הירושי סוגימוטו, צילום כמכונת זמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רז סמירה 15 בנובמבר 2018 – 8 ביוני 2019

918_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

קדושה שבחולין – הכניסה לחלל תערוכת הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (יליד טוקיו, 1948) במוזיאון תל אביב לאמנות, נדמית ככניסה להיכל מקודש. צילומים בסקלה שבין שחור ללבן ומה שביניהם, לובן הקירות, שלווה בצד עיצוב מינימליסטי ומדוקדק מקדמים את הבאים. בתערוכה זו בה תפיסת ממד הזמן מהווה יסוד מרכזי ביצירות, עולה תחושה של כניסה להיכל שבו הזמן עמד מלכת. תחושת ההתפעמות שאחזה בי עת נכנסתי לראשונה לחלל התערוכה הדהדה בזיכרוני להיכלות ולכנסיות פרוטסטנטיות מתקופת הבארוק בהן לרוגע ולשלווה, ולמיעוט חפצי הפולחן תפקיד חשוב בקשר שבין המאמין למקום.

IMG_20181120_112931.jpg

לממד הזמן ולממד התנועה, תפקיד חשוב בצילום. רז סמירה, אוצרת התערוכה כותבת בקטלוג: "בצילומיו בוחן סוגימוטו תפיסות זמן שונות: זמן קונקרטי וממשי מול זמן כמושג מופשט, זמן הווה מול זמן היסטורי, זמן אובייקטיבי מול זמן סובייקטיבי, הזמן כרצף לעומת נקודת זמן המוקפאת כנצח. כל אלה נבחנים בתצלומיו הן על ידי טיבו של מעשה הצילום והן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לצלם. גוף היצירה שלו עוסק במספר שאלות מהותיות: איך אפשר לייצג זמן באמנות, ובפרט באמנות הצילום? כיצד ממדי זמן שונים מצטלבים וחוצים זה את זה? איך לנסח בצילום את משמעות הזמן, ומה הרלוונטיות של העבר לקיומנו בהווה ובעתיד?

באשר לממד התנועה, סוגימוטו ממיר את התנועה בחוסר תנועה ותצלומיו עטופים בדממה. הדימוי שלו חנוט בזמן, והשקט הקורן ממנו מעורר בצופה מחשבות על אופן ההתבוננות בתצלום, על מה שיש בו ועל מה שלא נראה בו. ההקשבה נעשית אלמנט מרכזי בתהליך הצפייה.

הצילום בשחור–לבן מחדד את הצללים הנוצרים על פני משטחים שונים תוך הדגשת המרקם והפרטים השונים. הוא תורם ליצירת עושר אינסופי של גוונים וגוני–גוונים ומגביר את תחושת הטקטיליות של התצלום. השחור-לבן של עבודותיו של סוגימוטו קורן סוג של שקט המאציל על התצלומים תכונות של קלאסיקה, על–זמניות ונוסטלגיה.

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.

אנליזה של מרחב וזיכרון היא הכרחית לשם הבנת המטען התרבותי, מורכבות ייצוג הזמן ומטען הזיכרון והנכחתם בצילום בתערוכה של הירושי סוגימוטו. [1]

IMG_20181120_112628_HHT.jpg

התערוכה עוסקת במספר תמות: דיורמות, דיוקנאות, תיאטראות, נופ-ים, אדריכלות

דיורמות

בסדרה "דיורמות" (מ-1976 ועד היום) זמן והעדר תנועה הם אלמנטים מרכזיים. סוגימוטו החל לצלם סדרה זו עם בואו לניו יורק. תחילה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק ולאחר מכן במגוון מוזיאונים להיסטוריה של הטבע בארה"ב. הדיורמה (diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה) היא מודל תלת-ממדי המשחזר את אזורי המחיה של בעלי חיים תוך העמדה אמנותית של החיות המפוחלצות. כשסוגימוטו צילם לראשונה את המודלים במוזיאון הוא התפעל מהאפקט שנוצר: התצלומים נראו כאילו תיעדו סצנות אמתיות בחיק הטבע.

זמן/תנועה, טבע/תרבות  – סוגימוטו מספר: "בפעם הראשונה שראיתי דיורמה (ב-1976),  הייתי המום מהתצוגה העדינה שהצליחו להעביר באמצעותה. הדיורמות, כמודלים לטבע, מכילות מרכיבים רבים, הדבר היחידי שחסר בהן הוא החיים עצמם. […] הבנתי שהמצלמה שלי יכולה לעצור את מהלכו של הזמן בדיורמה, במקום שם הזמן כבר עצר מלכת".

בתצלומים אלה בהם סוגימוטו מפליא לתעתע בעין הצופה, העמידה מול צילומי החיות בנוף טבעי להם לכאורה הזכירה לי את תפיסת הזמן בכתביו של שפינוזה, ואת העובדה שהדבר היחיד הקשור לחלוף הזמן הוא תנועת הגופים כפי שהיא נתפסת על ידינו, כתעתוע של העין. על כך מעיר סוגימוטו: "התצלומים מציגים לנו דבר מה שהוא באופן סימולטני מת וחי, ששופך אור על הקשר שבין חיים למוות. אנשים רבים שמתבוננים בעבודות הדיורמות שלי, בין אם הן מציגות זאבים או דובים, משוכנעים שהם מביטים בתצלום של חיות בתוך סביבת המחייה שלהם [..] התצלום שלי מתקיים בין האובייקט המתעתע לבין האנשים הצופים בתעתוע".

101_Wapiti, 1980.jpg
Wapiti, 1980

בדיורמות עולות סוגות של מקור מול צילום. התחקות אחר המקור הצילומי, טבע שקפא בזמן ובתנועה, טבע שתורבת ומציאות מבוימת, שכן החיות מוקפאות לנצח בסביבה מלאכותית ומתעתעת זו. צילומים אלה העלו בדעתי קבינטים של טבע אשר קדמו למוזיאונים של טבע, והיוו חלק מהעניין הגובר בטבע ובמדע בשלהי המאה ה-15 ועד למאה ה-17 באירופה. איסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית בקבינטים המוקדשים לטבע ולמוזרויותיו. תכולת אוספים אלה היתה פועל יוצא של נסיבות הזמן, אופנה וכמובן טעמם האישי של האספנים. שרידי יצורים אגדיים כגון ענקים ולטאות ענק קיבלו דגש בדומה למאובנים, מינרלים, מגנטים ועוד. מסעות לאזורים שזה מכבר נתגלו דוגמת אמריקה והמזרח הרחוק, הביאו לעניין עצום בחפצים מהעולם החדש האוסף נתפס ועוצב כמייצג את הטבע בהתמשכות.[2]

סוגימוטו מנצל את התכונות האשלייתיות של הדיורמות המצויות במוזיאוני ההיסטוריה של הטבע ליצירת מראות צילומיים "אותנטיים". האימז'ים של סוגימוטו בדו-ממד בשחור לבן משכילים להפחית את הנוקשות והמלאכותיות של מערכי התצוגה במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ניו יורק כפי שנעשו בזמנו בפרויקט האמנות הפדרלית של עשור 1930. בהמשך סוגימוטו טבע את צמד המילים "Time Exposed" (הזמן הנחשף) כדי לאפיין את יצירתו.[3]

106_Hyena-Jackal_Vulture, 1976.jpg
Hyena-Jackal_Vulture, 1976

דיוקנאות: ניפוץ המיתוס של המקור

מעבר בין מדיומים שונים מתרחש גם בסדרה "דיוקנאות" (מ–1994 ואילך). בסדרה זו סוגימוטו מתמקד במסורת של ייצוג הדיוקן באמנות, ובעיקר בגישה המסורתית של הציור הקלאסי. הוא יוצר צילום "המחקה" ציור. בדומה לצילומי החיות, המצולמים שלו אינם מודלים חיים המצטלמים בסטודיו, אלא מודלים של שעווה המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו, בעיקר בפראג, אמסטרדם ולונדון.[4]

סוגימוטו מצלם את בובות השעווה בתנוחת שלושה–רבעים ומייצר דיוקנאות בשחור–לבן. דמויות השעווה מתייחסות לציורי דיוקנאות מהמאות ה-17-15 של אמני מופת כלאונרדו דה וינצ'י, יאן ורמיר, יאן ון אייק או הנס הולביין. בתצלומי הדיוקנאות שבתערוכה סוגימוטו מבודד כל דמות מסביבתה הנרטיבית, התיאטרלית, ומצלם אותה בגודל אדם על רקע שחור, בתאורה דרמטית המחדדת את הניגודים של אור וצל ומבליטה את העושר החזותי של הדמות.

סוגימוטו מצלם בשחור–לבן מתוך בחירה מודעת, מחשש שהצבע יסיח את תשומת הלב של הצופים מאלמנטים צורניים של התצלום: טקסטורות שונות, הבדלי כהויות בגוונים, קומפוזיציה ויחסי אור וצל. לעיתים, הדמות בדיוקן של סוגימוטו נראית בעלת חיות בהשוואה לדמות המפוסלת במוזיאון השעווה. בפעולת הצילום סוגימוטו "מחזיר" את הפסלים שמקורם בציורי שמן למשטח דו–ממדי ומחדש את הדיאלוג, שהתקיים מאז המצאת הצילום בין הציור לבין תוצריו המכניים של הצילום. בכך הוא מנפץ את המיתוס של המקור. הנושא של התצלומים אפוא איננו הדמות הממשית, אלא הדמות התחליפית המגלמת את הממשית.

סוגימוטו בחר לצלם את מושאי שתי הסדרות המרכזיות שלו – דיורמות ודיוקנאות בתוך חללי מוזיאון: המוזיאון להיסטוריה של הטבע ומוזיאון השעווה. "המרחב הקטן ובר–השליטה של המוזיאון", כותב בוריס גרויס  [Groys]בספרו כוח האמנות, "מאפשר למתבונן לדמיין עולם מחוץ לכתלי המוזיאון כמופלא, אינסופי, אקסטטי. זה למעשה תפקידו הראשוני של המוזיאון: לאפשר לנו לדמיין את הקיים מחוץ למוזיאון כאינסופי".[5]

Anne Boleyn, 1999

831_Anne Boleyn, 1999
Anne Boleyn, 1999

היררכיות – גבוה/נמוך – שלא כמו מוזיאונים ממוסדים ציבוריים, מוזיאון השעווה מתעלם מהיררכיות היסטוריות ותרבותיות ואינו מקפיד תמיד על דיוק היסטורי. דמויות היסטוריות, מיתיות ועממיות מוצגות בו בכפיפה אחת: הנרי השמיני ושש נשותיו, ולדימיר לנין ובריטני ספירס זוכים למידה שווה של חשיבות באולמות התצוגה לצד דמויות מהמאה ה–16 המייצגות את העבר הרחוק.

829_Henry VIII, 1999
Henry VIII, 1999

בשתי הסדרות הבאות תיאטראות ונופ-ים סוגימוטו מתמקד בצילום במרחבי פנים ובמרחבי חוץ, נעדרי נוכחות אדם.

תיאטראות: המסך הלבן שואב וחוסם

בסדרה "תיאטראות" (מ–1978 ואילך), סוגימוטו מתמקד באולמות פאר, שנבנו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20 בסגנון אר–דקו וכללו אולם כניסה מפואר, מושבים מקטיפה ונברשות יקרות, והוקמו בעיקר במזרח ארה"ב כאולמות קולנוע. הסדרה כוללת גם תצלומים של מתחמי דרייב–אין, בתי קולנוע בחלל הפתוח, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה–50 וה–60 וביטאו את התשוקה של החברה האמריקאית למכוניות ולמרחב פתוח.

205_Ohio Theatre, Ohio, 1980.jpg
Ohio Theatre, Ohio, 1980

הטכניקה: סוגימוטו מצלם סדרה זו יותר מארבעה עשורים, מאז היה בן 28, בווריאציות שונות, והיא אחת הסדרות החשובות במכלול יצירתו. הטכניקה שלו לא השתנתה מאז שנות ה–70 של המאה ה–20 : הוא פותח את הצמצם של מצלמת ה–10X8  שלו מתחילת הסרט ועד סופו — חשיפה ארוכה של 90 עד 180 דקות. הצמצם הפתוח מוצף בתמונות הקינמטוגרפיות, תמונה אחרי תמונה, 24 תמונות בשנייה, עד שהסרט מבטל את עצמו בהבזק אור לבן. המסך המבהיק צובר את תמונות הסרט בכללותו, כשהוא מאיר את האדריכלות של האולם ומבליט את הפרטים של המבנה הבלתי נראים במהלך הקרנת הסרט. התוצאה פרדוקסלית: על המסך, שם אמורות להופיע צורות בתנועה, אין דבר מלבד אור לבן; אבל דווקא האולם החשוך בדרך כלל מואר וחושף פירוט אדריכלי עשיר וזוהר.

תצלומיו של סוגימוטו הופכים ל"תיבות אור" משוכללות, זהו אור שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי. האור אינו מתקיים ללא החושך, הוא יוצא מתוך העלטה והכרחי לקיום חיים.

נופ–ים: זיכרונות קדם–אנושיים

בהמשך לסדרה "תיאטראות", המציגה חללים ריקים מאדם, גם הסדרה "נופ–ים" [Seascape] (מ–1980 ואילך(  עוסקת בתצלומי נוף נעדרים נוכחות אנושית. מהות היקום, נצח ובר-חלוף, רוחניות, התבוננות פנימה, עולים בעת הצפייה בנופי ים אלו.

בצילומי הסדרה, סוגימוטו ממצב את המצלמה לחשיפה ארוכה, כך שקו האופק חוצה את הפריים לשני חלקים שווים בגודלם — שמים וים. הפרויקט צולם בימים ובאוקיינוסים שונים ברחבי העולם, אבל לכל תצלום הרכב קומפוזיציוני זהה בשחור–לבן המדגיש טונליות אפורה, השמים למעלה בהירים יותר מהים שמתחתם, והאופק מתפצל בצורה מושלמת על פני הקומפוזיציה המדויקת. הסדרה מהדהדת את משיכתו המוקדמת של סוגימוטו למינימליזם, אך גם ליסודות של יופי וסימטריה מינימליסטיים הדומיננטיים גם בתרבות העיצוב היפנית.

344_Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990
Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990

הסדרה, על מרחביה האינסופיים והעוצמה של הטבע הגלומה בכל פריים שלה, הושוותה לעיתים קרובות לציורים הרומנטיים מהמאה ה–19, ובמיוחד לעבודותיו של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ומעוררת זיקה גם לעבודותיו של הצייר האמריקאי מרק רותקו, בעיקר משום ההרמוניות המונוכרומטיות, הקומפוזיציות של חציית המשטח לחלקים רבועים, החשיפה ההדרגתית של הפרטים והמעברים הרכים בין הגוונים – המשותפים לשני האמנים.

הנוף כמעורר רגשות של רוחניות, תפילה והתבוננות פנימית מתקשר אצל סוגימוטו לזיכרון ילדות עת ראה לראשונה את הים, והבחין במרחב השקט שלו ובאופק החד על רקע השמים.

אדריכלות: בניינים כסרקופגים

המתח העדין בין הקפאת הדימוי לבין הדרמה הפיוטית של אור וצל דומיננטי גם בסדרה "אדריכלות", שסוגימוטו החל לצלם ב-1997. סוגימוטו מצלם בניינים מפורסמים של אדריכלות מודרניסטית קלאסית מהמאה ה-20, ביניהם מגדל אייפל בפריז, גשר ברוקלין, מוזיאון גוגנהיים, מגדלי התאומים ובניין האמפייר סטייט בניו יורק, כנסיית האור באוסאקה, בניינים עגולים בשיקגו. הדימוי המצולם הוא תמיד מעט מחוץ לפוקוס בניסיון לחשוף  את מהותו. זמני חשיפה ארוכים יוצרים קווי מתאר מטושטשים, שמקשים על זיהוי הבניין המצולם. התצלומים נטולי אדם, ריקים ודוממים בשחור–לבן.

906_World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997
World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997

סוגימוטו מעוניין בטרנספורמציה של הדימוי ובהעשרת ההתבוננות באובייקט המוכר. לשם כך הוא נוקט במספר שלבים: בחירת האתר בעל הרקע ההיסטורי, קביעת זמן הצילום, התאורה, המסגור, זמן החשיפה וטשטוש הדימוי, אלה מצדם, מאפשרים לצופה רגע של ראייה פנימית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו המיידית, מבודד ומעורפל כאילו בתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם כל בניין לתמצית מהותו, כמו מראה לא מוחשי הנתפס בזיכרון הולך ונמוג. תצלום בודד, כמעין "כמוסת זיכרון" של המבנה המצולם.

אפרת קנטור כותבת: 'זיכרון' הוא מונח פרטי במהותו, משום שהוא מציין שליפת תמונה פרטית מתוך מאגר האירועים שנשמר בתוך מוחו של היחיד. תופעת ההיזכרות היא אישית, לעתים לא מודעת בשלמותה, והיא מתרחשת בטריטוריה של היחיד.[6]

ולסיום, "באמצעות מדיום הצילום", כותב סוגימוטו, "ניסיתי להציג שלב עתיק של זיכרון אנושי, בין אם זיכרון אישי, זיכרון תרבותי או זיכרון קולקטיבי של האנושות כולה. הרעיון הוא לחזור לאחור בזמן כדי לזכור מאין באנו".

תודות לרז סמירה על הקטלוג ועל מאמריו המרשימים

רז סמירה, הירושי סוגימוטו, קטלוג, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2018

[1] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19. פדיה מתייחסת אמנם בדיונה בקטגוריות המרחב לישראל, אך התייחסות זו עשויה להיות רלוונטית לכל מרחב באשר הוא.

[2] עיסוק בקבינטים של טבע, היווה חלק ממחקר בו עסקתי במסגרת לימודי תואר שלישי.     Kristof. Pomian, Collectors and Curiosities, Paris and Venice, 1500-1800 (UK, 1990), pp.45-64.

[3] Kynaston. McShine, The Museum as Muse: Artists Reflect (New-York, 1999), pp. 102-105.

[4] מוזיאוני מאדם טוסו מהווים אטרקציה ומושכים מבקרים רבים. מוזיאון השעווה אינו מציג את הדמויות בלבד, אלא גם את סביבתן ואלמנטים שונים הקשורים בהן, כמו למשל יצירות של ציירים או מדענים.

[5] בוריס גרויס, כוח האמנות (מאנגלית: אסתר דותן), תל אביב, פיתום, 2010, עמ' 36.

[6] אפרת קנטור, בעצמם הם כותבים להם שיר, עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007, עמ' 8-16

 

 

"אמנו רוסיה, אבינו סטאלין…."

adolf_strakhov_the_emancipated_woman_is_building_socialism_2_1
Adolf Strakhov, Emancipated Woman – Build Socialism!, 1926, Lithograph on paper, The David King Collection, Tate

היום האחד במאי, יש מן הסתם שעדיין חוגגים יום זה ומניפים את הדגל האדום! כאן המקום לומר בכנות: בילדותי, כבת לעובד עיתון "דבר" ואיש מפלגת העבודה דאז, התנשא לו בגאון ביום זה במרפסת ביתנו דגל ישראל ולצדו, הדגל האדום.

שנת 2017 ציינה מאה שנה למהפכת אוקטובר. המהפכה הביאה עמה תקוות, כאוס, הרואיות וטרגדיה שכן האימפריה הרוסית הפכה לבריה"מ, עברה מהפיכות, מלחמת אזרחים, רעב, דיקטטורה ופלישה נאצית, ובה בעת תרבות ויזואלית חדשה עלתה ושינתה את מארג חיי היום יום.

תערוכות רבות ומגוונות הוצגו ועדיין מוצגות בשנה זו לציון מאה שנים למהפכה.

במוזיאון תל אביב הוצגה התערוכה:

Total Red  צילום סובייטי אוצרת: רז סמירה                                                            לרגל ציון מאה שנים למהפכה הרוסית של 1917 הציג המוזיאון מבחר תצלומים שצולמו בידי צלמים סובייטים מהשורה הראשונה, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה–20. האוסף אפשר לעקוב אחר התפתחות הצילום הרוסי על רקע המהפכה והמאורעות שבעקבותיה, ואת גדולתו של הצילום כמתעד את המציאות ויכולתו להתערב בעיצובה. בתערוכה הוצגו צילומים של עמנואל אבזריחין, מקס אלפרט, גיאורגי זלמה, יבגני חלדיי, יעקוב חליפ, סימון פרידלנד, אלכסנדר רודשנקו ועוד.  התערוכה נערכה בשיתוף הפקולטה לעיצוב, המכון הטכנולוגי חולון, והוצגה במקביל לתערוכה Total Red: Design” במכון.[1]

ועדיין מוצגת התערוכה (עד 12.5):

מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1946 – 1964 אוצריםסטיבן קוטס, פול הרטפילד אוצרות אחראיות: מאירה יגיד חיימוביץ, מאיה ויניצקי                                   בין שנות הארבעים לבין שנות השישים ייצרו בברית המועצות באופן מחתרתי עותקים לא חוקיים של מוזיקה פופולרית אסורה ומצונזרת שנחרטה על שקפי רנטגן מבתי חולים. ייצור התקליטים — שכללו ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים — היה כרוך בסיכון אישי. בתערוכה מוצגים תקליטי הרנטגן, פרטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סטיריים וראיונות עם פעילים, ולצדם סרטים שהופקו בשנים האחרונות העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, קמבודיה, איראן ובמזרח התיכון.[2]

Total Red Design עיצוב חפצים סובייטים בית האמנים אלחריזי 9, תל אביב                      אוצרות: סוניה אוליטסקי, דנה אריאלי, נאדיה באקורדז'ה                                          התערוכה הוקדשה למקום של עיצוב חפצים סובייטים ולקשרים וההקשרים שבין אידיאלוגיה לבין עיצוב: המרחב הפרטי-ביתי – חפצים יומיומיים בבית המשפחה הסובייטית בצד המרחב הציבורי – חפצים הקשורים למהפכת אוקטובר ולאחריה.[3]

תערוכות הוצגו כמובן מחוץ לארצנו, ברוסיה ובאירופה. ברצוני לציין תערוכה נוספת שהוצגה בטייט מודרן בלונדון –Red Star Over Russia A Revolution in Visual Culture 1905-1955                                                                                                                    התערוכה עסקה בהיסטוריה הוויזואלית הדרמטי של רוסיה ובריה"מ בין השנים 1905 ועד למותו של סטאלין – כפי שנתפסה ונראתה דרך עיניהם של אמנים, מעצבים וצלמים.

בלב התערוכה, אוסף עצום ויוצא דופן של הצלם והמעצב הגרפי דויד קינג (1943-2016). הפריטים באוסף – מעל 250,000 פריטים, קשורים לתקופה זו בה קינג עבד עדיין ב- Sunday Times Magazine (שנות ה-70 של המאה הקודמת). בתערוכה הוצגו פוסטרים של תעמולה, צילומים והדפסים, המאפשרים מסע דרך תקופה רבת משמעות בהיסטוריה העולמית. חלקם נושאים עדיין עקבות של צנזורה של המדינה, והם כוללים עבודות משל El Lissitzky, Gustav Klutsis, Dmitri Moor, Aleksandr Deineka, Nina Vatolina and Yevgeny Khalde. [4]

potentailly_needs_cropping_z07666
Photographer Unknown, Preparing for May Day in the Railway Workers' Club, 1929. Purchased 2016. The David King Collection, Tate

[1] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/total-red-soviet-photography  התערוכה הוצגה בתאריכים 26 באוקטובר 2017 – 10 במרץ 2018 התערוכה הוצגה במקביל לתערוכת עיצוב במכון הטכנולוגי חולון

[2] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/forbidden-music-x-ray-audio-in-the-ussr-1940-1960  11 בינואר 2018 -12 במאי 2018

[3] בית האמנים אלחריזי, תל אביב http://artisthouse.co.il/project/total-red-design-%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%97%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94/ נפתחה ב-22 במרץ 2018 – סוף אפריל 2018. בעוד שאלפי ספרים, מאמרים וסרטים עסקו במהפכת אוקטובר ותוצריה, ומעט נכתב ונאצר באשר לחפצי היום יום בברית המועצות.

[4] http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/red-star-over-russia התערוכה הוצגה בתאריכים 8 בנובמבר 2017 – 18 בפברואר 2018. האוסף של דויד קינג נרכש ע"י הטייט ב-2016.  הצילומים נלקחו מאתר התערוכה בהטייט מודרן.

רובין רוד: תחת השמש, תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות אוצרת גלית לנדאו-אפשטיין

04.png
מתוך: העשב שר, 2016, סרט 8 מ"מ, 3:33 דק' באדיבות האמן ואוסף אקרד

תחת השמש היא תערוכה מוזיאלית ראשונה בישראל של רובין רוד (יליד 1976, קייפטאון,  חי ויוצר בברלין).

את  רוד שמעתי לראשונה בהרצאה שלו לרגל פתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות; הרצאה מרתקת כבת שעה פלוס בה האמן נע בין המצגת, לבין הדימויים המוקרנים על הקיר, מדבר בלהט, נע בקרב הקהל, מגיב, שואל, מניע ידיים, "מיצג" של אדם אחד. הדימויים מעניינים ונעים בין חוץ לפנים, בין שריד לפעולה שהתרחשה לבין הדימוי שלה שקובע והפך לנצחי באמצעות פעולת המצלמה. רישומים, ציורים, action painting, חומרים מגוונים, הכל מצוי ביצירה שהינה האיש שהינו "יצירה בפני עצמה". היה מרתק ומלהיב לפגוש אמן צעיר, בלתי אמצעי בעבודות מגוונות ומעניינות. היה מעניין במיוחד לשמוע את האג'נדה החברתית שלו, והמעורבות הקהילתית שלו בקרב בני נוער המקבלים צ'אנס נוסף בעת העבודה עמו.

הוורסטיליות של רוד באה לידי ביטוי במגוון מדיומים: רישום, ציור, צילום, פיסול, וידאו ומיצג. תפקיד משמעותי ביצירתו תופס כאמור הגוף האנושי, שלו ושל אחרים, בנוסף למגוון חומרים דוגמת גיר, פחם וסבון.

רוד גדל ביוהנסבורג, ובה התעצבה תפיסתו האמנותית. מקורות ההשראה שלו: ציורי קיר אפריקאים עממיים, כמו גם ציורי קיר שציירו הוא וחבריו על קירות בית הספר. בנוסף, הותירו את חותמם על עבודתו מעין טקסי חניכה שבהם אילצו התלמידים הבוגרים את הצעירים להתייחס לציורי הקיר כאילו היו ממשיים, טקסים שהיה בהם ממד של התעללות. כל אלה הוטמעו בעבודתו של רוד בשילוב מרתק בין רישום לבין פעולה גופנית. עבודותיו מתחילות ברישום על קיר ומתפתחות לפרפורמנס שבו האמן או שחקן בן דמותו ולעתים שניהם יחד, מגיבים לדימוי המצויר. הפעולה עצמה מוגבלת מראש בזמן, והרישום מוּעד אף הוא להימחק בשלב זה או אחר, מעצם קיומו במרחב הציבורי, ואילו התוצר הסופי מוצג כסדרת תצלומים או כווידאו. התוצר האמנותי, אם כך, הוא תיעוד של מעשה שהתרחש מחוץ לעולם האמנות; כמעין עקבה או שריד להתרחשות גופנית רווית אנרגיה, רוד מנצל את המרחב הציבורי כמצע לעיסוק בנושאים העומדים על סדר היום העולמי ובפרט זה של דרום אפריקה. עבודותיו צומחות מתוך תרבות נעורים אורבנית, ונוגעות בשאלות של תרבות, זהות והיסטוריה תוך שהן מתאפיינות בקצב של היפ-הופ ובעוצמה של ציורי גרפיטי.

בצד ריבוי מקורות השראה חוץ-אמנותיים, יצירתו של רוד מעוגנת גם בהיסטוריה של הצילום ושל האמנות העכשווית. בעבודות הצילום שלו ניתן לזהות את השפעתם של אחדים מחלוצי הצילום כמו אטיין-ז'יל מארה (Marey) ואדוארד מייברידג' (Muybridge)  אשר ביקשו לתת ביטוי לתנועה בדימוי סטטי; בעבודות אחרות ניכרת האסתטיקה של אמני Arte Povera (אמנות ענייה) האיטלקיים של שנות ה-60 וה-70 או של אמן אמריקאי מינימליסט כמו סול לוויט (LeWitt), ועבודות הווידאו שלו מכילות בוודאי את עקבות ההשראה ששאב רוד מעבודות הווידאו המונומנטליות של בן ארצו ויליאם קנטרידג'  (Kentridge), במיוחד מהשילוב בין רישום, צילום ואנימציה.

בהתאם לדינמיות של מקורות ההשראה השונים, כך גם עבודותיו מתגלמות דרך שורה של ניגודים: הן פיגורטיביות וסיפוריות ובה בעת ניתנות לקריאה דרך ערכים צורניים של קו, צבע, קומפוזיציה ופרספקטיבה; הן מתקיימות על הטווח שבין גבוה לנמוך, ארעי וקבוע, גופני ושכלתני; הן מופיעות בשחור-לבן סגפני או עתירוֹת צבעוניוּת. העבודות המוצגות בתערוכה מספקות חתך מייצג מהעשייה המורכבת של רוד, אמן המשקף בעבודתו ובחייו את דמות האמן העכשווי: נע בין מקומות ובין מקורות השראה, בין מדיומים ובין אופני פעולה, מחויב לאמנותי ולפוליטי באותה מידה.

הטקסט מצוטט בשינויים קלים מאתר המוזיאון http://www.tamuseum.org.il/master/he/about-the-exhibition/robin-rhode-under-the-sun

תודה לגלית לנדאו-אפשטיין

InvertedCycle_RobinRhode05.jpg
מעגל הפוך (פרט), 2016, 8 הדפסי צבע, 70×56 כ"א, באדיבות האמן וגלריה ברוורמן, תל אביב  
Under_The_Sun_0010.jpg
תחת השמש (פרט), 2017, 36 הדפסי צבע, 50×50 כ"א, באדיבות האמן; גלריה לימן מופין, ניו יורק והונג קונג; גלריה ברוורמן, תל אביב