Heavenly Bodies: Fashion and Catholic Imagination Exhibition

c2_oceania_v001
Installation view of “Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination,” 2018, at Metropolitan Museum of Art, New York.
©METROPOLITAN MUSEUM OF ART

המטרופוליטן מכריז: תערוכת "Heavenly Bodies: Fashion and Catholic Imagination" הינה התערוכה שזכתה לקהל הרב ביותר בתולדות המוזיאון. בקהל ביקרו 1,659,647 אנשים.

Greenberger, A.(2018, October 11). Re: Met Says ‘Heavenly Bodies’: Fashion and Catholic Imagination" Is Most Visited Show in Museum’s History. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/10/11/met-says-heavenly-bodies-visited-show-museums-history/?utm_source=ARTnews+Today&utm_campaign=4d7cb2a0ea-EMAIL_CAMPAIGN_2018_10_11_08_28&utm_medium=email&utm_term=0_1e263780b8-4d7cb2a0ea-292952125

על התערוכה כתבתי בעבר בפוסט

כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו… תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018

https://zivakoort.com/2018/03/19/%D7%9B%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%98/

 

 

זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018

20180903_143428.jpg

בחלל התערוכה של זהבה אדלסבורג, "הסופר והעלמה", שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה?

ניר הרמט האוצר כותב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".

בעבודות במדיה שונות בתפר שבין אמנות לאומנות (אם בכלל ניתן לעשות כיום הבחנה מעין זו!), ציורים, כדים/פסלים ואובייקטים בממדים קטנים, מחרוזות המשובצות בפיסות קרמיקה ועבודות קרמיות משולבות בציור וברישום ובחומרים נוספים כעץ. כל אלה בצד שבירה, הרס והרכבה מחדש מאפיינים חלק ניכר מהעבודות המוצגות בתערוכה, באופן המעורר את השאלה האם החומר זוכר את שהיה בעת שנוצקו חיים חדשים אליו?

20180903_143732.jpg

בציורים מונוכרומטיות מעודנת עם נגיעות של צהוב, ורוד וצבעים נוספים. ציור המתכתב עם יצירות אמנות מתקופות שונות – ימי הביניים, רנסנס ועוד, דמויות המצוטטות מציורי העבר בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית? הכד כמיכל הצופן בחובו סוד, מעלה על הדעת כדים קנופיים. השולחן העשוי שכבות שיש בהן מן הגלוי והנסתר במעין ארכיאולוגיה של עבודות עבר, עשוי גם להיות מעין שולחן/מזבח ואפשר אזכור לשולחן במעבדת רסטורציה (רפאות).

20180903_143504.jpg

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.[1]

שם התערוכה "הסופר והעלמה" אף הוא מתכתב; דמויות הסופר והעלמה בדיוניות אמנם, ועם זאת מאתגרות את המחשבה על יצירות ספרותיות ומחזאות גרמניות ונורווגיות.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות של האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה. התייחסות לכך ניתן למצוא ברישום על גבי כד  המתאר סופר רושם, פרט השאול  מדף מאויר מכתב יד מימי הביניים.[1]  ובאשר לעלמה היא גם בת דמותה של "השכינה" וגם מריה העולה השמימה, ובו בזמן חלק משלושת עלמות החן (הגרציות). וכדברי האוצר הרמט "הסופר והעלמה כמעין אלטר אגואים".

תודה לזהבה על החומרים

 

[1] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

40763827_1761870333923990_4479065159268040704_n

Registrum_gregorii,_san_gregorio_magno_ispirato_dalla_colomba,_983_miniatura,_treviri_stadtbiblithek,_19,8x27_cm.jpg
The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו.

20180903_143527.jpg

 

 

 

 

 

[1] Jean Lipman, Art About Art, New York: E.P Dutton in Assoc. with Whitney Museum of American Art, c.1978.

[2] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

עיינה שני לספר ציור

דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas.jpg

 דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas

 

עיינה שני אמנית בת קיבוץ גבת, מספרת סיפורים קצרים, כותבת שירים וממציאה דימויים באמצעות משטחי צבע וכתמים על הבד.

המילה והדימוי מוכלאים זה בזה", אומרת שני. "דרך היצירה שלי נעשית בשני העולמות – על הנייר ועל הבד. בראשי אני יוצרת מפגשים בין הטקסט לבין הדימוי. הם אינם משרתים זה את זה; הם השתקפויות ורמזים בדמיוני מהשפעות אמנים וכותבים כפיליפ גסטון, דנה שוץ, אורי רייזמן, אורס פישר, מרסל פרוסט, פרננדו פסואה, עדי קיסר, ספרי ילדות, סיפורי עם וצהובונים".

שילוב בין דימוי לבין טקסט הינו עתיק יומין. אנו מוצאים שילובים מעין אלה ביצירות נוצריות מימי הביניים, הרנסנס וכדומה ולאחר מכן, באמנות המודרנית, בה למילה יש תפקיד משמעותי ולעתים סותר למשל ביצירות אמנות סוריאליסטיות.

גדעון עפרת בספרו "טקסטורות- מילה וספר באמנות הישראלית" כותב: "אמונתו של מחבר שורות אלו היא, שהתבוננות לעומק יצירת אמנות היא "קריאתה" של היצירה. יצירות אמנות הן "טקסטים", מערכות סימניות התובעות מהצופה מהלך פרשני הנע בין קטבים של אישור אנאלוגיות והפרכתן…" ובהמשך כותב: "לאמנות החזותית שיג ושיח עם טקסטים של ממש –אותיות, מילים, משפטים".[1] את עבודותיה של שני ניתן לתפוס באופן זה או בדרך שהציגה לעיל "המפגשים בין טקסט לבין דימוי, אינם משרתים זה את זה…"

שגרת היומיום בצד אנקדוטות יומיומיות פשוטות מלוות בהומור לעתים מקברי, התמקדות בניסיון לשנות את נקודת המבט של הצופה וליצור קונפליקט מחשבתי מלווים את תהליך היצירה של שני שהינו הכלאה של הביזאר, הגרוטסקי, האקספרסיבי והתמימות. ציוריה של שני אקספרסיביים, צבעוניים, עוקצניים; יש בהם כפל משמעויות, נאיביות בצד קריצה לפן מורבידי במשהו, שילוב של מדיה – ציור, סיפורים קצרים ושירה: "אני משתמשת בצבעוניות ילדותית מפתה, חושפת עם חיוך ומסתירה את העוקץ, תמיד יצא טוויסט בעבודה שיעורר וירומם גבה, לעיתים כותרות היצירות הן קצה חוט לפענוח ורובד נוסף לפרשנות".

שני הציגה את יצירותיה במוזיאון הרצליה בתערוכה "דרך כוכב" בה הציגו אמנים צעירים שסומנו כהבטחה בעולם האמנות הישראלי, ובתערוכות נוספות.

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas.jpg

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas

ברונו 2018, שמן,  70סמ , 2018X100 (2).jpg

ברונו 2018, שמן, 70סמ , 2018X100 2

עיינה שני

חיה ועובדת בקיבוץ גבת.

 

בוגרת תואר שני בבצלאל – M.FA 2016

בוגרת תואר ראשון בבצלאל – B.FA 2013

 

 

[1] גדעון עפרת, טקסטורות מילה וספר באמנות הישראלית, כתר 2017, עמ' 9.

לידה שרת מסד, שנדליר 2, מיצב, טכניקה מעורבת, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_213053.jpg

"רוצה לנסות"? מי מאתנו לא שמע פנייה מעין זו בבואה/ו לאחת מחנויות הקוסמטיקה והבישום בארץ ובחו"ל? דיילות עומדות ומזליפות בושם חדש שזה עתה יצא לשוק, לעתים ריחו מאזכר ריחות בשמים מוכרים, ארוז באריזת זכוכית פתיינית, נישא על כף ולעתים כן דמוי שיש. ומיכל הזכוכית היפהפה, קוסם לעיננו, מפעיל את החושים שלנו, והכל על מנת שנקנה!

לידה שרת מסד כותבת על עבודתה 'שנדליר': "העבודה עשויה מכ- 250 בקבוקי בושם אותם פרקתי ושטפתי. הבקבוקים, רובם עשויים מזכוכית קריסטל מאוד משובח. העמוד שנראה תומך בעבודה, הוא בעצם סוג של גבעול שאוחז את כדור הבקבוקים. והפסל מדבר באופן כללי על צרכני המותגים, שהם לרוב מעמד הביניים שמפרנסים את תאגידי האופנה הגדולים".

IMG_20180804_213008.jpg

חוש הריח, אחד מחמשת החושים, פונה אל הזיכרונות שלנו, אל מרכיבי ילדות כאלה ואחרים. זיכרונו של ניחוח כלשהו מלווה בהיקסמות מהמכל היפהפה הפועל את פעולתו על חוש הראייה שלנו.

בקטלוג התערוכה "פיתוי שקוף" בקבוקי בושם אירופאים (1750-1950) כותבת האוצרת אנריאטה אלעזר ברונר: "במאה ה-19 תפס מכל הזכוכית את מקומן של צלוחיות הבושם שעוצבו מחומרים אחרים…" ובהמשך, "המאה ה-20- תור הזהב של בקבוק הבושם – התאפיינה במגוון עצום של בשמים ובקבוקם מעוצבים, כמו גם בכניסתם לתחום – לראשונה – של מעצבי אפנה, תחום שהיה עד כה נחלתם הבלעדית של בשמים מקצועיים…"

ואילו האספן ורנר בכמן: "בקבוקי בושם הנם לכאורה רק בתי קיבול לניחוחות. אך בעיצובם, מרקמם ואיכותם הם פותחים צוהר לאמנות, לאומנות ולאפנה בנות תקופתנו ותורמים להבנתה ולהכרתה". [1]

וכך במיצב של שרת מסד- בקבוקי בושם יפהפיים, ארוכי צוואר, מעוגלים, במגוון צורות, זכוכית שקופה וצבעונית, נושאים את הלוגו בגאון בחזיתם, מנצנצים באור יקרות.

אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970) ניבא: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה,  עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים 'צרכניים' אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו, מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה ואריזות חופשה". [2]

[1] אנריאטה אלעזר ברונר, פיתוי שקוף בקבוקי בושם אירופאיים (1750-1950), מוזיאון ארץ ישראל

[2] אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד, 2001

סְפֶרָה Sphere מירב הימן ואילת כרמי, תערוכה, גלריה שכטר, מרכז נווה שכטר, אוצרת שירה פרידמן 13.4.2018-27.5.2018

התערוכה סְפֶרָה פרי שיתוף פעולה זו הפעם השלישית[1] של מירב הימן צלמת ואמנית וידיאו ואילת כרמי, ציירת, מוצגת בגלריה שכטר,  מרכז נווה שכטר, תרבות ואמנות יהודית עכשווית.

בתערוכה המבקשת לבחון את המינוחים "זמן", "זמן נשי", "זמן גברי", מעגליות, נשיות, יחסי כוח והיררכיה, נחשפים הצופים הנכנסים למרחב הגלריה לקול ולדימוי בסרט ווידיאו המוקרן על הקיר. מקהלה בת חמש נשים חן, סמירה, עינב, נעם, אלמה משמיעה יצירה "תלויה בזמן" Time specific, אשר נוצרה בתגובה על מצוות "ספירת העומר". הנשים המוצגות על רקע של חממה נעות ומסתובבות על מתקן שנבנה עבורן.

IMG_20180720_105302.jpg

"ספירת העומר" מתייחסת למצווה שמקורה בספר ויקרא "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה". ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז. ספירת ארבעים ותשעת הימים שבין חגי האביב היהודיים: פסח ושבועות.

על היצירה סְפֶרָה  והקשרה בזמן, זמן נשי ושיח פמיניסטי, כותבות האמניות הימן וכרמי: היצירה נוצרה כמענה להדרת נשים מן המצווה, ותוך כדי התייחסות לתופעה של הדרת שיר נשים במרחב התרבותי הישראלי כיום. כמו ב"ספירת העומר", כל אישה מבין הנשים השרות, משלימה ארבעים ותשעה סיבובים תוך כדי ספירה מ-1 עד 49 בשפות עברית, ערבית, אמהרית ואנגלית. המנגינה שהן שרות מבוסס על "מוזיקת הספירות" – התייחסות לאמונה שרווחה ביוון העתיקה שגרמי השמיים – השמש, הריח והכוכבים משמיעים צלילים תוך כדי תנועתם ברקיע. על בסיס אמונה זו יצרה המלחינה מעיין צדקה את 'שירת הספירות' שבפי הדמויות.

IMG_20180720_105237.jpg

המקום בו מתרחשת שירת המקהלה הינו מקום מגונן המצוי מעבר לזמן הרגיל. בספרה זאת מתרחשת ספירת הנשים, המעלה על הדעת הן את הקשר לעולם הביולוגי הנשי ואת העולם שמסביב. בנשים השרות ניכרים בבירור אותות המאמץ, ההתמודדות עם הספירה והשירה תוך כדי הנעת הגלגל".[2]

על הגלגל[3] שנבנה כחלק מהפרויקט בן שלוש השנים, מורכבת מצלמה. הנשים מסובבות עצמן בעזרתו, ותוך כדי כך שרות, פעולה הדורשת מאמץ ניכר בצד מיומנות ווקאלית. המצלמה, מתעדת את המסע שעוברת כל אישה בעת הסיבוב והספירה. הנשים מוצגות על רקע חממה במעין אנלוגיה לרחם מקיף ומגונן. מקום המאפשר את שירת הנשים ללא כחל ושרק.

מושג הזמן, זמן כתודעה שבאמצעותה מייצרים סדר חברתי, נורמות, משטור ואבחנה בין "זמן נשי" לבין "זמן גברי" עומד בלב היצירה. האמניות  מבקשות לבחון את מושגי הזמן המעגלי המיתי המיוחס לעתים ל"זמן הנשי" ואת הזמן הלינארי, ההיסטורי והרציונלי המיוחס לעתים ל"זמן הגברי" במרחב נשי אוטונומי כחלק מתהליך אקטיביסטי תרבותי נשי.

הימן וכרמי מתייחסות למשמעות הדואלית של המילה סְפֶרָה ביוונית עתיקה; מחד, מובנה כדור, ומאידך מסמלת אזור שבו מתרחשת פעילות מסוימת. ועל כך הרציונל של היצירה: הסְפֶרָה המוצגת בתערוכה היא סְפֶרָה נשית, שאינה אוטופית, שכן במרחב הציבורי יש לאפשר לנשים להיכנס למרחבים טקסיים, להשתתף ולהשפיע.

יש לציין שיש המפרשים מצווה זו כ"מצוות עשה שהזמן גרמה" ולכן על פי ההלכה נשים פטורות מלספור. הדעות חלוקות באשר לכך ואזכיר דעה אחת, דעת הרמב"ן  שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות לספור.[4]

בעבודת החלון, דרך יפו, מוצגות שתי מדעניות זהות בפעולת מדידה. הן יוצרות תמונת מראה בלבן/שחור בעודן ניצבות על גבי שעון אסטרונומי עתיק יומין. הדמויות מוצגות בתוך טבע המהדהד באופן שונה לכל אחת מהן. אדם, חי ופאונה חוברים יחדיו בעבודה זו היוצרת אנלוגיה לעבודת ויטראז'. ענפי הצמחייה וציפור חודרים ודוקרים את הדמויות. פנים וחוץ הופכים לישות אחת; החוץ – חודר אל הפנים ומשתקף בקרני שמש המגיעות המטילות צללים על רצפת הגלריה ומשנות את מהלך היצירה במהלך שעות היום. מכאן שמושג הזמן המסומל באמצעות השעון, אך גם באמצעות האור והחושך, קרני השמש והצללים המסמלים מישכה של היממה, בא אף הוא לידי ביטוי ביצירה זו.

IMG_20180720_105341.jpg

IMG_20180720_105406.jpg

עבודה נוספת, מוצגת בחלל הקטן והיפהפה המאזכר קפלה.

IMG_20180720_105437.jpg

בשיחה עמה, דיברה כרמי על חשיבות הצגת היצירה שהמוטיב המרכזי שבה הוא שירת הנשים במרכז נווה שכטר, המזוהה עם זהות יהודית".

תודה לאילת כרמי על המפגש ועל הטקסט

[1] הימן וכרמי עובדות יחדיו על פרויקט גדול שנקרא "שביל ישראל"; התערוכה הנוכחית הינה חלק מהפרויקט.

[2] מטקסט התערוכה

[3] הגלגל בעבודתן של הימן וכרמי, העלה בראשי מחשבות על קתרינה הקדושה מאלכסנדריה או בשמה האחר קתרינה הקדושה של הגלגל (גלגל העינויים שעמו היא מזוהה בנצרות).

[4] חידושי הרמב"ן, מסכת קידושין דף ל"ג, ספירת העומר, ויקיפדיה;  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8

 

"נולדתי לתחרה", אליזבט בניאל ודקלה בניאל, תערוכה, אוצר דורון פולק גלריית מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, רחוב השומר 7 , גבעתיים פתיחה 12.7.2018

IMG_20180712_205418.jpg

אליזבט בניאל ודקלה בניאל, אם ובת, מציגות תערוכה משותפת "נולדתי לתחרה" במכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, גבעתיים.

אליזבט בניאל, אמנית פלסטית עוסקת ביצירותיה בעבר שלה – ילדות בבית יתומים בצלה של מלחמת העולם השנייה. דקלה, אמנית ווידיאו ומלחינה, מפיקה ויוצרת מופעם רב-תחומיים.

IMG_20180712_205407.jpg

IMG_20180712_210249

בתערוכותיה הקודמות ובזו הנוכחית חושפת בניאל את המסע האישי שעברה, מסע של איסוף פיסות מידע, דימויים טעונים המעלים אזכור לאירועי העבר, חוויות ילדות ראשוניות כשם שאירועים דרמטיים מאוחרים יותר. דקלה, הבת משתמשת בחומרי היצירה של אמה: ציורים והקלטות, ויוצרת עבודת ווידיאו ומיצב מולטי מדיה, המספרים לצופה סיפור רב-פנים; שיש בו מן הפן האישי, התחקות בעקבות עבר משפחתי משותף ומן הפן האוניברסלי, בת המתחקה אחר עברה הטעון של אמה, התחקות שיש בה מן החקר והלימוד ותוצאותיה בירור והתקרבות, וזאת בדומה לדיונו של ולטר בנימין במושג ההיסטוריה: "היכולת לשמר את תוכנם של מעשים, אירועים, תמונות וסוגיות מן העבר. האופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה מהווה גורם מרכזי המכונן את זהות הפרט והקולקטיב".[1]

IMG_20180712_205531.jpg

הדימויים המוצגים במיצב הווידיאו חומקים ומבליחים בה בעת לעיני הצופה בדומה לזיכרון ולמהות שלו, לעתים מופשטים, פעמים מתארים דמויות ועלווה. אופן ההצבה של המיצב בין רצועות היוצרות מארג מעין מסך מקוטע תורם אף הוא לתחושה זו של שבריריות הזיכרון.

תודה לאוצרת אירית לוין על המידע.

 

IMG_20180712_205644.jpg

[1] ולטר בנימין, "תזות על מושג ההיסטוריה, מבחר כתבים, ב (תר': דוד זינגר), תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמוד 313

 

IMG_20180712_205646.jpg

טטיאנה טרובה, "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה”, מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת הדס מאור 7.6.2018-29.9.2018

PTM_014.jpg

מיצבים עתירי ממדים בצד אובייקטים פיסוליים, עבודות רישום גדולות וקרקע שבורה וסדוקה במעין אזכור ל"קטסטרופה" כלשהי מקדמים את פני הבאים לתערוכתה של האמנית טטיאנה טרובה "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה" במוזיאון פתח תקוה לאמנות. התערוכה מוצגת במוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת 2018.

טרובה אמנית צרפתייה ילידת איטליה, חיה מזה 20 שנה בצרפת. בתום לימודי אמנות בהולנד הגיעה לפריז, ונשארה בה. במהלך שנים אלו הפכה טרובה לאחת האמניות הצרפתיות המוערכות ביותר; היא זכתה בפרסים שונים, והציגה במרכז פומפידו ובביאנלה לאמנות בוונציה ובחללי תצוגה חשובים נוספים.

טרובה החוקרת בעבודתה את היחסים בין זמן למרחב, בונה סביבות אניגמטיות הנעות בין רישום להצבה פיסולית ואדריכלות, ומתאפיינות בשיבושים לוגיים, אדריכליים וחומריים, בהתאם לחללי התצוגה השונים. "התנועה המתמדת בין עבודות הרישום להצבות הפיסוליות והאדריכליות יוצרת תחושה של זליגה ממדיום למדיום, של השתקפות פעולה אחת באחרת, של ערבול עולמות נפרדים לכאורה. החללים השונים הנוצרים בעבודות אוצרים בחובם את מושג הזמן במגוון אופנים – מרחביים, סמיוטיים ופואטיים – וכמו מבקשים למפות את מה שאיננו עוד, אולי אף את השִכחה עצמה".

התערוכה מוצגת בשני אולמות התצוגה הראשיים של המוזיאון וכוללת עבודות פיסול חדשות שנעשו במיוחד לרגל התערוכה, ובנוסף עבודה גדולה, הצבה ספציפית בחלל (site specific).

בחלל הראשון קרקע שבורה, שעליה פזורים מספר אובייקטים פיסוליים. ההליכה בחלל זה דורשת מההולך בו משנה זהירות לבל ייפול בין השברים או יתקל באובייקטים, אותם מבני מחסה מינימליסטיים וארעיים, שנוצקו בברונזה, באלומיניום ובנחושת על בסיס לוחות קרטון משומשים. טרובה מצמידה לדופנות המבנים יומנים ישנים, אובייקטים שונים ואלמנטים חומריים נוספים, ועל חלקם היא מטביעה מפות וסימנים, המתייחסים למגוון זמנים ותרבויות. מהתבוננות באובייקטים אלה עולה תחושה מתעתעת קמעה – יציקת מתכת או קרטון? רך או נוקשה. בנוסף, מבנים מינימליסטיים אלה שאינם סגורים לחלוטין מפני החוץ, אינם מייצרים פְּנים של ממש, אלא מצב שבו חוץ ופנים שלובים זה בזה ומפולשים. בכך מציעות העבודות אפשרות לנקודות מבט חדשות, חלקיות ומשתנות, על העולם, וזליגה ביניהם.

PTM_012.jpg

מכאן שחלל זה האוצר בתוכו את המתח שבין הקבוע לארעי, בין קטסטרופה לאוטופיה, מעלה שאלות של פרספקטיבה, זמן וזיכרון. כמו כן עולות שאלות בנוגע למושג "בית", הבית כמקום של נוחם ומחסה, שכאן מציע תחושה של תלישות וארעיות, פליטות, הגירה וחיפוש אחר הֶקשר ומשמעות תרבותיים רחבים יותר.

"העבודות", כותבת האוצרת מאור, "מתחקות אחר אירועים היסטוריים שאכן קרו, אך מייצרות גם זיכרון לאירועים, שכלל לא ברור אם אי פעם התרחשו. הן נעות בין היסטוריה לפיקציה, בין עמדה כללית לעמדה פרטיקולרית, בין ייצוגים עקרוניים לנשאים נרטיביים".

PTM_016.jpg

בחלל השני, הפנימי מוצגת העבודה "מרחב מוכן" Prepared Space (2018). בעבודה זו שהוצגה בעבר בחללים אחרים בעולם, מתעצמת תחושת הדיסאוריינטציה. החלל צבוע בלבן, ובתוכו מסומנים מסלולים, חריצים ארוכים, שבהם נתונים מְרַווחים (ספייסרים). המסלולים השונים מצטלבים ומתחברים לכדי מפת ניווט מופשטת על פני החלל כולו. פעולת הרישום כאן, כמו התפשטה בחלל, טיפסה אל רצפתו ואל קירותיו, ואופפת באופן טוטאלי את הצופה השוהה בתוכה.

PTM_003- small.jpg

טרובה סיפרה במפגש עמה ועם האוצרת מאור: "אמרתי להדס שיש לי רעיון קצת משוגע, משהו ניסיוני לגמרי. אבל שמחתי לשמוע שהוא מתאים לתכנים בהם עוסקים במוזיאון פתח תקוה לאמנות: בית, אדמה, זהות ושייכות".

PTM_002- small.jpg

תודה על המפגש עם האוצרת הדס מאור והאמנית טטיאנה טרובה.  תודה למירה וקרנית על החומר הכתוב והדימויים הויזואליים.

תודה מיוחדת למנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות דרורית גור-אריה.