כשאופנה ודת נפגשים!

08-met.jpg
Left: Manuscript Leaf With Scenes From the Life of Saint Francis of Assisi, Italian, c. 1320–42,   tempera and gold on parchment; right, Evening Dress, Madame Grès, 1969  https://www.vogue.com/article/met-gala-2018-theme-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination

ביום שני 7 במאי, מכון לתלבושות במטרופוליטן חגג בגאלה שהפגינה את אהבת האופנה כשם שאת נוכחותה בתערוכה: "Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination" על תערוכה זו כתבתי בעבר, עת עלתה לתצוגה במטרופוליטן –  "כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו…תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018"[1]

התערוכה עוסקת בקשר שבין אופנה לבין יצירות אמנות דתית באוספי המוזיאון, ומוצגת בשלושה מרחבים: the Anna Wintour Costume Center, הגלריות המדייוואליות של המט' בשדרה החמישית וכן הקלויסטרס, [2]. בלב התערוכה מלבושים אפיפיוריים בהשאלה מהסקריסטיה של הקפלה הסיסטינית, שמרביתם לא הוצגו מעולם מחוץ לוותיקן, ואף לא בתערוכת הבלוקבסטר של המטרופוליטן ב-1983, "The Vatican Collections: The Papacy and Art".

https_%2F%2Fblogs-images.forbes.com%2Fkristintablang%2Ffiles%2F2018%2F05%2FGettyImages-955639976-2.jpg
Photo by George Pimentel/Getty Images   https://www.forbes.com/sites/kristintablang/2018/05/07/met-gala-2018-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination-preview/#59e677026fe8
960x0
Photo by Jemal Countess/Getty Images  https://www.forbes.com/sites/kristintablang/2018/05/07/met-gala-2018-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination-preview/#5c282e4f6fe

אופן ההצגה של יצירות כנסייתיות יוצאות דופן אלה מדגיש את ההשפעה המתמשכת של הדת ושל מלבושי כהונה על האופנה, ממעצבים כגון כריסטובל בלנסיאגה ועד לדונטלה ורסאצ'ה, שהינה הספונסרית, לצדם של Christine and Stephen A. Schwarzman של התערוכה. (Condé Nast מספק תמיכה נוספת). בתערוכה פריטים מידי קוקו שאנל וג'ון גליאנו, שב- Fall 2000 Couture collection לקריסטיאן דיור שפתח את התצוגה עם דמות מעין אפיפיור המטלטל קטורת ובעודו פוסע משמיע את הפסוק “Understand the concept of love”.

אנדרו בולטון, אוצר מכון הלבוש במטרופוליטן שעבד על התערוכה לצדם של קולגות מהמחלקה לאמנות מדייוואלית במט' והקלויסטרס, מעונין להראות איך "הדת הנוצרית החומרית" סייעה לעצב את אופן התיאור הקתולי." ההצטלבות של אמונה ואופנה, השמימי והארצי, לא היתה תמיד קלה – "והייתה מורכבת ואף טעונה לעתים", כך רואה בולטון את היחס בין שני תחומים אלה, והאופן שבו הם השרו השראה על חדשנות באופנה.

https_%2F%2Fblogs-images.forbes.com%2Fkristintablang%2Ffiles%2F2018%2F05%2FGettyImages-955658980-1200x799.jpg
Andrew Bolton, Anna Wintour, Stephen Schwarzman, Cardinal Dolan Archbishop of New York, Donatella Versace, Christine Schwarzman and Met president Daniel H. Weiss attend the 'Heavenly Bodies' press preview  https://www.forbes.com/sites/kristintablang/2018/05/07/met-gala-2018-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination-preview/#67f085db6fe8

https://www.vogue.com/tag/event/met-gala

Borrelli-Persson, L.(2018, May 4). Re: Met Gala 2018 Theme:  "Heavenly Bodies  Fashion and the Catholic Imagination". Retrieved from https://www.vogue.com/article/met-gala-2018-theme-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination

Photos: The Metropolitan Museum of Art, Gift of Mr. and Mrs. Edwin L. Weisl, Jr., 1994 (1994.516) / © Metropolitan Museum of Art; ; Brooklyn Museum Costume Collection at The Metropolitan Museum of Art, Gift of the Brooklyn Museum, 2009; Gift of Mrs. William Randolph Hearst, Jr., 1988 (2009.300.1373) / Image courtesy of The Metropolitan Museum of Art, Digital Composite Scan by Katerina Jebb

[1] https://zivakoort.com/2018/03/19/%D7%9B%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%98/

[2] הקלויסטרס (על שם הקלויסטר, אלמנט אדריכלי המצוי במנזרים) הוא אחד מאגפי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות. הקלויסטרס שוכן בפארק פורט טריון בקצהו הצפוני של מנהטן, על גדת הנהר הדסון בניו יורק. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%A1

 

"אמנו רוסיה, אבינו סטאלין…."

adolf_strakhov_the_emancipated_woman_is_building_socialism_2_1
Adolf Strakhov, Emancipated Woman – Build Socialism!, 1926, Lithograph on paper, The David King Collection, Tate

היום האחד במאי, יש מן הסתם שעדיין חוגגים יום זה ומניפים את הדגל האדום! כאן המקום לומר בכנות: בילדותי, כבת לעובד עיתון "דבר" ואיש מפלגת העבודה דאז, התנשא לו בגאון ביום זה במרפסת ביתנו דגל ישראל ולצדו, הדגל האדום.

שנת 2017 ציינה מאה שנה למהפכת אוקטובר. המהפכה הביאה עמה תקוות, כאוס, הרואיות וטרגדיה שכן האימפריה הרוסית הפכה לבריה"מ, עברה מהפיכות, מלחמת אזרחים, רעב, דיקטטורה ופלישה נאצית, ובה בעת תרבות ויזואלית חדשה עלתה ושינתה את מארג חיי היום יום.

תערוכות רבות ומגוונות הוצגו ועדיין מוצגות בשנה זו לציון מאה שנים למהפכה.

במוזיאון תל אביב הוצגה התערוכה:

Total Red  צילום סובייטי אוצרת: רז סמירה                                                            לרגל ציון מאה שנים למהפכה הרוסית של 1917 הציג המוזיאון מבחר תצלומים שצולמו בידי צלמים סובייטים מהשורה הראשונה, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה–20. האוסף אפשר לעקוב אחר התפתחות הצילום הרוסי על רקע המהפכה והמאורעות שבעקבותיה, ואת גדולתו של הצילום כמתעד את המציאות ויכולתו להתערב בעיצובה. בתערוכה הוצגו צילומים של עמנואל אבזריחין, מקס אלפרט, גיאורגי זלמה, יבגני חלדיי, יעקוב חליפ, סימון פרידלנד, אלכסנדר רודשנקו ועוד.  התערוכה נערכה בשיתוף הפקולטה לעיצוב, המכון הטכנולוגי חולון, והוצגה במקביל לתערוכה Total Red: Design” במכון.[1]

ועדיין מוצגת התערוכה (עד 12.5):

מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1946 – 1964 אוצריםסטיבן קוטס, פול הרטפילד אוצרות אחראיות: מאירה יגיד חיימוביץ, מאיה ויניצקי                                   בין שנות הארבעים לבין שנות השישים ייצרו בברית המועצות באופן מחתרתי עותקים לא חוקיים של מוזיקה פופולרית אסורה ומצונזרת שנחרטה על שקפי רנטגן מבתי חולים. ייצור התקליטים — שכללו ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים — היה כרוך בסיכון אישי. בתערוכה מוצגים תקליטי הרנטגן, פרטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סטיריים וראיונות עם פעילים, ולצדם סרטים שהופקו בשנים האחרונות העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, קמבודיה, איראן ובמזרח התיכון.[2]

Total Red Design עיצוב חפצים סובייטים בית האמנים אלחריזי 9, תל אביב                      אוצרות: סוניה אוליטסקי, דנה אריאלי, נאדיה באקורדז'ה                                          התערוכה הוקדשה למקום של עיצוב חפצים סובייטים ולקשרים וההקשרים שבין אידיאלוגיה לבין עיצוב: המרחב הפרטי-ביתי – חפצים יומיומיים בבית המשפחה הסובייטית בצד המרחב הציבורי – חפצים הקשורים למהפכת אוקטובר ולאחריה.[3]

תערוכות הוצגו כמובן מחוץ לארצנו, ברוסיה ובאירופה. ברצוני לציין תערוכה נוספת שהוצגה בטייט מודרן בלונדון –Red Star Over Russia A Revolution in Visual Culture 1905-1955                                                                                                                    התערוכה עסקה בהיסטוריה הוויזואלית הדרמטי של רוסיה ובריה"מ בין השנים 1905 ועד למותו של סטאלין – כפי שנתפסה ונראתה דרך עיניהם של אמנים, מעצבים וצלמים.

בלב התערוכה, אוסף עצום ויוצא דופן של הצלם והמעצב הגרפי דויד קינג (1943-2016). הפריטים באוסף – מעל 250,000 פריטים, קשורים לתקופה זו בה קינג עבד עדיין ב- Sunday Times Magazine (שנות ה-70 של המאה הקודמת). בתערוכה הוצגו פוסטרים של תעמולה, צילומים והדפסים, המאפשרים מסע דרך תקופה רבת משמעות בהיסטוריה העולמית. חלקם נושאים עדיין עקבות של צנזורה של המדינה, והם כוללים עבודות משל El Lissitzky, Gustav Klutsis, Dmitri Moor, Aleksandr Deineka, Nina Vatolina and Yevgeny Khalde. [4]

potentailly_needs_cropping_z07666
Photographer Unknown, Preparing for May Day in the Railway Workers' Club, 1929. Purchased 2016. The David King Collection, Tate

[1] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/total-red-soviet-photography  התערוכה הוצגה בתאריכים 26 באוקטובר 2017 – 10 במרץ 2018 התערוכה הוצגה במקביל לתערוכת עיצוב במכון הטכנולוגי חולון

[2] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/forbidden-music-x-ray-audio-in-the-ussr-1940-1960  11 בינואר 2018 -12 במאי 2018

[3] בית האמנים אלחריזי, תל אביב http://artisthouse.co.il/project/total-red-design-%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%97%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94/ נפתחה ב-22 במרץ 2018 – סוף אפריל 2018. בעוד שאלפי ספרים, מאמרים וסרטים עסקו במהפכת אוקטובר ותוצריה, ומעט נכתב ונאצר באשר לחפצי היום יום בברית המועצות.

[4] http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/red-star-over-russia התערוכה הוצגה בתאריכים 8 בנובמבר 2017 – 18 בפברואר 2018. האוסף של דויד קינג נרכש ע"י הטייט ב-2016.  הצילומים נלקחו מאתר התערוכה בהטייט מודרן.

לאה ניקל פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים

IMG_1073

גלריה שלוש, תל אביב אוצרת מירה חנן אבגר  22.3.2018-5.5.2018

"אני לא יכולה לכסות את הבד עד הסוף בכתם כהה לגמרי", אמרה לאה ניקל בריאיון, "…זה חונק אותי…אני תמיד משאירה… איזו קרן אור". "הציור בשבילי הוא ממשות שיש בה נשמה וזרימה וחיים…".

במלאת מאה שנה להולדתה של לאה ניקל מוצגת התערוכה "פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים" בגלריה שלוש. התערוכה מוצגת בחלל המואר והיפהפה של הגלריה המשמש כמעין "נזר" לציוריה היפהפיים של ניקל המוצגים בשתיים מקומות הגלריה.  ניקל, לקחה חלק בניסוח הציור המופשט המקומי, ומשויכת לציור "המופשט הלירי" המעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז. ציוריה מתארים נופים פנימיים, השואלים השראה ממראות וזיכרונות פרטיים כשם שמזיכרונות קולקטיביים, ואפופים בתחושה של מקצבים אנרגטיים.

אמנותה של ניקל שהינה מופשטת במהותה, מתרכזת באוטונומיה של יצירת האמנות: בביטוי של ערכים אמנותיים – צבע, קו, צורה, מרקם, קומפוזיציה. המחווה הציורית המתרחשת על גבי מצע הציור קשורה לפעילות כגון התזה, מריחה, גירוד, משיכת מכחול, שרבוט, צבעים שקופים ואטומים,  ועוד בהשראת תנועות האקספרסיוניזם המופשט בארה"ב והארט אינפורמל[1] באירופה. אל הציור בכלל ואל הצייר חיים גליקסברג, המורה שלה, הגיעה לאה ניקל בהיותה נערה בת 17.

ניקל חיה בפריס אחת עשרה שנה (1950-1961). "אני אסירת תודה לפאריס", אמרה לאה ניקל, "פאריס נתנה לי את הבסיס, את השלד, הראתה לי את הדרך שם ורק שם, היא הדגישה, למדה "לצאת לעבודה מדי בוקר כמו פועל שהולך יום יום בבגדי העבודה שלו לבית החרושת".

בתחילתה של תקופה זו, ההתבוננות היא על הבד המלא והממוסגר במעין מבט מן הפנים אל החוץ. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת לאחר אירוע שעברה, המבט נאחז בכתם, בטקסטורה טעונה; אך עם הזמן המבט נפתח לחירות מוחלטת בעבודה. בהמשך חודר המבט המדיטטיבי שיש בו מן האזכור לקליגרפיה היפנית.

1

השימוש בטקסט מופיע כהתנסות ראשונית כבר בראשית דרכה האמנותית בשנות ה-50, בתקופת מגוריה בפריס. בציור מחווה לידידה האמן ההולנדי "טק" מתקופה זו, הוסיפה לצד דיוקנו את שמו באותיות לועזיות. בשנות ה-70, השנים בהן צויר ציור זה, חזרה ניקל ביתר שאת לעשות שימוש בטקסט בציוריה באופן שלכאורה אינו תואם את אופייה הלא רשמי של יצירתה המופשטת המבקשת להיות מעין "כתב נפש" .

במהלך שנות ה-70, ניקל חיה מספר שנים בניו יורק. ניו יורק של שנים אלו היתה מרכז אמנותי חדשני, ניסיוני ופורץ גבולות והיוותה מוקד עליה לרגל לאמנים מכל הסוגים: אמנים קונספטואליים, ציירי פעולה, משוררים, נגני ג'ז, ועוד, שהשפיעו והושפעו זה מתחומו של זה. יצירה זו של ניקל ספוגה באווירת העיר: ברעשים, באנרגיה ובחשמל של הסביבה הניו יורקית האורבנית. בארה"ב, חזרה ניקל וגילתה את הכוח והאפשרויות הגלומות במילה הכתובה ומשחק המילים בציור עצמו.

משנות השמונים ואילך מופיעים בציור המופשט של ניקל מרכיבים מובנים, פיסוליים, קוויים, רישומיים. כבר מההתבוננות בעבודותיה הפיגורטיביות המוקדמות של ניקל ניתן להבחין בחוש שהיה לה למבנה, שלא אבד גם כשהציור שלה הפך למופשט.

FullSizeRender.jpg

לאה ניקל: פרפר שחור, 1994

שם התערוכה נובע מדימוי הפרפר  השחור. ברצוני להתייחס כאן ליצירה של לאה ניקל, פרפר שחור, 1994. ניקל נמנעה באופן עקבי וכמעט פנאטי מלספק פרשנות או בדל מפתח לעבודתה, "שכל אחד יבין מה שהוא רוצה", נהגה להפטיר. מאותה הסיבה נמנעה גם ממתן שמות מסגירים לציוריה, כאילו ביקשה לגונן על קסמם של הדברים שאין להם מובן סופי. רק כאשר מוטיב צורני מזוהה התעקש להופיע בציורה, כתבה האוצרת נעמי אביב, והכתירה אותו בשמו. זהו דינו של הפרפר השחור.

הפרפר בגלגוליו השונים, כחרק או כגולם, שב ומופיע ביצירתה של ניקל מראשיתה. הוא לעולם אינו מבוסס על הסתכלות, הוא תמיד מומצא ומתפתח בדרך מופשטת באמצעות כתמים המרחפים בחלל התמונה, משל למהלך היצירה: לחופש, לתנועה בחלל ולמקצב משיכות הצבע על הבד הלבן. הציור של ניקל התהווה מתוך הרצון לחופש, לשחרור גופני ומנטלי, ומנגד מתוך הכורח התמידי להתייצב מול הבד הריק שגודלו, צבעו הלבן, והיותו מתוח על מסגרת הפכו אותו לנקודת ההתחלה. "הוא כבר אובייקט, הוא כבר קיים" אמרה, "ראשית כל אני מלכלכת אותו בצבע…".

מתוך ההתמודדות המתמדת עם הגבולות הנתונים של הבד, רבים מן השטחים הצבעוניים בציוריה של ניקל מגיעים עד גבול התמונה ונעצרים בשוליה. הכאוס המדומה שבמריחות החופשיות בציוריה, הופך באופן זה לקומפוזיציה המאורגנת תחת סדר מסוים, ובמקרה של הפרפר השחור, לקומפוזיציה מאורגנת להפליא: הפרפר נמצא במרכז הבד, שחור על גבי צהוב, כהה על גבי בהיר. כמו פרפר שסובב את האור: השחור כמו מסמל את התנועה והצהוב את החלל המואר.

בריאיון עמה סיפרה ניקל כי אחרי שציירה את הציור גילתה את הפרפרים בשיריה של זלדה ובפרט את השיר "פרפר שחור". ניקל שהאמינה בכך שקיים זיכרון קולקטיבי בלתי אמצעי המשותף לאמנים מתחומים וממקומות שונים, התרגשה מהגילוי.

"פתאום חדר אל האולם

פליט אפל מגיהינום

פרפר שחור"

 

כתבה זלדה, ואילו הפרפר של ניקל, לעתים פליט אפל בדמות גולם כלוא ואטום אך גם משל לחופש, לתנועה בחלל ולחדווה שביצירה.

לצבע השחור ביצירתה של לאה ניקל שימושים שונים לאורך השנים: לעתים הוא משמש להדגשת הצבעוניות, לעתים הוא מופיע ככתם – ספק דימוי ספק צל, ולעתים כקו – מעין כתב יד אישי שמשקף את תנודות הנפש, ובעבודה זו הוא מופיע כמסך כבד המכסה ציור צבעוני אחר ובאותה העת מגלה את שרידיו. משיכות המכחול האינטנסיביות המונחות זו על גבי זו בעוביים שונים, התבליט והחריטה, הופכים את משטח הציור לפני שטח טופוגרפיים ויוצרים מעין טקסטורה מבעבעת המסתירה ומגלה באותה העת את הביוגרפיה של הבד.

לאה ניקל "פועלת עבודה", נהגה להשכים מדי בוקר לעבודה; בשיחה עם נעה תרשיש אמרה: "לא מחכה למוזות ולא ממתינה להשראה, כי "תוך כדי עבודה קורים דברים, עולה נושא, נוצר דימוי, משתנה חלל… אני רוצה ואני צריכה להפתיע את עצמי עם צבע, עם כתם או קו, עם רעיון…".

IMG_1079

תודה למירה חנן אבגר

חומרי הפוסט נלקחו – מטקסט התערוכה לאה ניקל במלאת 100 שנים להולדתה פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטסיים, גלריה שלוש

לאה ניקל – שנות פריס 1961-1950, מוזיאון מאנה-כץ, אביב-קיץ 2004

לאה ניקל-המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן, קטלוג מס' 4

"עבודות – נייר" – לאה ניקל, סורין הלר

לאה ניקל וחן שיש, במרחק שחור, מוזיאון אשדוד

 

[1] ארט אינפורמל Art informel הינו מינוח צרפתי המתאר מגוון גישות לציור מופשט בעשורים 1940 ו-1950 שיש לו מתודולוגיה אימפרוביזורית וטכניקה שיש בה מן המחווה http://www.tate.org.uk/art/art-terms/a/art-informel

 

"הסטודיו של יוסל ברגנר, בעקבות תערוכת "אתמולי", ביל"ו 30 תל אביב

IMG_20180323_122741

סטודיו האמן מהווה דיוקן אישי של האמן/ת. זהו מרחב אישי, בו שזורים יחדיו הפרטי בצד הציבורי, העבר, וההווה. בסטודיו ניתן להתחקות אחר תהליכי העבודה של האמן, מתודות, מדיה שונות – סקיצות, הדפס, ציור בצבעי שמן, צבעי מים וכדומה.

IMG_20180323_122945

הסטודיו הוא מעין "ארכיאולוגיה של העבר"  כדברי מישל פוקו, בו מצטברות שכבות על גבי שכבות – עבודות מימים עברו בצד הגיגים, פרויקטים שהותחלו ונזנחו בצד כאלה שקרמו עור וגידים, והתחקות אחר יצירת האמן לאורך זמן.

IMG_20180323_124044IMG_20180323_122826

זו התחושה שחווים כשנכנסים לסטודיו של הצייר יוסל ברגנר ז"ל שבימים אלה מתקיימת בו התערוכה "אתמולי", תערוכה בת ארבעה ימים בסטודיו בו פעל עשורים רבים. יוסל אמר: "מה שיש לי בסטודיו, זה לא אוסף, אני אוהב דברים אלה, הרמוניקות, צעצועים, רישומים, ציורים, צילומים של חברים, קטעי עיתונות".

IMG_20180323_130607

לפני כשנתיים ומקצת הוזמנתי ע"י חברתי, האוצרת אירית לוין להתלוות אליה בביקור בסטודיו של יוסל ברגנר. זו היתה חוויה משמעותית. איש מרשים, צלול, עם חוש הומור לעילא ולעילא. סבבתי בסטודיו, ולא שבעתי – מעין קופסת זמן של תרבות ארץ ישראלית ואירופאית בו בזמן.

20150611_122849.jpg

יוסל שיתף במחשבותיו על קפקא  ולא רק אודותיו! משתפת כאן מעט –

אבא (אביו של יוסל היה המשורר האידי מלך ראוויטש) היה המתרגם של קפקא 1924 ומאז אני "מקפקף"

איני אוהב את המילה "artist" – אני אוהב להיקרא צייר.    I'm an Illustrator, painter

ובאשר לכלים הרווחים בחלק מיצירותיו סיפר – כלי שקיבל בנעוריו הפך למושא השראה, ובציוריו הכלים הפכו ל"אנושיים", ולזיכרונות.

"כל הציירים גונבים רעיונות".

 

תודה תודה לאירית לוין ולגלריה דן

למידע נוסף

 

 

 

צילה פרידמן, חם לה ב…" או רוז סלאווי, 2017

 

"חם לה ב…", 2017, טכניקה מעורבת, הדימוי  (צורה אובלית) עשוי מגזרי עיתון + דבק פלסטי, נייר טואלט ותרסיס צבע אדום, מוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד (דצמבר 2017-אפריל 2018), אוצרת רעיה זומר-טל

פרידמן צילה- 021 - 2.jpg
צילום:  רן ארדה

במוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד מוצגת התערוכה 'משתנה – 100 שנה ל"מזרקה" של מרסל דושאן'. האמנית צילה פרידמן מציגה בתערוכה זו את העבודה "חם לה… "/  או רוז סלאווי.     

צילה: "עבודת מיצב זו הוזמנה במיוחד לתערוכת  100 שנה ל'משתנה'; מרסל דושאן  הוא אחד האמנים שהשפיעו מאד על האמנות המודרנית, ואכן גישה זו  אפשרה לי כרעיון להוציא פריט מהקשרו ולהציבו במוזיאון.

'חם לה …בתחת', אחד משמות העבודה של דושאן; בעבודה זו השתמשתי במגזרות נייר עיתון. בניתי צורה נשית וגינאלית המשכפלת את עצמה 5 פעמים. בווגינה  מתרחשים הדברים הכי מוצנעים שלא מדברים עליהם ומשם יוצאים הצרכים שלנו למשתנה כמו דם האדם/ האישה.

צורת העיגול/ האובלי, מוטיב צורני חוזר בעבודתי הן ברישום והן באובייקטים.  בין הדימויים האחרים בעבודותיי, אבני חכמה עשויים מנייר טואלט או עבודה אחרת  'והיא אמרה' חצי כדור אובלי העשוי נייר לבן להדפסה ועליו טקסט 'והיא אמרה' ".

מרסל דושאן ב"רדי מייד" זה שלו, "המשתנה", לוקח חפץ שימושי, מפקיע אותו מהקונטקסט שלו ומעניק לו משמעות חדשה. וכך מתוקף היותו אמן, הוא מעניק לחפץ את אופיו האמנותי. הוא מעלה את החפץ לדרגת אמנות, וחותר תחת המושג המקובל עד זמנו באשר למהות הגדרת יצירת אמנות.

דושאן חתם על עבודה זו בשם R. Mutt. הוא שלח אותה לתערוכה של "אגודת האמנים העצמאיים", שהתקיימה בניו יורק בשנת 1917. השם מט נלקח מבית חרושת לייצור כלים סניטריים בשם מוט Mott. ולטר ארנסברג, ידידו של מרסל דושאן ואספן של עבודותיו, נתן ליצירה את השם "מזרקה".

ארתור דנטו בשיח שלו אודות דושאן:  דושאן אמר – Mr Mutt לקח פריט חיים פשוט, וטיפל בו כך שהפונקציה המקובלת שלו כמשתנה, נעלמה, ובמקומה הופיעה כותרת חדשה. יצירת האמנות היא מחשבה + אובייקט.  המילה "מחשבה" מאוד חשובה שכן יש בכך את הניסיון המודרניסטי לצקת את המחשבה לתוך הצורה. דנטו אומר שמאז כל פרשני דושאן ניסו להבין מהי המחשבה שהוא העניק במקום המחשבה הישנה. חדרה לכך משמעות רעיונית חדשה לא נראית. תכונה אינטלקטואלית במקום התפקיד הישן של כך. האובייקט באמצעות הרעיון עובר טרנספיגורציה. הרעיון קובע מה רלוונטי ליצירת האמנות. "אנו זקוקים להפעלה של הכישורים האינטלקטואלים שלנו כדי לזהות את המהות הקונספטואלית של היצירה, כדי לדעת כיצד לחוות אותה".[1]

אסלה.jpg
צילום: צילה פרידמן

[1] Danto, Arthur C., The Philosophical disEnfranchisement of Art (New York: Columbia University Press, 2005), pp. 14-16, 32-35.

 

מעל 700,000 איש ביקרו בתערוכת מיכאלאנג'לו במטרופוליטן, ניו יורק

2. Michelangelo_Portrait of Andrea Quaratesi_British Museum_London
Michelangelo Buonarroti, Italian, Caprese 1475-1564 Rome. Portrait of Andrea Quaratesi, 1532. Drawing, black chalk. The British Museum, London.

מעל 700,000 מבקרים בתערוכה Michelangelo: Divine Draftsman Designer במטרופוליטן, ניו יורק  (13.2.2018-13.11.2017).

יחצני המטרופוליטן הודיעו שבתערוכה שהסתיימה לפני כשבוע, ביקרו 702,516 מבקרים במהלך שלושת החודשים בהם הוצגה. התערוכה שנפתחה ב-13 בנובמבר 2017 חוברת לתערוכות "בלוקבסטר" במטרופוליטן כמו "אוצרות תות ע'נח אמון (1978), מונה ליזה (1963) ופיקסו (2010), ומצטרפת בכך לעשר התערוכות הפופולריות ביותר שהוצגו במטרופוליטן במהלך 148 שנות קיומו של המוזיאון.

"שמונה שנות הכנה לתערוכה שעירבה התייחסות מחודשת לאמנות הרנסנס נשאו פרי בתערוכה זו" אמר Daniel H. Weiss, נשיא ומנכ"ל המטרופוליטן.

אודות התערוכה – בתערוכה הוצג טווח מרשים ומספר עבודות משל מיכאלאנג'לו (1475-1564): 133 רישומים (ביניהם גם ארכיטקטוניים), 3 פסלי שיש, "סצנת עינויים" שיצר בגיל צעיר, ומודל ארכיטקטוני לקמרון קפלה, ובנוסף יצרו במוזיאון מקבילה מוקטנת לתקרת הקפלה הסיסטינית. בין העבודות כאלה שמעולם לא הוצאו מחוץ לגבולותיה של איטליה.

בנוסף, הוצג גוף משמעותי משל יצירות בנות הזמן משל מוריו, קולגות, תלמידים, ואמנים שהושפעו על ידו או עבדו בשיתוף פעולה עמו הוצג גם כן לשם השוואה וקונטקסט. העבודות נבחרו מתוך 50 אוספים ציבוריים ופרטיים בארה"ב ובאירופה, וגולת הכותרת קבוצה גדולה ביותר של רישומים מקוריים מידי מיכאלאנג'לו שקובצו לתצוגה.

מאתר מוזיאון המטרופוליטן

https://www.webwire.com/ViewPressRel.asp?aId=220280

https://www.metmuseum.org/press/exhibitions/2017/michelangelo

Kazakina, K. (2018, February 14) Michelangelo Beats Koons, McQueen, as Met Attendance Tops 700,000. Retrieved from https://www.bloomberg.com/news/articles/2018-02-13/michelangelo-beats-koons-mcqueen-as-met-attendance-tops-700-000

עתליה שחר Cut glass אוצרת רותי חינסקי אמיתי, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

unnamed

כלי קריסטל וסרוויס הפורצלן של מותג היוקרה "רוזנטל", שהיו מוצבים בגאון בוויטרינה בסלון בית הוריה של עתליה שחר, מופיעים כתמה דומיננטית בעבודותיה של האמנית. הכלים שימשו את המשפחה באירועים טקסיים: מעין סוכנים של זיכרונות אמתיים ובדויים כאחד, סמל סטטוס המעיד על בעליו, ומהווה סמן של זמן ושל תקופה.

שחר לוקחת את כלי הפורצלן בעלי המשמעות האישית/משפחתית ומעניקה להם חיים אחרים. הם "יוצאים" מהוויטרינה ומהמדפים שבה, ומקבלים תוקף אחר בהסבה שלהם מחפץ ממשי שימושי לחפץ ייצוגי על גבי הבד.

בתערוכה "פורצלן: הזהב של אירופה", שהוצגה במוזיאון העיר חיפה כתבה האוצרת עינבר דרור לקס: ”הפורצלן, סממן של תרבות חומרית אירופאית, יובא בעשורים לפני קום המדינה למרחב הביתי מתוך ניסיון לשמר ניחוחות של זמנים עברו […]  והתקבע כאחד האובייקטים המצביעים על מעמדו ועל הונו התרבותי של בעליו. [1]

unnamed (4)

הכלים מוצבים על פי רוב במרכז הקומפוזיציה בציוריה של שחר "באופן שמעלה על הדעת", כפי שכתבה האוצרת רותי חינסקי אמיתי "סידור הראלדי, שהוא כשלעצמו סממן של אצולה ויוקרה. ואולם עד מהרה מתחוורת הפעולה האמנותית כחותרת תחת האקסיומות המשפחתיות. החפצים המצוירים מתגלים כדימויים משובשים ופגומים, צפים כפליטים תלושים בחלל אפוף מסתורין על סף הפנטסטי. היא כמו נרתעת מהמעשה האלים שחוללה ומנסה למתנו בציפוי בצבע זהב, בהדגשת שרידי הפאר שנותרו בחפץ הפגום ואף בהוספת דימויים סימבוליים כדוגמת כנפיים או ברבורים […]" [2]

הזהב, צבע מלכותי, צבע של קדושה ושל עושר שמימי וארצי, משמש בציוריה של שחר כמעין כסות, המסתירה וחושפת בעת ובעונה אחת את הפגמים שיצרה. פרקטיקה זו אף מעצימה את תפיסת ה"מממנטו מורי" המאפיינת חפצים – השבירות והנפיצות שלהם באזכור לחלופיות חיי אנוש ואפסותם.

unnamed (2)

בכלים אחרים, נוקטת שחר בגישה שונה, כיסוי בשכבת צבע לבנה, שיש בה מן ההתייחסות לפעולת מחיקה וטשטוש; בפעולה זו  יש מן היפוך המשמעויות שאנו כבני אנוש מעניקים לחפצים, אוספים אותם, מתנאים ומציגים אותם לראווה; פעולה שהופכת אותם לחלק מהותי מהדי. אן. איי שלנו והזיכרון האישי בצד הזיכרון הקולקטיבי.

וכך מציגה שחר בעבודותיה דבר והיפוכו; בעידן הצרכנות בו אנו חיים, בו יש אין ספור חפצים שניתן לשכפל ולקנות ב"הכל בדולר", הרי שבכלים מתוצרת רוזנטל מודגשת הייחודיות, האיכות  והעמידות שלהם, זאת בדומה לאופן בו הוצגו לראווה בבית הוריה בנושאם מטען תרבותי הייחודי להם. ברם, כלים אלה שבמקור "שמרו" על ההילה שלהם הופכים באקט חתרני בעבודותיה של שחר, לחפצים "נעדרי הילה", פגומים ומחוקים.

unnamed (1)

[1] עינבר דרור לקס, פורצלן: הזהב הלבן של אירופה, מוזיאון העיר חיפה 7.3.2015-5.10.2015    http://www.hcm.org.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/409/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A6%D7%9C%D7%9F%3A_%D7%94%D7%96%D7%94%D7%91_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%9F_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94

[2] רותי חינסקי אמיתי, עתליה שחר: Cut Glass, בית האמנים. תודה לאמנית ולאוצרת