התערוכה "לילה טוב אמא", של יוסי מרק זוכה פרס שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית לשנת 2024, מוצגת במוזיאון תל אביב בחלל בו מוצגות יצירות של אמני המופת של העבר – מאות 19-16. מקבץ עבודות המעניק מבט ממצה על האמן, התמות בהן הוא בוחר להתמקד ועל מתודות העבודה שלו.
אך קודם הדיון בעבודות המרשימות עם המחווה וההתייחסות בחלקן ל-Old Masters, אני רוצה לומר "שאפו" באשר לעבודת האוצרות ועל הבחירה לשלב את יצירותיו של מרק עם ובין יצירות המופת של ימים עברו, בחירה מעניינת ביותר.
עמנואלה קלו מציינת: "מרק מתבונן בקלאסיקה כמקור להשראה, לא להעתקה ואף לא לציטוט, אלא כמרחב שניתן להפיק ממנו שילובים רעננים, רלוונטיים למציאות העכשווית. מאמצע שנות ה־90 הדיאלוג של מרק עם הקלאסיקה ועם מקורות ארכאיים נעשה מורכב יותר, כיוון שהנוכחות של האולד מסטרס בעבודתו נתפסה על ידו כהיטמעות שלו בתוך הקלאסיקה…" "מאז ומעולם עיקר סקרנותו הייתה בהטמעה של אמת קיומית חיונית לו המוקרנת מבעד למסורת אל מציאות חייו, בניסיון ליצור שילוב בין מקור אידאי־קלאסי ובין הנפשי־פנימי תוך איתור הממד האינטימי שהוא כה מהותי עבורו, המוטען בקסם האניגמטי הנוכח לא אחת בעבודות המסטרים כמו גם במציאות העכשווית".[1]
בעבודה Fragmentum,2016–2019,מתייחס מרק לישו המת כפי שמתואר בציורו הידוע של אנדראה מנטניה, הקינה על מות ישו, 1480 בקירוב (פינקוטקה די בררה, מילאנו). בוורסיה המוקדמת מ־2016, שהיא הציור התחתי, כפות רגליו המלוכלכות של טל, בנו הישן של מרק, המוצגות בחיתוך בהקצרה, צצות מהשמיכה ופוגשות, בדומה לציורו של מנטניה, את הצופה בקדמת הציור, אף שהן מתוארות בזווית שונה מזו שתיאר מנטניה. מרק מציין שהאדם השוכב הוא בנו שחזר מהצבא, וזוהי הזווית שעלתה לפניו. והשאלה ששאל את עצמו איך הוא מתאר סיטואציה יומיומית לכאורה זו של שמיכה מורמת החושפת את כפות הרגליים, כשההשראה לכך הוא מנטניה. מרק המשיך לעבוד על הציור גם לאחר שהוצג ב־2016 בתערוכה "מארג" במוזיאון פתח תקווה לאמנות, תוך הדגשה וחיזוק "המבנה" שעליו נשען הדימוי – רשת של מעין קורי קווים המהווים את בסיס הדימוי. זהו המבנה הראשוני של כל עבודותיו. תהליך התהוות הדימוי נוצר מתוך הישענות על אנליזה צורנית־חזותית. הוא פורש מעין "מפה" ובאמצעותה מבנה את הדימויים, קונסטרוקציה של סימני מדידות גלויים החשופים לעיניו של הצופה שאותה הוא מכנה "פיגום"[2] ועליה יונח הצבע בשלבים הבאים. הצבעוניות המאופקת והקרבה החזותית בינו לבין מושא הציור ומהלכי הבנייתו הגלויים והנוכחים בציור החשופים לעיני המתבונן, מייצרים חוויה אינטימית ישירה שעוברת אל הצופה. המציאות שמצוירת מזוקקת, מאופקת, מתוארת כצחיחה ונזירית.
העבודות כמצוין לעיל מתכתבות עם אמני מופת של העבר, והדגש הוא על זה של הרנסנס האיטלקי המוקדם שאיתו מרק מזדהה, משום שהוא מוצא בו פן יותר דתי ותמציתי. האמנים האיטלקים, כמו למשל פיירו דלה פרנצ'סקה, מעדיפים את הצורה, הנפח והאור, על פני תיאור פרטיקולרי של פני השטח.[3]
רוח הצמצום הנזירי וההסתפקות במועט מתקשרים גם לזיקתו של מרק להתבודדות. משלהי שנות ה־80 שהה מרק פעמים רבות בלאורה, מנזר מבודד בגליל השייך לכנסייה היוונית־קתולית ומתגוררים בו כארבעה נזירים במבנים נפרדים מרוחקים אלה מאלה.[4]
במנזר הקטן מציינת קלו במאמרה, הוא מצא "שקט ושלווה על רקע עולם רועש ונוירוטי. אב המנזר [יעקוב] הצליח להגדיר בשבילי את ייעודה של האמנות, כפי שאיש לא הצליח להגדיר".[5] במילותיו: "Art is a support for contemplation".
מרק למד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב בשנות ה-70, והתמקד בפילוסופיות המזרחיות, הוא נסע לרוחבה של אמריקה וברוח ההיפיות עבר באשרמים רבים שצצו לדבריו בדרך. בשיחה של קלו עמו הוא מסביר "אני חותר אל הצמצום, כי הפחות פעמים רבות הוא היותר; הרחק מתרבות השפע והראווה, השיווק, הצריכה והצבירה, האופיינית להוויה הקפיטליסטית; המינימום שהוא המקסימום"."[6]
הצמצום הזני מצוי עדיין בעבודותיו של מרק. בענווה שיש בעבודות, באל-זמניות וללא פומפוזיות יתרה, ועם זאת נוכח בהן ההוד שהנו מעבר למקום ולזמן. ניתן לראות זאת גם בעבודות הטבע הדומם – הצמצום בצבע ובפירוט החפצים עד כי באחד מהם למשל "טבע דומם לחלוטין", 1978, חלק מהאובייקטים (בקבוק היין לדוגמה) נטמעים ברקע.
ועם זאת, עיקרה של התערוכה הוא הדמות האנושית, המשפחה על רבדיה השונים: הסבתא, אם האמן, אשתו ליאורה, בנו טל ועוד. התבוננות בעבודות בתערוכה, מעלה הרהור על מהות החיים, על אותות הזמן החולף. העבודות שעוסקות בסבתו ואמו האהובות ובקיום שלהן בעולמנו בין ההיות לבין ההיעלם. כל זאת באופן המעלה בדעתי את תפיסתו של אוגוסטינוס (430-354) אצלו הזמן איננו איזו שהיא מסגרת חיצונית שבה מתנהלים מאורעות פיזיים ותהליכים נפשיים, אלא הוא מהווה חלק ממהותם של התהליכים הנפשיים, הכוללים גם את תפיסת המאורעות הפיזיים,[7]
דרורית גור אריה מציינת: "תחושת הבדידות ואיכותו המהורהרת של הדימוי המצויר גוברות מול הרִיק שסביב. מרק מרוקן את החלל מפרטים. החלל היולי, קטע ממוסגר, כמעט אֶתֶרי, מתוך האינסוף. הפואטיקה של הרִיק ושל הגולמי מעצימה את איכותו המטאפיזית של הציור. האנרגיות החזותיות מתרכזות בעיקר. הדימוי האנושי מצוי תדיר במצבי בוננות, הרחק משאון השגור. זוהי בדידות מזככת, המכוננת מצב תודעתי של קשב פנימי, מסע הנפש אל תובנותיה ביחס לעצמה, לסובב, לזמן, למהלך החיים. הציור כמעט דתי, שתקני, מבקש לכוונן בעצם נוכחותו את הלוך רוחו של הצופה. הוא מחולל במתבונן את מה שהפילוסוף איבר דאמיש (Damisch) זיהה במדונה של פיירו דלה פרנצ'סקה, "בינת הלב בדבר הקשר הסתום שעשוי הדימוי הזה לקיים עם השכבות היותר קדומות במבנה הנפש שלו עצמו".[8]
העבודות מגלות יד בוטחת, הן באלו שבוחנות את הדמות המוצגת לעתים ברישום ולעתים בעבודה מוגמרת בשמן על בד או במדיום אחר. הצבעוניות בהן מאופקת ומעבר לכך בהתבוננות בעבודות עולות שאלות באשר למהות הראייה ולמהות הזיכרון, וכן באשר למעגל החיים מקטנות ועד לזקנה. בנוסף, ברצוני לציין את משחקי האור והצל המופיעים ביצירותיו, את מתודת העבודה המדוקדקת ותוצאותיה הנוטות לרוב לאיפוק.
שינה ועוררות האפופות בהלך רוח מדיטטיבי קיימות ברבות מיצירותיו של מרק, כמו בדמות האישה (רעייתו ליאורה) ישנה או ישובה על המיטה בסמוך להתעוררות, מתבוננת, או בנו טל לאחר הקימה מתואר בפרופיל, מביט מבעד לחלון הפתוח, בוהה. הדמויות בוהות או ישנות, לעומת אימו שערה כמעט ברוב התיאורים, למעט בזה האחרון.
בתערוכה מוצגות עבודות שונות בהן מתמקד מרק בדמותה של אמו. בדיוקנאות שהוא מקדיש לה לאורך השנים ובעיקר בשנות חייה האחרונות, הטיפול בדיוקנה של האם אוהב ורגיש. היא מוצגת לעתים ישובה בכורסה בפרופיל. לעתים אלו דיוקנאות המתמקדים בפניה. כל אלה בצבעוניות הנוטה לצמצום. בתיאורי האם משתקפת הכרתו של מרק במצב של חלופיות החיים ובדיאלוג שבין שינה-מוות או שינה כמיתה קטנה.
דיוקן אם האמן (1–3), 2012, מציג את האם כבת 80. קווי העיפרון נראים, ונגלים שלב הבסיס של הקו ותחילת היווצרותו של כתם. בעבודות המוקדמות כיסה מרק את סימני המדידות. בין 2007–2010 החליט להשאיר את השלד־הפיגום גלוי יותר. לפעמים ההתלבטויות נמשכו שבועות. הוא אומר "אני מכסה את הפיגום [בצבע], עוזב בצד את העבודה כך, לתקופה ארוכה, ועובד על ציור אחר. גם שם אני מגיע לאותה ההתלבטות. אם אני רוצה לסיים את הציור עליי לכסות את השכבה הראשונית." אתגר הנוכח בבסיס ההתלבטויות הרבות של מרק הוא עד כמה ניתן למתוח את תהליך הפירוק, הדילמה מתי לעצור ולהתחיל בצביעה ובשקיפויות.[9]
"ברגע מסוים של הארה, אמרתי לעצמי: רגע, תשאיר את השלבים וכל שלב, כל תחנה תתקיים כמשהו שלם לכשעצמו. כלומר, כל עבודה בסדרה שהיא גם שלב בדרך לסיום, עומדת בפני עצמה, מהווה ציור מוגמר.[10]
בעבודה בערוב היום, 2021, מתוארת אימו של מרק, ישובה בכורסה נוחה, משעינה את מרפקיה על המִסעדים. תנוחתה אופיינית לנשים ישישות, המתוארות לרוב באופן הפסיבי של המתנה וחוסר מעש, בחיכיון, בעודן שוכבות או יושבות, מתבוננות או עוצמות עין. כאן האם ישובה, לבושה ונעולה, פלג גופה העליון נוטה הצידה, מעט באלכסון. היא אינה סטטית, אלא מרימה מעט את רגלה האחת, כאילו נעה, בתנועה קטנה, בצמצום, כאילו רוצה לתפוס כמה שפחות שטח בכורסה־בעולם, ללא רקע. הצבעוניות המצומצמת לחומים ואפורים מעוררת הלך מהורהר, מופנם. בתיאורים אחרים שלה היא נראית בפרופיל, למשל ללא כותרת (3), 2017, או שלווה יותר, משלבת ידיים, ישנה – "מצב צבירה" שילך ויגבר עד שעתה האחרונה, בתיאורי האם שהוא מכנה אפילוג, 2022–2023,כלומר סוף דבר. בתיאורי האם משתקפת באופן אולטימטיבי הכרתו של מרק במצב של "היות לקראת הקץ", שאנו שרויים בו מרגע היוולדנו.
הריאליזם של מרק חף מעיטורים, קישוטים ומרכיבים מיותרים. מעבר לכך המבט שלו אינו בוטה או נוטה להיות פוגעני ואכזרי. זהו מבט שיש בו מן החמלה.
בעבודתו האחרונה לילה טוב אמא, 2025-2022 שצוירה במהלך שנתה האחרונה וגם לאחר מותה. התיאור ספוג בחסד, יופי, שלווה והשלמה. בכדי להדגיש את האיכויות האלה, מרק מתכתב עם דמותה של "האם הגדולה", מריה, אימו של ישו, בסצנה הלקוחה מציורו של סנדרו בוטיצ'לי, הבתולה מעריצה את ישו הילד הישן, 1485 בקירוב. כך זוכה האם לביקורה ולברכתה של האם הבתולה, ומתווסף נופך דתי־מיסטי לתיאור הריאליסטי.
הפילוסוף פול ריקר (Paul Ricœur) מתייחס אל העבר אשר אינו עוד נגיש בעבורנו, אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו); שכן רק באמצעות העקיבות יש באפשרותנו לנסות לייצג את העבר בזיכרון פרטי או קולקטיבי.[11]
מרק שהה לצד אימו, סעד וצייר אותה עד לרגעיה האחרונים. תהליך ההתכלות היה לדבריו הדרגתי והתגלם בפרקי זמן התרדמה שהלכו והתרחבו, "בהתחלה הייתה נרדמת תוך כדי שיחה בזמן שאני מצייר אותה, ואחר כך נרדמה יותר ויותר, היא נעה בין ערות לשינה. כשהגעתי אליה בפעם האחרונה הייתי בטוח שהיא ישנה, חיבקתי ונישקתי… נותרתי ללא תגובה… ואז הבנתי שזהו זה."
ולסיום אבקש להתייחס לדבריה של רות לורנד בספרה על טבעה של האמנות: אמנות וכל הכרוך בה היא פעילות אנושית מסקרנת מאוד. תופעות האמנות מורכבות מאוד ונוגעות בתחומי חיים שונים. האמנות נוטלת חלק מכובד בעיצוב התרבות שלנו.
שתיים מתוך גישות מרכזיות שמעלה לורנד באשר להתייחסות לאמנות נראות לי כעונות לכוונותיי: האחת, הגישה האמוטיבית. הגישה המייחסת לאמנות את התכונה לבטא רגשות או לעורר רגשות, כתכונה מרכזית לה. השנייה, אמנות כיוצרת יופי. גישה זו רואה את עיקרה של האמנות כיופי שהיא יוצרת ומבדילה בין יופי זה ליופי שבטבע. נציג מרכזי חשוב לעמדה זו הוא הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט.[12]
תודה לעמנואלה קלו על חומרי התערוכה.
תודה לדרורית גור אריה על הטקסט
זיוה קורט
[1] עמנואלה קלו, יוסי מרק, לילה טוב אמא, קטלוג התערוכה, עורכת: עמנואלה קלו, מוזיאון תל אביב לאמנות, עמ' 9.
[2] ר' בהרחבה דיויד גרייבס, "יוסי מרק: מבט קר, מבע חם", עמ' 36-33 בקטלוג זה. מצוטט במאמרה של קלו, שם. עמ' 12
[3] דרור בורשטיין, נוכחויות (בית האמנים תל אביב, הוצאת ליזה גרשוני, 2006), עמ' 131.
[4] כנסיית המנזר נמצאת במערה חצובה בסלע, שמרק עזר להרחיבה וסייע גם בשיפוץ בארות ניקוז הגשמים. מרק הוזמן לשהות עם הנזירים ככול שיחפוץ, לעיתים הוא נשאר שם יומיים ולעיתים חודש, והשתתף בתפילות בכנסייה שהתקיימו בחלקן בעברית. "אני הייתי שותף להם לכל התפילות, וקראתי פרק בתהילים כל בוקר. בתפילות ובמזמורים נוכח 'היפה' כערך, בטקסים האלה יש הוד ומקצב. בתפילה הנוצרית אני שומע את היפה בתור ערך, אווירה מיוחדת, תחושת נשגבות".
[5] דוד רפ, "משל המערה", הארץ, 4 ביולי 2002, עמנואלה קלו, קטלוג התערוכה, שם, עמ' 11.
[6] עמנואלה קלו, שם.
[7] יואב בן-דב, מושגים של זמן – מחשבות על אודות הזמן https://www.bareket-astro.com/solar-system/what-is-time-definition-of-time
[8] איבר דאמיש, זיכרון ילדות על־ידי פיירו דלה פרנצ'סקה, תרגום: לאה דובב (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2008), עמ' 193. מתוך הטקסט דרורית גור אריה, רגש נאסף בדממה, קטלוג התערוכה, שם, עמ' 19.
[9] בכך עסק בהרחבה בתערוכת היחיד "דיאלוג חרישי" שהתקיימה בגלריה שלוש לאמנות עכשווית, 2019 (אוצרת: נירה יצחקי).
[10] אלברטו ג'קומטי הוא אחד האמנים האהובים על מרק במיוחד בהקשר לתהליך זה ולאופן שבו הוא בונה ומפרק את הדימוי הבודד ומטפל בו, והתחושה שנוצרת בין הרישום לצבע וכן באשר להלך הרוח אצלו המעורר אצל מרק תחושות של קרבה והזדהות. קלו, שם. עמ' 16.
[11] Encyclopaedia Universalis (Paris, 1968) 2:231; Encyclopaedia Britanica (Chicago, 1971) 2:36-3B.
[12] רות לורנד, על טבעה של האמנות, הוצאת דביר, 1991, עמ' 12.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 