Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 30.03.19-01.09.19, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

IMG_20190328_122316.jpg

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

IMG_20190328_122341.jpg

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

IMG_20190328_115155.jpg
סווטלנה ריינגולד

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

IMG_20190328_123937.jpg
רויטל סילברמן גרין

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

IMG_20190328_122759.jpg
לימור אלפרן זרד

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

IMG_20190328_131822.jpg
דמיאן הירסט

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים

רות שלוס, "זווית ראייה אינטימית", אוצרת אירית לוין, בית האמנים, תל אביב, 30.3.2019-7.3.2019

התערוכה רות שלוס "זווית ראיה אינטימית" בבית האמנים כשמה כן היא. תערוכה בחלל קטן ואינטימי בו מוצגים דימויים שחלקם מוכרים ואחרים מוכרים פחות, בעבודות על נייר, בפורמט הנע בין קטן לבינוני.

את עיני צדה עבודה קטנה ובה דמות שגבה אלינו ופניה אל האופק, אשר השמלה אותה היא לובשת והגלימה המכסה את גופה יוצרים מעין משולש עליו מרצד האור, ויש בו מן השקיפות ובה בעת הצבע כמסה אטומה. ומנגד הדימוי הנפלא של אישה שעלומיה חלפו, בפעולת איפור. ובדומה, שאר העבודות: דימויים שלאחר מלחמה, בית אבות והווי הקיבוץ.

2
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו וצבעי מים על נייר,32X38 ס"מ

כוחה של שלוס ביכולת ההתבוננות לצד מתן העדות וההכלה. ביד בוטחת רושמת ומציירת שלוס המוכרת כאמנית שכוחה באמירה חברתית ופוליטית כאחת – תמות העוסקות בנושאים אוניברסליים: אימהות, זיקנה, אנשים עמלים, דיוקנאות, נופים ועוד.

אירית לוין האוצרת כותבת: "יצירתה של רות שלוס נושאת אופי חברתי-פוליטי המתעד את הקורה סביבה. פעילותה האמנותית במהלך השנים היא תגובה ישירה למתרחש – לעוולות החברה, לחלשים ולנידחים בה – צו השעה באותה עת. עבודותיה המצוירות בקו רישומי ווירטואוזי מנקודת מבט אנושית, הן כעין סיסמוגרף של חברה, זמן ומקום".

רות שלוס- בית אבות.jpg
רות שלוס, "בית אבות", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X60 ס"מ

התערוכה מתמקדת במספר תמות: הווי הקיבוץ; מלחמה; זִקנה המאפיינים את יצירתה של שלוס במשך השנים.

הווי הקיבוץ – שלוס הייתה בין מקימי קיבוץ להבות הבשן והתגוררה בו בשנים 1944–1953 (למעט שנתיים בפריז). היא תיעדה את החיים בקיבוץ – הנוף האנושי, הסביבה והטבע הקרוב. בשנים אלו יצרה בעיקר ברישום, ושיקפה את ההוויה היומיומית במקום.

בתערוכה מוצגים סקיצות ורישומים של אנשי הקיבוץ בחדר האוכל ובאספות הקיבוץ, תיאורים המאופיינים ברישום עדין בעט הציפורן. הדמויות, הן אלו המוצגות כדיוקן קבוצתי בחדר אוכל והן אלו המוצגות בעת מלאכת הסריגה, נטולות סממנים אישיים.

"אני ציירתי ממה שהתרשמתי מהסביבה […] כשהייתי חברת קיבוץ ראיתי את הנוף שם והחיים שלנו […] תמיד רציתי לתאר את החיים, החברה והאדם".[1]

מלחמה – מראות ומוראות המלחמה מופיעים בעבודותיה של רות שלוס משנת 1948. בעבודות אלה שהושפעו מתצלומי אמנות ומדימויים בתקשורת מופיעה שלוס כמתעדת בעלת אמירה הומניסטית ואמיצה. נופים זרועי הרס, תוצאות המלחמה, פליטות, שבי, עוצר, כל אלה מופיעים ביצירתה בקול צלול ונחרץ וללא חת. כוחן של העבודות של שלוס הוא בתגובה המידית שלה והצגתן בסמוך לזמן בו אירעו האירועים; עדות מקומית, מוחה על השלכות המלחמה על שני הצדדים.

RS014.jpg
רות שלוס, "אינתיפאדה ראשונה", דיו וצבעי מים על נייר, 23X16 ס"מ

זִקנה – זקנה על השלכותיה השונות מופיעה בהרחבה ביצירתה של שלוס בין השנים 2009-1993. גם כאן בדומה לתמות אחרות בהן הרבתה לטפל, לעין המתבוננת שלה תפקיד חשוב. שלוס נהגה לבקר חברת משפחה בעת ששהתה בבית אבות. ביקור יומיומי שתוצאותיו ,תיעוד דיירי המקום, חייהם ומצוקות היומיום. אופן הצגת הדמויות הנו במנעד של רגשות: בדידות קיומית בצד עליבות, הגוף הדואב והכואב וחוסר האונים.

RS004
רות שלוס, "ללא כותרת", אקריליק על נייר,32X40 ס"מ
RS015.jpg
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו מדולל ואקריליק על נייר, 33X22 ס"מ

המצע לעבודות המוצגות בתערוכה הוא נייר צילום, המשמר את אותות הזמן החולף, תהליך שתוצאותיו הנראות על פני הדף, מנהלות דיאלוג מעניין בעיקר עם העבודות העוסקות בזיקנה; במה שהזמן מעולל, אך גם ברצון הקיים בכל עת לשמר על תאוות החיים, רצון הניכר בעבודות המציגות נשים מתאפרות או מתבוננות במראה. נשיות בכל עת ובכל גיל!

רות שלוס- זקנה מתאפרת.jpg
       רות שלוס, "זקנה מתאפרת", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X47 ס"מ

[1] יובל בן שלוש, מתוך "ראיון עם האמנית רות שלוס", 2.3.95  – מצוטט בדף התערוכה.

 

יוליאן רוזפלדט, מניפסטו, מוזיאון ישראל, ירושלים

16 בינואר 2019- 02 בנובמבר 2019 אוצרת: מירה לפידות; מעצבת: מיכל אלדור

עלינו ירושליימה. האמת כמעט ויתרתי על ביקור במוזיאון, עייפות החומר… אבל מחאה הושמעה מצד לא צפוי! להיות בירושלים ולא לבקר במוזיאון? מה זה

מספר תערוכות מאתגרות, מעניינות עוסקות באז ועכשיו בדרך מעניינת ומסקרנת. האחת "הניצחון על השמש: מאה שנות אוונגרד ברוסיה", "לא קם כמשה: הרמב"ם, כתביו וחותמו", ונוספת "יוליאן רוזפלדט: מניפסטו" אליה אתייחס כאן.

מודה! מניפסטים חביבים עלי מאז ומתמיד. בהרצאות נהגתי לצטט מניפסטים של תנועות הדאדא והסוריאליזם מהאנתולוגיה "דאדא וסוריאליזם בצרפת" בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון. היה בכך מן הקסם, מן ההתרסה, ובהחלט מן החיבור לנוער וקהל בוגר כאחד. אבל הכי קוסם לי מניפסט הפלוקסוס – "… קדמו מציאות לא אמנותית שניתנת לתפיסה על ידי כלל האנשים, לא רק מבקרים, חובבנים ומקצוענים. קדמו אמנות חיה, אנטי-אמנות".

IMG_20190216_132434

התערוכה מניפסטו של האמן יוליאן רוזפלדט בכיכובה של השחקנית קייט בלאנשט, אופפת את הצופה במלוא החושים. באולם מוצגים 13 מונולוגים על גבי מסכים, שילוב של טקסט מדובר, קטעי  עשרות מניפסטו (מנשרים) של תנועות אמנות, אדריכלות, מחול וקולנוע במאה ה-20.

בפרולוג נאמר:

"כדי להתחיל מניפסט יש לרצות:

א,ב,ג, ולהתרעם על 1,2,3,

להתרגז ולהשחיז כנפיים כדי לכבוש ולהפיץ א-ב-ג קטנים וגדולים, לחתום, לזעוק, להישבע, להוכיח את הנון-פלוס אולטרא, לתת לפרוזה צורה של וודאות מוחלטת,

בלתי ניתנת להפרכה.

אני מתנגד לפעולה;

אני בעד התנגדות מתמשכת, וכן בעד הסכמה. אני לא בעד ולא נגד, ואינני מסביר, כי

אני שונא את השכל הישר". [1]

במיצב עצום ממדים, סרט מרובה מסכים, עוצמתי ויפהפה, ליהק האמן יוליאן רוזפלדט (יליד מינכן, 1965) את השחקנית קיט בלאנשט המגלמת 12 דמויות – פנקיסטית שיכורה, מורה, ברוקרית בבורסה, פועלת, אלמנה נושאת הספד עוצמתי בעת לוויה, קריינית חדשות ועוד – כל אחת מהדמויות נושאת מונולוג המבוסס על מניפסט. הסצנות מוקפדות, תואמות לטקסט, מנגישות אותו לזמננו ולתקופתנו, ולעתים בניגוד עז אליו. בלאנשט עוצמתית ומרשימה בדרך בה היא נושאת מניפסט כזה או אחר, משכנעת, מפתה להישאר ולהקשיב למניפסטים המושמעים בעת ובעונה אחת בשלל דמויות, הבעות ורקעים.

IMG_20190216_132356.jpg

מונולוג יחיד המושפע מפיה של דמות חסרת ממשות הוא המונולוג הפותח. על המסך מרצד פתיל בוער, וקולה של בלאנשט מצטט את המשפט "כל הקבוע ועומד מתנדף". הבחירה של רוזפלדט לפתוח את המיצב במשפט מתוך המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) – מקשרת בין המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ימינו ובין תגובות האמנים והיוצרים במניפסטים שלהם.

בין המניפסטים כאלה של תנועות חשובות ובולטות במאה ה-20 – דאדא, סוריאליזם, פוטוריזם, פלוקסוס ועוד.

IMG_20190216_132336.jpg

בטקסט התערוכה כתוב: על ידי בחירה נועזת בדמויות, במצבים ובסביבות שהמסר "נשתל" בהם, מבקש רוזפלדט לבחון את כוחם של המניפסטים ואת הרלוונטיות שלהם לזמננו. השאלות בדבר מעמדה של אמת אחת ויחידה והיכולת של חזון אמנותי להניע לפעולה ולחולל שינוי חוזרות להיות מסעירות וטעונות.[2]

התצוגה במוזיאון ישראל מלווה במניפסטים מקוריים מאוסף המוזיאון.

התערוכה בשיתוף הגלריה הלאומית הגרמנית, המבורגר בנהוף – מוזיאון לאמנות עכשווית, ברלין

[1] MANIFESTO יוליאן רוזנפלדט: מניפסט, דפדפת התערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 5

[2] החומרים נלקחו מדפדפת התערוכה, ומטקסט הקיר.

"אמנו רוסיה, אבינו סטאלין…."

adolf_strakhov_the_emancipated_woman_is_building_socialism_2_1
Adolf Strakhov, Emancipated Woman – Build Socialism!, 1926, Lithograph on paper, The David King Collection, Tate

היום האחד במאי, יש מן הסתם שעדיין חוגגים יום זה ומניפים את הדגל האדום! כאן המקום לומר בכנות: בילדותי, כבת לעובד עיתון "דבר" ואיש מפלגת העבודה דאז, התנשא לו בגאון ביום זה במרפסת ביתנו דגל ישראל ולצדו, הדגל האדום.

שנת 2017 ציינה מאה שנה למהפכת אוקטובר. המהפכה הביאה עמה תקוות, כאוס, הרואיות וטרגדיה שכן האימפריה הרוסית הפכה לבריה"מ, עברה מהפיכות, מלחמת אזרחים, רעב, דיקטטורה ופלישה נאצית, ובה בעת תרבות ויזואלית חדשה עלתה ושינתה את מארג חיי היום יום.

תערוכות רבות ומגוונות הוצגו ועדיין מוצגות בשנה זו לציון מאה שנים למהפכה.

במוזיאון תל אביב הוצגה התערוכה:

Total Red  צילום סובייטי אוצרת: רז סמירה                                                            לרגל ציון מאה שנים למהפכה הרוסית של 1917 הציג המוזיאון מבחר תצלומים שצולמו בידי צלמים סובייטים מהשורה הראשונה, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה–20. האוסף אפשר לעקוב אחר התפתחות הצילום הרוסי על רקע המהפכה והמאורעות שבעקבותיה, ואת גדולתו של הצילום כמתעד את המציאות ויכולתו להתערב בעיצובה. בתערוכה הוצגו צילומים של עמנואל אבזריחין, מקס אלפרט, גיאורגי זלמה, יבגני חלדיי, יעקוב חליפ, סימון פרידלנד, אלכסנדר רודשנקו ועוד.  התערוכה נערכה בשיתוף הפקולטה לעיצוב, המכון הטכנולוגי חולון, והוצגה במקביל לתערוכה Total Red: Design” במכון.[1]

ועדיין מוצגת התערוכה (עד 12.5):

מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1946 – 1964 אוצריםסטיבן קוטס, פול הרטפילד אוצרות אחראיות: מאירה יגיד חיימוביץ, מאיה ויניצקי                                   בין שנות הארבעים לבין שנות השישים ייצרו בברית המועצות באופן מחתרתי עותקים לא חוקיים של מוזיקה פופולרית אסורה ומצונזרת שנחרטה על שקפי רנטגן מבתי חולים. ייצור התקליטים — שכללו ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים — היה כרוך בסיכון אישי. בתערוכה מוצגים תקליטי הרנטגן, פרטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סטיריים וראיונות עם פעילים, ולצדם סרטים שהופקו בשנים האחרונות העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, קמבודיה, איראן ובמזרח התיכון.[2]

Total Red Design עיצוב חפצים סובייטים בית האמנים אלחריזי 9, תל אביב                      אוצרות: סוניה אוליטסקי, דנה אריאלי, נאדיה באקורדז'ה                                          התערוכה הוקדשה למקום של עיצוב חפצים סובייטים ולקשרים וההקשרים שבין אידיאלוגיה לבין עיצוב: המרחב הפרטי-ביתי – חפצים יומיומיים בבית המשפחה הסובייטית בצד המרחב הציבורי – חפצים הקשורים למהפכת אוקטובר ולאחריה.[3]

תערוכות הוצגו כמובן מחוץ לארצנו, ברוסיה ובאירופה. ברצוני לציין תערוכה נוספת שהוצגה בטייט מודרן בלונדון –Red Star Over Russia A Revolution in Visual Culture 1905-1955                                                                                                                    התערוכה עסקה בהיסטוריה הוויזואלית הדרמטי של רוסיה ובריה"מ בין השנים 1905 ועד למותו של סטאלין – כפי שנתפסה ונראתה דרך עיניהם של אמנים, מעצבים וצלמים.

בלב התערוכה, אוסף עצום ויוצא דופן של הצלם והמעצב הגרפי דויד קינג (1943-2016). הפריטים באוסף – מעל 250,000 פריטים, קשורים לתקופה זו בה קינג עבד עדיין ב- Sunday Times Magazine (שנות ה-70 של המאה הקודמת). בתערוכה הוצגו פוסטרים של תעמולה, צילומים והדפסים, המאפשרים מסע דרך תקופה רבת משמעות בהיסטוריה העולמית. חלקם נושאים עדיין עקבות של צנזורה של המדינה, והם כוללים עבודות משל El Lissitzky, Gustav Klutsis, Dmitri Moor, Aleksandr Deineka, Nina Vatolina and Yevgeny Khalde. [4]

potentailly_needs_cropping_z07666
Photographer Unknown, Preparing for May Day in the Railway Workers' Club, 1929. Purchased 2016. The David King Collection, Tate

[1] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/total-red-soviet-photography  התערוכה הוצגה בתאריכים 26 באוקטובר 2017 – 10 במרץ 2018 התערוכה הוצגה במקביל לתערוכת עיצוב במכון הטכנולוגי חולון

[2] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/forbidden-music-x-ray-audio-in-the-ussr-1940-1960  11 בינואר 2018 -12 במאי 2018

[3] בית האמנים אלחריזי, תל אביב http://artisthouse.co.il/project/total-red-design-%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%97%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94/ נפתחה ב-22 במרץ 2018 – סוף אפריל 2018. בעוד שאלפי ספרים, מאמרים וסרטים עסקו במהפכת אוקטובר ותוצריה, ומעט נכתב ונאצר באשר לחפצי היום יום בברית המועצות.

[4] http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/red-star-over-russia התערוכה הוצגה בתאריכים 8 בנובמבר 2017 – 18 בפברואר 2018. האוסף של דויד קינג נרכש ע"י הטייט ב-2016.  הצילומים נלקחו מאתר התערוכה בהטייט מודרן.

דוקומנטה 14 ביטלה את המיצג 'אושוויץ על החוף'

 

download
Franco “Bifo” Berardi. Image via Vimeo

דוקומנטה 14 ביטלה את המיצג אודות משבר ההגירה האירופאי משל הסופר האיטלקי ואקטיביסט המדיה פרנקו "ביפו" בררדי. המיצג, בכותרת "אושוויץ על החוף", התקבל בביקורת עזה ובזעם בקהילה היהודית בגרמניה בפרט בשל ההתייחסות לשואה, וההשוואה בין סוגיית ההגירה הבלתי חוקית מהמזרח התיכון ומאפריקה לאירופה לבין זוועות אושוויץ. בדברי ההסבר למיצג נאמר כי "האירופאים בונים מחנות ריכוז על אדמות אירופה, ומניחים לראשי טורקיה, מצרים ולוב לבצע עבורם את 'העבודה המלוכלכת' על חופי הים התיכון, המקום שבו מלח הים החליף את גז ציקלון בי".

בהצהרה שפורסמה באתר דוקומנטה 14, אוצר התוכניות הציבוריות פול ב. פרסיאדו כתב, "בתגובה לתלונות הזועמות והתגובות המבזות במהלך השבוע האחרון, החלטנו לבטל את המיצג של פרנקו "ביפו" בררדי. אנו מכבדים את אלה שעשויים לחוש נפגעים מכותרת הפואמה של בררדי,. איננו רוצים להוסיף כאב לצערם ".

עם זאת פרסיאדו ציין במכתבו, שבמקום המיצג המתוכנן, תערך הקראה של הפואמה של בררדי שהשרתה השראה על העבודה המקורית ויתקיים דיון באשר למשבר ההגירה באירופה. האירוע החדש יקרא Shame on Us: A Reading and Discussion.

 

Neuendorf, H.(2017, August 22). Re: Documenta 14 Cancels 'Auschwitz on the Beach' Performance Amid Intense Criticism. Retrieved from https://news.artnet.com/art-world/documenta-performance-outrage-1058285

 

"להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו" איי וויווי אולי, אולי לא, תערוכה במוזיאון ישראל

AI Weiwei © Ai Weiwei Studio
AI Weiwei © Ai Weiwei Studio

אתמול האחד ביוני נפתחה התערוכה" איי וויויי  אולי , אולי לא" במוזיאון ישראל, ירושלים. בתערוכה מוצגים מיצבים מונומנטליים בצד עבודות קטנות במחווה למלאכות היד המסורתיות בסין ועבודות 'רדי מייד'. העבודות מייצגות מספר עשורים בעשייתו של האמן ועוסקות צנזורה, הגירה, עבר והווה בסין, מחיקת המסורת בשל הפתוח המואץ, תנאי עבודה וייצור.

איי יליד 18 במאי 1957, בייג'ין, סין, אקטיביסט פוליטי ותרבותי פעיל במדיומים רבים – פסול, מיצב, קולנוע, ארכיטקטורה.

אביו Ai Qing היה משורר סיני שהוקע והואשם בזמן שלטונו של מאו, וב-1958 המשפחה כולה נשלחה למחנה עבודה ב-Xinjiang. אי ווי ווי היה אז בן שנה וחי ב-Shihezi כ-16 שנה. לאחר מות מאו המשפחה חזרה לבייג'ין. בהיותו בן שנה הוגלה עם משפחתו למחנה עבודה לשם "חינוך מחדש", בשל דעותיו של אביו. ב-1976, כאשר איי היה בן 18, זוכתה משפחתו והורשתה לחזור לבייג'ינג.. בין השנים 1981-93 חי בארה"ב ובעיקר בניו-יורק.

איי ידוע כמתנגד פוליטי למשטר בסין. מראשית דרכו האמנותית ביקר את עמדות הממשל הסיני באשר לדמוקרטיה וזכויות אדם, ושילם בשל כך מחיר כבד. הוא הואשם בניאוץ השלטון בין היתר בשל העבודה המגיבה לרעידת האדמה שהיתה ב-Sichuan, 2008. ב-2011, נעצר בנמל התעופה של בייג'ין, ונאסר על ידי הרשויות בסין ללא משפט למשך כ-81 יום בשל מה שהשלטון הסיני כינה "פשעים כלכליים". הוא הוכה קשות  בידי שוטרים, והבלוג שלו נסגר.

באוקטובר 2011 מגזין Art Review הכריז עליו כאחד ממאה אישים משפיעים, החלטה שהתקבלה בביקורת מצד הממשל הסיני.  איי נשוי לאמנית Lu Qing. כיום הוא פועל בברלין, אך מגיע לעתים לסין. איי חבר לצמד האדריכלים מורון הרצוג בהקמת "קן הציפור" האצטדיון הלאומי בבייג'ין לרגל המשחקים האולימפיים 2008.

חזרה על אובייקטים נפוצה במיצבים של איי. את פני המבקרים בתערוכה במוזיאון ישראל מקדם מיצב גרעיני החמנייה אשר הוצג באולם הטורבינות של טייט מודרן בלונדון בעבר. 23 טונות של גרעיני חמנייה עשויים מחרסינה פוזרו על רצפתה של גלריה רחבת ידיים במוזיאון ישראל; איי נעזר בעבודותיו בבעלי מלאכה סיניים המתמחים בטכניקות סיניות מסורתיות. גרעיני החרסינה (חומר שהומצא במאה ה-14 בסין) נצבעו ידנית, על ידי 1,600 אומנים באנלוגיה לביטוי Made in China.

unnamed.jpg

העבודה "קיפה מורכבת מ-6,000 חלקי עץ שלוקטו על ידי איי מחורבותיהם של מקדשים עתיקים בסין  שהשלטון הקומוניסטי הרס לשם פיתוח תשתיות. אומן נגרות סינית, שהגיע במיוחד לתערוכה  במוזיאון ישראל, חיבר ושילב את פיסות העץ לפאזל גדול מחובר ללא מסמרים או דבק, מלאכת נגרות אופיינית לסין.

IMG_20170601_210856.jpg

שני עצי ברזל, שכל אחד מהם מתנשא לגובה של שבעה מטרים ושוקל 14 טון, "ניטעו" בגן האמנות של המוזיאון. שטיח המחקה באופן מדויק, אחד לאחד, 969 אריחי שיש מרצפת הגלריה לאמנות במינכן שנחנכה על ידי הנאצים – באורך 35 מטרים ובמשקל של שני טונות – נפרש באולם התערוכות המתחלפות, ניתן להלך עליו יחפים.

IMG_20170601_211625.jpg

IMG_20170601_211850

בתערוכה כאמור עבודות קטנות ועדינות המאזכרות מלאכות יד מסורתיות וגם מספר מחווה לדושאן בעבודת המזוודה. העבודות מרהיבות ומרגשות, ומבעד לפתיינות שבהן מובעת התביעה מכל אדם ואדם לפתח את חוש הביקורת, להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו.

IMG_20170601_212417.jpg

IMG_20170601_212033.jpg

במסגרת הקרנת הסרט " איוויווי – ללא מורא, ללא משוא פנים" בפסטיבל 'אפוס', פברואר 2012, התראיינתי ללונדון את קירשנבאום באשר לאיי האמן והאקטיביסט והאמנות הפוליטית שלו

"Viva Arte Viva" הביאנלה ה-57, של וונציה

08BIENNALEJP3-master768MWKEMVHQCB45401

ונציה של הרנסנס היא מהות מנטאלית, מסחר פורח, טובין, מסלולי מסחר – צפון אירופה, קונסטנטינופול והמזרח. זוהי עיר אפיקורסית בה טופח מודל של יציבות בצד טירניות של האריסטוקרטיה המקומית. זוהי עירם של ג'יובני בליני, ג'ורג'ונה וטיציאן, פאולו ורונזה ויקופו טינטורטו,  וזו העיר שהשכילה לשלב מערב ומזרח, מני קדם ועד היום. בעיר זו בה רוחשת בעשורים האחרונים סצנה פעילה של אמנות עכשווית, עיר של צבע וריצוד האור על המים, מתקיימת הביאנלה מס' 57.

בעוד שהביאנלה של ונציה באוצרותו הראשית של Okwui Enweazor נתפסה לעתים כמעין מניפסטו פוליטי, עם התייחסויות ל"דאס קפיטל" של מרקס, ויצירות שעסקו בשינויי אקלים, קולוניאליזם ומשבר הפליטים באזור הים התיכון.ל- Christine Macel, האוצרת של הביאנלה בשנה זו, חזון אחר: לשים אמנים ופרקטיקה אמנותית במרכז.

עבור הגברת Macel, האוצרת הראשית של מרכז פומפידו בפריז, הביאנלה ה-57, שנפתחת היום ה-13 במאי, עוסקת  במעמד האמנות ובמצבם של אמנים/יות.. האוצרת מסרה שזוהי "ביאנלה שתוכננה עם אמנים, על ידי אמנים ועבור אמנים".

אך בזמנים מעין אלה – לאחר "הברקזיט" ובחירתו של הנשיא דונלד טראמפ, עליית הפופוליזם והחזרה במלוא העוצמה לנציונליזם באירופה ומעבר לה – האם אוצרת ביאנלה יכולה להרשות לעצמה להתנער מפוליטיקות ולהתמקד באמנות למען אמנות?

לכשנשאלה, השיבה האוצרת שבהחלט, שאכן זו הדרך שבה היא מאמינה שעל אמנות לפעול. "אני מאוד מעוניינת בפוליטיקה, אך לא כל האמנות צריכה להיות אודות פוליטיקה. זהו ממד אחד בלבד".

"עבורי" אמרה, "אמנות קשורה לכל תחומי החיים. אנשים חושבים שאמנות תציל את העולם", המשיכה. "איני חושבת שאמנות תציל את העולם, אך היא הצילה הרבה ממנו".

גב' מסל, הינה כנראה האישה החשובה ביותר שעליה לא שמענו בעולם האמנות האירופאי. מאז 2000, היא סייעה ברכישת אמנות עכשווית עבור מרכז פומפידו. היא האוצרת הרביעית במספר בהיסטוריה בת 122 השנים של הביאנלה, אירוע יוקרתי ומוערך ביותר, אשר ב-2015 משך 500,000 מבקרים.

האוצרת העניקה לביאנלה את הכותרת "Viva Arte Viva", והתערוכה משתרעת מהפביליון האיטלקי לשעבר דרך הארסנלה, חלל רחב ידיים שבו בנו בעבר ספינות, ולא הגנים שמסביב. בתערוכה השנה משתתפות 86 מדינות; האוצרים נבחרים על ידי כל המדינה המציגה.

"Viva Arte Viva", מתחילה עם השאלה המתודולוגית: מה זה אומר להיות כיום אמן? מוצגים 120 אמנים, מתוכם 103 משתתפים בביאנלה לראשונה. גב' מסל בחרה להעניק את פרס האריה המוזהב של הביאנלה על הישג מתמשך לאמנית המיצג הפמיניסטית קרולי שינמן Carolee Schneemann, שעבודתה – כולל הווידאו הבקחנלי שלה, 1964 – "Meat Joy"- מתח את הגבולות בין ריקוד ואמנות חזותית. "רצוי לכבד מישהי ששינתה את ההגדרה של אמן/ית.

רוברט סטור, אוצר ומנהל ביה"ס לאמנות בייל ששימש כאוצר הביאנלה של ונציה, 2007 אמר: "אחד מהאתגרים בתפקיד זה, היה להציב את הטון בלא שתהיה בהכרח תמה".

הפביליונים הלאומיים מעוררים שיח באשר לרעיון היותם כאלה. מרק ברדפורד שמייצג את הפביליון של ארה"ב מעלה שאלה איך לייצג מדינה שהוא חש שאינה מייצגת אותו יותר.

כמו כל האוצרים בעבר של הביאנלה, גב' מסל עבדה בזמן ותקצוב מוגבל. התקציב לתערוכה שלה הוא 13 מיליון יורו (כ-14.2$ מיליון), שממנו היא סייעה לאסוף 10%.

גב' מסל שימשה כאוצרת של הפביליון הצרפתי בביאנלה ונציה 2013, אז בחרה באמן לא צרפתי: האמן יליד אלבניה, תושב ברלין אנרי סאלה, ועבודת הווידאו שלו "Ravel Ravel Unravel" בה שני פסנתרנים ניגנו את "Piano Concerto for the Left Hand" של רוול, שהמלחין יצר עבור מוזיקאי שאיבד את ידו במלחמת העולם הראשונה.

יצירה זו הינה פתח המספר לנו על טעמה של האוצרת ועל החשיבה – הפילוסופית, פואטית ואסתטית שלה, עם הדגש מעודן באשר לפוליטיקה ביצירה שעוסקת בעויינות בזמן המלחמה בין צרפת  וגרמניה. (לאנרי סאלה יש עבודה גם ב- "Viva Arte Viva").

כריסטיאן מסל ארגנה את  "Viva Arte Viva", במסגרת של תשע סקציות,  שהיא מכנה פביליונים.

 

Donadio, R.(2017, May 7). Re: A Venice Biennale About Art, With the Politics Muted. Retrieved from https://www.nytimes.com/2017/05/07/arts/design/a-venice-biennale-about-art-with-the-politics-muted.html?_r=0