בנות כלאיים, יצורים פלאיים תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת רויטל סילברמן גרין, 21.12.2019-20.6.2020

אנה ים 1
אנה ים

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים", עוסקת בבת הכלאיים כדרך קיום חלופית, המשקפת זהויות מורכבות, נזילות, ומשתנות המופיעות בשיח התרבותי העכשווי בהגות של תיאורטיקניות פמיניסטיות כמו רוזי בריידוטי  (Braidotti), וודונה הארווי (Haraway) Nomadic Subjects; 1994 The Cyborg Manifesto)).

הקיום ההיברידי מייצג את יכולת השיח במספר קולות ושדות בעת ובעונה אחת. בתערוכה מיוצגות בת הכלאיים, המפלצת והאחר בהמחשה לדינמיות ולניעות מנטלית בין שדות שונים.

יצורי כלאיים אגדתיים, אדם, חיה, צמח מופיעים לרוב במיתולוגיה, החל מהקדומות ביותר – האשורית, הבבלית, המצרית ועבור למיתולוגיה היוונית והרומית. אלו האחרונות מופיעות בדימויים של בנות ים, חד קרן (סוס שקרן בראשו) ועוד רבים. בסימבוליזם של שלהי המאה ה-19 ובסוריאליזם וכמובן בסיפורת ובמדיה של ימינו.

את האוטומטון, בובה מכניות ניתן היה למצוא בחדרי פלאות ומוזרויות בין המאות ה-18-15.[1] הסיבורג, צירוף של אדם ומכונה, מייצג עולם נזיל בזהויות המצוי בתפר שבין זכר לבין נקבה, בין החיה לבין האנוש, בין הטבעי למלאכותי. עולם נזיל בזהויות.

לפי הרווי, כולנו הפכנו למפלצות כלאיים אגדתיות, המתוכנתות ובנויות כשילוב של מכונות ואורגניזמים  -כולנו סייבורגים.

סיבורג, מינוח רווח באמנות העכשווית; אמן המדיה והמיצג האוסטרלי סטלארק מחבר בפועל את גופו לסייברספייס, וכך מרחיב ומשדרג את יכולות הגוף ובן האנוש. כשהוא בגלריה חובש משקפי וידאו ואוזניות מבטלות קול, האמן יכול לראות "בעיניים" של מישהו בלונדון, תוך שהוא שומע עם "אוזניו" של מישהו בניו יורק, ובאמצעות ממשק,  ניתן לתכנת תנועה לא רצונית של זרועו הימנית. באופן שכזה נבחנת חוויה של גוף הפועל עם פיזיולוגיה מפוצלת בעת שגופו מחובר לשלושה מקומות שונים, כשצלו המוקרן על הקיר מאחוריו. כך אנו חווים מחזה פאנטום, ויזואלי וכימרי.

stelarc 2 צילום סטיבן אליין

stelarc  צילום סטיבן אליין

הכימרה, מפלצת מהמיתולוגיה היוונית ייצגה מיזוג בין אריה, עז ונחש. בתיאוריה של הארווי היא מטפורה לשילוב בין טכנולוגיה לביולוגיה. הטוטמים הכימריים בעבודותיו של אסף רהט הם יצורי כלאיים שנוצרו בטכניקה של ליפוף ושזירה של חוטים באמצעות הדבקתם בדבק. בדרך כלל אנו מכירים טוטמים כמתנשאים לגובה, בעוד שרהט חותר תחת עמוד הטוטם המסורתי ויוצר טוטמים מעגליים ואופקיים שיש בהם מן השאיפה לתנועה ולשינוי מתמיד, ובתוך כך נוצר בתוכם מתח בין החיבור בין יצור אחד למשנהו לבין השאיפה להתנתק ממנו.

אסף רהט 2 - צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן
אסף רהט 3- צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן

בהתבוננות בתצלומיה של בוריאנה רוסה עולה תחושה של דיסונאנס; שכן מצד אחד מופיעה אישה מזרח אירופאית בלבוש מערבי מוקפד במחוות פנים שיש בהן מן השאלה או ההשתאות; בעוד שהתפאורה, רקע בתים ישנים ומתפוררים, איזכור למדי צבא ולעוני, יוצרת תחושה של מין שאינו במינו. מעין תוצר כלאיים בין תרבויות, בין המשטר הקומוניסטי הישן לתרבות הקפיטליזם.

בוריאנה עבודות נוספות 1
בוריאנה רוסה
בוריאנה עבודות נוספות 2
בוריאנה רוסה

בריידוטי משתמשת במושג הנוודות, ומתייחסת אליו במובן של מסע תודעתי, מנטלי. ולפיה, הסובייקטיביות הנוודית מגלמת מצב תמידי של התהוות. נוודות זו, באה לידי ביטוי בעבודתה של אנה ים ,שנעה ונדה כמו "המשוטט" בין שפות, לאום, תרבות; בין הוויה רוסית לבין זו הישראלית.

גוף הרקדנית מגלם בתרגול מפרך ערכים של דיוק והרמוניה. הרקדניות במיצב של מאירה גרוסינגר אינן בעלות חזות של רקדניות קלסיות עם גוף אידאלי אלא בעלות מראה מחוספס. הן עשויות נייר עיתון, חומר שנזרק לאחר שימוש, פניהן, פני  נשים מבוגרות המאופרות באיפור כבד, שרגליהן מעניקות תחושה שאינן מסוגלות לשאת את גופן. מעין יצור כלאיים בין אידאל היופי למציאות בפועל.

מאירה גרוסינגר - צילום ישראל גרוסינגר
מאירה גרוסינגר – צילום ישראל גרוסינגר

ברישומיה של רועי ויקטוריה חפץ מוצגות נשים טרנסג'נדריות מבוגרות בתסרוקות מהודרות. גם כאן יש מן הניגוד באופן שבו ויקטוריה חפץ חושפת את עורן מלא הקפלים, הקמטים והשומות לבין התסרוקות העשויות בקפידה ומתנשאות אל על. באופן ההצגה שלהן על גיליונות נייר חשופים מובלטת פגיעות הגוף המזדקן. החלק הכתמי, העמום, מעלה שאלות הנוגעות לגבולות הגוף. הדמויות הנשיות, המזכירות דמות כימרית,  ממוקמות בזירה של עודפות שבאה לידי ביטוי בגודלן העצום, הלא אנושי, כדמויות גדולות מהחיים.

רועי ויקטוריה חפץ 2 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג
רועי ויקטוריה חפץ 3 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג

[1] ניתן למצוא אוטומטון גם קודם לכן במאה הראשונה לספירה ולאחר מכן. באוטומטון עסקתי בזמנו במחקר לעבודת הדוקטור שלי על חדרי מוזרויות ופלאות באמנות המודרנית והעכשווית.

תודה לרויטל סילברמן גרין ולמוזיאון חיפה על החומרים.

סולידריות כדרך פעולה, תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת סבטלנה רינגולד, 21.12.2019-20.6.2020

"סולידריות כדרך פעולה", מתוך אשכול התערוכות "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה (עסקתי בתערוכה במלואה בפוסט קודם)

 

IMG_20191219_115055.jpg
אייריס קנסמיל

סולידריות כדרך חיים ניתן למצוא בחברות שונות, בקרב קבוצות וכמובן בקרב נשים העוסקות ומחויבות לשיח ולסדר היום הפמיניסטי. סולידריות דוגמת "אחוות" שאיחדו נזירים בימי הביניים, ברנסנס ולאחר מכן, ואחוות של אמנים, למשל, "האחווה הפרה רפאליטית" מסייעות לתקף רציו ולהניע פעולה במשותף.

ובדומה, גם כל הנוגע לסולידריות פמיניסטית, המאפשרת יכולת פעולה והעלאה של נושאים לסדר היום בשדות ובזירות שונות, שכן כמאמר השיר "יחד…" הרבה יותר קל.

אוצרת התערוכה סבטלנה רינגולד מציינת במפגש עמה שרבות נכתב בנושא הסולידריות הפמיניסטיות, כטריגר שמאפשר לפרט אפשרויות לפעולה, לקידום אג'נדות בשדות שונים וזאת מתוך תחושת שייכות. בשנים האחרונות  סולידריות בשיח הפמיניסטי קוראת לדרישה לשיתוף פעולה בין נשים, להבנה ולתובנה שתחרות הקיימת לכאורה ביניהן משרתת אמצעי שליטה בהם הגבר הוא הנושא את משאבי הכוח.

סולידריות משמעה גם הבנת השוני התרבותי בין פעילות פמיניסטיות בצפון הגלובלי לבין אלו המצויות בדרום הגלובלי (דרום נתפס על פי רוב כחלש יותר); כאן מציינת רינגולד חוקרות בולטות בשיח הפמיניסטי והמגדרי כגון לילה אבו לוע'וד המתייחסות למבט הקולוניאליסטי של המערב על תרבויות אחרות, וקריאה לרגישות לסוגה זו.

הקריאה היא להפנמת האפשרות לקיומן של חלופות לסולידריות בין קבוצות שונות של נשים. ובכך התערוכה במוזיאון חיפה מבקשת להעלות מגוון קולות, להכרה בערכו של כל פרט ופרט, לשיח שיש בו שיתוף פעולה והפריה הדדית. סולידריות כדרך פעולה! כאפשרות לשינוי פוליטי, חברתי.

ואולי יש לחזור למה שהסוציולוג אמיל דורקהיים מציע, סולידריות המבוססת על תלות, תלות שיכול להיות בה האלמנט המשדך, המקשר, שהינו מעין דבק אנושי וחברתי! כך ניתן להשיג הרבה יותר!

בתערוכה זו מוצגות עבודות של אייריס קנסמיל, ארהמאיאני פייסל, אריאן ליטמן, מאשה רובין, מתילדה טר היינה, רעיה ברוקנטל, שירין נשאט, שירלי סיגל. עבודות מרתקות, במדיה שונים. העבודות מתכתבות עם עולמות שונים – אומנות ואמנות כאחד, רקמה, צילום, ציור על צלחות, ציור קיר, מיצב ועוד.

את פני הנכנסים למוזיאון מקבלת עבודתה של אייריס קנסמיל וובהמשך, בחלל המוזיאון שעניינו סולידריות. התערוכה של קנסמיל, מידת הנוכחות, 2019, היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד בשנת 2019, בביאנלה לאמנות, ונציה. בעבודותיה הכוללות ציורים, רישומים ומיצבים, מציגה קנסמיל מבט היסטורי רחב של אינטלקטואליות שחורות שעבודותיהן מציעות מבט ייחודי על מודרניזם ועתיד. בין הדמויות: קלאודיה ג'ונס, בל הוקס, איימי אשווד גארווי, הרמינה הוייסווד, סוזאן סזאר ואוקטביה אי. באטלר.

IMG_20191219_132201.jpg
אייריס קנסמיל

שירלי סיגל "לאכול עם חברות" – פרויקט אמנות חברתי. סיגל מספרת בשיחה עמה: "יצרתי את התערוכה הזו מתוך אמונה שבאמצעות מפגש, הידברות ושיתוף פעולה בין נשים מתרבויות שונות, ניתן לחולל שינויים חברתיים וליצור עתיד טוב יותר. נשים יכולות לסייע זו לזו למצוא פתרונות ודרכים להקלה על סבל ומכאוב. הן נוטות לפתור בעיות באופן ייחודי, יודעות להקשיב ומחפשות פתרונות של הידברות ולא של אלימות.

IMG_20191219_130837.jpg
שירלי סיגל

 

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

בפרויקט אמנותי שהחל בשנת 2016, נוצר שיתוף פעולה של סיגל עם אמניות ואמנים שונים מאיראן, פקיסטאן, עומאן, רומניה והודו: https://www.shirleysiegalart.com/activist-art .

האלמנט המרכזי בתערוכה הוא שולחן אוכל ועליו כלים מחרס ועץ. על כל הצלחות והסכו"ם ציירתי דיוקנאות של נשים מהמזרח התיכון ותרבויות נוספות מרחבי העולם. בכל תצוגה חדשה מזמינה סיגל אמנית או אמן מארץ אחרת להוסיף כלי אוכל לשולחן. השולחן מסמל את הישיבה המשותפת לסעודה, לחברות, לחיבור ולמשפחתיות. אך הוא גם מקום של הידברות ומשא ומתן. זהו מיצג אמנות כגשר לשלום והעצמה נשית.[1]

רעיה ברוקנטל, תתריז  1   עבדאללה  רישום 2019 קוטר מטר עפרון על נייר. ברוקנטל מספרת: "הרישום נעשה בהשראת צילומים שערכתי.

כמה עובדות רקע:  בין 2015-2018 ליוויתי קבוצת רוקמות  פלסטיניות ממזרח העיר במפגשי רוקמות עם אמניות דתיות מקבוצת "סטודיו משלך" בירושלים. מתוך היכרותי עימן חשבתי לייצר סצנה מצולמת בה תבאנה הרוקמות את הגברים בחייהן, בני זוג ובנים למפגש רוקמים גברים והם יפגשו במעגל רוקמים. אף גבר לא נענה לבקשה אך שפיקה, אחת הרוקמות הציעה באופן אגבי שיתכן ודווקא ילדים או נערים צעירים יסכימו…

לאחר תיאום הזמנתי את שפיקה והנכד שלה נור, ששכנע מספר חברים לבוא בתשלום ,להגיע וללמד רקמה פלסטינית יחד איתו. הסצנה מלאכותית, יזומה יצרה ערבול בכל המבנה האורגני כביכול שאמורות ליצור קבוצות מעין אלה, בהן יושבות נשים בדרך כלל ומ'גשרות' כביכול על הפערים, הנחה מוטה בבסיסה. בסדרת הרישומים נראים כל אחד מהנערים בשיעור הרקמה, משתלב כחוליה דווקא בתוך המסורת הנשית האופיינית".

-2 11.jpg
רעיה ברוקנטל

שירין נשאט, שתיקה מרדנית, מתוך הסדרה "נשות אללה"' 1994. נשאט צלמת ואמנית וידאו ממוצא איראני. חיה ויוצרת בניו יורק, ארה"ב.

את נשאט הזדמן לי להכיר בשנים קודמות, בעיקר בסדרת העבודות Rapture, ואחרות כחלק מהשיח של אמניות אינדיבידואליות המשלבות ביצירותיהן מזרח ומערב. הסדרה המוצגת במוזיאון חיפה כיצירות אחרות של נשאט משנות ה-90 בוחנת ומשקפת שינויים באירן לאחר המהפכה האיסלמית בה בשנת 1979. נשאט בוחנת את המורכבויות של הזהות הנשית בעיצומן של התמורות במזרח התיכון- האופן שבו נשים מוסלמיות נתפסות ע"י המערב, ייצוגים אישיים של אמונה דתית, והתייחסות לחוויות החברתיות, הפסיכולוגיות והפוליטיות של נשים בחברה המוסלמית העכשווית. בכל צילום, ארבעה סמלים שקשורים לדרך הייצוג המערבי את המרחב האיסלמי: הרעלה, הרובה, הטקסט והמבט.

ארהמאיאני פייסל, זרעים של שלום", 2019. פייסל ילידת אינדונזיה, חיה ופועלת בה. היא התפרסמה בשל השיח הפרובוקטיבי המופיע ביצירותיה המעבירות ביקורת על נושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. הפרויקט  זרעים של שלום נוצר במיוחד עבור התערוכה "עושות היסטוריה" במוזיאון חיפה.

IMG_20191219_130801.jpg
ארהמאיאני פייסל

ולסיום! קולגה יקרה במקום העבודה שלי הזכירה בשיחה ביננו בשבוע שחלף, גזיר עיתון שהוצג אצלנו בקומה השלישית – "מה רע להיות טוב"? אז כן מה רע בסולידריות?

תודה לסבטלנה רינגולד, רויטל סילברמן גרין ולכל הנושאות עמה במלאכה.

[1] "הפרויקט מוצג כבר שלוש שנים ברחבי העולם – בניו יורק וטורונטו (בפייסבוק:The First Supper), ניו דלהי וצ'נדיגר (The Plate & The Pallete), אמסטרדם, לונדון, ברטיסלבה (Dinner With Friends), ורומניה. היצירות והמיצג זכו בחשיפה תקשורתית גדולה מאוד, באלפי מבקרים ובתמיכת הקונסוליות.

בכל פעם שהשולחן נודד למדינה חדשה אני מוסיפה לו צלחת אחת או יותר ועליה דיוקן של אישה שפגשתי מאותה מדינה. כך מופיעות על השולחן נשים מהודו, מאיראן, ממקדוניה, מרוסיה, מישראל ועוד. לכל דיוקן סיפור מרתק".

ולמי שמכיר את The Dinner Party של ג'ודי שיקגו, ניתן למצוא בשולחן עם הכלים ודיוקנאות הנשים של שירלי סיגל משום התכתבות  עמה.

 

 

עושות היסטוריה, פמיניזם בעידן הטרנס-לאומיות, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, אשכול תערוכות. אוצרת ראשית: סבטלנה ריינגולד, אוצרות שותפות: רויטל סילברמן-גרין, ענת מרטקוביץ',מיכל שקנאי, 20.6.2020-21.12.2019

אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 1.jpg
אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 

במוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, מוצג אשכול תערוכות חדש וחשוב שעניינו "פמיניזם בעידן הטרנס- לאומיות". סוגות וזהויות העוסקות בפמיניזם, מגדר, זהויות היברידיות, האלה הגדולה ועוד. העבודות מידי אמניות (בעיקר) אך גם אמנים, מהארץ ומהעולם, עשויות במגוון מדיה. 

האוצרת סבטלנה ריינגולד: "במוקד אשכול תערוכות זה עומדת השאלה: האם לאחר מאבק פמיניסטי ממושך אכן התרחש מהפך באשר לתפיסה המסורתית אודות תפקוד המינים במרחב הפוליטי? אשכול התערוכות מבקש להציג את הדרכים שבהן האמניות משתמשות כדי ליצור מרחבים חדשים של חירות ולהתמודד עם הסדרים ממגדרים של כוח. ובנוסף, האם נשים יכולות לכונן היסטוריה אלטרנטיבית ולהוביל בעתיד מהפכה אמיתית"?

קריסטין דה פיזאן (Christine de Pizan) משוררת ונציאנית (1364 בקירוב-1430) התבטאה בכתיבתה (הגות, פרוזה, מוסר, שירה, בלדות)  כנגד תפיסות מיזוגניות וממגדרות. הספר הידוע שביניהם הוא "עיר הגבירות" (1406 בקירוב) המספר על נשים גדולות בהיסטוריה האנושית, ומבקשת להגן על נשים בחברה.

ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך כתבה ב-1976 אמירה אותה אימץ השיח הפמיניסטי: "נשים שמתנהגות כיאות עושות לעתים רחוקות היסטוריה". עמדה זו יוצאת כנגד "שיח הנחמדוּת", שמכוון למזער ניגודי אינטרסים פוליטיים וחברתיים; כלומר הרצון "לְנַחְמֵד" נשים,  ולקשר אותן לעולם הרגש והמרחב הביתי כדי לשלול את כוחן הפוליטי.

אשכול זה כותבת ריינגולד: "בוחן את האתגרים העומדים בפני הפמיניזם העכשווי, בשאיפתו להציע פלטפורמה אקטיביסטית שתאפשר לקיים דיאלוגים משמעותיים בין קבוצות ולגבש ידע פמיניסטי חדש".

את פני הבאות/ים למוזיאון מקדמת עבודתה המונומנטלית של אייריס קנסמיל,  אמנית חזותית הולנדית ממוצא סורינאמי, אשר גוף העבודות שלה כולל ציורים, רישומים ומייצבים.

אירייס קנסמיל - צלם גריט שראורס.jpg
אייריס קנסמיל, צילם גריט שראורס

באשכול מספר תערוכות:

התערוכה "נלחמות בגורלן" מבקשת לבחון ייצוגי נשים בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי, בדגש על מדינות העולם השלישי והעולם השני לשעבר, ולהציג ביקורת פמיניסטית נגד הגלובליזציה והקפיטליזם המערבי השולט. משתתפות: טניה אוסטוג'יק, וננה בוריאן, יעל ברתנא, טליה הופמן ודגנית אליקים, אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_120307.jpg
וננה בוריאן

התערוכה "סולידריות כדרך פעולה" עוסקת בקריאה לסולידריות נשית, כנגד התחרות ביניהן המשקפת הפנמה של עולם גברי. האמניות מביאות חזון פמיניסטי רדיקלי, התומך בשיח סולידרי בין הצפון הגלובלי והדרום הגלובלי. משתתפות: רעיה ברוקנטל, טליה הופמן, אריאן ליטמן, ענבל מנדס פלור, שירין נשאט, שירלי סיגל, ארהמאיאני פייסל, מאשה רובין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים" מציגה דמויות של בת הכלאיים, המפלצת ו"האחר", המשקפות את הזהות הדינמית בתרבות העכשווית, כזירה פלאית שמאפשרת התבוננות חדשה על הגוף. משתתפים/ות: בוריאנה רוסה, אנה ים, מאירה גרוסינגר, רועי ויקטוריה חפץ, סטלארק, אסף רהט. אוצרת: רויטל סילברמן גרין.

אסף רהט 1 - צילום רוני קאופמן.jpg
אסף רהט, צילום רוני קאופמן

התערוכה "מין זה שאינו אחד" מציגה עבודות של קלוד קאהון – צלמת שפעלה בצרפת בשנות העשרים ועסקה בנזילוּת של הזהויות המגדריות במגוון דיוקנאות עצמיים מבוימים. יצירותיה הקדימו את זמנן ונקשרות לתיאוריות פוסט־מודרניות, קוויריות ופמיניסטיות עכשוויות. משתתפות: קת'ה בורקהארט, מישל סילוונדה, קלוד קאהון, אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

קלוד קאהון 01.jpg
קלוד קאהון

בתערוכה "העולם הלוהט" האמניות מייצרות מציאויות אחרות בייצוגי נוף שנדמה כאילו נלקחו מעולם אחר, אך נטועים במציאות היומיומית. כך הן חותרות תחת עולם שעוצב על ידי התודעה הגברית, המערבית והלבנה. משתתפות: אפרת גל־נור, נעמה רוט, מאיה אטון, אלהם רוקני. אוצרת: ענת מרטקוביץ'.

IMG_20191219_124556.jpg
אפרת גל-נור

בתערוכה "האלה האם" מוצגות עבודות של ארבע אמניות ישראליות. יצירתן נקשרות למיתוס של "האלה האם" ומשקפות התייחסות לעידן המטריארכלי עתיק, כחלק ממגמה פמיניסטית עכשווית. משתתפות: ביאנקה אשל גרשוני, מיכל בלייר, אביגיל שקלובסקי, ציפי גולדשטיין. אוצרת: מיכל שכנאי.

IMG_20191219_123311.jpg
ביאנקה אשל גרשוני

אמניות המציגות פרויקט יחידשרון לוקהרט, אייריס קנסמיל, איזבלה וולובניק, בוריינה רוסה, יעל מאירי, רונה יפמן. תערוכות אלו מציגות מגוון היבטים של התייחסויות לזהות נשית פורצת גבולות בעידן העכשווי ברחבי העולם. הפרוייקט של אייריס קנסמיל מגיע לחיפה הישר מהביאנלה בוונציה, שם ייצג את הולנד לשנת 2019. המיצב שלה קורא לפיתוח גישה אלטרנטיבית וטרנס־לאומית, מתוך הכרה בכך שאנו נמצאים במצב תמידי של זרימה ושינוי.

IMG_20191219_134409.jpg
איזבלה וולובניק

בפוסטים באים אבקש להתייחס למספר תערוכות באופן פרטני יותר.

תודה למוזיאון חיפה לאמנות עכשווית ולכל המעורבים בדבר על חומרי התערוכה.

 

Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 30.03.19-01.09.19, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

IMG_20190328_122316.jpg

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

IMG_20190328_122341.jpg

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

IMG_20190328_115155.jpg
סווטלנה ריינגולד

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

IMG_20190328_123937.jpg
רויטל סילברמן גרין

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

IMG_20190328_122759.jpg
לימור אלפרן זרד

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

IMG_20190328_131822.jpg
דמיאן הירסט

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים

רות שלוס, "זווית ראייה אינטימית", אוצרת אירית לוין, בית האמנים, תל אביב, 30.3.2019-7.3.2019

התערוכה רות שלוס "זווית ראיה אינטימית" בבית האמנים כשמה כן היא. תערוכה בחלל קטן ואינטימי בו מוצגים דימויים שחלקם מוכרים ואחרים מוכרים פחות, בעבודות על נייר, בפורמט הנע בין קטן לבינוני.

את עיני צדה עבודה קטנה ובה דמות שגבה אלינו ופניה אל האופק, אשר השמלה אותה היא לובשת והגלימה המכסה את גופה יוצרים מעין משולש עליו מרצד האור, ויש בו מן השקיפות ובה בעת הצבע כמסה אטומה. ומנגד הדימוי הנפלא של אישה שעלומיה חלפו, בפעולת איפור. ובדומה, שאר העבודות: דימויים שלאחר מלחמה, בית אבות והווי הקיבוץ.

2
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו וצבעי מים על נייר,32X38 ס"מ

כוחה של שלוס ביכולת ההתבוננות לצד מתן העדות וההכלה. ביד בוטחת רושמת ומציירת שלוס המוכרת כאמנית שכוחה באמירה חברתית ופוליטית כאחת – תמות העוסקות בנושאים אוניברסליים: אימהות, זיקנה, אנשים עמלים, דיוקנאות, נופים ועוד.

אירית לוין האוצרת כותבת: "יצירתה של רות שלוס נושאת אופי חברתי-פוליטי המתעד את הקורה סביבה. פעילותה האמנותית במהלך השנים היא תגובה ישירה למתרחש – לעוולות החברה, לחלשים ולנידחים בה – צו השעה באותה עת. עבודותיה המצוירות בקו רישומי ווירטואוזי מנקודת מבט אנושית, הן כעין סיסמוגרף של חברה, זמן ומקום".

רות שלוס- בית אבות.jpg
רות שלוס, "בית אבות", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X60 ס"מ

התערוכה מתמקדת במספר תמות: הווי הקיבוץ; מלחמה; זִקנה המאפיינים את יצירתה של שלוס במשך השנים.

הווי הקיבוץ – שלוס הייתה בין מקימי קיבוץ להבות הבשן והתגוררה בו בשנים 1944–1953 (למעט שנתיים בפריז). היא תיעדה את החיים בקיבוץ – הנוף האנושי, הסביבה והטבע הקרוב. בשנים אלו יצרה בעיקר ברישום, ושיקפה את ההוויה היומיומית במקום.

בתערוכה מוצגים סקיצות ורישומים של אנשי הקיבוץ בחדר האוכל ובאספות הקיבוץ, תיאורים המאופיינים ברישום עדין בעט הציפורן. הדמויות, הן אלו המוצגות כדיוקן קבוצתי בחדר אוכל והן אלו המוצגות בעת מלאכת הסריגה, נטולות סממנים אישיים.

"אני ציירתי ממה שהתרשמתי מהסביבה […] כשהייתי חברת קיבוץ ראיתי את הנוף שם והחיים שלנו […] תמיד רציתי לתאר את החיים, החברה והאדם".[1]

מלחמה – מראות ומוראות המלחמה מופיעים בעבודותיה של רות שלוס משנת 1948. בעבודות אלה שהושפעו מתצלומי אמנות ומדימויים בתקשורת מופיעה שלוס כמתעדת בעלת אמירה הומניסטית ואמיצה. נופים זרועי הרס, תוצאות המלחמה, פליטות, שבי, עוצר, כל אלה מופיעים ביצירתה בקול צלול ונחרץ וללא חת. כוחן של העבודות של שלוס הוא בתגובה המידית שלה והצגתן בסמוך לזמן בו אירעו האירועים; עדות מקומית, מוחה על השלכות המלחמה על שני הצדדים.

RS014.jpg
רות שלוס, "אינתיפאדה ראשונה", דיו וצבעי מים על נייר, 23X16 ס"מ

זִקנה – זקנה על השלכותיה השונות מופיעה בהרחבה ביצירתה של שלוס בין השנים 2009-1993. גם כאן בדומה לתמות אחרות בהן הרבתה לטפל, לעין המתבוננת שלה תפקיד חשוב. שלוס נהגה לבקר חברת משפחה בעת ששהתה בבית אבות. ביקור יומיומי שתוצאותיו ,תיעוד דיירי המקום, חייהם ומצוקות היומיום. אופן הצגת הדמויות הנו במנעד של רגשות: בדידות קיומית בצד עליבות, הגוף הדואב והכואב וחוסר האונים.

RS004
רות שלוס, "ללא כותרת", אקריליק על נייר,32X40 ס"מ
RS015.jpg
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו מדולל ואקריליק על נייר, 33X22 ס"מ

המצע לעבודות המוצגות בתערוכה הוא נייר צילום, המשמר את אותות הזמן החולף, תהליך שתוצאותיו הנראות על פני הדף, מנהלות דיאלוג מעניין בעיקר עם העבודות העוסקות בזיקנה; במה שהזמן מעולל, אך גם ברצון הקיים בכל עת לשמר על תאוות החיים, רצון הניכר בעבודות המציגות נשים מתאפרות או מתבוננות במראה. נשיות בכל עת ובכל גיל!

רות שלוס- זקנה מתאפרת.jpg
       רות שלוס, "זקנה מתאפרת", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X47 ס"מ

[1] יובל בן שלוש, מתוך "ראיון עם האמנית רות שלוס", 2.3.95  – מצוטט בדף התערוכה.

 

יוליאן רוזפלדט, מניפסטו, מוזיאון ישראל, ירושלים

16 בינואר 2019- 02 בנובמבר 2019 אוצרת: מירה לפידות; מעצבת: מיכל אלדור

עלינו ירושליימה. האמת כמעט ויתרתי על ביקור במוזיאון, עייפות החומר… אבל מחאה הושמעה מצד לא צפוי! להיות בירושלים ולא לבקר במוזיאון? מה זה

מספר תערוכות מאתגרות, מעניינות עוסקות באז ועכשיו בדרך מעניינת ומסקרנת. האחת "הניצחון על השמש: מאה שנות אוונגרד ברוסיה", "לא קם כמשה: הרמב"ם, כתביו וחותמו", ונוספת "יוליאן רוזפלדט: מניפסטו" אליה אתייחס כאן.

מודה! מניפסטים חביבים עלי מאז ומתמיד. בהרצאות נהגתי לצטט מניפסטים של תנועות הדאדא והסוריאליזם מהאנתולוגיה "דאדא וסוריאליזם בצרפת" בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון. היה בכך מן הקסם, מן ההתרסה, ובהחלט מן החיבור לנוער וקהל בוגר כאחד. אבל הכי קוסם לי מניפסט הפלוקסוס – "… קדמו מציאות לא אמנותית שניתנת לתפיסה על ידי כלל האנשים, לא רק מבקרים, חובבנים ומקצוענים. קדמו אמנות חיה, אנטי-אמנות".

IMG_20190216_132434

התערוכה מניפסטו של האמן יוליאן רוזפלדט בכיכובה של השחקנית קייט בלאנשט, אופפת את הצופה במלוא החושים. באולם מוצגים 13 מונולוגים על גבי מסכים, שילוב של טקסט מדובר, קטעי  עשרות מניפסטו (מנשרים) של תנועות אמנות, אדריכלות, מחול וקולנוע במאה ה-20.

בפרולוג נאמר:

"כדי להתחיל מניפסט יש לרצות:

א,ב,ג, ולהתרעם על 1,2,3,

להתרגז ולהשחיז כנפיים כדי לכבוש ולהפיץ א-ב-ג קטנים וגדולים, לחתום, לזעוק, להישבע, להוכיח את הנון-פלוס אולטרא, לתת לפרוזה צורה של וודאות מוחלטת,

בלתי ניתנת להפרכה.

אני מתנגד לפעולה;

אני בעד התנגדות מתמשכת, וכן בעד הסכמה. אני לא בעד ולא נגד, ואינני מסביר, כי

אני שונא את השכל הישר". [1]

במיצב עצום ממדים, סרט מרובה מסכים, עוצמתי ויפהפה, ליהק האמן יוליאן רוזפלדט (יליד מינכן, 1965) את השחקנית קיט בלאנשט המגלמת 12 דמויות – פנקיסטית שיכורה, מורה, ברוקרית בבורסה, פועלת, אלמנה נושאת הספד עוצמתי בעת לוויה, קריינית חדשות ועוד – כל אחת מהדמויות נושאת מונולוג המבוסס על מניפסט. הסצנות מוקפדות, תואמות לטקסט, מנגישות אותו לזמננו ולתקופתנו, ולעתים בניגוד עז אליו. בלאנשט עוצמתית ומרשימה בדרך בה היא נושאת מניפסט כזה או אחר, משכנעת, מפתה להישאר ולהקשיב למניפסטים המושמעים בעת ובעונה אחת בשלל דמויות, הבעות ורקעים.

IMG_20190216_132356.jpg

מונולוג יחיד המושפע מפיה של דמות חסרת ממשות הוא המונולוג הפותח. על המסך מרצד פתיל בוער, וקולה של בלאנשט מצטט את המשפט "כל הקבוע ועומד מתנדף". הבחירה של רוזפלדט לפתוח את המיצב במשפט מתוך המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) – מקשרת בין המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ימינו ובין תגובות האמנים והיוצרים במניפסטים שלהם.

בין המניפסטים כאלה של תנועות חשובות ובולטות במאה ה-20 – דאדא, סוריאליזם, פוטוריזם, פלוקסוס ועוד.

IMG_20190216_132336.jpg

בטקסט התערוכה כתוב: על ידי בחירה נועזת בדמויות, במצבים ובסביבות שהמסר "נשתל" בהם, מבקש רוזפלדט לבחון את כוחם של המניפסטים ואת הרלוונטיות שלהם לזמננו. השאלות בדבר מעמדה של אמת אחת ויחידה והיכולת של חזון אמנותי להניע לפעולה ולחולל שינוי חוזרות להיות מסעירות וטעונות.[2]

התצוגה במוזיאון ישראל מלווה במניפסטים מקוריים מאוסף המוזיאון.

התערוכה בשיתוף הגלריה הלאומית הגרמנית, המבורגר בנהוף – מוזיאון לאמנות עכשווית, ברלין

[1] MANIFESTO יוליאן רוזנפלדט: מניפסט, דפדפת התערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 5

[2] החומרים נלקחו מדפדפת התערוכה, ומטקסט הקיר.

"אמנו רוסיה, אבינו סטאלין…."

adolf_strakhov_the_emancipated_woman_is_building_socialism_2_1
Adolf Strakhov, Emancipated Woman – Build Socialism!, 1926, Lithograph on paper, The David King Collection, Tate

היום האחד במאי, יש מן הסתם שעדיין חוגגים יום זה ומניפים את הדגל האדום! כאן המקום לומר בכנות: בילדותי, כבת לעובד עיתון "דבר" ואיש מפלגת העבודה דאז, התנשא לו בגאון ביום זה במרפסת ביתנו דגל ישראל ולצדו, הדגל האדום.

שנת 2017 ציינה מאה שנה למהפכת אוקטובר. המהפכה הביאה עמה תקוות, כאוס, הרואיות וטרגדיה שכן האימפריה הרוסית הפכה לבריה"מ, עברה מהפיכות, מלחמת אזרחים, רעב, דיקטטורה ופלישה נאצית, ובה בעת תרבות ויזואלית חדשה עלתה ושינתה את מארג חיי היום יום.

תערוכות רבות ומגוונות הוצגו ועדיין מוצגות בשנה זו לציון מאה שנים למהפכה.

במוזיאון תל אביב הוצגה התערוכה:

Total Red  צילום סובייטי אוצרת: רז סמירה                                                            לרגל ציון מאה שנים למהפכה הרוסית של 1917 הציג המוזיאון מבחר תצלומים שצולמו בידי צלמים סובייטים מהשורה הראשונה, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה–20. האוסף אפשר לעקוב אחר התפתחות הצילום הרוסי על רקע המהפכה והמאורעות שבעקבותיה, ואת גדולתו של הצילום כמתעד את המציאות ויכולתו להתערב בעיצובה. בתערוכה הוצגו צילומים של עמנואל אבזריחין, מקס אלפרט, גיאורגי זלמה, יבגני חלדיי, יעקוב חליפ, סימון פרידלנד, אלכסנדר רודשנקו ועוד.  התערוכה נערכה בשיתוף הפקולטה לעיצוב, המכון הטכנולוגי חולון, והוצגה במקביל לתערוכה Total Red: Design” במכון.[1]

ועדיין מוצגת התערוכה (עד 12.5):

מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1946 – 1964 אוצריםסטיבן קוטס, פול הרטפילד אוצרות אחראיות: מאירה יגיד חיימוביץ, מאיה ויניצקי                                   בין שנות הארבעים לבין שנות השישים ייצרו בברית המועצות באופן מחתרתי עותקים לא חוקיים של מוזיקה פופולרית אסורה ומצונזרת שנחרטה על שקפי רנטגן מבתי חולים. ייצור התקליטים — שכללו ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים — היה כרוך בסיכון אישי. בתערוכה מוצגים תקליטי הרנטגן, פרטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סטיריים וראיונות עם פעילים, ולצדם סרטים שהופקו בשנים האחרונות העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, קמבודיה, איראן ובמזרח התיכון.[2]

Total Red Design עיצוב חפצים סובייטים בית האמנים אלחריזי 9, תל אביב                      אוצרות: סוניה אוליטסקי, דנה אריאלי, נאדיה באקורדז'ה                                          התערוכה הוקדשה למקום של עיצוב חפצים סובייטים ולקשרים וההקשרים שבין אידיאלוגיה לבין עיצוב: המרחב הפרטי-ביתי – חפצים יומיומיים בבית המשפחה הסובייטית בצד המרחב הציבורי – חפצים הקשורים למהפכת אוקטובר ולאחריה.[3]

תערוכות הוצגו כמובן מחוץ לארצנו, ברוסיה ובאירופה. ברצוני לציין תערוכה נוספת שהוצגה בטייט מודרן בלונדון –Red Star Over Russia A Revolution in Visual Culture 1905-1955                                                                                                                    התערוכה עסקה בהיסטוריה הוויזואלית הדרמטי של רוסיה ובריה"מ בין השנים 1905 ועד למותו של סטאלין – כפי שנתפסה ונראתה דרך עיניהם של אמנים, מעצבים וצלמים.

בלב התערוכה, אוסף עצום ויוצא דופן של הצלם והמעצב הגרפי דויד קינג (1943-2016). הפריטים באוסף – מעל 250,000 פריטים, קשורים לתקופה זו בה קינג עבד עדיין ב- Sunday Times Magazine (שנות ה-70 של המאה הקודמת). בתערוכה הוצגו פוסטרים של תעמולה, צילומים והדפסים, המאפשרים מסע דרך תקופה רבת משמעות בהיסטוריה העולמית. חלקם נושאים עדיין עקבות של צנזורה של המדינה, והם כוללים עבודות משל El Lissitzky, Gustav Klutsis, Dmitri Moor, Aleksandr Deineka, Nina Vatolina and Yevgeny Khalde. [4]

potentailly_needs_cropping_z07666
Photographer Unknown, Preparing for May Day in the Railway Workers' Club, 1929. Purchased 2016. The David King Collection, Tate

[1] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/total-red-soviet-photography  התערוכה הוצגה בתאריכים 26 באוקטובר 2017 – 10 במרץ 2018 התערוכה הוצגה במקביל לתערוכת עיצוב במכון הטכנולוגי חולון

[2] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/forbidden-music-x-ray-audio-in-the-ussr-1940-1960  11 בינואר 2018 -12 במאי 2018

[3] בית האמנים אלחריזי, תל אביב http://artisthouse.co.il/project/total-red-design-%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%97%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94/ נפתחה ב-22 במרץ 2018 – סוף אפריל 2018. בעוד שאלפי ספרים, מאמרים וסרטים עסקו במהפכת אוקטובר ותוצריה, ומעט נכתב ונאצר באשר לחפצי היום יום בברית המועצות.

[4] http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/red-star-over-russia התערוכה הוצגה בתאריכים 8 בנובמבר 2017 – 18 בפברואר 2018. האוסף של דויד קינג נרכש ע"י הטייט ב-2016.  הצילומים נלקחו מאתר התערוכה בהטייט מודרן.

דוקומנטה 14 ביטלה את המיצג 'אושוויץ על החוף'

 

download
Franco “Bifo” Berardi. Image via Vimeo

דוקומנטה 14 ביטלה את המיצג אודות משבר ההגירה האירופאי משל הסופר האיטלקי ואקטיביסט המדיה פרנקו "ביפו" בררדי. המיצג, בכותרת "אושוויץ על החוף", התקבל בביקורת עזה ובזעם בקהילה היהודית בגרמניה בפרט בשל ההתייחסות לשואה, וההשוואה בין סוגיית ההגירה הבלתי חוקית מהמזרח התיכון ומאפריקה לאירופה לבין זוועות אושוויץ. בדברי ההסבר למיצג נאמר כי "האירופאים בונים מחנות ריכוז על אדמות אירופה, ומניחים לראשי טורקיה, מצרים ולוב לבצע עבורם את 'העבודה המלוכלכת' על חופי הים התיכון, המקום שבו מלח הים החליף את גז ציקלון בי".

בהצהרה שפורסמה באתר דוקומנטה 14, אוצר התוכניות הציבוריות פול ב. פרסיאדו כתב, "בתגובה לתלונות הזועמות והתגובות המבזות במהלך השבוע האחרון, החלטנו לבטל את המיצג של פרנקו "ביפו" בררדי. אנו מכבדים את אלה שעשויים לחוש נפגעים מכותרת הפואמה של בררדי,. איננו רוצים להוסיף כאב לצערם ".

עם זאת פרסיאדו ציין במכתבו, שבמקום המיצג המתוכנן, תערך הקראה של הפואמה של בררדי שהשרתה השראה על העבודה המקורית ויתקיים דיון באשר למשבר ההגירה באירופה. האירוע החדש יקרא Shame on Us: A Reading and Discussion.

 

Neuendorf, H.(2017, August 22). Re: Documenta 14 Cancels 'Auschwitz on the Beach' Performance Amid Intense Criticism. Retrieved from https://news.artnet.com/art-world/documenta-performance-outrage-1058285

 

"להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו" איי וויווי אולי, אולי לא, תערוכה במוזיאון ישראל

AI Weiwei © Ai Weiwei Studio
AI Weiwei © Ai Weiwei Studio

אתמול האחד ביוני נפתחה התערוכה" איי וויויי  אולי , אולי לא" במוזיאון ישראל, ירושלים. בתערוכה מוצגים מיצבים מונומנטליים בצד עבודות קטנות במחווה למלאכות היד המסורתיות בסין ועבודות 'רדי מייד'. העבודות מייצגות מספר עשורים בעשייתו של האמן ועוסקות צנזורה, הגירה, עבר והווה בסין, מחיקת המסורת בשל הפתוח המואץ, תנאי עבודה וייצור.

איי יליד 18 במאי 1957, בייג'ין, סין, אקטיביסט פוליטי ותרבותי פעיל במדיומים רבים – פסול, מיצב, קולנוע, ארכיטקטורה.

אביו Ai Qing היה משורר סיני שהוקע והואשם בזמן שלטונו של מאו, וב-1958 המשפחה כולה נשלחה למחנה עבודה ב-Xinjiang. אי ווי ווי היה אז בן שנה וחי ב-Shihezi כ-16 שנה. לאחר מות מאו המשפחה חזרה לבייג'ין. בהיותו בן שנה הוגלה עם משפחתו למחנה עבודה לשם "חינוך מחדש", בשל דעותיו של אביו. ב-1976, כאשר איי היה בן 18, זוכתה משפחתו והורשתה לחזור לבייג'ינג.. בין השנים 1981-93 חי בארה"ב ובעיקר בניו-יורק.

איי ידוע כמתנגד פוליטי למשטר בסין. מראשית דרכו האמנותית ביקר את עמדות הממשל הסיני באשר לדמוקרטיה וזכויות אדם, ושילם בשל כך מחיר כבד. הוא הואשם בניאוץ השלטון בין היתר בשל העבודה המגיבה לרעידת האדמה שהיתה ב-Sichuan, 2008. ב-2011, נעצר בנמל התעופה של בייג'ין, ונאסר על ידי הרשויות בסין ללא משפט למשך כ-81 יום בשל מה שהשלטון הסיני כינה "פשעים כלכליים". הוא הוכה קשות  בידי שוטרים, והבלוג שלו נסגר.

באוקטובר 2011 מגזין Art Review הכריז עליו כאחד ממאה אישים משפיעים, החלטה שהתקבלה בביקורת מצד הממשל הסיני.  איי נשוי לאמנית Lu Qing. כיום הוא פועל בברלין, אך מגיע לעתים לסין. איי חבר לצמד האדריכלים מורון הרצוג בהקמת "קן הציפור" האצטדיון הלאומי בבייג'ין לרגל המשחקים האולימפיים 2008.

חזרה על אובייקטים נפוצה במיצבים של איי. את פני המבקרים בתערוכה במוזיאון ישראל מקדם מיצב גרעיני החמנייה אשר הוצג באולם הטורבינות של טייט מודרן בלונדון בעבר. 23 טונות של גרעיני חמנייה עשויים מחרסינה פוזרו על רצפתה של גלריה רחבת ידיים במוזיאון ישראל; איי נעזר בעבודותיו בבעלי מלאכה סיניים המתמחים בטכניקות סיניות מסורתיות. גרעיני החרסינה (חומר שהומצא במאה ה-14 בסין) נצבעו ידנית, על ידי 1,600 אומנים באנלוגיה לביטוי Made in China.

unnamed.jpg

העבודה "קיפה מורכבת מ-6,000 חלקי עץ שלוקטו על ידי איי מחורבותיהם של מקדשים עתיקים בסין  שהשלטון הקומוניסטי הרס לשם פיתוח תשתיות. אומן נגרות סינית, שהגיע במיוחד לתערוכה  במוזיאון ישראל, חיבר ושילב את פיסות העץ לפאזל גדול מחובר ללא מסמרים או דבק, מלאכת נגרות אופיינית לסין.

IMG_20170601_210856.jpg

שני עצי ברזל, שכל אחד מהם מתנשא לגובה של שבעה מטרים ושוקל 14 טון, "ניטעו" בגן האמנות של המוזיאון. שטיח המחקה באופן מדויק, אחד לאחד, 969 אריחי שיש מרצפת הגלריה לאמנות במינכן שנחנכה על ידי הנאצים – באורך 35 מטרים ובמשקל של שני טונות – נפרש באולם התערוכות המתחלפות, ניתן להלך עליו יחפים.

IMG_20170601_211625.jpg

IMG_20170601_211850

בתערוכה כאמור עבודות קטנות ועדינות המאזכרות מלאכות יד מסורתיות וגם מספר מחווה לדושאן בעבודת המזוודה. העבודות מרהיבות ומרגשות, ומבעד לפתיינות שבהן מובעת התביעה מכל אדם ואדם לפתח את חוש הביקורת, להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו.

IMG_20170601_212417.jpg

IMG_20170601_212033.jpg

במסגרת הקרנת הסרט " איוויווי – ללא מורא, ללא משוא פנים" בפסטיבל 'אפוס', פברואר 2012, התראיינתי ללונדון את קירשנבאום באשר לאיי האמן והאקטיביסט והאמנות הפוליטית שלו

"Viva Arte Viva" הביאנלה ה-57, של וונציה

08BIENNALEJP3-master768MWKEMVHQCB45401

ונציה של הרנסנס היא מהות מנטאלית, מסחר פורח, טובין, מסלולי מסחר – צפון אירופה, קונסטנטינופול והמזרח. זוהי עיר אפיקורסית בה טופח מודל של יציבות בצד טירניות של האריסטוקרטיה המקומית. זוהי עירם של ג'יובני בליני, ג'ורג'ונה וטיציאן, פאולו ורונזה ויקופו טינטורטו,  וזו העיר שהשכילה לשלב מערב ומזרח, מני קדם ועד היום. בעיר זו בה רוחשת בעשורים האחרונים סצנה פעילה של אמנות עכשווית, עיר של צבע וריצוד האור על המים, מתקיימת הביאנלה מס' 57.

בעוד שהביאנלה של ונציה באוצרותו הראשית של Okwui Enweazor נתפסה לעתים כמעין מניפסטו פוליטי, עם התייחסויות ל"דאס קפיטל" של מרקס, ויצירות שעסקו בשינויי אקלים, קולוניאליזם ומשבר הפליטים באזור הים התיכון.ל- Christine Macel, האוצרת של הביאנלה בשנה זו, חזון אחר: לשים אמנים ופרקטיקה אמנותית במרכז.

עבור הגברת Macel, האוצרת הראשית של מרכז פומפידו בפריז, הביאנלה ה-57, שנפתחת היום ה-13 במאי, עוסקת  במעמד האמנות ובמצבם של אמנים/יות.. האוצרת מסרה שזוהי "ביאנלה שתוכננה עם אמנים, על ידי אמנים ועבור אמנים".

אך בזמנים מעין אלה – לאחר "הברקזיט" ובחירתו של הנשיא דונלד טראמפ, עליית הפופוליזם והחזרה במלוא העוצמה לנציונליזם באירופה ומעבר לה – האם אוצרת ביאנלה יכולה להרשות לעצמה להתנער מפוליטיקות ולהתמקד באמנות למען אמנות?

לכשנשאלה, השיבה האוצרת שבהחלט, שאכן זו הדרך שבה היא מאמינה שעל אמנות לפעול. "אני מאוד מעוניינת בפוליטיקה, אך לא כל האמנות צריכה להיות אודות פוליטיקה. זהו ממד אחד בלבד".

"עבורי" אמרה, "אמנות קשורה לכל תחומי החיים. אנשים חושבים שאמנות תציל את העולם", המשיכה. "איני חושבת שאמנות תציל את העולם, אך היא הצילה הרבה ממנו".

גב' מסל, הינה כנראה האישה החשובה ביותר שעליה לא שמענו בעולם האמנות האירופאי. מאז 2000, היא סייעה ברכישת אמנות עכשווית עבור מרכז פומפידו. היא האוצרת הרביעית במספר בהיסטוריה בת 122 השנים של הביאנלה, אירוע יוקרתי ומוערך ביותר, אשר ב-2015 משך 500,000 מבקרים.

האוצרת העניקה לביאנלה את הכותרת "Viva Arte Viva", והתערוכה משתרעת מהפביליון האיטלקי לשעבר דרך הארסנלה, חלל רחב ידיים שבו בנו בעבר ספינות, ולא הגנים שמסביב. בתערוכה השנה משתתפות 86 מדינות; האוצרים נבחרים על ידי כל המדינה המציגה.

"Viva Arte Viva", מתחילה עם השאלה המתודולוגית: מה זה אומר להיות כיום אמן? מוצגים 120 אמנים, מתוכם 103 משתתפים בביאנלה לראשונה. גב' מסל בחרה להעניק את פרס האריה המוזהב של הביאנלה על הישג מתמשך לאמנית המיצג הפמיניסטית קרולי שינמן Carolee Schneemann, שעבודתה – כולל הווידאו הבקחנלי שלה, 1964 – "Meat Joy"- מתח את הגבולות בין ריקוד ואמנות חזותית. "רצוי לכבד מישהי ששינתה את ההגדרה של אמן/ית.

רוברט סטור, אוצר ומנהל ביה"ס לאמנות בייל ששימש כאוצר הביאנלה של ונציה, 2007 אמר: "אחד מהאתגרים בתפקיד זה, היה להציב את הטון בלא שתהיה בהכרח תמה".

הפביליונים הלאומיים מעוררים שיח באשר לרעיון היותם כאלה. מרק ברדפורד שמייצג את הפביליון של ארה"ב מעלה שאלה איך לייצג מדינה שהוא חש שאינה מייצגת אותו יותר.

כמו כל האוצרים בעבר של הביאנלה, גב' מסל עבדה בזמן ותקצוב מוגבל. התקציב לתערוכה שלה הוא 13 מיליון יורו (כ-14.2$ מיליון), שממנו היא סייעה לאסוף 10%.

גב' מסל שימשה כאוצרת של הפביליון הצרפתי בביאנלה ונציה 2013, אז בחרה באמן לא צרפתי: האמן יליד אלבניה, תושב ברלין אנרי סאלה, ועבודת הווידאו שלו "Ravel Ravel Unravel" בה שני פסנתרנים ניגנו את "Piano Concerto for the Left Hand" של רוול, שהמלחין יצר עבור מוזיקאי שאיבד את ידו במלחמת העולם הראשונה.

יצירה זו הינה פתח המספר לנו על טעמה של האוצרת ועל החשיבה – הפילוסופית, פואטית ואסתטית שלה, עם הדגש מעודן באשר לפוליטיקה ביצירה שעוסקת בעויינות בזמן המלחמה בין צרפת  וגרמניה. (לאנרי סאלה יש עבודה גם ב- "Viva Arte Viva").

כריסטיאן מסל ארגנה את  "Viva Arte Viva", במסגרת של תשע סקציות,  שהיא מכנה פביליונים.

 

Donadio, R.(2017, May 7). Re: A Venice Biennale About Art, With the Politics Muted. Retrieved from https://www.nytimes.com/2017/05/07/arts/design/a-venice-biennale-about-art-with-the-politics-muted.html?_r=0