טסי כהן-פפר "כמו פרווה עשויה נוצה אחת"

שי אזולאי "הקיבוץ הקדוש"

שירלי בר-אמוץ "אני נולדתי מהאבן"

אוצרת: רחל ששפורטה

במפגש עמה מציינת רחל סספורטה התערוכה "זנב לא שוכח" עוסקת בגעגוע וכאב, אף שעם הרבה הומור וצבע.

שם התערוכה הוא כשם האלבום המוסיקלי לילדים משנת 1997. מילים: דן תורן ומאיר גולדברג. זנבות של הנפש שלא ניתן לברוח מהם. דימויים שהאמנים יוצרים, שהם בעצם בבואה של פרחי הנפש.

שלושת האמנים המשתתפים בתערוכה זו בונים עולם המאוכלס ביצורים העולים מנבכי הנפש – חיות היברידיות, דמויות אדם מומצאות ומפלצות. יצורים אלה נושאים עמם מטענים של זיכרונות, מנעד נרחב של חוויות נפשיות, ויש בהם מן ההזמנה של הצופה למסע תודעתי אחר – אינטואיטיבי, דמיוני ורוחני.

הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג (1961-1875), טען כי מעבר למודע והלא־מודע האישי, הנוצר מתוך חוויות חייו של האדם, קיים גם רובד נוסף שהוא לא־מודע קולקטיבי. זהו רובד המשותף לכל בני האדם, ובו פועלים ארכיטיפים, המופיעים בחלומות ובחזיונות, ומאפשרים לחוויות נפשיות לקבל גוף וצורה.

שי אזולאי מצייר ציורים פנטסטיים צבעוניים ושמחים בהשראת ארון הספרים היהודי. ציוריו מתכתבים עם המיתוסים המקראיים, ובייחוד מתוך סיפוריו ומשנתו של רבי נחמן מברסלב (1810-1772). דמויותיו נעות בין היומיומי למיתי וטעונות בזיכרון קולקטיבי עתיק. לדוגמא, הפלומט (משאבת המים)- מתוך סיפור של רבי נחמן על מישהו שרצו להראות לו מה זה יצר הרע.

באחת מהיצירות מתואר יוסף פותר החלומות בתיאטרליות ובצבעים עזים, כמעין ג'יני היוצא מתוך כד מעוטר, מרחף ואוחז נר בידו. הסטודיו של האמן הופך לתפאורה: וילון תיאטרון אדום ברקע, דימויים מן הסטודיו וציורי קיר, שכמותם מוצבים גם בתערוכה, לצד מוטיבים מצריים ודימויי צמחים. הסיפור המקראי מתגלם כאן כזיכרון חי, הפועל בתוך חלל הסטודיו. 

טסי כהן־פפר יוצרת חיות היברידיות אגדיות פרוותיות, הנשענות על זיכרונות ילדות ועל חוויה חושית של חומר, מגע וטקסטורה. היצורים שהיא יוצרת משמרים עולם פנימי רך ופגיע, שיש בו חום, געגוע והומור, ומנגד מעט מן האימה… כהן-פפר  נשענת על שתי תרבויות – ישראלית ומנגד דרום אמריקה – פגניות, שמאניות, טקסטורות, תנועה רבה.

בתערוכה מוצגים אסמבלז'ים מאין ספור חומרים. יש כאן זנבות, צמידים, פנינים, כפפות. עבדו שעות על ההצבה. מעין גן חיות "מדומיין". החומרים כולם מלאכותיים. היא לא מתכננת. וכשתופרת לא מודדת מרחק. לא רוצה שיהיה מדויק. "זה קצת כמו לצייר ולא לשרטט; לכל דבר יש משמעות": כדור ספוג שמצופה, כלובי ציפורים ואהילים…

שירלי בר־אמוץ באה מתחום הצורפות העכשווית. היא יוצרת מפלצות בדמות ציפורים היברידיות, שמקורן בפחדים ילדותיים הנקשרים בזיכרונות הלינה המשותפת בקיבוץ.

בר-אמוץ מספרת על הקשר על הסבתות שגילתה, וההתכתבות עמן, ועושה הקשרים לתרבות הפוליטית בארץ.

כל פעם שנגשת לעבודה אומרת לעצמה "אעשה משהו יפה" ואז יוצאת מפלצת.  "הרצון החופשי והרצון שלא נשכח" – כמו שאומרת סספורטה, "זה כמו זנב שלא נשכח".

התערוכה מציעה אפשרות למפגש עם "יצורים בתוכנו" כדרך לגעת במורכבותן של חוויות נפשיות, מבקשת לאפשר מרחב של נשימה ושל חסד, שיש בו גם כאב ועצב אבל גם הומור וגעגוע. 

האמנים יוצרים דמויות מוזרות, היברידיות, מפלצות ועוד. פרץ של ילדותיות, אך יש מחוזות ילדות, געגועים ופחדים. התערוכה חורגת מעולם רציונלי ופונה לעולם הרגשות, וכך צריך לשפוט אותה אך לא בכלים של הגיון.

כל אמן/ית נושא סיפור. וסספורטה מציינת שחשובים לה החיבורים בין האמנים, בעבודות יש ניגודיות שמחה מול ספקות ועצבות, ילדותיות ומנגד געגוע חזק.

תודה, שבוע טוב וחג שבועות טוב ושמח