דוקומנטה 14 ביטלה את המיצג 'אושוויץ על החוף'

 

download
Franco “Bifo” Berardi. Image via Vimeo

דוקומנטה 14 ביטלה את המיצג אודות משבר ההגירה האירופאי משל הסופר האיטלקי ואקטיביסט המדיה פרנקו "ביפו" בררדי. המיצג, בכותרת "אושוויץ על החוף", התקבל בביקורת עזה ובזעם בקהילה היהודית בגרמניה בפרט בשל ההתייחסות לשואה, וההשוואה בין סוגיית ההגירה הבלתי חוקית מהמזרח התיכון ומאפריקה לאירופה לבין זוועות אושוויץ. בדברי ההסבר למיצג נאמר כי "האירופאים בונים מחנות ריכוז על אדמות אירופה, ומניחים לראשי טורקיה, מצרים ולוב לבצע עבורם את 'העבודה המלוכלכת' על חופי הים התיכון, המקום שבו מלח הים החליף את גז ציקלון בי".

בהצהרה שפורסמה באתר דוקומנטה 14, אוצר התוכניות הציבוריות פול ב. פרסיאדו כתב, "בתגובה לתלונות הזועמות והתגובות המבזות במהלך השבוע האחרון, החלטנו לבטל את המיצג של פרנקו "ביפו" בררדי. אנו מכבדים את אלה שעשויים לחוש נפגעים מכותרת הפואמה של בררדי,. איננו רוצים להוסיף כאב לצערם ".

עם זאת פרסיאדו ציין במכתבו, שבמקום המיצג המתוכנן, תערך הקראה של הפואמה של בררדי שהשרתה השראה על העבודה המקורית ויתקיים דיון באשר למשבר ההגירה באירופה. האירוע החדש יקרא Shame on Us: A Reading and Discussion.

 

Neuendorf, H.(2017, August 22). Re: Documenta 14 Cancels 'Auschwitz on the Beach' Performance Amid Intense Criticism. Retrieved from https://news.artnet.com/art-world/documenta-performance-outrage-1058285

 

"להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו" איי וויווי אולי, אולי לא, תערוכה במוזיאון ישראל

AI Weiwei © Ai Weiwei Studio
AI Weiwei © Ai Weiwei Studio

אתמול האחד ביוני נפתחה התערוכה" איי וויויי  אולי , אולי לא" במוזיאון ישראל, ירושלים. בתערוכה מוצגים מיצבים מונומנטליים בצד עבודות קטנות במחווה למלאכות היד המסורתיות בסין ועבודות 'רדי מייד'. העבודות מייצגות מספר עשורים בעשייתו של האמן ועוסקות צנזורה, הגירה, עבר והווה בסין, מחיקת המסורת בשל הפתוח המואץ, תנאי עבודה וייצור.

איי יליד 18 במאי 1957, בייג'ין, סין, אקטיביסט פוליטי ותרבותי פעיל במדיומים רבים – פסול, מיצב, קולנוע, ארכיטקטורה.

אביו Ai Qing היה משורר סיני שהוקע והואשם בזמן שלטונו של מאו, וב-1958 המשפחה כולה נשלחה למחנה עבודה ב-Xinjiang. אי ווי ווי היה אז בן שנה וחי ב-Shihezi כ-16 שנה. לאחר מות מאו המשפחה חזרה לבייג'ין. בהיותו בן שנה הוגלה עם משפחתו למחנה עבודה לשם "חינוך מחדש", בשל דעותיו של אביו. ב-1976, כאשר איי היה בן 18, זוכתה משפחתו והורשתה לחזור לבייג'ינג.. בין השנים 1981-93 חי בארה"ב ובעיקר בניו-יורק.

איי ידוע כמתנגד פוליטי למשטר בסין. מראשית דרכו האמנותית ביקר את עמדות הממשל הסיני באשר לדמוקרטיה וזכויות אדם, ושילם בשל כך מחיר כבד. הוא הואשם בניאוץ השלטון בין היתר בשל העבודה המגיבה לרעידת האדמה שהיתה ב-Sichuan, 2008. ב-2011, נעצר בנמל התעופה של בייג'ין, ונאסר על ידי הרשויות בסין ללא משפט למשך כ-81 יום בשל מה שהשלטון הסיני כינה "פשעים כלכליים". הוא הוכה קשות  בידי שוטרים, והבלוג שלו נסגר.

באוקטובר 2011 מגזין Art Review הכריז עליו כאחד ממאה אישים משפיעים, החלטה שהתקבלה בביקורת מצד הממשל הסיני.  איי נשוי לאמנית Lu Qing. כיום הוא פועל בברלין, אך מגיע לעתים לסין. איי חבר לצמד האדריכלים מורון הרצוג בהקמת "קן הציפור" האצטדיון הלאומי בבייג'ין לרגל המשחקים האולימפיים 2008.

חזרה על אובייקטים נפוצה במיצבים של איי. את פני המבקרים בתערוכה במוזיאון ישראל מקדם מיצב גרעיני החמנייה אשר הוצג באולם הטורבינות של טייט מודרן בלונדון בעבר. 23 טונות של גרעיני חמנייה עשויים מחרסינה פוזרו על רצפתה של גלריה רחבת ידיים במוזיאון ישראל; איי נעזר בעבודותיו בבעלי מלאכה סיניים המתמחים בטכניקות סיניות מסורתיות. גרעיני החרסינה (חומר שהומצא במאה ה-14 בסין) נצבעו ידנית, על ידי 1,600 אומנים באנלוגיה לביטוי Made in China.

unnamed.jpg

העבודה "קיפה מורכבת מ-6,000 חלקי עץ שלוקטו על ידי איי מחורבותיהם של מקדשים עתיקים בסין  שהשלטון הקומוניסטי הרס לשם פיתוח תשתיות. אומן נגרות סינית, שהגיע במיוחד לתערוכה  במוזיאון ישראל, חיבר ושילב את פיסות העץ לפאזל גדול מחובר ללא מסמרים או דבק, מלאכת נגרות אופיינית לסין.

IMG_20170601_210856.jpg

שני עצי ברזל, שכל אחד מהם מתנשא לגובה של שבעה מטרים ושוקל 14 טון, "ניטעו" בגן האמנות של המוזיאון. שטיח המחקה באופן מדויק, אחד לאחד, 969 אריחי שיש מרצפת הגלריה לאמנות במינכן שנחנכה על ידי הנאצים – באורך 35 מטרים ובמשקל של שני טונות – נפרש באולם התערוכות המתחלפות, ניתן להלך עליו יחפים.

IMG_20170601_211625.jpg

IMG_20170601_211850

בתערוכה כאמור עבודות קטנות ועדינות המאזכרות מלאכות יד מסורתיות וגם מספר מחווה לדושאן בעבודת המזוודה. העבודות מרהיבות ומרגשות, ומבעד לפתיינות שבהן מובעת התביעה מכל אדם ואדם לפתח את חוש הביקורת, להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו.

IMG_20170601_212417.jpg

IMG_20170601_212033.jpg

במסגרת הקרנת הסרט " איוויווי – ללא מורא, ללא משוא פנים" בפסטיבל 'אפוס', פברואר 2012, התראיינתי ללונדון את קירשנבאום באשר לאיי האמן והאקטיביסט והאמנות הפוליטית שלו

"Viva Arte Viva" הביאנלה ה-57, של וונציה

08BIENNALEJP3-master768MWKEMVHQCB45401

ונציה של הרנסנס היא מהות מנטאלית, מסחר פורח, טובין, מסלולי מסחר – צפון אירופה, קונסטנטינופול והמזרח. זוהי עיר אפיקורסית בה טופח מודל של יציבות בצד טירניות של האריסטוקרטיה המקומית. זוהי עירם של ג'יובני בליני, ג'ורג'ונה וטיציאן, פאולו ורונזה ויקופו טינטורטו,  וזו העיר שהשכילה לשלב מערב ומזרח, מני קדם ועד היום. בעיר זו בה רוחשת בעשורים האחרונים סצנה פעילה של אמנות עכשווית, עיר של צבע וריצוד האור על המים, מתקיימת הביאנלה מס' 57.

בעוד שהביאנלה של ונציה באוצרותו הראשית של Okwui Enweazor נתפסה לעתים כמעין מניפסטו פוליטי, עם התייחסויות ל"דאס קפיטל" של מרקס, ויצירות שעסקו בשינויי אקלים, קולוניאליזם ומשבר הפליטים באזור הים התיכון.ל- Christine Macel, האוצרת של הביאנלה בשנה זו, חזון אחר: לשים אמנים ופרקטיקה אמנותית במרכז.

עבור הגברת Macel, האוצרת הראשית של מרכז פומפידו בפריז, הביאנלה ה-57, שנפתחת היום ה-13 במאי, עוסקת  במעמד האמנות ובמצבם של אמנים/יות.. האוצרת מסרה שזוהי "ביאנלה שתוכננה עם אמנים, על ידי אמנים ועבור אמנים".

אך בזמנים מעין אלה – לאחר "הברקזיט" ובחירתו של הנשיא דונלד טראמפ, עליית הפופוליזם והחזרה במלוא העוצמה לנציונליזם באירופה ומעבר לה – האם אוצרת ביאנלה יכולה להרשות לעצמה להתנער מפוליטיקות ולהתמקד באמנות למען אמנות?

לכשנשאלה, השיבה האוצרת שבהחלט, שאכן זו הדרך שבה היא מאמינה שעל אמנות לפעול. "אני מאוד מעוניינת בפוליטיקה, אך לא כל האמנות צריכה להיות אודות פוליטיקה. זהו ממד אחד בלבד".

"עבורי" אמרה, "אמנות קשורה לכל תחומי החיים. אנשים חושבים שאמנות תציל את העולם", המשיכה. "איני חושבת שאמנות תציל את העולם, אך היא הצילה הרבה ממנו".

גב' מסל, הינה כנראה האישה החשובה ביותר שעליה לא שמענו בעולם האמנות האירופאי. מאז 2000, היא סייעה ברכישת אמנות עכשווית עבור מרכז פומפידו. היא האוצרת הרביעית במספר בהיסטוריה בת 122 השנים של הביאנלה, אירוע יוקרתי ומוערך ביותר, אשר ב-2015 משך 500,000 מבקרים.

האוצרת העניקה לביאנלה את הכותרת "Viva Arte Viva", והתערוכה משתרעת מהפביליון האיטלקי לשעבר דרך הארסנלה, חלל רחב ידיים שבו בנו בעבר ספינות, ולא הגנים שמסביב. בתערוכה השנה משתתפות 86 מדינות; האוצרים נבחרים על ידי כל המדינה המציגה.

"Viva Arte Viva", מתחילה עם השאלה המתודולוגית: מה זה אומר להיות כיום אמן? מוצגים 120 אמנים, מתוכם 103 משתתפים בביאנלה לראשונה. גב' מסל בחרה להעניק את פרס האריה המוזהב של הביאנלה על הישג מתמשך לאמנית המיצג הפמיניסטית קרולי שינמן Carolee Schneemann, שעבודתה – כולל הווידאו הבקחנלי שלה, 1964 – "Meat Joy"- מתח את הגבולות בין ריקוד ואמנות חזותית. "רצוי לכבד מישהי ששינתה את ההגדרה של אמן/ית.

רוברט סטור, אוצר ומנהל ביה"ס לאמנות בייל ששימש כאוצר הביאנלה של ונציה, 2007 אמר: "אחד מהאתגרים בתפקיד זה, היה להציב את הטון בלא שתהיה בהכרח תמה".

הפביליונים הלאומיים מעוררים שיח באשר לרעיון היותם כאלה. מרק ברדפורד שמייצג את הפביליון של ארה"ב מעלה שאלה איך לייצג מדינה שהוא חש שאינה מייצגת אותו יותר.

כמו כל האוצרים בעבר של הביאנלה, גב' מסל עבדה בזמן ותקצוב מוגבל. התקציב לתערוכה שלה הוא 13 מיליון יורו (כ-14.2$ מיליון), שממנו היא סייעה לאסוף 10%.

גב' מסל שימשה כאוצרת של הפביליון הצרפתי בביאנלה ונציה 2013, אז בחרה באמן לא צרפתי: האמן יליד אלבניה, תושב ברלין אנרי סאלה, ועבודת הווידאו שלו "Ravel Ravel Unravel" בה שני פסנתרנים ניגנו את "Piano Concerto for the Left Hand" של רוול, שהמלחין יצר עבור מוזיקאי שאיבד את ידו במלחמת העולם הראשונה.

יצירה זו הינה פתח המספר לנו על טעמה של האוצרת ועל החשיבה – הפילוסופית, פואטית ואסתטית שלה, עם הדגש מעודן באשר לפוליטיקה ביצירה שעוסקת בעויינות בזמן המלחמה בין צרפת  וגרמניה. (לאנרי סאלה יש עבודה גם ב- "Viva Arte Viva").

כריסטיאן מסל ארגנה את  "Viva Arte Viva", במסגרת של תשע סקציות,  שהיא מכנה פביליונים.

 

Donadio, R.(2017, May 7). Re: A Venice Biennale About Art, With the Politics Muted. Retrieved from https://www.nytimes.com/2017/05/07/arts/design/a-venice-biennale-about-art-with-the-politics-muted.html?_r=0

מהפכה: אמנות רוסית 1917-1932, תערוכה באקדמיה המלכותית, לונדון

הדימוי של לנין רווח באמנות הרוסית. ב-1930, שש שנים לאחר מותו, לנין תואר בפורטרט בעל עוצמה אינטלקטואלית, עובד על כתביו (הכיסא ממול מסמל ריק, כאילו מזמין את האיש שאינו לחבור לשיח).

3507.jpg

The Bolshevik, 1920 by Boris Mikailovich Kustodiev. Photograph: © State Tretyakov Gallery, Moscow

לנין הוצג בפסל עצום בברונזה, התכווץ לדמות קטנטנה, הפך לבד מופשט. הוא הופיע על צלחות אוכל, צעיף לראש או ואזה מפורצלן. לנין, אשר מת בגיל 53, מופיע בקלוז אפ מונומנטלי בארון קבורה אדום פתוח. החולפים ליד הארון הוקטנו בממדיהם בהשוואה לגדלות הדימוי.

המנהיג, מת או חי, מופיע במדיומים ובגדלים שונים.

זה אמור גם לגבי סטלין וטרוצקי, אף שהאחרון נוכח פחות במאגר הדימויים העצום של התערוכה באקדמיה המלכותית- מהפכה: אמנות רוסית 1917-1932 (פניו נחתכו ממעטה הראש). ברם,  אין זו תצוגה של תעמולה קומוניסטית. מה שהופך תערוכה זו לחשובה בהיבטים שונים, ואף חשיבות היסטורית הינו שיש כאן ייצוג של כל סוגי האמנות מתקופה זו. לא רק תוצרים סובייטים – אוטופיות סוציאליסטיות ריאליסטיות, המנונים למכניזציה וסרטים על איכרים הממתינים אסירי תודה להגעת רכבת הקיטור הראשונה, אלא אמנות של האוונגרד גם כן. זו הפעם הראשונה שאנו יכולים לראות את האמנות של המהפכה כולה.

לאחר שהבולשביקים עלו לשלטון באוקטובר 1917, הקבוצה החברתית  שנתפסה כמהפכנית ביותר ברוחה היתה זו של אמנים, מלחינים וסופרים. והשאיפות שלהם – די אפשרי שלראשונה בהיסטוריה – היו בהלימה עם אלה של שליטי המדינה. אלה ואלה האמינו שלאמנות יש מטרה מעבר למהותה כאמנות, ושזה יכול לעזור ליצור מחדש אומה, מפוסטרים וציורי קיר למדים של פועלי בתי החרושת  ואף ספלי טרוצקי מעודנים.

זה היה עולם חדש שבו הכול היה אפשרי – באמנות כבחיים. Spectrum: Flight of Forms של איוון פוני שלחה אותיות קיריליות דרך הצבע הכחול כמו יונים ששוחררו. המאוזוליאום של Alexei Shchusev ללנין הינו היבריד של פירמידה, גיאומטריה סופרמטיסטית ולינאריות קונרדית. Konstantin Yuon תיאר פלנטות  על מישור התמונה המתפשטות לקרני אור צבעוני, כמו הרצועות הריוניסטיות (ייצוג קרני אור)  של הצייר בעל החזון Mikhail Matiushin.8664

New Planet, 1921 by Konstantin Yuon. Photograph: © State Tretyakov Gallery, Moscow/DACS 2017

מעניין לראות עד כמה מהר התפשטו רעיונות חדשים אלה באירופה אף לפני 1917: פיקסו המציא את הקוביזם; קזימיר מלביץ אימץ זאת במוסקבה מס' דקות מאוחר יותר. Aristarkh Lentulov Lentulov and Boris Grigoriev תיארו מנהיגים בולשביקים בדומה לסזאן. יש כיפות בצל פוסט אימפרסיוניסטיות, סמוברים פוטוריסטים והתנסויות בחלל ובקולנוע וצילום. מעל לכל, יש מהפכה גדולה באמנות הרוסית: מהציורים המופשטים הראשונים של קנדינסקי ועד למכונות העפות של טטלין ועד לעיצובי הטקסטיל הקונסטרוקטיביסטיים של ליונוב פופובה. במקום מכובד ישנה הגלריה של מלביץ שבה ה-Supermatist Construction of Colours הנפלאה שלו בולטת בטורקיז, ורוד וצהוב בוהק על לוח לבן. "ריבוע שחור" צף על רקע הריבוע הלבן, באנטיתזה דינמית ביותר לציור פיגורטיבי. ובהאמינם שהדרך היחידה לשרת את העם היתה דרך השפה הבינלאומית של המופשט, פופובה ורודשנקו דחו כל רמז לסימבוליזם, ומלאו את העולם בקונסטרוקטיביזם הגיאומטרי שלהם ומורשת העיגולים הקונצטרים.

ואיך צויר האיכר שלאחר המהפכה? בסרטים, הוא היה גיבור שעורו נצרב בשמש הסובייטית, צועד ושר בשמחה לאחר יום עבודה בשדות או מביע את פליאתו למראה מכונת חליבה חדשה. אך בציורים הוא יכול להיות הכול, מחייל משוחרר עם שלג על מגפיו ועד למערך של מרובעים.  "ריבוע אדום" של מלביץ מקבל ממשות אנושית באמצעות הכותרת שלו: Painterly Realism of a Peasant Woman in Two Dimensions. לא קשה להבחין בכוח החיים המצוי בצורה נעה קדימה זו. נשים עובדות יחפות רגליים סוחבות ומרימות צרורות כבדים, ומחבצות בציוריו הפוטוריסטים של Alexander Deineka, מוקפות במכונות, ונראות כרובוטים למחצה. Isaak Brodsky מציג עובד, כפועלים עזי כוח, חשוף למחצה על פיגום כנגד שמי הלילה – מעין מיכאלאנג'לו רוסי.3664

Suprematist Construction of Colours, 1928-29 by Kazimir Malevich. Photograph: © 2017, State Russian Museum, St Petersburg

אך כשהוא חוזר הביתה, מה הוא יאכל? תפנים ליד מציג ילד עומד ליד שולחן נקי פרט לקרום לחם. זהו אספקט מעניין בתערוכה עצומה זו באוצרות משותפת של Ann Dumas מהאקדמיה המלכותית עם שני פרופסורים לאמנות רוסית ממכון קורטו Courtauld Institute. ניתן להסתכל על רקונסטרוקציה בגודל מהחיים של העיצוב של אל ליסיצקי לדירת הקפסולה של עובד, ומשם לפנות לאימז' של חיים ממשיים במוסקה – ביתם של וטרנים מהצבא האדום.

ליסיצקי עצמו מתואר בצילום נפלא. רודשנקו מצלם את רעו מייאקובסקי, מאן ריי מצלם את אייזנשטיין, עונה לשיחת טלפון דחופה, ו-Meyerhold, במאי התיאטרון הגדול, מופיע בסקיצה היפריאליסטית, ציור בצבעי מים גרפי ובקלוזאפ.

איש מעמד הפועלים מופיע בצורות שונות. "הבולשביק" של Boris Kustodiev מציג ענק נושא דגל אדום צועד מעל העיר המושלגת. ההמונים המלווים את לנין, או צועדים לחופש, הינם כתם חסר פנים. תערוכה זו מציגה בצד דימויי התעמולה, קלוז אפ פתאומי של רוסים חיים: כפריים המעמידים תחנת טלגרף, איכר חוזר הלום קרב מהחזית, שני פילוסופים הולכים דרך יער.4638

Alexander Deineka’s Textile Workers, 1927. Photograph: © State Russian Museum, St Petersburg/DACS

2938

Nikolai Demkov’s Kerchief with portrait of Lenin in the centre and Trotsky’s corner portrait cut out, 1924. Photograph: © Burilin Ivanovo Museum of Local History, Ivanovo

Revolution: Russian Art 1917-1932, The Royal Academy, London until 17 April

Cumming, L.(2017, February 12). Re: Revolution: Russian Art 1917-1932 review- when anything was possible. Royal Academy, London. Retrieved from https://www.theguardian.com/artanddesign/2017/feb/12/revolution-russian-art-1917-1932-review

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ואן ברוגן, "ליפסטיק", 1974, אוניברסיטת ייל  

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%941lipstick

http://oldenburgvanbruggen.com/largescaleprojects/lipstick.htm

"ליפסטיק" מתעצב בתודעה שלנו כמיצב בעל קונוטציות פאליות. השילוב בין שפתון אדום ורדרד שיש בו מן הפתיינות לבין הטנק המשמש כמעמד, מאזכר משמעויות של גבריות  ומלחמה, המצויים בעבודה זו.

הרעיון המקורי להזמנת קלאס אולדנבורג ליצור מונומנט ספציפי עבור אוניברסיטת ייל היה פרי רוחו של Stuart Wrede ב-1968, אז סטודנט בוגר במחלקה לארכיטקטורה בייל. ההשראה להצעה זו היתה הצהרה של הרברט מרקוזה, המנטור הפילוסופי של "השמאל החדש". בראיון ביוני 1968 בקמברידג' מרקוזה ציין ש"אם המונומנטים הנראים בלתי ניתנים לביצוע של אולדנבורג היו קורמים עור וגידים, אזי יש כאן מהפכה. אם יהיה מצב שבו בקצה פרק אווניו יהיה בר גלידה עצום עם המון הומור ובאמצע הטיימס סקוור תהיה בננה עצומה, אוכל לומר – ואני חושב שבביטחון גמור – שחברה זו תגיע לקיצה. שכן אזי האנשים לא יוכלו לקחת דברים ברצינות: לא את הנשיא שלהם, לא את הקבינט, ולא את הרשויות המבצעות. ישנו אופן שבו סוג כזה של סטירה, של הומור אכן יכול להרוג. אני חושב שזה יהיה אחד מהאמצעים נטולי האלימות להשגת שינוי קיצוני…"

Wrede מונע ע"י הערה נבואית זו, הציג רעיון זה לשאר חבריו הסטודנטים בביה"ס לארכיטקטורה. עוד קודם לכן, מבקריו של אולדנבורג הדגישו את האופי המהפכני ליטראלי של ליפסטיק כסמל מלחמתי של רגשות מחאה כנגד המלחמה אך בהקשר לאחד התומכים הראשונים בפרויקט, "ליפסטיק בבירור לא היה הזמנה פוליטית; לכוונות שלנו לא היה כמעט דבר ישירות למלחמה או לסימבוליזם צבאי, אף שנושא המלחמה היה במחשבתו של כל אחד בזמן זה. רוח העבודה, התוצאות שלה, נוצרו ע"י מלחמת וייטנאם; אך העובדות שהביאו להתחלת העבודה לא היו כאלה. זו היתה מעל הכול מתנה ישירה נטולת כל פרודיה או הדגשים פוליטיים, הזדמנות נפלאה עבור ייל לקבל עבודה יוצאת דופן זו".

"הליפסטיק" אם כך, כוון לאתגר את ייל ואת הפוליטיקות שלה בנושאים ספציפיים. השם הרשמי של הColossal Keepsake Corporation הוענק ע"י אולדנבורג עצמו בקבוצה, ששילמה לאמן עבור החומרים שלו, על זמן העבודה לא ניתן תשלום.

"ב-15 במאי 1969 יום שלישי, בצהרי היום, הפסל הוכן להצבה בכיכר ביינק. התלהבות וההתרגשות פשטה באוניברסיטה, וההנהלה החלה להיות לחוצה. זו היתה ככלות הכול השנה המהפכנית של 1969, והיו אלה הסטודנטים לארכיטקטורה שההנהלה חששה ביותר מהם בזמן זה. ביום האירוע הגיע ואלפי האנשים שקיווינו שיגיעו אכן מלאו את כיכר ביינק לקראת הצהריים. המשטרה נערכה בחזית וודברידג' הול,  ואז הגיעה משאית גדולה עמוסה בסטודנטים לארכיטקטורה, וחלקים לא מחוברים של "שפתון". הסטודנטים קפצו מטה והחלו להוביל את שפתון בהדרכתו של אולדנבורג. הקהל הריע. המעשה הושלם, אך הויניל לא הצליח לעמוד. לא היתה משאבה; זה שקע. הקהל אהב זאת במיוחד".  (וינסטנט שולי, 1989)

הוויניל המשיך לקרוס. לבסוף באביב 1970 אולדנבורג לקח את הפסל ואחסן אותו בבית חרושת ליפינקורט. ב-1972, התמנה מנהל חדש לגלריה שביקש לשקם את הפסל בחומרים עמידים. המיצב החדש הוצב בסתיו 1974. החומר: פלדת קורטן, אלומיניום, יציקת שרף, פולוריתן ואמייל.

קלאס אולדנבורג על היצירה: השימוש הראשון שלי בשפתון כנושא, והפעם הראשונה שזה הוצע כמונומנט ענק היתה בלונדון ב-1966, כשהצעתי זאת כתחליף למזרקת ארוס בכיכר פיקדילי. עם הזמן נראה טבעי להציע אלטרנטיבה מעין זו, שכן מגזינים של אופנה היו מלאים בפרסומות לשפתונים, המדגישות את טבעם הפאלי. להצעה זו, שפתונים בגדלים שונים, חתוכים ממגזינים הושמו כקולאז'ים על גלויות של המקום. ורסיה אחת מציגה קב' של ליפסטיקים שנראו כקליעי רובים,  עם אזכור לקישור הפוטנציאלי בין אמנות ואהבה שהופכת למלחמה – רעיון שחזר שלוש שנים ב"שפתון" עומד על טנק".

 

Casteras, Susan. P, The Lipstick: A Colossal Keepsake Product, 1974

 

 

 

"מעולם לא קראתי לעצמי אמן פוליטי; מישהו קרא לי כך. אני חושב שזהו עלבון, אך אני מקבל זאת"

download

Photo by Genevieve Hanson, courtesy of Jeffrey Deitch Inc. New York

download (3).jpg

Installation view of “Ai Weiwei 2016: Roots and Branches” at Mary Boone Gallery. Photo courtesy of Mary Boone Gallery

AIWW_NOV16_045W-1200x800.jpg 

Cast iron trees set against graphic black and white wallpaper at Lisson Gallery. Photo by Caroline Owens

אלפי פריטי ביגוד, תלויים ממתלים, מוצגים בחלל העיקרי של Deitch Projects בסוהו. הטקסונומיה מאורגנת עם תוויות וממוינת עפ"י קטגוריה וגודל: על אחד מהמתלים תלויים מעילים קטנים, במידות של ילד; באחר, בוקסרים של גברים; ועל מתלה נוסף וסטים, חולצות וסוודרים. בסמוך, על פלטפורמה מורמת, שורות צפופות של נעליים מעצבות ריבוע צר. אם לא שמים לב שחלק מהנעליים חסרות את הנעל התואמת, ניתן היה לחשוב שאלו פריטים בחנות בגדים יד שנייה. למעשה אלה בגדים שהושארו מאחור לאחר הפינוי הכפוי של מחנה הפליטים Idomeni, בגבול של יוון ומקדוניה. זו המהות של "The Laundromat" (המכבסה), התערוכה השאפתנית ביותר מבין ארבעת התערוכות החדשות של אי וויווי שנפתחו בו זמנית בניו יורק בשלהי חודש אוקטובר.

אי וויווי החולק כעת את עתותיו בין ברלין לבין בייג'ינג, הופיע באודיטוריום הצפוף במוזיאון ברוקלין, ועורר את תרעומת הצופים בשל צילום שנעשה מוקדם יותר בשנה זו, המציג אותו שוכב על סלע בחוף היווני של לסבוס. הצילום, באזכור לאימז' של אלאן כורדי, הילד הסורי בן השלוש שהפך לסמל משבר הפליטים הסורי בספטמבר 2015 – שלח חיצי בקורת בחדשות ובמדיה החברתית לאחר שרבים ראו בכך גסות רוח וטיפשות.

"אני אמן, איני נזיר", אמר אי וויווי לקהל, קולו מרעים בתגובה לתגובות הביקורתיות. "אני מעלה שאלה, אני שואל את עצמי שאלות אלה, ואם לא היה אכפת לי, לא הייתי הופך לאמן".

אי וויווי מחויב פוליטית, ונושא הילדים קרוב לליבו (יש לו ילד בן שבע). הביקורת הקשה מאוד שלו כנגד הממשל הסיני התחילה לאחר המשחקים האולימפיים של 2008 והתפשטה באמצעות המדיה החברתית ותערוכות בכל רחבי העולם, ושיאה היה בבידודו והחרמת הדרכון שלו. מאחר ונאלץ להישאר בסין באותה שנה, הוא החל לעבוד עם פליטים שהפכו כעת לעיקר הפרקטיקה שלו. הפרויקט הראשון שלו, לביאנלה ה-56 בוונציה עם קרן Ruya,היה תצוגה של רישומים שנוצרו ע"י פליטים ממחנה Shariya בעירק (הוא עצמו לא יכול היה לבקר במקום, ושלח אסיסטנטים לשם לעבוד עם האנשים).

אי וויווי המשיך לעסוק בנושא (לאי וויווי עבר כילד פליט; משפחתו הוגלתה מבייג'ינג למחנה עבודה מרוחק שכן אביו נתפס כעוין לשלטון) אף לאחר שהדרכון שלו הוחזר לו ב-2015. כשעבר לברלין ביולי, פגש פליטים סוריים והתעמק בסיפורים שלהם.

"The Laundromat" נותן חשיפה גדולה לעבודה שאי וויווי עשה בחודשים האחרונים לחקור, לתעד, ולהתנסות במשבר הפליטים, בעיקר באידומני. בחלל התערוכה, ב-Deitch Projects מוצג סרט שמדגיש את סיפורם של הפליטים, וכן אפשרות לשיתופי פעולה עם ערוץ ה-WeChat של האמן בו הוא חולק עם אחרים מקום מרכזי לאיסוף ממצאים חדשים, אימז'ים, ומאמרים העוסקים במשבר הפליטים.

בתערוכות ב-Mary Boone וב-Lisson הצופים ימצאו את העבודה שאנו מצפים מהפיסול השאפתני, ותמות העוסקות בטבע ובמסורות האומנויות הסינית, עם קטעי ביקורת. ב-Lisson, תשע יציקות ברזל בגודל ניכר של גזעי עץ מוצגות בחלל הקובייה הלבן האוורירי, ומשמרות את המסורת האסיאתית הרוחנית של איסוף קטעי עצים יבשים. אותה מסורת נוכחת בחלל Mary Boone, בחדר המכוסה במוטיבים קלידוסקופים בו מוצב עץ בן 25 רגל. העבודה שעמדה קודם לכן בגנו של אי וויווי בסטודיו שלו בבייג'ינג, מתבססת על פרגמנטים של עצים מתים שנמצאו בדרום סין. כל צורות העץ הללו, שעשויות מחלקים מובחנים רבים, יכולות לסמל את סוגי האתניות השונים שיוצרים את סין המודרנית כיום, או ג'סטה מלאת תקווה לעתיד חזק, מאוחד העולה מהאפר.

הטפט בשחור לבן שמכסה את הקיר המערבי בגלריה ליסון מתחבר יותר למיצב Idomeni. יש בכך אזכור לסגנון של האפריזים היווניים הקדומים והעיצובים על האמפורות, ורצועות חוזרות המתארות סצנות מפורטות של לוחמה ומשבר הפליטים: אנשים במחנות עם סימנים על גדרות בהם כתוב "#safepassage", "no one is illegal", "open the border"; שורות של גברים הצועדים עם רובים; נשים וילדים הנושאים את מטלטליהם בשקים על ראשיהם; סירות צפופות  מפליגות במים הגליים; הליקופטרים מרחפים מעל עיר.

בחלל של מרי בון, החדר העיקרי עטוף בטפט עם אחד מאותם אלמנטים שנמצאים בליסון – זה של זרוע קטועה המושיטה אצבע משולשת. זה משתקף בעבודה המרכזית, מיצב של 40,000 פיות פורצלן מקנקני תה סינים עתיקים, שהופשטו מהפונקציה שלהם ופוזרו בטבעת מושלמת סביב עמוד מרכזי. הג'סטה של האצבע המשולשת אינה חדשה לאמן, שבמשך שנים הציב את סדרות "Study of Perspective"  שלו (1995-2003) שלו באתרים טעונים באופן פוליטי כמו כיכר טיאנאנמן , בניין רייכסטאג, מגדל אייפל והבית הלבן. אי וויווי גם העלה את הג'סטה ל-264,000 עוקבי אינסטגרם שלו, בהפנותו אצבע משולשת לכיוון מגדל טראמפ בדיוק שבוע קודם הבחירות בארה"ב.

עירוב זה של ביקורת ממשלתית וחוסר כבוד הם שהביאו לו את פרסומו כ"אמן בדלן", או אפשר האמן הפוליטי החזק ביותר החי כיום. אך אי אינו כה מרוצה מהכותרת. "מעולם לא קראתי לעצמי אמן פוליטי; מישהו קרא לי כך. אני חושב שזהו עלבון, אך אני מקבל זאת", הוא אמר במוזיאון ברוקלין.  "כל אמנות צריכה להיות פוליטית. אם אינה פוליטית, אין היא אמנות".

 

Lesser, C. (2016, November 8). Re:  Ai Weiwei Returns to New York with Powerful Shows at Deitch Projects, Mary Boon and Lisson. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-ai-weiwei-returns-to-new-york-with-four-powerful-shows