על חובבים. אך מצד אחר, צבעי המים דורשים שליטה מרבית במכחול, בשל אי-היכולת למחוק או לתקן, ומכאן מחויבות מוחלטת מצד האמן.

תכונות המהירות והספונטניות של צבעי המים, הליריות, האקספרסיביות והרוחניות המאפיינות אותם, כמו גם הניידות המאפשרת עבודה בנוף, וכן ממדיהם הצנועים בדרך כלל של הציורים, משווים להם תחושה של אינטימיות – כל אלה תרמו לפופולריות של המדיום.

השפעה ניכרת על היצירה הישראלית בצבעי מים נודעה לכמה אמני מופת אירופאים: סזאן, קנדינסקי, מאטיס וקלי. שני האחרונים, כדלקרואה לפניהם, מצאו את המדיום מתאים במיוחד לביטוי האור הבוהק של מרוקו וטוניס. ברם יצירות מופת רבות של אמנות ישראל דווקא משום שצוירו בצבעי-מים אינן מוצגות על קירות המוזיאונים והגלריות אלא שמורות בחשכת מחסנים ומגירות, שכן זהו מדיום הרגיש במיוחד לאור וניזוק מחשיפה ממושכת.[2]

לוין מציינת בטקסט התערוכה: לעבודה בצבעי המים ישנה מסורת באמנות הישראלית, עוד מבית המדרש "בצלאל" בירושלים (1906-1929). ב"בצלאל" לא היה הציור בצבעי־מים מקצוע בפני עצמו. מורים כגון, אהרון שאול שור, זאב רבן ושמואל בן דוד, לימדו את השימוש בצבעי־המים, אך בעיקר בצביעת מתווי־הכנה לחפצי אומנות. ב"בצלאל" בשנים אלו, הרישום בצבעי־מים שימש כמעין שלב ביניים בדרך אל האובייקט הסופי (המוצר המוגמר) [3]

נדבך חשוב במסורת צבעי המים הם הציירים הארץ־ישראלים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. הם ציירו בטבע וחקרו את נופי המקום בעודם מתמודדים עם האור המקומי הבוהק של הארץ החדשה.

הציור הבוטני הארץ־ישראלי למגדירי צמחים זכה לחשיפה רחבה בשנים האחרונות, אחר שנים ארוכות בהן הוזנח. ציורי הצמחים בצבעי מים של אהרון הלוי שהיה חלוץ ציורי הצמחים הארץ־ישראליים ושמואל חרובי שהיה גדול ציירי הצמחים וציורי הנוף הקטנים באמנות הישראלית, הינם מופת של התבוננות.[4]

לפני קום המדינה, עבדו טובי הציירים הישראלים לפרנסתם בעיצוב תפאורה ותלבושות בתיאטראות העבריים "הבימה" ו"אהל".[5] ציירים כגון, האדריכל אריה אלחנני, יצחק פרנקל, ראובן רובין, מרסל ינקו, משה מוקדי ואחרים, הרבו להשתמש בצבעי מים במתווי־ההכנה לעיצוב הבמה והתלבושות. המתווים העניקו פרשנות ראשונית לתוכני המחזה, וניכר בהם כתב ידו של האמן.

בשנות הארבעים המאוחרות של המאה ה־20 החלה מגמה שבחרה להדגיש לאו דווקא את אופי המקום אלא ערכים פורמליים אוניברסליים, ופנתה למודרניזם. מגמה זו באה לביטויה בתנועת "אופקים חדשים", שבין אמניה הבולטים באקוורל היו יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי.

האופי הייחודי של צבעי המים מאפשר לאמני התערוכה מנעד יצירה רחב: ריבוי שכבות לצד כתמים בודדים; מפגש בין הריק למלא; עבודה באבחה אחת לצד עבודה בשכבות; תהליכי עבודה מהירים לצד ממושכים; עבודה המתחילה ברישום לצד עבודה ישירה בצבע; צבעי מים בייבוש מהיר לצד צבעים נוזליים הפעילים זמן רב; סוגי נייר שונים המשפיעים על התוצאה; עבודות המשלבות עוד חומרים מסיסים במים כמו דיו וטושים.[6]

תודה לאירית לוין על המפגש עמה ועל חומרי התערוכה

---

[1] Leonard Lessius, Treatise of Health and Long Life, London 1743, p. 71.

[2] מאירה פרי-להמן, "האם יש לצבעי המים גוון ישראלי?" בתוך פרי-להמן, טובל במים, טובל באור: מאה שנות צבעי-מים בישראל ירושלים: מוזיאון ישראל, 1998, עמ' 11-10.

[3] שם, עמ' 16-15.

[4] אריאל הירשפלד, "ציור הצומח כמגע במקום", בתוך: תמר מנור-פרידמן, רקפות: צומח, מקום, משל ירושלים: מוזיאון ישראל, בית טיכו, 2019, עמ' 26-25. שמואל חרובי צייר לאוצר צמחי ארץ ישראל מאת אפרים הראובני.

[5] ציירים כגון האדריכל והצייר אריה אלחנני, יצחק פרנקל, ראובן רובין, מרסל ינקו, משה מוקדי ועוד רבים.

[6] ציטוט מטקסט התערוכה, אירית לוין, דיוקן-סביבות-אקוורל.