המיצב Vessels ("כלים") מעשה ידי האמנית הרב-תחומית שולי בורנשטיין וולף מוצג בתערוכה קבוצתית בינלאומית “Personal Structure 2024” בפלאצו Mora ונציה, איטליה.
עבודה זו טעונה במשמעויות ובהקשרים להיסטוריה, מקום, זמן, זיכרון אישי לצד זיכרון קולקטיבי. העבודה החלה כמחווה (הומאז') לאמה של האמנית, אשר בהיותה בת 13 היא ומשפחתה מצאו מסתור בביתם של השכנים הנוצריים, עת פרצו פרעות ליל הבדולח ה-Kristallnacht (9 בנוב׳ 1938 – 10 בנוב׳ 1938) בגרמניה. כששבו לביתם מצאו בית הרוס. הם הצליחו להימלט וניצלו ברגע האחרון מהר מאד הבינו שעליהם להימלט והם ניצלו. אמה של האמנית ואחיותיה הגדולות הגיעו ללונדון בקינדר טרנספורט.
במיצב זה שזורים אהילים ואגרטלי קריסטל וזכוכית לבנים, המסמלים יופי, סימטריה ושלמות. בשיחה עמה סיפרה בורנשטיין וולף שיצרה סדרה של אובייקטים מורכבים מרדי מייד של אגרטלי וכלי זכוכית לזכר אמה, שמרביתם נוצרו במקור במקומות טעונים היסטורית כמו, צ'כיה, בוואריה, ואיטליה ועוד. הסדרה הנוכחית המוצגת בוונציה, קרמה עור וגידים בשל בקבוק בושם שנשבר בסטודיו לפני מספר שנים, והעלה בזיכרונה המודחק את הקשר המשפחתי הקרוב לפרעות ליל הבדולח.
החומר העיקרי ששימש לעשיית המיצב טעון במשמעויות נוספות; זכוכית, חומר עתיק יומין, שברירי ופגיע.
Details
מתחת לחזות המושלמת של האובייקטים המורכבים אלמנטים זכוכיתיים, מותחת האמנית את גבולות החומר, בחיבורים לא שגרתיים ובוחרת לחבר לאלמנטים המושלמים והבוהקים – פרגמנטים קטנים של שברי זכוכיות חדים, אותם היא מלקטת ובזהירות "מפסלת" ובכך עושה בהם שימוש חוזר כדרך לשמר את זיכרון ליל הבדולח.
בנוסף שולבו במיצב מיניאטורות קרמיות, מגזרות נייר לבן אותן חיברה לחוטי תיל דקיקים, חרוזי קריסטל, יריעות פלסטיק לבן אותן היא סלסלה וקשרה ועוד חומרים המורכבים על חוטי מתכת דקיקים שמתערבלים סביב טוטמי הזכוכית המוארכים, ובכך משבצת בהם רמזים וסמלים. כל אחד מהכלים חתום בקריסטל (לזכר "ליל הבדולח").
ורה פלפול, אוצרת התערוכה מציינת בשיחה עמה: שולי בורנשטיין וולף, בעבודתה, עוסקת בפירוק ובהרכבה, איחוי של שברים והרכבתם על הזכוכית השלמה. בחיבור כלי הזכוכית והקריסטל, חלקם ווינטג' ואחרים עכשוויים, יוצרת האמנית מבנים דמיוניים, המזכירים ארמונות עתיקים, בתי כנסת, כנסיות, מקדשים או ארכיטקטורה עתידנית "השואפת" כלפי מעלה. האלמנטים שלובים אלו באלו ומייצגים בו בזמן שלמות בצד פירוק והרס, השורים בכפיפה ומבטאים את הכמיהה להתחלה ובניה מחודשת, כמו גם זעקה נוקבת ממעמקי הכאב. [1]
"חפצי הזכוכית מייצגים עדות לחוסן הרוח האנושית", אומרת בורנשטיין וולף. "כלי הזכוכית על אף שהם כלים שבריריים, נשתמרו במשך מאות ואלפי שנים והם מתועדים בתרבויות עתיקות יומין, ובממצאים ארכיאולוגים וניתן לראותם ולהתפעם מהם גם היום".
הצבע הלבן עתיר במשמעויות. הוא מסמל הארה, טוהר ותום, הבעת מסרים רוחניים כקדושה תקווה והבטחה לטוב, ומכיל בתוכו את כל הצבעים. וסילי קנדינסקי כתב בספרו "על הרוחני באמנות": "הלבן נחשב תכופות כלא-צבע, הוא כעין סמל של עולם שבו נעלמו כל הצבעים… עולם זה נעלה כל כך מעלינו, עד שאיננו קולטים משם שום צליל. שתיקה גדולה באה משם, […] שתיקה רבת אפשרויות, מעין אֵין שהוא לפני ראשית, לפני הלידה". [2]
Beyond Boundaries – ה-ECC European Culture Center מציג פרויקט בינלאומי בביאנלה של ונציה – מאמצע אפריל-מאי ועד לסוף הביאנלה בנובמבר. בפרויקט משתתפים אוצרים ומפיקים רבים המציגים במספר ארמונות בוונציה, וכן בשני גנים ליד הג'יארדיני. בפרויקטים המושקעים במיוחד משתתפים אמנים ואמניות מכל העולם. אחד מהחללים שהם שוכרים הוא פלאצו מורה, ש ה-ECC איפשר בו חלל תצוגה גדול למוזיאון הפלסטיני. המיצב של בורנשטיין-וולף מוצג בקרבת מקום.
ליל הבדולח
בהקדמה לספרו "ליל הבדולח כרוניקה של חורבן" כותב מרטין גילברט: משעות הבוקר המוקדמות של 10 בדצמבר 1938 עד רדת החשכה הותרו חרצובות האלימות נגד יהודי גרמניה במערבולת של הרס וחורבן. בתוך שעות ספורות הוצתו ונהרסו למעלה מאלף בתי כנסת. במקומות שהיה חשש שהאש תסכן מבנים סמוכים של לא-יהודים, נתצו הפורעים את בתי הכנסת בפטישים ובגרזנים. לא היתה זו התפרצות ספונטנית של הרס, אלא השתוללות מתואמת ומקפת.
במאות שכונות יהודיות הבעירו אנשי פלוגות הסער של ה"א – חלקם במדיהם חומי החולצות, אחדים בבגדים אזרחיים – מדורות ענק והשליכו אל תוך הלהבות רהיטים וספרים מבתי כנסת ומבתים פרטיים. יהודים נרדפו ברחובות, גודפו והוכו. עשרות אלפי חנויות ובתים של יהודים נבזזו. יהודים הותקפו בכל עיר בגרמניה, מהבירה ברלין ועד העיירות והכפרים הקטנים ביותר ברחבי הרייך של היטלר שחיו בהם יהודים. בעשרים וארבע שעות אלימות נהרגו תשים ואחד יהודים.
באותן עשרים וארבע שעות נעצרו למעלה מ-30,000 גברים יהודים מגיל שש-עשרה עד שישי – רבע מכל הגברים היהודים שנותרו בגרמניה באותו זמן – ונשלחו למחנות ריכוז. שם הם עונו ויוסרו במשך חדשים אחדים. למעלה מאלף מתו במחנות אלה.
השם שניתן ליממת הטרור היה "קריסטלנכט", ליל הבדולח, או ליל הזגוגיות המנופצות. בעבור מבצעי ההרס שיקף השם את תחושת הניצחון והבוז שלהם כאחת: ניצחון על מה שהרסו, צחוק למחשבה על צליל הזגוגיות המנופצות. אולם כל יהודי גרמני נתקף באותו לילה פחד ומצוקה.
אירוע זה בתולדות יהודי גרמניה בין 1933 ל-1945 סוקר על ידי העיתונים בהרחבה בעת התרחשותו. מאות עיתונאים זרים, בהם כתבים של סוכנויות החדשות הבין-לאומיות שהיו בגרמניה באותה עת, דיווחו על מה שראו ושמעו. לא היתה זו עת מלחמה. חמישה שבועות קודם לכן חתמה גרמניה עם בריטניה וצרפת על הסכם מינכן לסיפוח חבל הסודטים הצ'כי, הסכם שבלשונו של ראש ממשלת בריטניה דאז נוויל צ'מברלין, בישר "שלום בימינו". [3]
ונציה
ולסיום מעט על ונציה. התערוכה מוצגת בעיר ונציה, עיר הרנסנס האיטלקי בשיאו, של ארמונות פאר, ציירי מופת כטיציאן, משפחת בליני, טינטורטו ועוד ועוד, עיר שהינה מהות מנטאלית. ובימים עברו ניהלה מסחר פורח עם צפון אירופה, קונסטנטינופול והמזרח. עיר שהמודל שכונן אותה בזמנו היה שלטון הדוג'ה וההימנעות מטירנים בצד חוקה ששילבה מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה.
וכיום זו העיר שאליה עולים לרגל הן כדי לראות את שכיות החמדה שבה, ואת הביאנלה.
הכניסה לתערוכה ללא עלות
אתר התערוכה https://ecc-italy.eu/exhibitions/2024artbiennial
ימי פתיחה: התערוכה פתוחה בכל יום בין השעות 10:00-18:00
סגור בימי שלישי.
תודה לשולי בורנשטיין וולף ולורה פלפול על השיחות עמן.
זיוה קורט
[1] מתוך שיחה עם ורה פלפול ועם שולי בורנשטיין וולף
[2] וסילי קנדינסקי, על הרוחני באמנות, ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, 1972.
[3] מרטין גילברט, ליל הבדולח כרוניקה של חורבן, שם, עמ' 8-7.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
הכתבה מאוד מרגשת ומתארת בקפדנות את השדות ששולי חוברה להן יחדיו.
מעניין לראות לאן העבודות הללו תקחנה את שולי מכאן.
שאפו.
אהבתיאהבתי