הירושי סוגימוטו, צילום כמכונת זמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רז סמירה 15 בנובמבר 2018 – 8 ביוני 2019

_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

918_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998
Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

קדושה שבחולין – הכניסה לחלל תערוכת הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (יליד טוקיו, 1948) במוזיאון תל אביב לאמנות, נדמית ככניסה להיכל מקודש. צילומים בסקלה שבין שחור ללבן ומה שביניהם, לובן הקירות, שלווה בצד עיצוב מינימליסטי ומדוקדק מקדמים את הבאים. בתערוכה זו בה תפיסת ממד הזמן מהווה יסוד מרכזי ביצירות, עולה תחושה של כניסה להיכל שבו הזמן עמד מלכת. תחושת ההתפעמות שאחזה בי עת נכנסתי לראשונה לחלל התערוכה הדהדה בזיכרוני להיכלות ולכנסיות פרוטסטנטיות מתקופת הבארוק בהן לרוגע ולשלווה, ולמיעוט חפצי הפולחן תפקיד חשוב בקשר שבין המאמין למקום.

IMG_20181120_112931.jpgלממד הזמן ולממד התנועה, תפקיד חשוב בצילום. רז סמירה, אוצרת התערוכה כותבת בקטלוג: "בצילומיו בוחן סוגימוטו תפיסות זמן שונות: זמן קונקרטי וממשי מול זמן כמושג מופשט, זמן הווה מול זמן היסטורי, זמן אובייקטיבי מול זמן סובייקטיבי, הזמן כרצף לעומת נקודת זמן המוקפאת כנצח. כל אלה נבחנים בתצלומיו הן על ידי טיבו של מעשה הצילום והן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לצלם. גוף היצירה שלו עוסק במספר שאלות מהותיות: איך אפשר לייצג זמן באמנות, ובפרט באמנות הצילום? כיצד ממדי זמן שונים מצטלבים וחוצים זה את זה? איך לנסח בצילום את משמעות הזמן, ומה הרלוונטיות של העבר לקיומנו בהווה ובעתיד?

באשר לממד התנועה, סוגימוטו ממיר את התנועה בחוסר תנועה ותצלומיו עטופים בדממה. הדימוי שלו חנוט בזמן, והשקט הקורן ממנו מעורר בצופה מחשבות על אופן ההתבוננות בתצלום, על מה שיש בו ועל מה שלא נראה בו. ההקשבה נעשית אלמנט מרכזי בתהליך הצפייה.

הצילום בשחור–לבן מחדד את הצללים הנוצרים על פני משטחים שונים תוך הדגשת המרקם והפרטים השונים. הוא תורם ליצירת עושר אינסופי של גוונים וגוני–גוונים ומגביר את תחושת הטקטיליות של התצלום. השחור-לבן של עבודותיו של סוגימוטו קורן סוג של שקט המאציל על התצלומים תכונות של קלאסיקה, על–זמניות ונוסטלגיה.

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.

אנליזה של מרחב וזיכרון היא הכרחית לשם הבנת המטען התרבותי, מורכבות ייצוג הזמן ומטען הזיכרון והנכחתם בצילום בתערוכה של הירושי סוגימוטו. [1]

IMG_20181120_112628_HHT.jpg

התערוכה עוסקת במספר תמות: דיורמות, דיוקנאות, תיאטראות, נופ-ים, אדריכלות

דיורמות

בסדרה "דיורמות" (מ-1976 ועד היום) זמן והעדר תנועה הם אלמנטים מרכזיים. סוגימוטו החל לצלם סדרה זו עם בואו לניו יורק. תחילה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק ולאחר מכן במגוון מוזיאונים להיסטוריה של הטבע בארה"ב. הדיורמה (diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה) היא מודל תלת-ממדי המשחזר את אזורי המחיה של בעלי חיים תוך העמדה אמנותית של החיות המפוחלצות. כשסוגימוטו צילם לראשונה את המודלים במוזיאון הוא התפעל מהאפקט שנוצר: התצלומים נראו כאילו תיעדו סצנות אמתיות בחיק הטבע.

זמן/תנועה, טבע/תרבות  – סוגימוטו מספר: "בפעם הראשונה שראיתי דיורמה (ב-1976),  הייתי המום מהתצוגה העדינה שהצליחו להעביר באמצעותה. הדיורמות, כמודלים לטבע, מכילות מרכיבים רבים, הדבר היחידי שחסר בהן הוא החיים עצמם. […] הבנתי שהמצלמה שלי יכולה לעצור את מהלכו של הזמן בדיורמה, במקום שם הזמן כבר עצר מלכת".

בתצלומים אלה בהם סוגימוטו מפליא לתעתע בעין הצופה, העמידה מול צילומי החיות בנוף טבעי להם לכאורה הזכירה לי את תפיסת הזמן בכתביו של שפינוזה, ואת העובדה שהדבר היחיד הקשור לחלוף הזמן הוא תנועת הגופים כפי שהיא נתפסת על ידינו, כתעתוע של העין. על כך מעיר סוגימוטו: "התצלומים מציגים לנו דבר מה שהוא באופן סימולטני מת וחי, ששופך אור על הקשר שבין חיים למוות. אנשים רבים שמתבוננים בעבודות הדיורמות שלי, בין אם הן מציגות זאבים או דובים, משוכנעים שהם מביטים בתצלום של חיות בתוך סביבת המחייה שלהם [..] התצלום שלי מתקיים בין האובייקט המתעתע לבין האנשים הצופים בתעתוע".

101_Wapiti, 1980.jpg
Wapiti, 1980

בדיורמות עולות סוגות של מקור מול צילום. התחקות אחר המקור הצילומי, טבע שקפא בזמן ובתנועה, טבע שתורבת ומציאות מבוימת, שכן החיות מוקפאות לנצח בסביבה מלאכותית ומתעתעת זו. צילומים אלה העלו בדעתי קבינטים של טבע אשר קדמו למוזיאונים של טבע, והיוו חלק מהעניין הגובר בטבע ובמדע בשלהי המאה ה-15 ועד למאה ה-17 באירופה. איסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית בקבינטים המוקדשים לטבע ולמוזרויותיו. תכולת אוספים אלה היתה פועל יוצא של נסיבות הזמן, אופנה וכמובן טעמם האישי של האספנים. שרידי יצורים אגדיים כגון ענקים ולטאות ענק קיבלו דגש בדומה למאובנים, מינרלים, מגנטים ועוד. מסעות לאזורים שזה מכבר נתגלו דוגמת אמריקה והמזרח הרחוק, הביאו לעניין עצום בחפצים מהעולם החדש האוסף נתפס ועוצב כמייצג את הטבע בהתמשכות.[2]

סוגימוטו מנצל את התכונות האשלייתיות של הדיורמות המצויות במוזיאוני ההיסטוריה של הטבע ליצירת מראות צילומיים "אותנטיים". האימז'ים של סוגימוטו בדו-ממד בשחור לבן משכילים להפחית את הנוקשות והמלאכותיות של מערכי התצוגה במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ניו יורק כפי שנעשו בזמנו בפרויקט האמנות הפדרלית של עשור 1930. בהמשך סוגימוטו טבע את צמד המילים "Time Exposed" (הזמן הנחשף) כדי לאפיין את יצירתו.[3]

106_Hyena-Jackal_Vulture, 1976.jpg
Hyena-Jackal_Vulture, 1976

דיוקנאות: ניפוץ המיתוס של המקור

מעבר בין מדיומים שונים מתרחש גם בסדרה "דיוקנאות" (מ–1994 ואילך). בסדרה זו סוגימוטו מתמקד במסורת של ייצוג הדיוקן באמנות, ובעיקר בגישה המסורתית של הציור הקלאסי. הוא יוצר צילום "המחקה" ציור. בדומה לצילומי החיות, המצולמים שלו אינם מודלים חיים המצטלמים בסטודיו, אלא מודלים של שעווה המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו, בעיקר בפראג, אמסטרדם ולונדון.[4]

סוגימוטו מצלם את בובות השעווה בתנוחת שלושה–רבעים ומייצר דיוקנאות בשחור–לבן. דמויות השעווה מתייחסות לציורי דיוקנאות מהמאות ה-17-15 של אמני מופת כלאונרדו דה וינצ'י, יאן ורמיר, יאן ון אייק או הנס הולביין. בתצלומי הדיוקנאות שבתערוכה סוגימוטו מבודד כל דמות מסביבתה הנרטיבית, התיאטרלית, ומצלם אותה בגודל אדם על רקע שחור, בתאורה דרמטית המחדדת את הניגודים של אור וצל ומבליטה את העושר החזותי של הדמות.

סוגימוטו מצלם בשחור–לבן מתוך בחירה מודעת, מחשש שהצבע יסיח את תשומת הלב של הצופים מאלמנטים צורניים של התצלום: טקסטורות שונות, הבדלי כהויות בגוונים, קומפוזיציה ויחסי אור וצל. לעיתים, הדמות בדיוקן של סוגימוטו נראית בעלת חיות בהשוואה לדמות המפוסלת במוזיאון השעווה. בפעולת הצילום סוגימוטו "מחזיר" את הפסלים שמקורם בציורי שמן למשטח דו–ממדי ומחדש את הדיאלוג, שהתקיים מאז המצאת הצילום בין הציור לבין תוצריו המכניים של הצילום. בכך הוא מנפץ את המיתוס של המקור. הנושא של התצלומים אפוא איננו הדמות הממשית, אלא הדמות התחליפית המגלמת את הממשית.

סוגימוטו בחר לצלם את מושאי שתי הסדרות המרכזיות שלו – דיורמות ודיוקנאות בתוך חללי מוזיאון: המוזיאון להיסטוריה של הטבע ומוזיאון השעווה. "המרחב הקטן ובר–השליטה של המוזיאון", כותב בוריס גרויס  [Groys]בספרו כוח האמנות, "מאפשר למתבונן לדמיין עולם מחוץ לכתלי המוזיאון כמופלא, אינסופי, אקסטטי. זה למעשה תפקידו הראשוני של המוזיאון: לאפשר לנו לדמיין את הקיים מחוץ למוזיאון כאינסופי".[5]

Anne Boleyn, 1999

831_Anne Boleyn, 1999
Anne Boleyn, 1999

היררכיות – גבוה/נמוך – שלא כמו מוזיאונים ממוסדים ציבוריים, מוזיאון השעווה מתעלם מהיררכיות היסטוריות ותרבותיות ואינו מקפיד תמיד על דיוק היסטורי. דמויות היסטוריות, מיתיות ועממיות מוצגות בו בכפיפה אחת: הנרי השמיני ושש נשותיו, ולדימיר לנין ובריטני ספירס זוכים למידה שווה של חשיבות באולמות התצוגה לצד דמויות מהמאה ה–16 המייצגות את העבר הרחוק.

829_Henry VIII, 1999
Henry VIII, 1999

בשתי הסדרות הבאות תיאטראות ונופ-ים סוגימוטו מתמקד בצילום במרחבי פנים ובמרחבי חוץ, נעדרי נוכחות אדם.

תיאטראות: המסך הלבן שואב וחוסם

בסדרה "תיאטראות" (מ–1978 ואילך), סוגימוטו מתמקד באולמות פאר, שנבנו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20 בסגנון אר–דקו וכללו אולם כניסה מפואר, מושבים מקטיפה ונברשות יקרות, והוקמו בעיקר במזרח ארה"ב כאולמות קולנוע. הסדרה כוללת גם תצלומים של מתחמי דרייב–אין, בתי קולנוע בחלל הפתוח, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה–50 וה–60 וביטאו את התשוקה של החברה האמריקאית למכוניות ולמרחב פתוח.

205_Ohio Theatre, Ohio, 1980.jpg
Ohio Theatre, Ohio, 1980

הטכניקה: סוגימוטו מצלם סדרה זו יותר מארבעה עשורים, מאז היה בן 28, בווריאציות שונות, והיא אחת הסדרות החשובות במכלול יצירתו. הטכניקה שלו לא השתנתה מאז שנות ה–70 של המאה ה–20 : הוא פותח את הצמצם של מצלמת ה–10X8  שלו מתחילת הסרט ועד סופו — חשיפה ארוכה של 90 עד 180 דקות. הצמצם הפתוח מוצף בתמונות הקינמטוגרפיות, תמונה אחרי תמונה, 24 תמונות בשנייה, עד שהסרט מבטל את עצמו בהבזק אור לבן. המסך המבהיק צובר את תמונות הסרט בכללותו, כשהוא מאיר את האדריכלות של האולם ומבליט את הפרטים של המבנה הבלתי נראים במהלך הקרנת הסרט. התוצאה פרדוקסלית: על המסך, שם אמורות להופיע צורות בתנועה, אין דבר מלבד אור לבן; אבל דווקא האולם החשוך בדרך כלל מואר וחושף פירוט אדריכלי עשיר וזוהר.

תצלומיו של סוגימוטו הופכים ל"תיבות אור" משוכללות, זהו אור שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי. האור אינו מתקיים ללא החושך, הוא יוצא מתוך העלטה והכרחי לקיום חיים.

נופ–ים: זיכרונות קדם–אנושיים

בהמשך לסדרה "תיאטראות", המציגה חללים ריקים מאדם, גם הסדרה "נופ–ים" [Seascape] (מ–1980 ואילך(  עוסקת בתצלומי נוף נעדרים נוכחות אנושית. מהות היקום, נצח ובר-חלוף, רוחניות, התבוננות פנימה, עולים בעת הצפייה בנופי ים אלו.

בצילומי הסדרה, סוגימוטו ממצב את המצלמה לחשיפה ארוכה, כך שקו האופק חוצה את הפריים לשני חלקים שווים בגודלם — שמים וים. הפרויקט צולם בימים ובאוקיינוסים שונים ברחבי העולם, אבל לכל תצלום הרכב קומפוזיציוני זהה בשחור–לבן המדגיש טונליות אפורה, השמים למעלה בהירים יותר מהים שמתחתם, והאופק מתפצל בצורה מושלמת על פני הקומפוזיציה המדויקת. הסדרה מהדהדת את משיכתו המוקדמת של סוגימוטו למינימליזם, אך גם ליסודות של יופי וסימטריה מינימליסטיים הדומיננטיים גם בתרבות העיצוב היפנית.

344_Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990
Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990

הסדרה, על מרחביה האינסופיים והעוצמה של הטבע הגלומה בכל פריים שלה, הושוותה לעיתים קרובות לציורים הרומנטיים מהמאה ה–19, ובמיוחד לעבודותיו של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ומעוררת זיקה גם לעבודותיו של הצייר האמריקאי מרק רותקו, בעיקר משום ההרמוניות המונוכרומטיות, הקומפוזיציות של חציית המשטח לחלקים רבועים, החשיפה ההדרגתית של הפרטים והמעברים הרכים בין הגוונים – המשותפים לשני האמנים.

הנוף כמעורר רגשות של רוחניות, תפילה והתבוננות פנימית מתקשר אצל סוגימוטו לזיכרון ילדות עת ראה לראשונה את הים, והבחין במרחב השקט שלו ובאופק החד על רקע השמים.

אדריכלות: בניינים כסרקופגים

המתח העדין בין הקפאת הדימוי לבין הדרמה הפיוטית של אור וצל דומיננטי גם בסדרה "אדריכלות", שסוגימוטו החל לצלם ב-1997. סוגימוטו מצלם בניינים מפורסמים של אדריכלות מודרניסטית קלאסית מהמאה ה-20, ביניהם מגדל אייפל בפריז, גשר ברוקלין, מוזיאון גוגנהיים, מגדלי התאומים ובניין האמפייר סטייט בניו יורק, כנסיית האור באוסאקה, בניינים עגולים בשיקגו. הדימוי המצולם הוא תמיד מעט מחוץ לפוקוס בניסיון לחשוף  את מהותו. זמני חשיפה ארוכים יוצרים קווי מתאר מטושטשים, שמקשים על זיהוי הבניין המצולם. התצלומים נטולי אדם, ריקים ודוממים בשחור–לבן.

906_World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997
World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997

סוגימוטו מעוניין בטרנספורמציה של הדימוי ובהעשרת ההתבוננות באובייקט המוכר. לשם כך הוא נוקט במספר שלבים: בחירת האתר בעל הרקע ההיסטורי, קביעת זמן הצילום, התאורה, המסגור, זמן החשיפה וטשטוש הדימוי, אלה מצדם, מאפשרים לצופה רגע של ראייה פנימית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו המיידית, מבודד ומעורפל כאילו בתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם כל בניין לתמצית מהותו, כמו מראה לא מוחשי הנתפס בזיכרון הולך ונמוג. תצלום בודד, כמעין "כמוסת זיכרון" של המבנה המצולם.

אפרת קנטור כותבת: 'זיכרון' הוא מונח פרטי במהותו, משום שהוא מציין שליפת תמונה פרטית מתוך מאגר האירועים שנשמר בתוך מוחו של היחיד. תופעת ההיזכרות היא אישית, לעתים לא מודעת בשלמותה, והיא מתרחשת בטריטוריה של היחיד.[6]

ולסיום, "באמצעות מדיום הצילום", כותב סוגימוטו, "ניסיתי להציג שלב עתיק של זיכרון אנושי, בין אם זיכרון אישי, זיכרון תרבותי או זיכרון קולקטיבי של האנושות כולה. הרעיון הוא לחזור לאחור בזמן כדי לזכור מאין באנו".

[1] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19. פדיה מתייחסת אמנם בדיונה בקטגוריות המרחב לישראל, אך התייחסות זו עשויה להיות רלוונטית לכל מרחב באשר הוא.

[2] עיסוק בקבינטים של טבע, היווה חלק ממחקר בו עסקתי במסגרת לימודי תואר שלישי.     Kristof. Pomian, Collectors and Curiosities, Paris and Venice, 1500-1800 (UK, 1990), pp.45-64.

[3] Kynaston. McShine, The Museum as Muse: Artists Reflect (New-York, 1999), pp. 102-105.

[4] מוזיאוני מאדם טוסו מהווים אטרקציה ומושכים מבקרים רבים. מוזיאון השעווה אינו מציג את הדמויות בלבד, אלא גם את סביבתן ואלמנטים שונים הקשורים בהן, כמו למשל יצירות של ציירים או מדענים.

[5] בוריס גרויס, כוח האמנות (מאנגלית: אסתר דותן), תל אביב, פיתום, 2010, עמ' 36.

[6] אפרת קנטור, בעצמם הם כותבים להם שיר, עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007, עמ' 8-16

 

 

ענת גרינברג C'EST FEMME תערוכה, בית האמנים, תל אביב, אוצר אריה ברקוביץ פתיחה 25.10.2018-17.11.2018

2Z3A3956.jpg

הכניסה לחלל התערוכה C'EST FEMME של האמנית ענת גרינברג מאתגרת את העין; עבודות צבעוניות, פתייניות, אך במבט מקרוב מפתיעות. אישה, גבר? סוגות מגדריות, פֶטיש!

הגבר המכסה חושף את פניו בבד הצבעוני, הינו היחיד היוצר עמנו הצופים קשר עין. שאר העבודות עוסקות בהסתרה, בקיטוע, בנראה ובלא נראה ומה שמדומיין מעבר לכך.

אז מהם יחסי הכוחות בעבודות המוצגות?

הגבר המכסה לא מכסה את פניו במעין קריצה שלפחות לי מזכירה כמי שגדלה על סרטים תורכיים, הודיים וערבים בקולנוע "זוהר" דאז את עלמות החן המפלרטטות, מפלרטט עמנו הצופות/ים, או שמא זו קריצה לגבריות בסרטים הוליוודיים ממחצית המאה העשרים?

2Z3A3970.jpg

מבט בעבודות מגלה כאמור דגש על הקיטוע, על חלקי גוף – ידיים, רגל, למשל עבודה בה יש מיחבר בין יד (גברית?) המחזיקה פַּטִּישׁ וממסמרת פיסת בד העוטפת רגל נשית על עקב חד. אזכורים פאליים במובהק העולים מתוך התבוננות בעבודה

כפות ידיים  נשיות, לק אדום, ביצירה בעלת ממדים ניכרים תופסת את תשומת הלב הן בשל הדגש על ידיים ענקיות במעין העמדה של תפילה, בקשה? והן בשל אופן העמדת העבודה בחלל התערוכה.

2Z3A3957

וישנה עבודה המציגה כפות רגליים מבצבצות בזווית המעלה על הדעת הקצרות מנייריסטיות מהמאה ה-16 באיטליה, שהצבעוניות החומה בהירה המאפיינת מתכתבת עם מקטעים בשמיכה וברקע, ומעלות תהייה, רגלי אישה, גבר? קוויריות?

2Z3A3972.jpg

האוצר אריה ברקוביץ כתב: "סדרת הציורים החדשה שענת גרינברג מציגה בבית האמנים בתל אביב, עוסקת בבדיקת גבולות המגדר. בציוריה ענת בודקת את יחסי הכוחות בטבע האדם: גבריות מול נשיות, נעורים מול בלות, חיים ומוות נוכח ונעדר. ובהמשך: מדי פעם ענת מגדילה במכוון, פרטים מתוך הדימוי האנושי עד כדי תקריב מיקרוסקופי שחושף אמיתות בלתי צפויות של הגוף האנושי שהופך בידה המיומנת של האמנית לחידה שדורשת פענוח" .

שם התערוכה C'EST FEMME מעלה על הדעת אמני דאדא – כמרסל דושאן ומאן ריי, אך גם אמנים סוריאליסטים דוגמת רנה מגריט ביצירתו Ceci n'est pas une pipe, ואף הקשרים לשירה. מרסל דושאן עסק ביצירותיו בארוטיות ובמכונה כטומנת בחובה משמעויות ארוטיות. וישנם כמובן הצילומים המפורסמים שלו עצמו ושל מאן ריי ידידו "רוז סה לה וי" כפורטרטים המתכתבים עם נשיות ועם דו-מיניות, אך גם קריצה לאלטר אגו שיצר דושאן – רוז סלאווי באזכור ל "Eros, c'est la vie" (ארוס, אלה הם החיים), אך גם למסה בשם Marcel Duchamp: Eros, C'est La Vie: A Biography.

הציורים בתערוכה מצוירים בצבעי אקריליק מדוללים והינם בממדים שונים.

קרדיט צילום אלה אורגד

חגית שחל, "אַי פִיל פְּרִיטִי", תערוכה, גלריה מקום לאמנות, שביל המרץ 6, קריית המלאכה 25.10.2018-17.11.2018

01-impaled_ red_02 copy.jpg

אישה=חפץ? נשים על מוט במועדני חשפנות, נשים כגוף, רגל, ישבן, נעלי עקב, מוט, עירום!  נשים ללא פנים, חסרות זהות, מחופצנות.

בסדרת העבודות החדשה של האמנית חגית שחל "אַי פִיל פְּרִיטִי" בגלריה מקום לאמנות מוצגות נשים, חשופות למבט הצופה המתבונן וללא יכולת התבוננות שכן הן חסרות פנים.

אנרי דה טולוז לוטרק "עשה" ביצירותיו משלהי המאה ה-19 אידיאליזציה לחיי הלילה, הברים, מועדוני ריקודים, רקדניות/פרוצות.[1] ואילו אמנים מהתנועה הפרה רפאליטית שפעלו בתקופה הוויקטוריאנית באנגליה הציגו לעתים ביצירותיהם את משמעות ותוצאותיו המרות של העיסוק בזנות.[2]

ביקור באזור קריית המלאכה בדרום העיר תל אביב מתעתע – ביום, בתי עסק ובתי חרושת קטנים, סדנאות אמנים, גלריות, ואילו לעת לילה המקום משנה את פניו. עוסקות ועוסקים בזנות, בצד המסרסרים והקליינטורה, מקום אפל וטעון יצרים.

בכניסה לחלל התערוכה עבודות קטנות בצבעי אדום ,לבן ושחור. עבודות שמפאת גודלן דורשות מאתנו הצופים להתקרב אף יותר על מנת להתבונן בהן. באופן זה אנו הצופים הופכים למשתתפים פעילים באקט המציצנות.

10-impaled_ red_11 copy.jpg

הטכניקה בה משתמשת שחל בתערוכה זו היא טכניקה של חיתוך והדפס לינולאום. ניר הרמט אוצר התערוכה כותב: "טכניקת גילוף זו הובילה אותה לתוצאה דיכוטומית, כזו שאין בה אזורים אפורים והיא נדמית ליצירת חותמות. הבוטות האלימה של צבעי הסדרה, בשחור ולבן ואדום עז, יוצרת דימויים ישירים הנראים כתמרור או כשלט בהפגנה. המדיה עצמה, הכוללת שימוש בסכינים חדות, חריטה ופציעה של לוח הלינוליאום, מחלחלת לתוכנן של העבודות". ניתן לומר שבשימוש בטכניקה זו יש מקבילה לפציעה הפיזית והמנטלית שחוות נשים במעגל הזנות והניצול.

בסדרה זו יש "שבלונה" של אישה, אין כאמור אישה ממשית. הדמות על העמוד הינה אחת מני רבות חסרות זהות ולעתים קרובות נטולות רצון וכוח משל עצמן. בתהליך העבודה שחל מעתיקה את קווי המתאר של רקדניות העמוד, פוצעת בסכין, מפרקת, שוברת את גופן, ובה בעת מבקשת לפרק את מבט הצופה המחפצן ולהשיב לדמויות חסרות הזהות את כוחן.

סדרת העבודות בתערוכה החלה בחיפושים ברשת, שיטוטים שהניבו סרטונים של רקדניות עמוד ואתרים של מועדוני חשפנות, בזמן שעבדה על הסדרה "מה את רוצה" שהוצגה בתערוכה Double Trouble, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה אפרט-ארט. בתערוכה זו שעסקה בסטריאוטיפים – מנעד של רגשות שבין עונג לכאב, יחסי שליטה, הופיעה הכתובת "מה את רוצה" שזורה בעבודות, לעתים בשלמות ולעתים במקוטע.

שחל מספרת בטקסט לתערוכה" אי פיל פריטי" שהמראה אליו נחשפה בשיטוטיה ברשת היה קשה וברוטלי, "ידעתי בוודאות שאחזור לעסוק בנושא זה".

הבאנרים בתערוכה המתייחסים לכינויים/שמות בדויים של נשים בתעשיית הזנות – רוקסי, דסטיני אופל, לקסוס, לולה ועוד, מעניקים נופך של פתיינות בצד יוקרה מדומה ויש בהם מעין מקבילה לטקסט של האמן שרדר המופיע על קיר מחוץ לגלריה.

22-impaled_red_names_4 copy.jpg

הצילו! הטקסט של שרדר, אמן (אמנית?) שזהותו אנונימית מופיע על הקיר החיצוני של "מקום לאמנות". שלשה סוגי טקסטים: טקסטים המצוטטים מעמוד הפייסבוק When He Pays Me של טלי קורל – המציג עדויות של נשים בזנות. טקסטים מפורום צרכני זנות, וטקסטים אינפורמטיביים של ארגונים למען נשים במעגל הזנות.

הטקסט של שרדר שהינו קריא עובד במעין תמונת מראה הפוכה לטקסט של שחל – שהינו חלול ומפוברק.14-impaled_ red_15 copy.jpg

 

[1] וישנה כמובן היצירה המפורסמת של אדוארד מנה, אולימפיה, 1863.

[2] יצירתו של דנטה גבריאל רוזטי, "נמצאה", 1869 לדוגמה

Heavenly Bodies: Fashion and Catholic Imagination Exhibition

c2_oceania_v001
Installation view of “Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination,” 2018, at Metropolitan Museum of Art, New York.
©METROPOLITAN MUSEUM OF ART

המטרופוליטן מכריז: תערוכת "Heavenly Bodies: Fashion and Catholic Imagination" הינה התערוכה שזכתה לקהל הרב ביותר בתולדות המוזיאון. בקהל ביקרו 1,659,647 אנשים.

Greenberger, A.(2018, October 11). Re: Met Says ‘Heavenly Bodies’: Fashion and Catholic Imagination" Is Most Visited Show in Museum’s History. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/10/11/met-says-heavenly-bodies-visited-show-museums-history/?utm_source=ARTnews+Today&utm_campaign=4d7cb2a0ea-EMAIL_CAMPAIGN_2018_10_11_08_28&utm_medium=email&utm_term=0_1e263780b8-4d7cb2a0ea-292952125

על התערוכה כתבתי בעבר בפוסט

כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו… תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018

https://zivakoort.com/2018/03/19/%D7%9B%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%98/

 

 

זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018

20180903_143428.jpg

בחלל התערוכה של זהבה אדלסבורג, "הסופר והעלמה", שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה?

ניר הרמט האוצר כותב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".

בעבודות במדיה שונות בתפר שבין אמנות לאומנות (אם בכלל ניתן לעשות כיום הבחנה מעין זו!), ציורים, כדים/פסלים ואובייקטים בממדים קטנים, מחרוזות המשובצות בפיסות קרמיקה ועבודות קרמיות משולבות בציור וברישום ובחומרים נוספים כעץ. כל אלה בצד שבירה, הרס והרכבה מחדש מאפיינים חלק ניכר מהעבודות המוצגות בתערוכה, באופן המעורר את השאלה האם החומר זוכר את שהיה בעת שנוצקו חיים חדשים אליו?

20180903_143732.jpg

בציורים מונוכרומטיות מעודנת עם נגיעות של צהוב, ורוד וצבעים נוספים. ציור המתכתב עם יצירות אמנות מתקופות שונות – ימי הביניים, רנסנס ועוד, דמויות המצוטטות מציורי העבר בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית? הכד כמיכל הצופן בחובו סוד, מעלה על הדעת כדים קנופיים. השולחן העשוי שכבות שיש בהן מן הגלוי והנסתר במעין ארכיאולוגיה של עבודות עבר, עשוי גם להיות מעין שולחן/מזבח ואפשר אזכור לשולחן במעבדת רסטורציה (רפאות).

20180903_143504.jpg

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.[1]

שם התערוכה "הסופר והעלמה" אף הוא מתכתב; דמויות הסופר והעלמה בדיוניות אמנם, ועם זאת מאתגרות את המחשבה על יצירות ספרותיות ומחזאות גרמניות ונורווגיות.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות של האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה. התייחסות לכך ניתן למצוא ברישום על גבי כד  המתאר סופר רושם, פרט השאול  מדף מאויר מכתב יד מימי הביניים.[1]  ובאשר לעלמה היא גם בת דמותה של "השכינה" וגם מריה העולה השמימה, ובו בזמן חלק משלושת עלמות החן (הגרציות). וכדברי האוצר הרמט "הסופר והעלמה כמעין אלטר אגואים".

תודה לזהבה על החומרים

 

[1] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

40763827_1761870333923990_4479065159268040704_n

Registrum_gregorii,_san_gregorio_magno_ispirato_dalla_colomba,_983_miniatura,_treviri_stadtbiblithek,_19,8x27_cm.jpg
The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו.

20180903_143527.jpg

 

 

 

 

 

[1] Jean Lipman, Art About Art, New York: E.P Dutton in Assoc. with Whitney Museum of American Art, c.1978.

[2] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

עיינה שני לספר ציור

דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas.jpg

 דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas

 

עיינה שני אמנית בת קיבוץ גבת, מספרת סיפורים קצרים, כותבת שירים וממציאה דימויים באמצעות משטחי צבע וכתמים על הבד.

המילה והדימוי מוכלאים זה בזה", אומרת שני. "דרך היצירה שלי נעשית בשני העולמות – על הנייר ועל הבד. בראשי אני יוצרת מפגשים בין הטקסט לבין הדימוי. הם אינם משרתים זה את זה; הם השתקפויות ורמזים בדמיוני מהשפעות אמנים וכותבים כפיליפ גסטון, דנה שוץ, אורי רייזמן, אורס פישר, מרסל פרוסט, פרננדו פסואה, עדי קיסר, ספרי ילדות, סיפורי עם וצהובונים".

שילוב בין דימוי לבין טקסט הינו עתיק יומין. אנו מוצאים שילובים מעין אלה ביצירות נוצריות מימי הביניים, הרנסנס וכדומה ולאחר מכן, באמנות המודרנית, בה למילה יש תפקיד משמעותי ולעתים סותר למשל ביצירות אמנות סוריאליסטיות.

גדעון עפרת בספרו "טקסטורות- מילה וספר באמנות הישראלית" כותב: "אמונתו של מחבר שורות אלו היא, שהתבוננות לעומק יצירת אמנות היא "קריאתה" של היצירה. יצירות אמנות הן "טקסטים", מערכות סימניות התובעות מהצופה מהלך פרשני הנע בין קטבים של אישור אנאלוגיות והפרכתן…" ובהמשך כותב: "לאמנות החזותית שיג ושיח עם טקסטים של ממש –אותיות, מילים, משפטים".[1] את עבודותיה של שני ניתן לתפוס באופן זה או בדרך שהציגה לעיל "המפגשים בין טקסט לבין דימוי, אינם משרתים זה את זה…"

שגרת היומיום בצד אנקדוטות יומיומיות פשוטות מלוות בהומור לעתים מקברי, התמקדות בניסיון לשנות את נקודת המבט של הצופה וליצור קונפליקט מחשבתי מלווים את תהליך היצירה של שני שהינו הכלאה של הביזאר, הגרוטסקי, האקספרסיבי והתמימות. ציוריה של שני אקספרסיביים, צבעוניים, עוקצניים; יש בהם כפל משמעויות, נאיביות בצד קריצה לפן מורבידי במשהו, שילוב של מדיה – ציור, סיפורים קצרים ושירה: "אני משתמשת בצבעוניות ילדותית מפתה, חושפת עם חיוך ומסתירה את העוקץ, תמיד יצא טוויסט בעבודה שיעורר וירומם גבה, לעיתים כותרות היצירות הן קצה חוט לפענוח ורובד נוסף לפרשנות".

שני הציגה את יצירותיה במוזיאון הרצליה בתערוכה "דרך כוכב" בה הציגו אמנים צעירים שסומנו כהבטחה בעולם האמנות הישראלי, ובתערוכות נוספות.

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas.jpg

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas

ברונו 2018, שמן,  70סמ , 2018X100 (2).jpg

ברונו 2018, שמן, 70סמ , 2018X100 2

עיינה שני

חיה ועובדת בקיבוץ גבת.

 

בוגרת תואר שני בבצלאל – M.FA 2016

בוגרת תואר ראשון בבצלאל – B.FA 2013

 

 

[1] גדעון עפרת, טקסטורות מילה וספר באמנות הישראלית, כתר 2017, עמ' 9.

לידה שרת מסד, שנדליר 2, מיצב, טכניקה מעורבת, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_213053.jpg

"רוצה לנסות"? מי מאתנו לא שמע פנייה מעין זו בבואה/ו לאחת מחנויות הקוסמטיקה והבישום בארץ ובחו"ל? דיילות עומדות ומזליפות בושם חדש שזה עתה יצא לשוק, לעתים ריחו מאזכר ריחות בשמים מוכרים, ארוז באריזת זכוכית פתיינית, נישא על כף ולעתים כן דמוי שיש. ומיכל הזכוכית היפהפה, קוסם לעיננו, מפעיל את החושים שלנו, והכל על מנת שנקנה!

לידה שרת מסד כותבת על עבודתה 'שנדליר': "העבודה עשויה מכ- 250 בקבוקי בושם אותם פרקתי ושטפתי. הבקבוקים, רובם עשויים מזכוכית קריסטל מאוד משובח. העמוד שנראה תומך בעבודה, הוא בעצם סוג של גבעול שאוחז את כדור הבקבוקים. והפסל מדבר באופן כללי על צרכני המותגים, שהם לרוב מעמד הביניים שמפרנסים את תאגידי האופנה הגדולים".

IMG_20180804_213008.jpg

חוש הריח, אחד מחמשת החושים, פונה אל הזיכרונות שלנו, אל מרכיבי ילדות כאלה ואחרים. זיכרונו של ניחוח כלשהו מלווה בהיקסמות מהמכל היפהפה הפועל את פעולתו על חוש הראייה שלנו.

בקטלוג התערוכה "פיתוי שקוף" בקבוקי בושם אירופאים (1750-1950) כותבת האוצרת אנריאטה אלעזר ברונר: "במאה ה-19 תפס מכל הזכוכית את מקומן של צלוחיות הבושם שעוצבו מחומרים אחרים…" ובהמשך, "המאה ה-20- תור הזהב של בקבוק הבושם – התאפיינה במגוון עצום של בשמים ובקבוקם מעוצבים, כמו גם בכניסתם לתחום – לראשונה – של מעצבי אפנה, תחום שהיה עד כה נחלתם הבלעדית של בשמים מקצועיים…"

ואילו האספן ורנר בכמן: "בקבוקי בושם הנם לכאורה רק בתי קיבול לניחוחות. אך בעיצובם, מרקמם ואיכותם הם פותחים צוהר לאמנות, לאומנות ולאפנה בנות תקופתנו ותורמים להבנתה ולהכרתה". [1]

וכך במיצב של שרת מסד- בקבוקי בושם יפהפיים, ארוכי צוואר, מעוגלים, במגוון צורות, זכוכית שקופה וצבעונית, נושאים את הלוגו בגאון בחזיתם, מנצנצים באור יקרות.

אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970) ניבא: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה,  עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים 'צרכניים' אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו, מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה ואריזות חופשה". [2]

[1] אנריאטה אלעזר ברונר, פיתוי שקוף בקבוקי בושם אירופאיים (1750-1950), מוזיאון ארץ ישראל

[2] אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד, 2001