נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019חיים

75242162_2841655989192426_6869817009043931136_o
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1916 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב, ש/ב, מוזיאון לאמנות, אוניברסיטת פרינסטון, ניו-ג'רזי

חיים סוטין, צייר של ציירים

במשכן לאמנות, עין חרוד, מוצגת התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית"; תערוכה  (שלישית במספר) במלאת שמונים שנה להיווסדו. במרכז התערוכה המרגשת, ובה השאלות ממוזיאונים ואספנים בארץ ומחו"ל, הצייר חיים סוטין, (1943-1893/4) אשר היה יוצא-דופן בחיפושיו האמנותיים ויצירתו אינה ניתנת לשיוך לאף תנועה או קבוצה מאלה שפעלו בסביבתו.

 

חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

יניב שפירא ואנדראה וויין, יו"ר חוג הידידים של המשכן נסעו למוסקבה בה הוצגה קודם לכן תערוכת סוטין, ופגשו את סוריה סודיקובה, אוצרת ראשית במוזיאון פושקין, מוסקבה. בפגישה עמה התוודעה סדיקובה לייחודיות של המשכן – מוזיאון בתוך קיבוץ, התלהבה והסכימה לשתף פעולה

התערוכה בעין-חרוד היא הראשונה בישראל מזה יותר מחמישים שנה, והיא מפנה זרקור אל השפעתו של סוטין על שלושה דורות באמנות הישראלית. ובדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין, מייצגים מגוון של הקשרים בין יצירתם לבין זו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי החיים השחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית שלו, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; אצל אחדים היתה זו גם האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו לתערוכה זו מהדהדת ה"איכות הסוטינית", שעיקרה פגיעוּת, נימי נפש חשופים וחרדה קיומית.[1]

 

חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים

ולמה סוטין? במפגש עמו יניב שפירא מספר שרבים שאלו אותו למה דווקא סוטין?

  1. האוסף של המוזיאון – אוסף חשוב של אמני אסכולת פריז היהודית: פנחס קרמן, שמואל הירשנברג, אורי לסר ועוד חנה אורלוף, אימצה את סוטין כשהגיע לפריז חסר כל.
  2. כל האמנים קשורים כאן לסוטין – אמנותית, תרבותית, חברתית.

ציוריו של סוטין על משטחי הצבע האנרגטיים שכמו יצאו ישר מהקרביים, ועוצמת הרגש שהם מקרינים, חיבבו אותו על אמנים רבים, שבמבט ראשון נראה כי אין ביניהם דבר מן המשותף. האיכויות שעושות את ציורו מטריד וקשה לסיווג, הן שתרמו להיותו אבן מושכת לאמנים אחרים. המקוריות של סוטין ושפת הציור האקספרסיבית והחופשית שלו עשוהו "צייר של ציירים", מורה דרך ומקור השראה לאמנים רבים אחריו.[2]

חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.jpg
חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

סוטין שאב השראה בעיקר מציוריהם של אמני המופת של העבר, וכל ציור שלו – ויהיה זה נוף, דיוקן או טבע דומם – נתפס בה-במידה כהרהור על החיים והמוות.

סוטין נותר דמות חידתית הן ב"אסכולת פריז" והן בתולדות האמנות ככלל. מונוגרפיות רבות הוקדשו לו, עשרות קטלוגים ראו אור לליווי תערוכותיו. שני כרכים של קטלוג רז'ונה ומחקרים אקדמיים ובנוסף, רומן שנכתב על חייו חסרי המנוח. הביוגרף הקפדן והדקדקן של סוטין, מישל לה-ברון פרנצרולי, אסף מזה שנים רבות, כל מסמך ותעודה על האמן, ועדיין יש פערים בסיפור חייו.

סוטין, בנם העשירי של בני הזוג זלמן סוטין, חיט עני ואשתו שרה, נולד בעיירה סמולביצ'י בשנת 1893 או 1894. בנערותו נשלח להתלמד אצל חייט, בעלה של אחותו הבכורה, ונהג לרשום "בגיר ובפחם, ולאחר מכן בעפרונות צבעוניים, את דיוקנאות מכריו. אביו זעם על כך, לא רק בשל האיסור ביהדות, על ציור דמות אדם, אלאל גם משום שמשפחתו קיוותה שיהיה לחייט.

בתום שהות קצרה בווילנה ולימודי אמנות בעיר זו, יצאו סוטין וחברו מישל קיקואין לפריז. על פי המונוגרפיה הראשונה על סוטין, שנכבה עוד בחייו על-ידי ולדמר ז'ורז', הגיע סוטין לפריז בשנת 1911.

סוטין הדלפון השתקע במושבת האמנים "הכוורת" La ruche. בין שכניו היו בן ארצו מארק שגאל, וכן חנה אורלוף וז'אק ליפשיץ. שני האחרונים ראו לעצמם חובה לסייע לו. הוא החל ללמוד בבוזאר, אך עזב תוך זמן קצר לטובת לימוד עצמאי מיצירות אמני מופת בלובר. את כל עתותיו הפנויות הקדיש סוטין לקריאה ומוזיקה. הוא היה חובב מושבע של באך.

ב-1915 הפגיש ליפשיץ בין סוטין לבין אמדיאו מודיליאני, והשניים נעשו חברים קרובים. מודליאני הכיר לסוטין את אמני הרנסנס האיטלקים, ומנגד את הציירים הצעירים פבלו פיקאסו ודייגו ריוורה, ואת המשוררים ז'אן קוקטו, גיום אפולינר ומקס ז'אקוב. אולם סוטין העדיף היכרות שקטה, בררנית, עם חברים שאפשר לנהל עמם שיחות פילוסופיות על מה שקרה או ראה.

מודיליאני הפגיש בין סוטין לבין סוחרי האמנות ז'ורז' שרון (Georges Chéron) וליאופולד זבורובסקי (Zborowski), ואף הצליח לשכנע את זבורובסקי בהכרח לקדם את סוטין. זה האחרון הפך לסוכן הרשמי של סוטין.

חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.jpg
חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

ב-1923 חלה תפנית בחייו של סוטין; האספן האמריקאי אלברט בארנס (Barnes) ראה  לראשונה מספר ציורים שלו, התרשם במאוד מ"דיוקן אופה" והכריז: "את האמן הזה חיפשתי כל חיי!" בארנס קנה מזבורובסקי 52 ציורים של סוטין. הגלריסט פול גיום (Guillaume) , ארגן תערוכה של הציורים שרכש בארנס בפריז, ובה הוצגו בין השאר גם ציוריו של סוטין. לרגל התערוכה התפרסמה כתבה ראשונה על סוטין בכתב העת Arts a' Paris. עם חזרתו לארצות-הברית העלה בארנס תערוכה נוספת של רכישותיו באירופה, בה ניתן מרקום מרכזי לציוריו של סוטין. בן-לילה זכה סוטין בהכרה בינלאומית ובהצלחה חומרית. הוא גם הגשים את חלומו ויצא לראשונה לאמסטרדם, לבקר ברייקסמוזיאום ולהתוודע מקרוב לציוריו של רמברנדט.

בטבע דומם טיפל סוטין כבר ביצירתו המוקדמת, אך הוא היה בשיאו בכך בשנות ה-20, עת רכש ביטחון יצירתי וזכה בעצמאות כלכלית. ההכרה הכללית וההיחלצות מן העוני אפשרו לו ליצור כרצונו ולפתח את שפתו האישית. ציוריו המוקדמים של סוטין נוצרו בהשפעתו של פול סזאן  לעומת זאת, בציורי טבע דומם שצייר אחרי 1925 ניכרים בשלות וביטחון ביכולותיו. סוטין נשאב אל מרקם הבשר וצבעיו, ובסטודיו שלו בפריז יצר את סדרת ציוריו הידועה ביותר- השור השחוט.

סוטין-אווז-מרוט-נוצות-1933-בקירוב-אוסף-פרטי-
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב, ש/ב, אוסף פרטי

סוטין, הטעין את סוגת הטבע הדומם במשמעויות חדשות. "את גושי הבשר שצייר כאחוז טירוף, היה תולה מתקרת הסטודיו וממתין שירקיבו, ורק אז היה ניגש לצייר אותם על הבד. הוא התעניין בגוונים המשתנים של הריקבון – ריקבון הבשר, ריקבון האדם, ריקבון העולם כולו. בתקופה זו צייר סוטין סדרה ידועה של ציורי טבע דומם, שבהם נראים פגרים של תרנגולות, ארנבות, ברווזים ופסיונים.

חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז
חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז
רמברנדט, אישה רוחצת - הנדריקס סטופלס, 1654, גלריה לאומית, שב, לונדון.jpg
רמברנדט, אישה רוחצת,  (הנדריקס סטופלס?), 1654, ש/ב, גלריה לאומית, לונדון

לאחר מותו של זבורובסקי, שפשט את הרגל וב-1932 לקחה על עצמה מדלן קסטן, אספנית את הטיפול בענייניו של סוטין. בני הזוג קסטן, היו לחברים ולפטרונים של אמנותו. בעונות הקיץ של השנים 1935-1930 נהג סוטין לשהות בביתם של בני הזוג באחוזת לב שליד שארטר, שם צייר את הדיוקן המפורסם מדלן בשמלה אדומה, שבו התמזגו כשוריו כקולוריסט וכצייר דיוקנאות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ניטלה מסוטין "מדמואזל גארד"  ועמה גם אורח החיים המסודר יחסית. הוא נאלץ לנדוד ולהסתתר, ומחלתו החמירה. בני הזוג קסטן הכירו בינו לבין מארי-ברת אורנש, גרושתו של מקס ארנסט, שנעשתה בת לווייתו, וניסתה לסייע לו. באוגוסט 1943 הוברח סוטין בחשאי לפריז כדי לעבור ניתוח אך נפטר שעות אחדות לאחר שנותח.

ב-1950 הציג המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק 75 מציוריו ברטרוספקטיבה שהיתה מכריעה להנצחת שמו.

תערוכה זו מפנה זרקור אל מושג ה"השפעה". מה פירוש הדבר, שאמן אחד "מושפע" מאחר?

מחד, סוטין המנהל דיאלוג בעבודותיו עם יצירות של פוסן, רמברנדט ושרדן. סוטין סידר וערך בסטודיו שלו פגר של שור, או דג וצייר ישירות ממנו. אין זה העתק ואף לא פרשנות. כשהוא מצייר שור בעקבות רמברנדט או דג תריסנית בעקבות שרדן, התוצאה היא תמיד סוטין. הוא לא מחקה ציור אלא מצייר דימוי, הנטען בדחיפות ובממשות נוכח הכישרון של רמברנדט או של שרדן לתרגמו למציאות חיה. אמנות העבר סייעה לסוטין לגלות את הדימויים הפנימיים שכמו ביקשו להיחלץ מקרבו. ומנגד, ישנו לנגד עינינו עומד תהליך שבו אמן אחד – סוטין – משמש מושא להתבוננות קפדנית ולהפנמה. . סוטין נתפס כ"אמן של אמנים". יש לו מעריצים בשדה האמנות המודרנית:  ויליאם דה קונינג, מרק רותקו, פרנסיס בייקון, פרנק אוורבאך, לוסיאן פרויד ואחרים.  וכמובן בשדה האמנות הישראלי, אך על כך בהמשך.

 

תודה ליניב שפירא, מנהל המשכן ואוצר ראשי, תודה לסוריה סדיקובה ולד"ר בת שבע אידה על המפגש המעניין והמרגש עמם, ועל חומרי התערוכה. תודה לאנשי המשכן ותודה לכל .

וישנו כמובן סיפור הבאת ציור הגלדיולות הלבנות, ארצה ע"י האספן שמואל שץ, אך על כך בפעם אחרת

חיים סוטין, סייפנים, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק
חיים סוטין, גלדיולות, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק
חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים
חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים

 

 

[1] יניב שפירא, פתח דבר, קטלוג התערוכה נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, בעריכת יניב שפירא, 2019, עמ' 9-8.

[2] אסתי דונאו, צייר של ציירים, שם,  עמ' 16.

ליאור גריידי, ביתלחם, תערוכה, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, תל אביב יפו, אוצרת שירה פרידמן, 6.6.2019-22.8.2019

Bethlehem2.jpeg

במבנה הייחודי במתחם נווה שכטר – תרבות ואמנות יהודית עכשווית, מוצגת העבודה "ביתלחם" של ליאור גריידי, עבודה היוצרת הקשרים וגשרים בין עבר והווה, בין גיבורות תנ"כיות לבין כאן  ועכשיו.

לעבודתו רבת הפנים של ליאור גריידי התוודעתי בין השאר בשל יצירות העוסקות בתימני כנרת, וביניהן יצירה בנדון המוצגת באוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, ובנוסף עבודה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, תערוכה בגלריית "הקיבוץ" דאז ועוד, אך לא רק.

בתערוכה הנוכחית, בנווה שכטר ביקרתי לפני מספר שבועות ועדיין הרשמים שורים עמי.

בסוף הפרק הראשון במגילת רות מסופר על שיבתה של נעמי ממואב לבית לחם יחד עם כלתה המואבייה רות. וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים[1]. פסוק זה מגלם רגעי שיבה/עזיבה מכוננים ומנוגדים בחייהן של שתי הנשים: נעמי שבה אל ביתה לאחר שהיתה זרה במואב, בעוד שרות עוזבת את ביתה במואב ונכנסת בשערי ארץ ישראל כזרה. נקודת הזמן זו שהינה רגע מכונן במגילת רות, נוכחת גם בגוף העבודות של ליאור גריידי ובתערוכה "בית לחם"

גריידי יוצר מיצב site specific המתייחס במרובד לקשת המשמעויות המתכנסות ברגע של עזיבה-שיבה. זמן גלות וזמן גאולה. מקום הולדת דוד (צאצא של רות המואבייה ובעז), והמקום בו נמשח למלך. לשם כך, הוא נדרש להיסטוריה של חלל הגלריה, לבחינת מושג הבית ולדיאלוג עמו, ולעיר בית לחם של ימינו. Bethlehem5.jpg

בחלל התערוכה  מוצג שטיח פרחוני. גריידי רכש שטיחים בשוק הפשפשים. ואלה הושמו "פטרן על פטרן" על שטיח האריחים שקיים. "השטיח הפרחוני בסגנון עות'מאני", כותבת, שירה פרידמן אוצרת התערוכה, "מאפיין את החלל כמרחב ביתי ומדגיש את הארכיטקטורה העות'מאנית המקורית של מבנה הגלריה באמצעות הדהוד קימורי הקשתות של התקרה בנגזרת השטיח. השטיח הגזור כמו מקפל לתוכו את המהות הארכיטקטונית של המבנה ויכול, כמו החפצים האחרים בתערוכה, לנדוד למקום אחר – אך תמיד יישאר סוכן של המקום".[2] Bethlehem1.jpeg

במרכז החדר, ערם גריידי לערמה רהיטים וספרים שהעתיק מדירתו אל הגלריה. רהיטים אלה קשורים לביוגרפיה של האמן ושימשו אותו בשהייתו בארצות הברית; הוא החזיר אותם לארץ כשהחליט על שיבה הביתה. הם מייצגים עבורו את המהלך הטעון של פרידה מבית אחד והקמה של בית חדש בדומה לסיפור רות ונעמי. ואילו הספרים מגלים טפח מעולמו של גריידי: "חיוך הגדי" של דוד גרוסמן; "גוף שני יחיד" של סייד קשוע; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך; "רצח בדרך בית לחם" של בתיה גור ועוד.Bethlehem4.jpg

במעבר בין חדרי הגלריה קבועות מעין שתי מזוזות, "מאיפה באתי ולאן אני הולך" (עזיבה-שיבה; בלבול). המזוזה קבועה, כנהוג בקהילות ישראל, בצד הכניסה לבית מגורים. מקור המצווה בשתי פרשיות בספר דברים:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיך   ספר דבריםפרק ו'פסוקים ו'ט'

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.    ספר דבריםפרק י"אפסוקים י"חכ"א  [3]

מטרת המזוזה להזכיר את האמונה באל. ואילו אצל חז"ל, בספר הזוהר ובמקורות נוספים מוזכרת גם סגולת השמירה על הבית ויושביו המגולמת במזוזה.  כאן בתערוכה, כפל המזוזות הופך אותן לפסולות.

במעין קיטון צר מוצג בדי ציור (טריפטיך) ועליהם האותיות ב' ת' א', הרקומות בחוטי זהב על הבד ומתייחסות לתשובתה של רות לנעמי: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, [4] שנאמרה כאשר ניסתה נעמי לשכנע את רות לשוב לבית אימה במואב ולא להיכנס לארץ ישראל כאלמנה ענייה וזרה. רקמת האותיות נראית כקמעות עתיקים, שעליהם נכתבו צירופי אותיות המהווים את שמות האל, שלהם מייחסים כוחות מאגיים ושמירה על בני הבית.Bethlehem3.jpeg

גריידי מתייחס אל העיר בית לחם המוזכרת במגילת רות בתצלום של העיר, המוקרן על גבי קיר הכורכר של הגלריה. בית לחם דאז חוברת אל בית לחם דהיום; מארג של הבתים: הפרטי, המקראי והפוליטי השזורים זה בזה, כמעין תזכורת לאחריות שלנו לבית, בית פיזי ומטפורי כאחד, לתושביו ולרגע הכניסה אליו והיציאה ממנו. מצב סיפי של בין לבין.IMG_7643.JPG

IMG_7669.JPG

תודה לשירה פרידמן האוצרת על השיחה עמה ועל צילומי התערוכה.

 

[1] מגילת רות, פרק א', פסוק כ"ב

[2] שירה פרידמן, בית לחם, אוצרת גלריה שכטר

[3] מזוזה, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%94

[4] מגילת רות, פרק א', פסוק ט"ז.

העין והרוח כרמלה אלדר אוצרת ורה פלפול בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב, עד 27.7.2019

IMG_6318s

תעתוע עין וגיאומטריה שורים יחדיו בתערוכת עבודותיה של כרמלה אלדר, "העין והרוח". וכבר נאמר יצירות אמנות אינן מראה, אך בדומה למראה המשקפת, לעתים משנה צורה, מתקיים דיאלוג, לעתים של אשליה, לעתים חזות של מציאות אחרת, חדשה.66119183_10156208883105927_4797680543548309504_n

עבודותיה של אלדר בתערוכה נעות בין מציאות מתעתעת, זיהוי של סדר פנימי הקיים בכל פרט מהטבע ובדומם, ולעתים בעבודות היד המציירת מורה על נטייה לביטוי חופשי יותר. צבעוניות שיש בה מן המתכתיות והמונוכרומטיות הניכרת בעבודות שיש בהן מן האשלי, ומעבר לצבעוניות עזה יותר בעבודות בהן ניכר כתב היד החופשי.

3s 47x39.5.jpg

נקודת מוצא נוספת בעבודותיה של אלדר היא גיאומטריה. בימי הביניים, היתה הגיאומטריה אחת משבע האמנויות החופשיות Septem Artes Liberales, מקצוע אחד מני מספר שנתפסו כהכרחיים לעוסקים בידע באותה עת. בשיעורי מבוא בחוג לאוניברסיטת תל אביב דאז, הן של ימי הביניים והן של הרנסנס, נהגו לשנן באוזננו באשר לטריוויום (דקדוק, רטוריקה ולוגיקה), והקוודריום (אריתמטיקה, גיאומטריה,[1] מוזיקה ואסטרונומיה).

עיסוק במתמטיקה ובגיאומטריה נלווה לאמנויות. כולנו מכירים את עיסוקיו של ליאונרדו דה וינצ'י בתחום, אך יש לזכור דמויות נוספות, ביניהן הנזיר הפרנצ'יסקני לוקה פאצ'ולי (1517-1445 בקירוב) שנודע בחיבוריו בתחום, וביניהם "על הפרופורציה האלוהית"[2]

dodecahedron-from-de-divina-proportione-by-luca-pacioli-published-1509-venice_u-l-o3dkh0(4)
ממאמרו של Renzo Baldasso,  לעיל

IMG_6321.jpg

ורה פלפול אוצרת התערוכה כותבת: "בחיפושיה אחר דרך לבטא את הניגודיות והחפיפה, המתקיימות בעת ובעונה בין שני הפכים אלה, וכדי לתמצת ולפשט את המראות והצורות מצאה אלדר בגיאומטריה מענה מושלם.

תוך כדי תהליך העבודה עלו משמעויות נוספות: על האשליה האופטית ואשליה של מציאויות חיים בימינו. העבודה הגיאומטרית, המורכבת והעשויה בקפידה ותוך שימת לב לדיוק בהנחת הקווים והצבע, החלה להוות עבורה, מטפורה לתחושות הביטחון והיציבות המדומות של האדם.

ככל שהעמיקה בתהליך, החלו הקווים הגיאומטריים לפשוט צורה, להשתחרר ולקבל ביטויים של קוים חופשיים. בעוד שהעבודות הגיאומטריות מתנסחות תוך שימוש בצבעוניות עזה ומגוונת, ואף יוצרות אפקט של תעתוע אופטי, הרי שהעבודות החופשיות יותר, נותרות מונוכרומאטיות". [3]

6s 35x35.jpg

*שם התערוכה נלקח מכותרת המסה של הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי / העין והרוח (1961)

 

[1] גיאומטריה היא חקר המספרים במרחב.

[2]  Summa de Arithmetica, Geometrica, Proportioni et Proportionalita, 1494 in Renzo Baldasso, Portrail of Luca Pacioli and Disciple: A New, Mathematical Look, Art Bulletin, March-KJune, 20110, vol. XCII

[3] הציטוט מטקסט התערוכה.

Eduard Munk, Love and angest, המוזיאון הבריטי, לונדון, 11 באפריל-21 ביולי 2019

לזכרה של אחותנו נגה קורט, אשר אהבה יותר מכל ספרות ושירה, פילוסופיה וביקורת אמנות, אישה חכמה ונבונה. חסרה לנו!

אדוארד מונק מוצג במוזיאון הבריטי, לונדון, ( עד ה-21 ביולי). את התערוכה ובה ייצוג מעבודות ההדפס שלו ראינו בתחילת מאי; עבודות של האמן הרלוונטיות תמיד! אהבה, צער, כאב, חיים ומוות, חולי ורפואה.

בתחילת דרכי במוזיאון תל אביב לאמנות התוודעתי לרוחב היריעה של עבודותיו של מונק, בתערוכה מרשימה אותה אצרה עדנה מושנזון, "אדוארד מונק, הדפסים", 1990.[1] תערוכה העוסקת בקשריו של מונק עם משוררים וסופרים, עם פילוסופים בני הזמן: הסופר הנס יגר, אשר השפיע על יצירתו של מונק, הנריק איבסן, סטיפן מלרמה ועוד,  וזאת בנוסף לנושאים המוכרים.

תארו לעצמכם אותי בתחילת הדרך שלי! מלאה ברצון טוב, מדריכה כמעט לבד בתערוכה הענקית הזו מספר חודשים. לא אשכח איך באחד משיחי הגלריה שלי דאז, אחת מדוברות השפה הפולנית לימדה אותי לומר נכון את השם פשיבישבסקי. (סטניסלב פשיבישבסקי משורר פולני המתואר בעבודות של מונק, ובין השאר ב"קנאה" שלעיל).

188107
אדוארד מונק, קנאה, 1896, הדפס-אבן

והנה להפתעתי איזושהי סגירת מעגל- בתערוכה זו במוזיאון הבריטי המרשים תמיד, שעבר אף הוא מתיחת פנים והוספות כפי שקרה במוזיאונים אחרים בלונדון וקורה בעולם המוזיאונים כולו, התוודעתי לתערוכה זו.

20190503_120829.jpg
המוזיאון הבריטי, לונדון, מבט

אז נכון! כולם מכירים את "הצעקה" של מונק, אבל ההקשרים המורחבים יותר מרתקים ואולי אף יותר.[2]

[1] אדוארד מונק, הדפסים, אוסף צ'ארלס ואוולין קרמר במוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת התערוכה: עדנה מושנזון, 1990

[2] בשנת 2012 – אצרה אירית הדר  האוצרת לאמנויות גרפיות תערוכה קטנה יותר "בחללו של מונק" 10.11.2012-26.7.2012 כחלק מתערוכות אוסף במוזיאון תל אביב לאמנות.

IMG_20190503_132511.jpg
אדוארד מונק, הסיכה, אווה מודוצ'י (מדונה), 1903, הדפס-אבן

חנאן אבו-חוסיין, מיצבים, מוזיאון ארץ ישראל, אוצרת דר דבי הרשמן, עד נובמבר 2019

במוזיאון ארץ ישראל מוצגים שלושה מיצבים של האמנית חנאן אבו-חוסיין. האמנית, ילידת אום אל פחם, חיה ויוצרת בירושלים מאז שנת 1995.

לעבודותיה של אבו-חוסיין התוודעתי במהלך השנים; עבודות מרשימות, שיש בהן מן העוצמה ומן הכאב. עוסקות בזהות מקומית ולאומית, בנשיות ובמקומה של האישה במילייה המשפחתי והלאומי. באמירות שיש בהן מן העוצמה ומעוררות מחשבה ועניין באשר למפגש בין זהויות ותרבויות.

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, עוסקות במעמד האישה ובשאלות הנוגעות לזהויות המקומיות: הפלסטינית והיהודית והמרחב שביניהן. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". [1]

אבו חוסיין מספרת בראיונות עמה: " התחלתי לצייר בגיל צעיר מאוד. בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות אמנית. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, אך לא התקבלתי בגלל מגבלת הגיל. בהמלצתו של אח שלי עאמר זיכרונו לברכה נרשמתי למכללת עמק יזרעאל, ולמדתי שלוש שנים אצל הפסלת דליה מאירי וגם עבדתי כאסיסטנטית שלה. לאחר מכן החלטתי ללמוד באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. נרשמתי ללימודים בידיעה ובתמיכה של ההורים שלי. עבור אבא שלי זו הייתה גאווה שהבת שלו תהיה הסטודנטית הערבייה הראשונה שלומדת אמנות בבצלאל.[2]

בחומרים המשמשים אותה יש מחד מן החומריות: בטון, מלט, ומאידך, חומרים הנתפסים כמאפיינים מלאכת נשים, כמו מחטים וחוטי תפירה שיש בהם מן האמביוולנטיות, הם רכים וזורמים ועם זאת עשויים לדקור ולפצוע.

IMG_20190613_182841.jpg

IMG_20190613_182843.jpg

המיצבים במוזיאון ארץ ישראל מוצבים בשלושה אזורים: יש בהם מן ההתכתבות עם חללי פנים וחוץ במוזיאון, והעלאת זיכרונות מהבית ערבי ויהודי.

המיצבים "סמנדרה" (ערמת מזרנים), 2018 ו-My Mother Blanket #2, 2019, מוצגים במבואה במרכז רוטשילד. בעבודות הווידיאו  מופיעה אבו-חוסיין בפעילות שיש בה מן העמלנות, ומפגש אישי עמה ועם עמלן של נשים בחברות כפריות ומודרניות כאחד.

IMG_20190613_182808.jpg

64832076_10156755341427496_418167172808835072_n.jpg

בגן הארכיאולוגי של המוזיאון מוצבים שני מיצבים – האחד "בוקג'יה (צרור) מוצג בטחנת הקמח. האמנית טמנה בתוך כל אחד ממאות הצרורות, פיתת שיובשו. המיצב השני, "In Between the Destruction of the Father מוצג בבית הבד. המיצבים מוצבים באופן מרשים בתוך החללים ומשלבים ביניהם.

IMG_20190613_185132.jpg

בטקסט התערוכה כותבת האוצרת ד"ר דבי הרשמן: " המיצבים מכניסים את עבודת נשים לשני מוסדות שבחברה הערבית המסורתית היו נחלתם של גברים. המיצבים יוצרים גם מפגש בין ההיסטוריה של שני העמים – גן המוזיאון משתרע בקרבת חורבות הכפר הפלסטיני שיי'ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), ובית הבד וטחנת הקמח הם מבנים שהוקמו בהשראת מבנים פלסטיניים. נדמה שהמפגשים ויחסי הכוחות המשתקפים בעבודותיה של האמנית מייצגים רבדים ארכיאולוגיים ועכשוויים של חיינו".

65030728_10156755341762496_3913490289339138048_n.jpg

ולסיום בנימה אישית – כמי שגדלה בבית מרובה זהויות מוכרים לי ערמות המזרונים – למקרה שמגיע אורח (ואפרופו גם אצל מסורתיים וחרדים במקומותינו). עבודת נשים במקומותינו ובחברה הערבית – מופיעה באפגניסטן מכורתו של אבי זבולון ז"ל כמורשתם של גברים – העוסקים בטוויה ובאריגת שטיחים. וה"בוקג'ה" מופיעה גם בשפת עליהן גדלתי – ומהדהדת למצבים של הגירה, פליטות ומעברים בין מקומות

לכו לראות!

 

[1] מתוך טקסט התערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אוצרת ד"ר דבי הרשמן.

[2] חנאן סעדי, ריאיון עם האמנית חנאן אבו-חוסיין, במת ון ליר,  23 במאי 2016 http://forum.vanleer.org.il/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%A0%D7%90%D7%9F-%D7%90%D7%91%D7%95-%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9F/                אבו-חוסיין עבדה גם במשך שנה כאסיסטנטית של האמנית דרורה דומיני, ולאחר מכן למדתי לימודי המשך, במשך שנתיים במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל.

 

 

לוסי אלקויטי Sensu Amplo מקום לאמנות בקרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל-אביב 8.6.2019-15.5.2019 אוצרת: טלי כהן- גרבוז

IMG_20190529_121947.jpg

בתערוכה Sensu Amplo (בתרגום מלטינית: "במובן הרחב", ביפנית, sensu: מניפה), מציגה לוסי אלקויטי עבודות אנינות טעם הנעות בין ציור למיצב לבין "חפץ" שאינו מממש את תפקידו, ובהן עובר מעין חוט מקשר – אלמנט התנועה הממומש/לא ממומש.

במיצב במרכז התערוכה מניפות בגדלים, צבעים ואיכויות שונות. המניפות המעלות על הדעת נשיות, עדינות ושפת חיזור בסימנים מוסכמים, אינן מופיעות תחת הפונקציה אליה אנו משייכים אותן. לא ניתן לנפנף בהן או לפלרטט באמצעותן שכן הפכו לאחת משלם. אלקויטי מספרת על ההתלבטויות שלה באשר לאופן ההצגה. הצגה בנפרד, אחת אחת, או ביחד, כגוף; ולבסוף על הבחירה להציג אותן יחדיו במיצב.IMG_20190529_121953.jpg

באחת העבודות המניפה הופכת לחפץ מקובע על הקיר, נפתח לעין הצופה אך חסר אפשרות תנועה.IMG_20190529_122007.jpg

אותה סתירה מתקיימת במריונטה התלויה מהתקרה, נעה לא נעה, מממשת בחובה את שטיחות הנייר אשר מארג העיתונים השזור בחלק ממנו מתכתב עם מסורת הקולאז' והמונטאז', ובחלקו ציור מיומן המתייחס לחלקי הגוף של המריונטה.IMG_20190529_122036.jpg

המריונטות ניתנות לתזוזה במשיכת חוט. אלקויטי מספרת שאל המריונטות הגיעה בתהליך של חיפוש אחר אלמנט התנועה ולאו דווקא דימוי הגוף הממומש בדימוי המריונטה. בעקבות תנועת האיברים, עשתה האמנית סדרת ציורים להם קראה "מכונפים", שהוצגו תלויים ומוקפאים. בתהליך זה נפתח ממד הכנף שהזכיר לה מניפה, ובעקבותיו חזרה לתלת ממד. אלקויטי פירקה את המניפה כדי להבין את המבנה והצורה, ואת התובנות הכניסה לתוך המבנה הזה החבוי בתוך הקיפולים – נגלה ונסתר בה בעת.IMG_20190529_122027.jpg

תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה
עֲדַיִן הִיא סוּס כֵּהֶה עֲדַיִן לֹא לְבָנָה[1]

הציורים המוצגים על הקיר עשויים במשיכות מכחול עזות ובוטחות, וחלקם במשיכות מכחול מעודנות, מהוססות, כמעט מתמוססות אל המצע ומתמזגות בו. הדימוי המופיע בהם – מעין כנפיים, נע אף הוא בין נוכחות והסתר. גם בהם מצוי פוטנציאל התנועה העשוי להיות ממומש.

IMG_20190529_122043.jpg

את התערוכה מלווה טקסט פיוטי ונפלא של האוצרת טלי כהן גרבוז:  "כנפי נייר", "עבודותיה של לוסי הן כמו ציפורים.  בין התקרה לרצפה, בין שמים רחוקים לארץ, בתנועה בלתי פוסקת, יש דממה של המתנה…"

[1] יונה וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, אתר הספרייה החדש/ הוצאת הקיבוץ המאוחד  http://www.newlibrary.co.il/page_68

תודה לאמנית לוסי אלקויטי על השיחה עמה.

והספינה עדיין שטה, אמנים: אריה ברקוביץ/ דבורה מורג/ חוה ראוכר / טלי אמיתי-טביב/ טליה טוקטלי/ פאטמה אבו רומי/ רונית ברנגה/ שוקה גלוטמן בית האמנים, אלחריזי תל אביב, אוצרת: דליה דנון 2,5.2019 – 25.5.2019

 

התערוכה ״והספינה עדיין שטה״ המוצגת בבית האמנים עוסקת בייצוגים של חפצי מעבר, במשמעות הזיכרון האישי, בפרשנות שאנו מעניקים לזיכרונות, ובאופן שבו הם מתורגמים ליצירות אמנות.

גל הרמט כותבת בטקסט התערוכה: "איזו טביעת רגל יש לחפצים בעקבות מעברים ותמורות? מה השתנה בהם והאם הם משתנים אתנו?

התערוכה 'והספינה עדין שטה' עוסקת בייצוגים ובתרגומם לעבודת אמנות  של הקונספט הפסיכואנליטי על פי ד. ויניקוט לחפצי מעבר, דרך שיט במסעות החיים, תלאות הזמן והמקום".

חפץ מעבר, אותו חפץ ילדי, מגן, תומך ועוטף מקבל פרשנויות שונות ביצירות האמניות והאמנים המוצגות בתערוכה. נקודת המוצא היא מן האישי, הפרטיקולרי אל האוניברסלי והמהלך אותו נוקטים האמנים/יות בתערוכה נעשה תוך כדי התבוננות אחורה אל העבר, לחרדות, מצוקות, מאבקים ופרידות, וגם השלמה.

IMG_20190521_131558_BURST1.jpg

יצירות האמניות והאמנים המוצגים בתערוכה עוסקות במגוון מדיה: ציור, צילום, מיצב, וידיאו, פיסול  וקראפט.

טלי אמיתי-טביב יוצרת מחדש באמצעות צילום את הזיכרון שלה מחדר העבודה של הדוד הסופר מרדכי טביב. בילדותה, כשנסעה לבקר בבית הדודה חנה והדוד מרדכי נהגה לשבת בחדר ששימש כחדר האורחים וגם כחדר העבודה של הדוד. אמיתי-טביב מתארת את המהלך הקורה לרבים מאיתנו עת עוברות השנים, שכן בזיכרונה החדר הכיל ספריה עצומה בגודלה שהרשימה עד מאוד את כל רואיה. טביב עוסקת, במבט מאוחר, בהתגמדותה ועליבותה של הספרייה, של חדר הילדים ושל החדר של סבא ועומדת על הפער בין ילדות ובגרות, זיכרון ומציאות, חדש וישן והדרך שבה הסתכלה על חפצים אז והיום.

IMG_20190521_131354.jpg

IMG_20190521_131243.jpg

אריה ברקוביץ מציג מיצב מורכב מרישומים, פסלים וצילום משנות ה 70. בתהליך רפלקטיבי על יצירת עבודות עץ  כחפץ מעבר מטאפורי  מספר ברקוביץ: ״בילדותי בעיירה קטנה ברומניה, נהגתי להרכיב לעצמי את המשחקים והצעצועים. על עץ הפקאן שבחצר הבית הרכבתי נדנדה, ועליה עליתי עם הקורקינט המאולתר שלי, וכמובן שהרעיון הסוריאליסטי הזה הסתיים בנפילה, פירוק הקורקינט וחדירת המסמר שחיבר את שני חלקיו לתוך הרקה שלי. למזלי הצלחתי לשלוף את המסמר לעצור את הדם ובכך לצאת בחיים. טראומה זו מלווה אותי כל חיי.  ובאה לידי ביטוי בעבודות האמנות שלי שיש בהן את מוטיב העץ שאמור לסמל יציבות וביטחון אבל בגד בי כשהנדנדה שעל הענף שלו הפילה אותי. העבודות בתערוכה מהדהדות לחוסר יציבות, שיווי משקל, פירוק והרכבה, ילדיות וטראומה, בחינת גבולות ותוצאותיה…

IMG_20190521_131446.jpg

 

2Z3A8218צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

רונית ברנגה  העבודות השבריריות של ברנגה מספרות ספור המורכב מהגופניות של כלי הקיבול, החפצים  הדוממים (הבובה, הקומקום) כמו מתעוררים ומקבלים "חיים" כמו בסיפור אימה. הגוף- חפץ הדומם נמחץ בידיים החובקות והצובטות אותו, ונוצרת אינטראקציה גופנית כמעט בולימית של טשטוש גבולות בין מה שנתפס כחפץ או כגוף, תעתוע של העין.

Hollowed Lady squeezing a kettles #3 02.jpg

IMG_20190521_130710.jpg

שוקה גלוטמן  /  בים הגדול.  גלי השיר ימשיכו לערסֶל את הילד לתוך שנת חלום עמוקה, ועוד ילדים אינספור יירדמוּ כך לנצח… תווי פניו של מחבר השיר ילכו ויִימוגו, ומילותיו ישובו וישמעו לעד בפי אימהות עייפות. הצלילים יחזרו ויעוררו רוחות עָבר, עִמם נשוּט הרחק אל האופק. ואם תִּרצו… אין זוֹ אלא אגדה.  2Z3A8211צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

גלוטמן מבקש לחבר אותנו לזיכרונות מעורפלים של ינקות, אל חלום רחוק אישי, אינטימי ועם זאת אוניברסלי. אנחנו שטים אתו אל האופק ותוהים לעצמנו ממה עשויים זיכרונות ילדות, צלילים, חלומות, תקוות ופחדים. מה אנו נושאים אתנו, איך החפצים טומנים בחובם זיכרונות ומספרים סיפור אודות מעברים, טקסי מעבר וחוויות.

IMG_20190521_131312.jpg

דבורה מורג

חוט ומחט

חיי רקומים בחוט שני.

תפירה ורקמה הם שפת אם עבורי

בילדותי כיסיתי בדים בתפרים קטנים וצפופים:

תך שרשרת, תך מילוי, תך גבעול ותך מכונה.

להרטיב את החוט עם לשוני

להשחיל את החוט לקוף המחט

למולל באצבעותיי קשר בקצהו,

לדקור את הבד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה,

וכשדקרתי את כרית האצבע

אימא אמרה שזה סימן שהרקמה תצא מרהיבה.

כשבגרתי חיברתי בדים בתפר נסתר.

בחוטים אדומים תפרתי את החלקים שהם חיי.

השביל והחיבור כאחת.

את חוט הדיבור משכתי מפי / מלשון אימא

מילים לבתי רקומים / כתובים בחוטים אדומים

הנמשכים מתוך גרוני.

IMG_20190521_131423.jpg

IMG_20190521_130941.jpg

טליה טוקטלי שבה אל זיכרונות בית אביה בווינה, ממקמת את הבית על מפה שיצרה על קיר חלל התערוכה בבית האמנים בתל אביב. טוקטלי מציבה אובייקטים רקומים שירשה ושבבוא היום יעברו לילדיה ולנכדיה. שמירתם ואגירתם של החפצים  משמשים אותה כחומרי גלם והיא יוצרת חפצי מעבר ישנים-חדשים המשקפים את הזיכרונות שלה כתמונה המקפיאה אותם בזמן מסוים. זיכרונות של אז כפי שהם נחווים הרגע, עבר שנחווה כהווה.

IMG_20190521_130741.jpg

טליה טוקטלי - פרט מתוך מיצב

פאטמה אבו רומי, משחזרת זיכרונות משפחתיים של אביה בציורים בהם השטיח והאב מתאחדים ונפרדים, נפרמים ונארגים מחדש ויוצרים מעין חפץ מעבר בין הילדה של אבא לאישה הבוגרת שמתבוננת בו באהבה וחמלה, אך גם כמשטח המאפשר וחוסם במקביל. אבו רומי רוקמת סיפורי חקר על מעברים משפחתים מאב לביתו, מאם לביתה, מחוטי כותנה, צמר, עץ ,חימר, צילומים זיכרונות וחששות.

IMG_20190521_131220.jpg

2Z3A8199 (1).jpg

בדיוקן עצמי בתוך סרקופג יוצרת חוה ראוכר אובייקט מעבר בין מצב של חיים למצב של מוות. רגע שעוזר לה, לדבריה "להתיידד  עם המוות ולנהל אתו דיאלוג". בתוך כך, נוצרת אשליה אופטית בתוך האובייקט הקעור, שגורמת לדימוי להראות כמו בתנועה, להיכנס ולצאת  כאילו משוחח עם הצופה.

IMG_20190521_131340.jpg

ולסיכום, פתחנו בהתבוננות בחפץ אישי של האוצרת דליה דנון באזור הכניסה לחלל התערוכה! בחירה מאתגרת ומרגשת באמירה האישית שבה. משם המשכנו במהלך בציר הסירקולציה משמאל לימין, השתהיתי לראות ממה עשויים הזיכרונות הטווים בחוטיהם עבודות אלה המנהלות דיאלוג עם חפצי מעבר כשברקע מהדהד שירו של נתן יהונתן "אותה דוגית נוסעת" המלווה את התערוכה. שאפו על ההצבה היפה והמעניינת בחלל!

תודה לאוצרת דליה דנון ותודה לגל הרמט על הטקסט