יורם בלומנקרנץ מציג בתערוכה בגלריה בבית בנימיני מיצבים תלויי מקום (Site specific) הנושאים עמם משמעות אישית, ביוגרפית למהלך חייו. בתערוכה 7061/83  מיקבץ המיצבים שלו שנעשו במהלך השנים, נושא עמו התייחסות למיקום הגיאוגרפי של בית בנימיני – מבנה הניצב מול שכונת ילדותו ובית הוריו בשכונת שפירא, ובנוסף הקשרים ביוגרפיים כאמור ותרבותיים המשיקים לסביבה זו.

בתערוכה מצטלבים שני סוגי זיכרון – זיכרון אישי לצד זיכרון קולקטיבי, כפי שנראה להלן. וכן הסוגיה – מהו בית, מה מאפיין אותו ואת האנשים הדרים בו. הבית כמטפורה, כממשות וכדמיון, הנושא עמו זיכרונות קולקטיביים ואישיים כאחד. הבית כמקום של עשייה רוחשת, הבית המכיל והמושא לגעגועים, בצד הבית הצופן סוד, העשוי להיות "מאיים", הצופן בין קירותיו סודות.

 "7061/83" מציין את מספר הגוש והחלקה של בית בנימיני, באמצעותו מסמן בלומנקרנץ מיקום מנוטרל מהקשר, כ'לוח חלק' כביכול עליו הוא מציב את עבודותיו. אולם היצירות מטעינות את החלל בהקשרים זהותיים ותרבותיים המעניקים להן משמעות.

בתערוכה זו בלומנקרנץ מערער על יחסי הכוח שבין האובייקט האמנותי לבין ליקוט חומרי פסולת ביתית זולה כמו קופסאות שימורים, בקבוקי בירה, שיירים של גדרות וכדומה, המשיקים לשולי החברה כדבריו: "כעדות ועקבות של קיום בשולי מקום וזמן, כשל חסרי בית, צרכני סמים, נשים קרבנות סחר, הממלאים את החצר האחורית של מדינת ישראל", הופכים את דרום תל אביב למיקרו קוסמוס של השקוף החברתי". בנוסף, מופיעה ההקבלה בעבודותיו בין צמח הקיקיון הרעיל שהיה נפוץ בדרום תל אביב לבין הגינות המטופחות של פעילי הסתדרות שקיבלו מהמדינה דיור בשכונת קריית שלום הסמוכה.

בטקסט התערוכה מצוין: "כמי שגדל בשכונת שפירא בשנות ה-70 וה-80, היו הוא וחבריו חוצים אגב שיטוט, את גבולות מתחמי המגורים הבטוחים אל עבר קריית המלאכה, בית הקברות המוסלמי שייח מורד, חצרות הכנסייה הרוסית ויער ההסתדרות (פארק החורשות בהווה) עד חורבות אבו כביר בואך יפו, – באזורים שיד התכנון עוד לא נגעה בהם".

ובנימה אישית, נוף ילדותו של בלומנקרנץ היה גם נוף ילדותי שלי אך מוקדם יותר בשנות ה-60 וה-70, אותם אתרים, אותן דמויות, אותן חוויות, אותם שיטוטים, בין שכונת שפירא לקריית שלום, בין יער ההסתדרות לכנסייה הרוסית המשיקה אליו, הסברס אותם נהגנו לקטוף, העצים עליהם טיפסנו ועוד ועוד…

תודה על טקסט התערוכה