בגלריה רוטשילד אמנות מוצגת תערוכתה של האמנית אסיה לוקין, תערוכה מרשימה ומעוררת השתאות בעת ובעונה אחת בעבודות המוצגות בה.
לוקין מציירת מהתבוננות במושאי עבודתה. וכפי שציין יניב שפירא אוצר התערוכה בשיחה עמה בשיח גלריה בששי האחרון (והן בקטלוג התערוכה): "לוקין מציירת ביד חופשית, שונה, באופן המבקש אוטונומיה בתוך הקבוצה ("הברביזון החדש"),[1] אותה עזבה באיזה שהוא שלב. המפגש עם יצירותיה מחייב אותנו הצופים לחדול מתפיסות שיפוטיות, ולהתרכז בדמויות המצוירות, לחוש אותן ואף להזדהות איתן. 'לוקין, משכילה לבטא בציוריה אלה את חוסר האונים, ובה בעת את הוויטאליות של החיים ואת ההיאחזות בהם".[2] ולדידי האינטראקציות בין הדמויות מעניינות, הקשר והשיח ביניהן, או הרגעים שבהם כל אחד ואחת שרויים בעולמו, או ב"עולם הסלולרי"…
כותרת התערוכה "להישיר מבט" מנכיחה עבורנו הצופים את מהות סדרת העבודות 'בית החולים' של לוקין, אשר צוירה במהלך ארבע השנים האחרונות, שבהן היא הרבתה לשהות בבתי חולים, בעיקר באיכילוב בתל אביב ובהדסה בירושלים. תחושות של חוסר אונים לצד חמלה והזדהות עם מושאי הציור שלה, לא פחות מאשר על עצמה.
את חוסר האונים שחשה היא ניצלה לרישומים ולסקיצות על ניירות שהפכו בהמשך לציורים קטנים ואינטנסיביים בהם מתוארים סצנות או מראות הלקוחים מחדרי המתנה וממסדרונות – מפגשים אינטימיים בין דמויות, ורגעי התכנסות של אדם בעצמו, ללא מסכות, חשוף לחלוטין. העבודות מתאפיינות בצבעוניות קודרת ובשילוב בין צבעי שמן, דיו, פסטל ואקריליק המקנה להן גם תחושה חומרית של פגיעות וארעיות. העבודות קטנות מציינת לוקין, משום שבציור שממדיו גדולים יש תנועה של הגוף וצד פיזי וזה בשונה מציור קטן.
בשיח סיפרה לוקין, שהיא גם יוצרת של סרטי אנימציה סטופמושן, באנלוגיה של החשיבה הציורית שלה לסרט דוקומנטרי, ותפיסת העבודות בפרויקט זה כסצנה מסרט. העבודות מציין שפירא תלויות בהתאם, ברצף של הקשרים בין העבודות המוצגות ולכידתן לכדי מכלול סיפורי. הבובות הקטנות המוצגות בתערוכה קשורות אף הן לסרטי האנימציה.
בשיחה בינה לבין יניב שפירא (וכן בקטלוג התערוכה) מציינת לוקין שהיא מציירת מגיל צעיר מאוד. היא נשלחה ללמוד ציור בבית ספר ליד האקדמיה שטיגליץ בסנט פטרסבורג בצעירותה, אך כבר אז נמשכה לציור אוונגרדי יותר. מענה לכך היא מצאה בשיעורים בסטודיו אצל סלומון רוסין (Solomon Rossin), מהמייצגים הבולטים של המגמה הלא רשמית באמנות הסובייטית שצמחה בשנות השישים של המאה הקודמת (בעבודותיו עומד לרוב האדם במרכז). "רוסין היה לוקח אותנו לצייר הומלסים ושיכורים ברחובות, בבתי חולים ובבתי משוגעים", היא מספרת, "הוא זה שחולל אצלי את השינוי הגדול", והיה מורה שונה מאלו שבאקדמיה. מקור השפעה נוסף מאותן שנים הוא אמני 'חוג ארפייב' (Arefyev’s Circle) שמרדו בסגנון הציור הסובייטי המקובל, והקפידו לחשוף בציור שלהם מראות ואמיתות ממציאות החיים הקשה בברית המועצות. עם חוג אמנים זה נמנה גם סשה אוקון, שאותו לוקין מכירה מילדות, וממנו למדה על המהות והמפגש בין הקו לכתם, ושכל נגיעה של המכחול בבד היא נקיטת עמדה. לוקין עלתה לישראל ב־1990, ודרכיהם הצטלבו שוב כשהיה למורה משפיע בתקופת לימודיה בבצלאל. בבצלאל הטביע בה חותם גם דדי בן שאול שלימד אותה להתייחס לציור כאל סוג של מוזיקה שיש בו קצב ומלודיה".
בתערוכה שעניינה "הברביזון החדש" והוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד (2017), התרחשה היכרותו של יניב שפירא אוצר התערוכה עם אסיה לוקין ויצירתה. "היא פעלה שם במסגרת הקבוצתית המגוננת של חמש אמניות ישראליות, ילידות ברית המועצות, שנהגו לצאת בקביעות אל מחוץ לסטודיו ולהתמקד ב'ציור מתוך התבוננות', ברוח מסורת הציור 'באוויר הפתוח' (En plein air). יישום של ציור מהסוג הזה בזירת האמנות המקומית אפשר להן לחגוג את 'הציור של היד המשוחררת', וזאת מתוך חיבור בין מסורות אמנותיות שעליהן התחנכו לבין ציור עכשווי, ובין התרבות האירופית־הרוסית בפרט להוויה היומיומית בישראל." (ציטוט מטקסט התערוכה)[3]
ולסיום, להישיר מבט היא תערוכת היחיד הראשונה של אסיה זה מספר שנים. "זה לא שאני לא רוצה תערוכות", היא הסבירה בשיחה עם ליזה רוזובסקי, "אבל כשאת מדברת בקולך, בקול מלא, זה איכשהו חשוב יותר מתערוכה".[4] הקול המלא של לוקין מכוון לסדר העדיפויות שלה, שבו האמנות היא ערך בפני עצמו, משוחררת מכבלים חיצוניים של שוק, הכרה ואפילו פרנסה. האמנות במיטבה היא הקול המלא, השלם, המדויק, וכשהיא משיגה את יעדה זה, יכולים לבוא כל השאר. (מטקסט התערוכה)
תודה ליניב שפירא ולאסיה לוקין על השיח וחומרי התערוכה
יניב שפירא, אסיה לוקין: להישיר מבט, רוטשילד אמנות, תל אביב 4.1.2024-5.12.2024 קטלוג: עיצוב והפקה: מגן חלוץ, אדם חלוץ עריכת טקסטים: גל קוסטוריצה תרגום לאנגלית: סיון רווה.
[1] החברות בקבוצת "הברביזון החדש": נטליה זורבובה, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי, זויה צ'רקסקי, אולגה קונדינה, עלו מברית המועצות בשנות התשעים הקודמות ובתחילת המאה העשרים. שם הקבוצה נובע מאסכולת ברביזון הצרפתית שחבריה ציירו בנוף הפתוח באזור הכפר הצרפתי ברביזון ממחצית המאה ה-19 ואילך.
[2] יניב שפירא, אסיה לוקין: להישיר מבט, רוטשילד אמנות, תל אביב 4.1.2024-5.12.2024 קטלוג: עיצוב והפקה: מגן חלוץ, אדם חלוץ עריכת טקסטים: גל קוסטוריצה תרגום לאנגלית: סיון רווה.
[3] את ציוריה של לוקין אני מכירה מזמן מהיותה חלק מקבוצת "הברביזון החדש", והתערוכות הקבוצתיות השונות בהן השתתפה – במשכן לאמנות עין חרוד, בתערוכה "הברביזון החדש – חזרה לחיים", בתערוכות במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון חיפה ועוד.
[4] ליזה רוזובסקי, האמנית אסיה לוקין: "אין לך מושג כמה סטריאוטיפים על רוסים האכילו אותי בבצלאל", באתר הארץ, 18 בינואר 2022
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
תודה זיוה! הרגעים המצוירים בכשרון ויופי אב הם נוגעים, ישירים ויש בהם שקט גם אם הם מדברים על כאב. אהבתי את דבריה של לוקין על האמנות, בסוף הכתבה.
אהבתיאהבתי
תודה לוסי יקרה. אכן מצוירים בכישרון ויש בהם מן היופי והכאב, ונוגעים בנו הצופים.
אהבתיאהבתי