גלריה אחד העם 9 הפקולטה לאמנויות – מכללת סמינר הקיבוצים, הכניסה מרחוב השחר 5 פתיחה 9.5.2024 עד 27.6.2024
שיח גלריה 15.6.2024 בשעה 12.00; מפגש נוסף 22.6.2024 בשעה 12.00
התערוכה "מחוץ לשדה הראייה" עוסקת בגבולות המבט. ז'אן פול סארטר התייחס למבט כנקודת מעבר בין שני מצבי ממשות הפוכים: האחד הינו של הסובייקט והאחר של האובייקט. בהתבוננות שלנו על דבר מה, אנו נזקקים לאישורו של סובייקט אחר, שיתבונן בנו בעודנו מתבוננים, ויאמת את יכולתנו להביט באחרים.[1]
אוצרת התערוכה דרורית גור אריה מציינת: "התערוכה מנכסת את המושג "שדה ראייה', משעתקת אותו למובנו הסימבולי ומשתמשת בו על מנת לתהות על טבע ונוף שאינם ממוקמים בהכרח במה שנקלט אופטית או תודעתית במרכז שדה הראייה. הנוף והטבע אינם רק סימן או סמל ליחסי כוחות קיימים, אלא הם גם מכשיר ליצירת כוח תרבותי. כפי שמציין מיטשל: "הנוף הוא בה בעת מרחב מיוצג (represented) ומוצג (presented), גם מסמן וגם מסומן […], גם מקום ממשי וגם הסימוּלַקרוּם שלו".[2] שלוש האמניות מפנות מבט אל הטבע והחי בהקשרים מושגיים, צורניים ותוכניים, כשהדימויים מתוּוכים על ידי הפריזמה של התרבות".
מיכל בראור החקר האמנותי של בראור שואב השראה מ'שיטוט' בארכיונים, אוספים ומוסדות. יצירותיה המתבססות על מדיום הצילום, מרחיבות את גבולות העשייה לכדי מחבר של צילום, פיסול וגוף. בעבודות המוצגות בתערוכה היא מתייחסת ומאתגרת את היחסים בין גופה שלה לבין גוף חייתי.
ספרו של עזריה אלון "77 שיחות על טבע" (1969) שימש השראה לבראור בעבודתה, הן בהתייחס להקשרים שבין האנושי לחייתי, והן באשר לאמצעי הייצור הצילומיים. עבודת המיצב שלה ניחנה באופי פרפורמטיבי עת החיה והגוף האנושי נכלאים יחדיו לכדי אובייקט היברידי. בראור אוחזת בניירות הצילום, פניה מציצים מבעד לחלקיו, ידיה ורגליה נדמות לכעין איברי חיה, ויש שחלקי חיה נדמים לגוף אנושי. במרחב הפיסולי מעין אוהל סיירים מדומה לאישה-ציפור, כלוב שרגלי האמנית הנפרשֹות ממנו ממשיכות גופי שועלים, ועל עמוד דמוי טוטם שבו היא אוחזת מטפס נחש. הקולאז' הצילומי הפרפורמטיבי מתקיים בתפר שבין טבע לתרבות.
שרון פקטורוביץ פינקוס מציגה מסדרת עבודותיה "מצולות" (2023), הנובעת מעיסוקה בסביבה ובטבע, כשזה האחרון מהווה נקודת מוצא ליצירת עולם דימויים אמורפי, אישי ופנטסטי. פקטורוביץ פינקוס שהתה בוונציה בתקופת הקורונה, וביקרה בכנסיות העיר הריקות. בעת ביקורנו בכנסיות מבטנו נישא על-פי רוב אל מה שבדרך כלל נמצא מחוץ לשדה הראייה, אל המרחב המקודש – מעלה, אל ההוד וההדר המוצג על התקרות וקירות הכנסיות. האמנית במהלך סותר קמעה בהביטה מטה אל מרצפות אבן השיש האדום של הכנסיות, הופתעה לגלות עולם ימי קפוא של מאובנים שנדלה מהים לפני מאות רבות של שנים לצורכי בנייה, ונשאר כלוא במרצפות הכנסיות. גילוי זה הניב ציורים מופשטים שלה בשלל גוונים: חמרה, אוקר, כחול, ירוק וּורדרד המתכתבים עם גוני הבארוק. בהמשך חקרה פקטורוביץ פינקוס את המפגש בין היבשה לים והאורגניזם שנלכד במפגש זה.
"תהליך עבודתה", מציינת גור אריה, "מתחיל בנייר רטוב בצבעי מים, שעל גביו היא מפזרת כתמים של דיו צבעוני וממשיכה בפיתוח צורות אקראיות. מי הים כמו נסוגים ממשטח הציור ומותירים סימנים בלבד, כזכר לקיומם. בסדרה "רנטגן", שיצרה בחודשים האחרונים, הצבעים העזים הולכים ונעלמים ומפנים את מקומם לגוני שחור, לבן וכסוף, ובד בבד מתחיל העיסוק בתִמצות הצורות ובמחיקה שלהן. המאובנים שחזרו לחיים התרוקנו והפכו לזיכרון לעולם שנעלם, לשרידים ולשיירים המיוצגים בעוצמה על הנייר". (ציטוט מטקסט התערוכה)
נדיה עדינה רוז יוצרת אובייקטים במעין אנלוגיה ל"פיסול רך", העשויים חומרי טקסטיל, בשילוב תפירה ורדי מייד. את העבודות המדמות פסגות הרים, עמקים, עצים וענפים, היא מציבה בחלל או מרכיבה כמיצבי קיר. חלק מהדימויים מוצגים בקנה מידה שונה מגודלם של האובייקטים במציאות, כך שהיחסים ביניהם משתנים, וכמו מרחיבים את גבולות סביבת החיים הקיומית, כמו גם את מבטו של הצופה, ויחד הופכים לחלק מנוף חדש.
במיצב המוצג בתערוכה מוצגים חלקי פיסול עשוי בד במעין אזכור לנוף מולדתה של האמנית ברוסיה. חלקי העצים – גזעים וענפים, נצבים נטולי שורשים וחִיּוּת, כמו קפאו בזמן ועל קיר התערוכה. המיצב הנדמה כמחקה טבע חי ובעל קיום משלו, מתעתע בעין הצופה באשר לחומריות ממנה הוא עשוי, ומבקש לבחון את המתרחש מתחת לפני השטח ומעליו.
העבודות בתערוכה מאזכרות לדידי את יצירתו של גסטון בשלאר העצומה בהקפה. ואת אזכורו לכך שתיאורי פנומנולוגים של האמנות לימדו אותנו שאין אנו חיים במרחב הומוגני וריק, אלא להיפך, במרחב טעון בתכונות. המרחב שבו אנו חיים, שדרכו אנחנו נמשכים אל מחוץ לעצמנו.[3] וכל מה שמצוי בהתנסות שלנו כבני אנוש עשוי לשמש כחומר גלם ליצירת אמנות.
קרדיט צילום: דורון עובד
שעות פתיחה: א'-ה' 17:00-10:00 שישי ושבת: 14:00-11:00
גלריה אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, רחוב אחד העם 9, תל אביב, הכניסה מרחוב השחר 5
[1] ז׳אן־פול סארטר, המבט, תרגום: אבנר להב, תל אביב: רסלינג, 2007.
[2] מיטשל, וו. ג'י. טי, (2009). נוף קדוש, (לארי אברמסון, עורך).,תל אביב, רסלינג, עמ' 17.
[3] גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות ואחרית דבר: מור קדישזון, עורכת: עמית רוטברד, © בבל ומשכל, 2020
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
תודה, זיוה יקרה. מעניין מאוד⚘️
אהבתיאהבתי
תודה נירה יקרה, רואה כעת
אהבתיאהבתי