פעילותו של יעקב חפץ מציינת האוצרת אירית לוין מגוונת ורב-תחומית, מתאפיינת בהקשרים חברתיים ופוליטיים, ונעה בין ציור, פיסול, מיצב, מיצג ומולטימדיה.ביצירותיו שואל האמן זהויות, מחליף ומשיל אותן, מפקיע את חומרי יצירתו ואת השפה מהקשרם, ובונה להם מציאות חדשה. תפיסתו הרב-תרבותית של חפץ, מחברת בין האמנויות לבין אקטיביזם חברתי ופוליטי וככזו ניכרת בעבודותיו.

הסדרה "כותרת אבודה" המוצגת בתערוכה בבית האמנים תל אביב, מעלה שאלות שעניינן זיכרון; זיכרון של נופים שאינם קיימים עוד, נופי ילדותו של האמן, מבנים ונופים שהמציאות מחקה, שינתה והעלימה עם השנים. אל אותם נופים הצטרפו מקומות שהאמן לא נכח בהם, אבל קיימים בזיכרונם של אנשים בסביבתו. סביבות שנתפסו בעבר פיוטיות ורומנטיות, קיבלו הקשרים פוליטיים.

סדרת העבודות "כותרת אבודה", נוצרה בשנים 2018–2021, ונוגעת בתעתוע ובשיבוש הזיכרון במקום ובזמן. חפץ מציין: "לשם הסדרה קדמו כמה עבודות לאורך השנים, אשר עסקו בהסתרה, בשיבוש ובשינוי – השיבוש שמתרחש לאחר שנים בזיכרון. 'מה שראו עיניי, ומה שלא נחרט בזיכרוני' – כך כתבתי על גבי דימוי שעבר טיפול ושיבוש, ו'כותרת אבודה' מרמזת על המשך גישה זו".

 התערוכה מאפשרת מעין שיטוט בין דימויים וצלליות של כפרים ערביים שאינם, שנרשמו מתוך תצלומי אוויר בריטיים; פרטים ממפות באטלס של סגנונות בנייה בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה; פטיש ריקוע של הסטודיו; רפרודוקציות מטופלות שעברו שיבוש והסתרה; משפטים בעברית, באנגלית וביידיש מאזכרים מרחב אישי או קולקטיבי שאבד.

המצע הנזירי, נייר שרטוט מילימטרי ישן של תוכניות, מציינת לוין, יוצר תחימה מראש. "כבר עם המגע הראשוני הרקע יוצר סוג של משמעת, מגבלה", מעיד האמן.

הסדרה מפגישה בין דימויים ארכיטקטוניים מינימליסטיים, הנעים בין ציפה, דהייה ומחיקה לבין דימויים מלבניים שחורים, הממורכזים בקומפוזיציה וצופנים פרטים  – ברישום, קולאז', צבעי מים, עפרונות צבעונים ועט.

למחיקה הנוכחת/ניכרת בתערוכה, תפקיד ניכר באמנות בת-זמננו הרוויה סימני מחיקה. המחיקות הנראות בה לעין, חושפות את מה שהיה פעם שלב סמוי בתהליך היצירה.

מחיקה היא סימן המסמן את עצמו מעל ובתוך מה שכבר קיים; אין היא מבטלת את קיומם של דברים כאילו לא היו כלל, אלא שבאמנות החזותית, רבים סוגי ואופני המחיקה הנוכחים בו-זמנית. בנוסף להעֲלמה במחק, כל אופני המחיקה מותירים עקבות בנוסח ההוספה המכסה ומוחקת: השפשוף במחק פוגם במשטח ומותיר בו סימנים ושאריות שלאחר מעשה; סימון בקו (ישר או מוצלב), או הסתרה-כיסוי.[1]

בקטלוג התערוכה הקבוצתית "ואדי סאליב/שכבות", שאצר בשנת 2010, כתב: "הנוף הניבט מחלון הסטודיו שלי הוא ואדי סאליב, ומה שנשקף ממנו במהלך השנים הוא פעולת מחיקה עקבית שאינה מותירה דבר. כך מתחלפת התמונה ורק שמו של המקום נשאר. […] ואדי סאליב לא כמקרה מקומי, אלא כמודל שאוגר מידע רב על מרקם חיים שלם שאבד, על הזדמנות שחלפה, והמעלה שאלות חשובות ביחס לאופי המשך הקיום בארץ".[2]

ביוגרפיה

שנים רבות עסק בהוראה – בשנים 1975–1984 באולפן המחול בגעתון שיתוף פעולה עם הכוראוגרפית יהודית ארנון בחיבור בין אמנות פלסטית למחול; בשנים 1986–1990 עמד בראש המגמה לתלת-ממד במכללת אורנים; יותר משני עשורים לימד יסודות בעיצוב ורישום ותפיסות סביבתיות במחלקה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון;  2006–2020 לימד בבית הספר לאדריכלות "שנקר". משנת 2000 הוא יוצר בסטודיו בוואדי סאליב בחיפה, במרכז לאמנות עכשווית "פירמידה", שהוא גם אחד ממייסדיו. חפץ משתתף בתערוכות ובאירועי אמנות בארץ ומרבה להציג בחו"ל.

ב-1969 חבר למפלגה הקומוניסטית, ובשנים 1974–1999 היה חבר קיבוץ אילון שבגליל. בניית ה"משחרה" בגלריית הקיבוץ ב-1978 הייתה נקודת הזינוק לפעילותו כאמן פוליטי העוסק בשאלות של חברה ואידאולוגיה. באותה שנה ייסד עם האמן דב הלר את קבוצת "המשותף קיבוץ". היא פעלה במשך עשור והם היו ממוביליה וממעצבי הרוח הרעיונית שלה.[3]

תודה על חומרי התערוכה.

---

[1] אירית הדר, "תחת מחיקה", תערוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2014.

[2] יעקב חפץ, קטלוג התערוכה "ואדי סאליב/שכבות", פירמידה מרכז לאמנות עכשווית, חיפה, 2010

[3] האמנים המייסדים של קבוצת "המשותף קיבוץ": דב הלר, יעקב חפץ, יובל דניאלי, אברהם אילת, דב אור נר, יוסף הוכמן, חיים מאור, טולי באומן.