התערוכה "אוצר אבוד" של הצייר עפר שומרון מאגדת תפיסות שונות ביניהן תפיסת הזמן, מכלול נושאים בהם דמות האדם תופסת מקום מרכזי, דימויי ציפורים, בעלי-חיים וחפצים. נופים שיש בהם מן ההתבוננות, ותרגום חופשי של כך של שומרון. הדימויים שלו מורכבים מהתבוננות ממשית במציאות במקביל לשאילה ולהשראה מדימויים בנשיונל גיאוגרפיק. הוא מסרב להתמסר ומשוחרר ממסורות. "הוא במובנים רבים משוחרר מחובות ומאסכולות ומתרחש בתוך שדה פרוע יותר ומפתיע." (יאיר ברק, ציטוט מהטקסט)
בשיחה עמו מספר שומרון על דרכו בעולם האמנות. אל האמנות הגיע מתחום אחר, והיה זה התת-מודע שעלה והביא למהפך בעשייה שלו ומעבר ליצירה בגיל מבוגר. אין הוא בוגר מוסד אקדמי לאמנות; החניכה שלו היא בכיתות אמן בסטודיות של אמניות ואמנים ביניהם אסד עזי, גליה אורי, גיא אביטל ומריק לכנר שיעץ. במפגש סיפר על כך שכל אחד מהמורים "פתח לו דרך".
בתערוכה מוצג גוף עבודות נרחב. עבודות בגדלים שונים (קטנים או גדולים בממדיהם) מן השנתיים האחרונות. מנעד עבודות שבין סגנונות שונים (מופשט, פיגורטיבי ופיגורטיבי למחצה), דימויים שונים וצבעוניות שלעתים הינה עזה ונוטה להיות חמה ולעתים קרה ומצויה ב"איזור' פלטת האפורים… חלק מהעבודות עמוסות בדימויים. לעתים הן מצוירות באורח שהינו מהיר; חלקן עשויות במשיכות מכחול נינוחות לכאורה, ויש והצבעוניות חומרית מאוד ונוטה לאקספרסיביות.
בין הדימויים ניתן לראות דיוקן קבוצתי של חבורת דייגים שחזרו מהדיג, כלוב דיג, עץ ועליו קן ציפורים, דמויות בודדות המצויות בחללים ביתיים. הקיום לדידו מציין שומרון, בא לידי ביטוי באדם, גם אם אינו מופיע ביצירה. באשר לחפצים, באלה חלה ומתודת ההַזָּרָה;[1] בחפצים הנראים לנו הצופים כמוכרים, אך יש בהם מן הזרות. שומרון מספר ששאל את הדימויים ממגזין הנשיונל גיאוגרפיק. מסעדה הומה אדם, ובאחד הציורים, איים בנויים מקש בפרו ובכל אי גרה משפחה, וסירה המופיעה למעלה מימין.
התצלומים המלווים מאמרים במגזין זה משמשים לו השראה; בין אם אלה צילומי נוף, אתרים אקזוטיים, ובין אם אלה בעלי חיים, ציפורים ועוד. יש והוא שואל "חלקיקי" דימויים ומעביר אל הבד.
שם התערוכה: באשר לכך מספר שומרון שהתכוון לתערוכה שעניינה "עומס", אך יאיר ברק אמר לו שחלק מהציורים אינם מתאימים לכך; ואזי הוחלט שהכותרת "אוצר אבוד" של אחד הציורים, תופיע כשמה של התערוכה.
העבודות נוטות לאקלקטיות. יאיר ברק מציין: "האקלקטיות אינה מקרית – היא תוצאה של חיפוש מתמשך, מעין מסע אל תוך הציור וייתכן שגם אל תוך הנפש. היא הדרך אל אוצר אבוד".
בנוסף עולה בתערוכה סוגיית "הזמן". שומרון מנסה לתפוס ולעתים לעצור את הרגע בר-החלוף במכחוליו, את העקבות שמותיר הזמן החולף. ואותם רגעים יומיומיים, הנראים כסתמיים, ומנסה להעניק להם משמעות. כפי שאנרי ברגסון (Henri Bergson, 1859-1941) ציין בכתביו, שהחלל הוא לא רק מה שאנו רואים עכשיו אלא סך כל זיכרונותיו של אותו ה"חלל" לאורך ציר הזמן.[2]
המציאות בציורים אלה "נסדקת" בעדינות – בפרופורציות, בצבע, במבטים חסרים – ויוצרת תחושה של זמן אחר, של רגע שקפא לפני או אחרי התרחשות בלתי נראית. כאן עולה לדידי האזכור לדבריו של ז'ורז' פֶּרֶק (Georges Perec 1936-1982) : "המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף, הוא אף פעם לא שלי. הוא לא ניתן לי אף פעם. אני חייב לכבוש אותו".[3] לצד אלה מופיעות עבודות המצויות על גבול ההפשטה, שבהן הסיפור הברור לכאורה נזנח לטובת המחווה הציורית, שכבות הצבע והמתח בין אור וחומר והחוויה שעולה לנגד עיני הצופה הינה גופנית וישירה יותר.
ברק מציין את קיומו של ההומור בעבודותיו של שומרון: "הוא צץ בפרטים קטנים, בקומפוזיציות כמעט מגוחכות, בבחירות צבע לא צפויות. בפרופורציות או פרספקטיבה שגויה. אך זהו הומור מריר, כזה שאינו מפיג את המתח אלא מדגיש אותו. מתחת לפני השטח מרחפת תחושת אסון – לא כאירוע דרמטי חד־פעמי, אלא כמצב מתמשך, כידיעה שקטה שמשהו יסודי יצא מאיזון. הציורים מתקיימים במרחב שבין קלילות לצל כבד, בין משחק לצביטה". (ציטוט מהטקסט)
ולסיום, העבודות גדולות כקטנות עומדות בפני עצמן, אך גם מנהלות דיאלוג, בהתבוננות ובהקשרים הנוצרים ביניהן, ובהצעה של התערוכה למבט שיש בו מן החיפוש אחר משמעות. וכפי שכותב ברק: "אוצר אבוד' אינה מבקשת להצביע על האוצר או להשיבו, אלא להישאר בתוך פעולת החיפוש – פעולה ציורית, רגשית וקיומית, שבה האובדן עצמו הופך למקור של משמעות."
זיוה קורט
תודה על הטקסט
[1] הַזָּרָה הצגת תופעה ידועה ומוכרת באור חדש.
[2] Suzanne Guerlac, Thinking in time: an introduction to Heri Bergson, Cornell University Press, 2006, p.6
[3] ז'ורז' פרק, חלל וכו', מבחר מרחבים, תרגום: דן דאור, אוולין עמר, הוצאת בבל, 1998, עמ' 12.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 