לוסי אלקויטי Sensu Amplo מקום לאמנות בקרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל-אביב 8.6.2019-15.5.2019 אוצרת: טלי כהן- גרבוז

IMG_20190529_121947.jpg

בתערוכה Sensu Amplo (בתרגום מלטינית: "במובן הרחב", ביפנית, sensu: מניפה), מציגה לוסי אלקויטי עבודות אנינות טעם הנעות בין ציור למיצב לבין "חפץ" שאינו מממש את תפקידו, ובהן עובר מעין חוט מקשר – אלמנט התנועה הממומש/לא ממומש.

במיצב במרכז התערוכה מניפות בגדלים, צבעים ואיכויות שונות. המניפות המעלות על הדעת נשיות, עדינות ושפת חיזור בסימנים מוסכמים, אינן מופיעות תחת הפונקציה אליה אנו משייכים אותן. לא ניתן לנפנף בהן או לפלרטט באמצעותן שכן הפכו לאחת משלם. אלקויטי מספרת על ההתלבטויות שלה באשר לאופן ההצגה. הצגה בנפרד, אחת אחת, או ביחד, כגוף; ולבסוף על הבחירה להציג אותן יחדיו במיצב.IMG_20190529_121953.jpg

באחת העבודות המניפה הופכת לחפץ מקובע על הקיר, נפתח לעין הצופה אך חסר אפשרות תנועה.IMG_20190529_122007.jpg

אותה סתירה מתקיימת במריונטה התלויה מהתקרה, נעה לא נעה, מממשת בחובה את שטיחות הנייר אשר מארג העיתונים השזור בחלק ממנו מתכתב עם מסורת הקולאז' והמונטאז', ובחלקו ציור מיומן המתייחס לחלקי הגוף של המריונטה.IMG_20190529_122036.jpg

המריונטות ניתנות לתזוזה במשיכת חוט. אלקויטי מספרת שאל המריונטות הגיעה בתהליך של חיפוש אחר אלמנט התנועה ולאו דווקא דימוי הגוף הממומש בדימוי המריונטה. בעקבות תנועת האיברים, עשתה האמנית סדרת ציורים להם קראה "מכונפים", שהוצגו תלויים ומוקפאים. בתהליך זה נפתח ממד הכנף שהזכיר לה מניפה, ובעקבותיו חזרה לתלת ממד. אלקויטי פירקה את המניפה כדי להבין את המבנה והצורה, ואת התובנות הכניסה לתוך המבנה הזה החבוי בתוך הקיפולים – נגלה ונסתר בה בעת.IMG_20190529_122027.jpg

תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה
עֲדַיִן הִיא סוּס כֵּהֶה עֲדַיִן לֹא לְבָנָה[1]

הציורים המוצגים על הקיר עשויים במשיכות מכחול עזות ובוטחות, וחלקם במשיכות מכחול מעודנות, מהוססות, כמעט מתמוססות אל המצע ומתמזגות בו. הדימוי המופיע בהם – מעין כנפיים, נע אף הוא בין נוכחות והסתר. גם בהם מצוי פוטנציאל התנועה העשוי להיות ממומש.

IMG_20190529_122043.jpg

את התערוכה מלווה טקסט פיוטי ונפלא של האוצרת טלי כהן גרבוז:  "כנפי נייר", "עבודותיה של לוסי הן כמו ציפורים.  בין התקרה לרצפה, בין שמים רחוקים לארץ, בתנועה בלתי פוסקת, יש דממה של המתנה…"

[1] יונה וולך, תת הכרה נפתחת כמו מניפה, אתר הספרייה החדש/ הוצאת הקיבוץ המאוחד  http://www.newlibrary.co.il/page_68

תודה לאמנית לוסי אלקויטי על השיחה עמה.

והספינה עדיין שטה, אמנים: אריה ברקוביץ/ דבורה מורג/ חוה ראוכר / טלי אמיתי-טביב/ טליה טוקטלי/ פאטמה אבו רומי/ רונית ברנגה/ שוקה גלוטמן בית האמנים, אלחריזי תל אביב, אוצרת: דליה דנון 2,5.2019 – 25.5.2019

 

התערוכה ״והספינה עדיין שטה״ המוצגת בבית האמנים עוסקת בייצוגים של חפצי מעבר, במשמעות הזיכרון האישי, בפרשנות שאנו מעניקים לזיכרונות, ובאופן שבו הם מתורגמים ליצירות אמנות.

גל הרמט כותבת בטקסט התערוכה: "איזו טביעת רגל יש לחפצים בעקבות מעברים ותמורות? מה השתנה בהם והאם הם משתנים אתנו?

התערוכה 'והספינה עדין שטה' עוסקת בייצוגים ובתרגומם לעבודת אמנות  של הקונספט הפסיכואנליטי על פי ד. ויניקוט לחפצי מעבר, דרך שיט במסעות החיים, תלאות הזמן והמקום".

חפץ מעבר, אותו חפץ ילדי, מגן, תומך ועוטף מקבל פרשנויות שונות ביצירות האמניות והאמנים המוצגות בתערוכה. נקודת המוצא היא מן האישי, הפרטיקולרי אל האוניברסלי והמהלך אותו נוקטים האמנים/יות בתערוכה נעשה תוך כדי התבוננות אחורה אל העבר, לחרדות, מצוקות, מאבקים ופרידות, וגם השלמה.

IMG_20190521_131558_BURST1.jpg

יצירות האמניות והאמנים המוצגים בתערוכה עוסקות במגוון מדיה: ציור, צילום, מיצב, וידיאו, פיסול  וקראפט.

טלי אמיתי-טביב יוצרת מחדש באמצעות צילום את הזיכרון שלה מחדר העבודה של הדוד הסופר מרדכי טביב. בילדותה, כשנסעה לבקר בבית הדודה חנה והדוד מרדכי נהגה לשבת בחדר ששימש כחדר האורחים וגם כחדר העבודה של הדוד. אמיתי-טביב מתארת את המהלך הקורה לרבים מאיתנו עת עוברות השנים, שכן בזיכרונה החדר הכיל ספריה עצומה בגודלה שהרשימה עד מאוד את כל רואיה. טביב עוסקת, במבט מאוחר, בהתגמדותה ועליבותה של הספרייה, של חדר הילדים ושל החדר של סבא ועומדת על הפער בין ילדות ובגרות, זיכרון ומציאות, חדש וישן והדרך שבה הסתכלה על חפצים אז והיום.

IMG_20190521_131354.jpg

IMG_20190521_131243.jpg

אריה ברקוביץ מציג מיצב מורכב מרישומים, פסלים וצילום משנות ה 70. בתהליך רפלקטיבי על יצירת עבודות עץ  כחפץ מעבר מטאפורי  מספר ברקוביץ: ״בילדותי בעיירה קטנה ברומניה, נהגתי להרכיב לעצמי את המשחקים והצעצועים. על עץ הפקאן שבחצר הבית הרכבתי נדנדה, ועליה עליתי עם הקורקינט המאולתר שלי, וכמובן שהרעיון הסוריאליסטי הזה הסתיים בנפילה, פירוק הקורקינט וחדירת המסמר שחיבר את שני חלקיו לתוך הרקה שלי. למזלי הצלחתי לשלוף את המסמר לעצור את הדם ובכך לצאת בחיים. טראומה זו מלווה אותי כל חיי.  ובאה לידי ביטוי בעבודות האמנות שלי שיש בהן את מוטיב העץ שאמור לסמל יציבות וביטחון אבל בגד בי כשהנדנדה שעל הענף שלו הפילה אותי. העבודות בתערוכה מהדהדות לחוסר יציבות, שיווי משקל, פירוק והרכבה, ילדיות וטראומה, בחינת גבולות ותוצאותיה…

IMG_20190521_131446.jpg

 

2Z3A8218צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

רונית ברנגה  העבודות השבריריות של ברנגה מספרות ספור המורכב מהגופניות של כלי הקיבול, החפצים  הדוממים (הבובה, הקומקום) כמו מתעוררים ומקבלים "חיים" כמו בסיפור אימה. הגוף- חפץ הדומם נמחץ בידיים החובקות והצובטות אותו, ונוצרת אינטראקציה גופנית כמעט בולימית של טשטוש גבולות בין מה שנתפס כחפץ או כגוף, תעתוע של העין.

Hollowed Lady squeezing a kettles #3 02.jpg

IMG_20190521_130710.jpg

שוקה גלוטמן  /  בים הגדול.  גלי השיר ימשיכו לערסֶל את הילד לתוך שנת חלום עמוקה, ועוד ילדים אינספור יירדמוּ כך לנצח… תווי פניו של מחבר השיר ילכו ויִימוגו, ומילותיו ישובו וישמעו לעד בפי אימהות עייפות. הצלילים יחזרו ויעוררו רוחות עָבר, עִמם נשוּט הרחק אל האופק. ואם תִּרצו… אין זוֹ אלא אגדה.  2Z3A8211צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

גלוטמן מבקש לחבר אותנו לזיכרונות מעורפלים של ינקות, אל חלום רחוק אישי, אינטימי ועם זאת אוניברסלי. אנחנו שטים אתו אל האופק ותוהים לעצמנו ממה עשויים זיכרונות ילדות, צלילים, חלומות, תקוות ופחדים. מה אנו נושאים אתנו, איך החפצים טומנים בחובם זיכרונות ומספרים סיפור אודות מעברים, טקסי מעבר וחוויות.

IMG_20190521_131312.jpg

דבורה מורג

חוט ומחט

חיי רקומים בחוט שני.

תפירה ורקמה הם שפת אם עבורי

בילדותי כיסיתי בדים בתפרים קטנים וצפופים:

תך שרשרת, תך מילוי, תך גבעול ותך מכונה.

להרטיב את החוט עם לשוני

להשחיל את החוט לקוף המחט

למולל באצבעותיי קשר בקצהו,

לדקור את הבד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה,

וכשדקרתי את כרית האצבע

אימא אמרה שזה סימן שהרקמה תצא מרהיבה.

כשבגרתי חיברתי בדים בתפר נסתר.

בחוטים אדומים תפרתי את החלקים שהם חיי.

השביל והחיבור כאחת.

את חוט הדיבור משכתי מפי / מלשון אימא

מילים לבתי רקומים / כתובים בחוטים אדומים

הנמשכים מתוך גרוני.

IMG_20190521_131423.jpg

IMG_20190521_130941.jpg

טליה טוקטלי שבה אל זיכרונות בית אביה בווינה, ממקמת את הבית על מפה שיצרה על קיר חלל התערוכה בבית האמנים בתל אביב. טוקטלי מציבה אובייקטים רקומים שירשה ושבבוא היום יעברו לילדיה ולנכדיה. שמירתם ואגירתם של החפצים  משמשים אותה כחומרי גלם והיא יוצרת חפצי מעבר ישנים-חדשים המשקפים את הזיכרונות שלה כתמונה המקפיאה אותם בזמן מסוים. זיכרונות של אז כפי שהם נחווים הרגע, עבר שנחווה כהווה.

IMG_20190521_130741.jpg

טליה טוקטלי - פרט מתוך מיצב

פאטמה אבו רומי, משחזרת זיכרונות משפחתיים של אביה בציורים בהם השטיח והאב מתאחדים ונפרדים, נפרמים ונארגים מחדש ויוצרים מעין חפץ מעבר בין הילדה של אבא לאישה הבוגרת שמתבוננת בו באהבה וחמלה, אך גם כמשטח המאפשר וחוסם במקביל. אבו רומי רוקמת סיפורי חקר על מעברים משפחתים מאב לביתו, מאם לביתה, מחוטי כותנה, צמר, עץ ,חימר, צילומים זיכרונות וחששות.

IMG_20190521_131220.jpg

2Z3A8199 (1).jpg

בדיוקן עצמי בתוך סרקופג יוצרת חוה ראוכר אובייקט מעבר בין מצב של חיים למצב של מוות. רגע שעוזר לה, לדבריה "להתיידד  עם המוות ולנהל אתו דיאלוג". בתוך כך, נוצרת אשליה אופטית בתוך האובייקט הקעור, שגורמת לדימוי להראות כמו בתנועה, להיכנס ולצאת  כאילו משוחח עם הצופה.

IMG_20190521_131340.jpg

ולסיכום, פתחנו בהתבוננות בחפץ אישי של האוצרת דליה דנון באזור הכניסה לחלל התערוכה! בחירה מאתגרת ומרגשת באמירה האישית שבה. משם המשכנו במהלך בציר הסירקולציה משמאל לימין, השתהיתי לראות ממה עשויים הזיכרונות הטווים בחוטיהם עבודות אלה המנהלות דיאלוג עם חפצי מעבר כשברקע מהדהד שירו של נתן יהונתן "אותה דוגית נוסעת" המלווה את התערוכה. שאפו על ההצבה היפה והמעניינת בחלל!

תודה לאוצרת דליה דנון ותודה לגל הרמט על הטקסט

 

בית הגפן, חיפה, אוצרות החלל הדס זמר בן-ארי ויעל מסר. 28.3.2019-12.7.2019

IMG_20190425_123807.jpg

בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות  נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוךIMG_20190425_123907

50850150_2259057080773622_4498615128844926976_n.jpg

IMG_20190425_124011.jpg

50504687_2259057284106935_3524684999024443392_n.jpg

IMG_20190425_124823.jpg

IMG_20190425_124718.jpg

IMG_20190425_124801.jpg

בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.

בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.

IMG_20190425_125253.jpg

IMG_20190425_125008.jpg

אמנים: איה אורבך, ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד פאטמה שנאן, הדיל אבו- ג'והר, אשרף פואח'רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.

55901991_2269322616446754_7943485651096174592_n

קבוצת SHEVA בתערוכה קבוצתית: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, אסתי דרורי חיות, איה סריג, לילי פישר גלריה ZUZU להנעה תרבותית, אוצרת: רותם ריטוב 18.01.2019 – 16.02.2019

50779142_619066738550878_5930106034721914880_n
רוזה בן אריה

בחלל המרווח של גלריה ZUZU בעמק חפר מוצגות עבודות של האמניות חברות קבוצת SHEVA. מהלך האוצרות בבחירת העבודות לתערוכה, נעשה מתוך כוונה להציג את העשייה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

Anat+Greenberg
מבט לעבודותיהן של ענת גרינברג ואיה סריג

קבוצת SHEVA התגבשה בתחילת 2018 כפלטפורמה מקצועית, יוזמת ואקטיבית. מסיבות שונות, הדגש על קריירה אמנותית בקרב חברות הקבוצה בא לידי ביטוי משמעותי בחמש השנים האחרונות: בין חברות הקבוצה יש בוגרות מוסדות אמנות משנות ה- 80 (דליה חי אקו), יש שעשו את הכשרתן המקצועית ולמדו אמנות בשלב שני של החיים (ענת גרינברג, רוזה בן אריה, לילי פישר, איה סריג, אדית גורן) ויש שנבנו והתפתחו באופן עקבי ומתמשך במהלך העשורים האחרונים (אסתי דרורי חיות).

אופן ההצבה מאתגר את העין הנודדת בין  המיצבים עתירי הממדים של רוזה בן אריה המוצבים במרכז,  פולשים אל המרחב ומתכתבים עמו, אל המיצב האינטימי עשוי במדיה מעורבת של אדית גורן. ובין עבודות בתכנים ובמדיה שונים המוצגות על קירות הגלריה. העבודה עתירת הפרטים של דליה חי אקו, שיש בה מן המקסם מן העבודות קטנות הממדים על הרקע השחור דמוי האלטר (מזבח) המאיים וכנגדה במעין קו אלכסוני דמיוני, העבודה האוורירית והמרחפת בין הקיר לרצפת הגלריה מן העבר השני של איה סריג. וביניהם, ביניהן כמאמר השיר עבודות בגדלים שונים, פיגורטיביות, ופיגורטיביות למחצה, ריאליסטיות (ענת גרינברג), אקספרסיביות ולעתים רישומיות (לילי פישר), בציור ובאסמבלאז' (אסתי דרורי חיות).

התחושה שאני כצופה עמדתי בפניה היתה הדיסוננס בין הצבעוניות והקלילות לכאורה, המקבלת ומשמחת לבין המבט השני המעניק תחושה של "המאוים", ה"אלביתי" עליו כותב זיגמונד פרויד.[1]

חברות הקבוצה נפגשות באופן קבוע לדיונים אמנותיים, לשיתוף ולפידבק, להבנת והעמקת תהליכי היצירה האישיים. במהלך הזמן, התגבשו עמדות ברורות כלפי כוחה של הקבוצה בהנעת מהלכים מקצועיים במישור האישי של כל אחת מהחברות. חלקן עובדות בהקשר ומתוך קונטקסט אוטוביוגרפי – הקריאה בקפה והסרת עין הרע, חלק מהווי משפחתי אישי במיצב של דליה חי אקו, הנע בין אמונה טפלה לבין עולם הנסתר, התת מודע ופולחנים מתרבויות קמאיות, מזרח תיכוניות וגם של דרום אמריקה, ה"חמסה" הרווחת בתרבותיות המזרח התיכון תורמת אף היא נופך לכך.

Dalia+Hay+Eco+01
דליה חי אקו

עבודותיה של לילי פישר הנעות בין זיכרונות אוטוביוגרפים שיש בהם מן החזרה לילדות, אל בנות המשפחה – האם, הסבתא, הבנות והאחיות, ואל האב הדומיננטי בארגנטינה בתקופה רוויה באלימות. בין מציאות לחלום ולדמות הזאב המעלה על הדעת את השועל בעבודה המפורסמת של פול גוגן "אובדן הבתולים", (1891-1890), ואף את האגדות על אדם/זאב.

Lili+Fisher+03
לילי פישר

אמניות אחרות בקבוצה עוסקות בשפת החומר ובהקשרים אישיים. העבודות של רוזה בן אריה,

Rosa+Ben+Arye+01
רוזה בן אריה

מדענית שעבודותיה העשויות מחומרים סינתטיים הופכות בעבודת ניסוי ותהייה למעין טבע מלאכותי; צלחות פטרי עם תרביות צבעוניות, אזכורים לטבע בחלקי הסלעים, זרמי הנהרות והמפלים, גזעי עצים ועלים. המיצב האוורירי והנזיל שלה מנהל דיאלוג סמוי ומהופך עם עבודת המיצב של אדית גורן במיקס מדיה, חומר רך, ספוגי ובו מוטבעות עיניים. המרחב המגונן לכאורה הופך למרחב קלאוסטרופובי בשל מאות העיניים המשובצות, חוקרות, עוקבות, מעין "אח גדול", המעניקות למיצב ממד סוריאליסטי, באזכור של העין ב"כלב אנדלוסי" של לואיס בוניואל, אך גם נושא העין כמוטיב משמעותי בתנועה הסוריאליסטית מחד, והקשר ל"מאוים" ול"עין הרע" ("מאל די אוקיו") בעבודה של דליה חי אקו, מאידך.

Edit+Goren
אדית גורן

אסתי דרור חיות יוצרת כתגובה לאירועים אישיים, מיידים בחייה, תקופות חיים שונות ואתגרים יזיים, פסיכולוגיים ורגשיים העוסקים למעבר מעלומים לגיל הבוגר. סוגה שמעסיקה את שאר חברותיה לקבוצה. עבודותיה בציור ובאסמבלאז' עוסקות בפחד, שבר, כאב ומתכתבות עם עבודות של אמניות פמיניסטיות משנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים.

Esti+Drori+Hayut
אסתי דרור חיות

ענת גרינברג הדמות ההוגה והרוח המאחדת בגיבושה של קבוצת SHEVA, מציירת דמויות ריאליסטיות באקוורל מדולל על פי רוב, שייחודו השקיפות שלו המתקבלת על מצע הבד. הדמויות הילדיות בצד דמויות הנשים הבוגרות מעלות לרגע על הדעת תום ועליצות של תקופת הילדות, אך הקומפוזיציות המקוטעות בצד היעדר הפנים, החידתיות בחלק מהן ואווירת הניכור מזכירים את "המאוים" בו עסקנו קודם לכן. בצד אלה יש עבודות נינוחות בהן יש דגש הנע בין ריאליה לאקספרסיביות בכפות ידיים צעירות ובוטחות, כאלה שיש בהן רוגע והשלמה עם הזקנה.

Anat+Greenberg+02.jpg
ענת גרינברג

עבודותיה המונומנטליות של איה סריג מצויות על גבול ההפשטה, אף שנוכחים בהן אזכורים לשפה, סימן, כתב יד. בעבודות מצוי הפער בין הכתמיות המתאווה לספר סיפור לבין הלבן שלעתים הינו לבן טהור ולעתים כמו בעבודה "עוגן" מלווה בקווים דקיקים בצד כתמי צבע שחור במעין אזכור לכתב יד קדום. עבודה עתירת ממדים זו מנהלת דיאלוג עם הקיר ורצפת הגלריה. מחוות היד וה-Plein d'air בעבודה זו הינה אנטי תזה לעבודה מרובת הפרטים של דליה חי אקו, בעוד שהאווריריות והבוהק הלבן והמסמא לעתים, מאפשרים הקשר לבד הנשאר חשוף, כחלק מהעבודה בצוריה של ענת גרינברג.

Aya+Sarig
איה סריג

על הקבוצה

המיוחד והמשותף לחברות הקבוצה הוא האתגר העומד בפני אמניות שחצו את שנות ה-50 של חייהן. כלומר, הכניסה לעולם האמנות, במיוחד לאלו שלא קיימו קריירת אמנות רציפה / מגיל צעיר / ללא הפסקות מקצועיות או משפחתיות. התערוכה שואפת לעורר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) מקובעות, שיש בהן אפליה ודעה קדומה על חשבון ערך ואיכות.

באשר ל"גִּילָנוּת" אנו מוצאים כיום בעולם האמנות (הבינלאומי!) ניסיונות לצאת מגישות מקבעות, שיש בהן מן ההחמצה. דוגמא בולטת קשורה לפרס טרנר (Turner) הבריטי היוקרתי שהסיר לאחרונה את מגבלת הגיל. מטרת קבוצת "SHEVA" היא לצאת מפסיביות, לקחת אחריות מקצועית על עתיד ולחזק את העשייה האישית דרך השותפות בקבוצה, ובכך, לפרוץ ולתת תנופה למהלכים המקצועיים של כל אחת מהן.[2]

[1] זיגמונד פרויד, האלביתי, הקדמה, יצחק בנימיני, תל אביב, רסלינג, עמ' 8-7   במסה זו שהתפרסמה לראשונה ב-1919, פרויד מתחקה אחר תחושה המופיעה במילה הגרמני. unheimlich השפה הגרמנית מיטיבה לבטא תחושה זו של הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה.

[2] תודה: קטלוג קבוצת SHEVA, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה  זוזו, ולחברות הקבוצה על השיח עמן.

"לגעת בפצע", מרב שין בן אלון וג'נין גרבר, פרויקט מתמשך ZUSAMMEN. PROJECT, אוצרת: כרמית בלומנזון, גלריה מנשר לאמנות, תל אביב פתיחה: 3/1/19 נעילה: 2/2/19

zusammen.project_minshar gallery ex view 3_ foto credit_avi chai

zusammen.project_minshar gallery ex view 3_ foto credit_Avi Chai

שעות הפתיחה בתערוכה: א'-ה': 19:00-11:00,  ששי: בתאום מראש,  שבת: 14:00-11:00

בגלריה מנשר לאמנות בתל אביב מוצג פרויקט מתמשך, פרויקט "צוזמן" שהינו שיתוף פעולה מתמשך בין האמניות מרב שין בן אלון מתל-אביב וג'נין גרבר מלובק גרמניה, המארחות זו את זו בערים בהן הן חיות ועובדות.

בחלקו הראשון של הפרויקט (יוני 2018), הוזמנו האמניות לעבוד בחלל גלריה K70 בלובק, שם יצרו את התערוכה: ZUSAMMEN//TOGETHER. חלקו השני של הפרויקט מוצג בגלריה מנשר לאמנות בתל-אביב. בתערוכה בתל-אביב מוצג מיצב חדש ששתי האמניות יצרו לחלל גלריית מנשר בהמשך לתהליך העבודה בגרמניה. המיצב כולל רישומים גדולים על קנבס (בן-אלון) ואובייקטים גדולי ממדים מנייר (גרבר).

zusammen.project_minshar gallery ex view 4_ foto credit_avi chai
zusammen.project_minshar gallery ex view 4_ foto credit_Avi Chai

מרב מספרת שלפני מספר שנים קיבלה הזמנה לנסוע לרזידנסי בלטביה, נסיעה טעונה ורבת משמעות. בשהות זו התוודעה מרב לג'נין אמנית ממזרח גרמניה ונוצר ביניהן קשר חברי ומקצועי כאחד. השתיים למדו ששתיהן עובדות עם נייר, אף שכל אחת באופן ייחודי לה. אחד הדברים המשמעותיים ביותר שקרו שם, היה מסע אל העיירה הקטנה אל המקום עליו שמעה בבית הוריה, אל היערות והשלג, ורגשות מעורבים של געגוע בצד רגשות אשמה עליהם גדלה.

"לא היתה לי כתובת, לכן סתם נעמדתי ליד בית כלשהו שמספרו היה 10 וביקשתי מג'נין שתצלם אותי. מהצילומים שהיא צלמה, עשיתי סדרת רישומים ששנה לאחר מכן הצגתי בגרמניה.

Merav Shinn Ben Alon_minshar gallery ex view 2_ foto credit_Avi Chai.jpg
Merav Shinn Ben Alon_minshar gallery ex view 2_ foto credit_Avi Chai

הפגישה בגרמניה היתה ההתחלה של הפרויקט שבהמשך קראנו לו 'צוזמן', ביחד. לאורך כל הדרך לא ניהלנו דיון מילולי על משמעות המושג 'דור שלישי'. זה פשוט היה שם. אמנית גרמניה ואמנית ישראלית המנהלות באמצעות האמנות, דיון מקביל, סמוי, חמקמק וכואב. כל אחת מאתנו מביאה אתה מטען אישי הקשור לאותו מושג, מה שהופך את שתינו לסוג של מראה זו לזו שבה כל אחת רואה את בבואתה".

בהדרגה הבנו שתהליך העבודה הוא תהליך מתמשך. שהמרחק הגיאוגרפי והמנטלי דורשים זמן ושכל מפגש הוא הבסיס למפגש הבא. התערוכה הנוכחית המוצגת בגלריה מנשר בתל-אביב, מבוססת על חומרי העבודה שנוצרו במהלך רזידנסי של שבועיים שעשינו בגלריה K70 בלובק גרמניה לפני חצי שנה".

janine gerber_body memories installation detail_2018_foto credit janine gerber
Janine Gerber_Body Memories installation detail_2018_foto credit Janine Gerber

כאמור, הפרויקט "צוזמן" שפירושו: "ביחד", מעלה ומציף תמות מרכזיות העומדות כיום בפני בני ובנות ה"דור השלישי". מחד, הרצון להמשיך הלאה מבלי לנהל דיאלוג מורכב עם העבר; ומאידך,  הרצון לחקור, ללמוד ולהבין. הפעולה האמנותית ברישום, וידאו ומיצב, ובהיבטים עכשוויים של מגדר, היא הזירה בה הן בוחרות לכונן דיאלוג המאפשר לגעת בפצע, גם אם הדבר כרוך בכאב. סוגה משמעותית נוספת קשורה למושג "זיכרון" – זיכרון אישי בצד זיכרון  קולקטיבי ולכך שכל עיסוק בעבר הטעון כל כך מערב "שזירה" של הפרטי בקולקטיבי, ובתערוכה שלפנינו הצרנה של כך.

בבני דור שלישי החלו לעסוק בעשורים האחרונים. בתיה ברוטין כתבה על כך שמחקרים מאמצע שנות השמנים ואילך הראו את השפעת השואה על האמנות החזותית, ובעיקר על אמנים אשר חוו בעצמם את ייסורי השואה. עתה, יותר מששים שנה אחריה, אפשר לראות בבירור כשהשואה ממשיכה להשפיע גם על יצירות של אמנים מה"דור השני" וה"דור השלישי". [1]

בשיחה עמה סיפרה מרב שהאובססיה לנושא השואה התחילה עם מות אביה. "העבר שחשבתי שהיה העבר שלי, נמחק. באותה תקופה נתקלתי במושג 'סזורה' של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון. ביון מדבר על קטיעה שיש אחריה המשך במקום אחר. אצלנו לא היו ניצולים ובני ונכדי ניצולים, ולכן לא חשבתי על עצמי כ'דור שלישי'.

מי שעלה לפני, מלחמת העולם השנייה, נשאר בחיים, ומי שלא, מת. ההבנה שאני 'דור שלישי', התקשרה להבנה שהקשר בין העבר להווה הוא הנתק בניהם".

janine gerber_body memories installation_2018_foto credit janine gerber
Janine Gerber_Body Memories installation_2018_foto credit Janine Gerber

על תהליך העבודה והעבודות בתערוכה – האמניות עובדות עם נייר- כל אחת באופן שונה, מטעינות את הנייר במטען אישי ומיוחד- כל אחת בפני עצמה. קווי הרישום של מרב רגישים ועדינים. קווי החיתוך של ג'נין מהירים וחד משמעיים. מרב עובדת בפורמט קטן אותו היא מגדילה בחופשיות בהתאם לתחושתה את החלל אליו היא מתכווננת. ג'נין עובדת בפורמט ענק, אתו היא מנהלת יחסים פרפורמטיביים. מרב מתבוננת בג'נין ומתעדת את תנועותיה בצילומי סטופ-מושן במהלך העבודה המשותפת בחלל הגלריה K70 בלובק (יוני 2018), שם הוצג חלקו הראשון של הפרויקט. ג'נין מתרכזת בשקט מדיטטיבי בנייר ולפתע, בהבזק מהיר מתפרצת ידה האוחזת בלהב הסכין החודר אל הנייר ופוער בו סדק חד. מרב חורגת מהרישומים מלאי התנועה המאפיינים אותה ומשאילה מג'נין את הנייר כחומר, כתוכן, ומביאה אותו לעולם שלה. בשונה מהמונומנטליות של הנייר של ג'נין, מרב מדפיסה את צילומי האייפון במדפסת ביתית בגודל A4 ובמקביל, בסכין חיתוך, על שולחן העבודה, חוצבת את דמותה של ג'נין מהצילומים. את הניירות הגזורים היא מניחה אחד על גבי השני ויוצרת שכבות של תהליך בחפיפה משתנה כך שנוצרים בכל פעם אובייקטים רישומיים ובהם פעורים חללים. אצל שתיהן הדימוי הוא תוצר של מהלך פרפורמטיבי, עקבות של פעולה. מרב מפרקת ומרכיבה את הדמות של ג'נין בדומה לחציבה ארכיאולוגית של שכבות בקיר. ג'נין צוללת אל הריק ומגלה את האָין.[2]

zusammen.project_minshar gallery ex view 5_ foto credit_avi chai
zusammen.project_minshar gallery ex view 5_ foto credit_Avi Chai

הפרויקט, שתחילתו ב-2015 הוא פרויקט מתמשך שיוצג במקומות שונים בעולם. כל פעימה מהווה חוליה חדשה בתהליך. במקביל לתערוכה, האמניות מנהלות חשבון אינסטגרם בשם @ZUSAMMEN.PROJECT בו הן משתפות עבודות מתוך התהליך.

התערוכה הופקה בתמיכת "המפעל לפרויקטים מיוחדים באמנויות", עיריית תלאביב-יפו – המחלקה לאמנויות וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, ובתמיכת Schleswig-Holstein. Ministerium für Bildung, Wissenschaft und Kultur גרמניה.

[1] בתיה ברוטין, הירושה: הגלוי והסמוי ביצירותיהם של אמנים ישראלים, "דור שני" לשואה, עמ' 187-165 בתוך רונית פישר, ממרחבי הזיכרון יצירות בני הדור השני והשלישי של ניצולי השואה, המכללה האקדמית עמק יזרעאל, בית לוחמי הגטאות, 2008.

[2] תודות לאוצרת התערוכה כרמית בלומנזון על הטקסט האוצרותי.                                               תודה לאמנית מרב שין בן אלון על השיחה עמה.

הירושי סוגימוטו, צילום כמכונת זמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רז סמירה 15 בנובמבר 2018 – 8 ביוני 2019

918_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

קדושה שבחולין – הכניסה לחלל תערוכת הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (יליד טוקיו, 1948) במוזיאון תל אביב לאמנות, נדמית ככניסה להיכל מקודש. צילומים בסקלה שבין שחור ללבן ומה שביניהם, לובן הקירות, שלווה בצד עיצוב מינימליסטי ומדוקדק מקדמים את הבאים. בתערוכה זו בה תפיסת ממד הזמן מהווה יסוד מרכזי ביצירות, עולה תחושה של כניסה להיכל שבו הזמן עמד מלכת. תחושת ההתפעמות שאחזה בי עת נכנסתי לראשונה לחלל התערוכה הדהדה בזיכרוני להיכלות ולכנסיות פרוטסטנטיות מתקופת הבארוק בהן לרוגע ולשלווה, ולמיעוט חפצי הפולחן תפקיד חשוב בקשר שבין המאמין למקום.

IMG_20181120_112931.jpg

לממד הזמן ולממד התנועה, תפקיד חשוב בצילום. רז סמירה, אוצרת התערוכה כותבת בקטלוג: "בצילומיו בוחן סוגימוטו תפיסות זמן שונות: זמן קונקרטי וממשי מול זמן כמושג מופשט, זמן הווה מול זמן היסטורי, זמן אובייקטיבי מול זמן סובייקטיבי, הזמן כרצף לעומת נקודת זמן המוקפאת כנצח. כל אלה נבחנים בתצלומיו הן על ידי טיבו של מעשה הצילום והן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לצלם. גוף היצירה שלו עוסק במספר שאלות מהותיות: איך אפשר לייצג זמן באמנות, ובפרט באמנות הצילום? כיצד ממדי זמן שונים מצטלבים וחוצים זה את זה? איך לנסח בצילום את משמעות הזמן, ומה הרלוונטיות של העבר לקיומנו בהווה ובעתיד?

באשר לממד התנועה, סוגימוטו ממיר את התנועה בחוסר תנועה ותצלומיו עטופים בדממה. הדימוי שלו חנוט בזמן, והשקט הקורן ממנו מעורר בצופה מחשבות על אופן ההתבוננות בתצלום, על מה שיש בו ועל מה שלא נראה בו. ההקשבה נעשית אלמנט מרכזי בתהליך הצפייה.

הצילום בשחור–לבן מחדד את הצללים הנוצרים על פני משטחים שונים תוך הדגשת המרקם והפרטים השונים. הוא תורם ליצירת עושר אינסופי של גוונים וגוני–גוונים ומגביר את תחושת הטקטיליות של התצלום. השחור-לבן של עבודותיו של סוגימוטו קורן סוג של שקט המאציל על התצלומים תכונות של קלאסיקה, על–זמניות ונוסטלגיה.

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.

אנליזה של מרחב וזיכרון היא הכרחית לשם הבנת המטען התרבותי, מורכבות ייצוג הזמן ומטען הזיכרון והנכחתם בצילום בתערוכה של הירושי סוגימוטו. [1]

IMG_20181120_112628_HHT.jpg

התערוכה עוסקת במספר תמות: דיורמות, דיוקנאות, תיאטראות, נופ-ים, אדריכלות

דיורמות

בסדרה "דיורמות" (מ-1976 ועד היום) זמן והעדר תנועה הם אלמנטים מרכזיים. סוגימוטו החל לצלם סדרה זו עם בואו לניו יורק. תחילה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק ולאחר מכן במגוון מוזיאונים להיסטוריה של הטבע בארה"ב. הדיורמה (diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה) היא מודל תלת-ממדי המשחזר את אזורי המחיה של בעלי חיים תוך העמדה אמנותית של החיות המפוחלצות. כשסוגימוטו צילם לראשונה את המודלים במוזיאון הוא התפעל מהאפקט שנוצר: התצלומים נראו כאילו תיעדו סצנות אמתיות בחיק הטבע.

זמן/תנועה, טבע/תרבות  – סוגימוטו מספר: "בפעם הראשונה שראיתי דיורמה (ב-1976),  הייתי המום מהתצוגה העדינה שהצליחו להעביר באמצעותה. הדיורמות, כמודלים לטבע, מכילות מרכיבים רבים, הדבר היחידי שחסר בהן הוא החיים עצמם. […] הבנתי שהמצלמה שלי יכולה לעצור את מהלכו של הזמן בדיורמה, במקום שם הזמן כבר עצר מלכת".

בתצלומים אלה בהם סוגימוטו מפליא לתעתע בעין הצופה, העמידה מול צילומי החיות בנוף טבעי להם לכאורה הזכירה לי את תפיסת הזמן בכתביו של שפינוזה, ואת העובדה שהדבר היחיד הקשור לחלוף הזמן הוא תנועת הגופים כפי שהיא נתפסת על ידינו, כתעתוע של העין. על כך מעיר סוגימוטו: "התצלומים מציגים לנו דבר מה שהוא באופן סימולטני מת וחי, ששופך אור על הקשר שבין חיים למוות. אנשים רבים שמתבוננים בעבודות הדיורמות שלי, בין אם הן מציגות זאבים או דובים, משוכנעים שהם מביטים בתצלום של חיות בתוך סביבת המחייה שלהם [..] התצלום שלי מתקיים בין האובייקט המתעתע לבין האנשים הצופים בתעתוע".

101_Wapiti, 1980.jpg
Wapiti, 1980

בדיורמות עולות סוגות של מקור מול צילום. התחקות אחר המקור הצילומי, טבע שקפא בזמן ובתנועה, טבע שתורבת ומציאות מבוימת, שכן החיות מוקפאות לנצח בסביבה מלאכותית ומתעתעת זו. צילומים אלה העלו בדעתי קבינטים של טבע אשר קדמו למוזיאונים של טבע, והיוו חלק מהעניין הגובר בטבע ובמדע בשלהי המאה ה-15 ועד למאה ה-17 באירופה. איסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית בקבינטים המוקדשים לטבע ולמוזרויותיו. תכולת אוספים אלה היתה פועל יוצא של נסיבות הזמן, אופנה וכמובן טעמם האישי של האספנים. שרידי יצורים אגדיים כגון ענקים ולטאות ענק קיבלו דגש בדומה למאובנים, מינרלים, מגנטים ועוד. מסעות לאזורים שזה מכבר נתגלו דוגמת אמריקה והמזרח הרחוק, הביאו לעניין עצום בחפצים מהעולם החדש האוסף נתפס ועוצב כמייצג את הטבע בהתמשכות.[2]

סוגימוטו מנצל את התכונות האשלייתיות של הדיורמות המצויות במוזיאוני ההיסטוריה של הטבע ליצירת מראות צילומיים "אותנטיים". האימז'ים של סוגימוטו בדו-ממד בשחור לבן משכילים להפחית את הנוקשות והמלאכותיות של מערכי התצוגה במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ניו יורק כפי שנעשו בזמנו בפרויקט האמנות הפדרלית של עשור 1930. בהמשך סוגימוטו טבע את צמד המילים "Time Exposed" (הזמן הנחשף) כדי לאפיין את יצירתו.[3]

106_Hyena-Jackal_Vulture, 1976.jpg
Hyena-Jackal_Vulture, 1976

דיוקנאות: ניפוץ המיתוס של המקור

מעבר בין מדיומים שונים מתרחש גם בסדרה "דיוקנאות" (מ–1994 ואילך). בסדרה זו סוגימוטו מתמקד במסורת של ייצוג הדיוקן באמנות, ובעיקר בגישה המסורתית של הציור הקלאסי. הוא יוצר צילום "המחקה" ציור. בדומה לצילומי החיות, המצולמים שלו אינם מודלים חיים המצטלמים בסטודיו, אלא מודלים של שעווה המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו, בעיקר בפראג, אמסטרדם ולונדון.[4]

סוגימוטו מצלם את בובות השעווה בתנוחת שלושה–רבעים ומייצר דיוקנאות בשחור–לבן. דמויות השעווה מתייחסות לציורי דיוקנאות מהמאות ה-17-15 של אמני מופת כלאונרדו דה וינצ'י, יאן ורמיר, יאן ון אייק או הנס הולביין. בתצלומי הדיוקנאות שבתערוכה סוגימוטו מבודד כל דמות מסביבתה הנרטיבית, התיאטרלית, ומצלם אותה בגודל אדם על רקע שחור, בתאורה דרמטית המחדדת את הניגודים של אור וצל ומבליטה את העושר החזותי של הדמות.

סוגימוטו מצלם בשחור–לבן מתוך בחירה מודעת, מחשש שהצבע יסיח את תשומת הלב של הצופים מאלמנטים צורניים של התצלום: טקסטורות שונות, הבדלי כהויות בגוונים, קומפוזיציה ויחסי אור וצל. לעיתים, הדמות בדיוקן של סוגימוטו נראית בעלת חיות בהשוואה לדמות המפוסלת במוזיאון השעווה. בפעולת הצילום סוגימוטו "מחזיר" את הפסלים שמקורם בציורי שמן למשטח דו–ממדי ומחדש את הדיאלוג, שהתקיים מאז המצאת הצילום בין הציור לבין תוצריו המכניים של הצילום. בכך הוא מנפץ את המיתוס של המקור. הנושא של התצלומים אפוא איננו הדמות הממשית, אלא הדמות התחליפית המגלמת את הממשית.

סוגימוטו בחר לצלם את מושאי שתי הסדרות המרכזיות שלו – דיורמות ודיוקנאות בתוך חללי מוזיאון: המוזיאון להיסטוריה של הטבע ומוזיאון השעווה. "המרחב הקטן ובר–השליטה של המוזיאון", כותב בוריס גרויס  [Groys]בספרו כוח האמנות, "מאפשר למתבונן לדמיין עולם מחוץ לכתלי המוזיאון כמופלא, אינסופי, אקסטטי. זה למעשה תפקידו הראשוני של המוזיאון: לאפשר לנו לדמיין את הקיים מחוץ למוזיאון כאינסופי".[5]

Anne Boleyn, 1999

831_Anne Boleyn, 1999
Anne Boleyn, 1999

היררכיות – גבוה/נמוך – שלא כמו מוזיאונים ממוסדים ציבוריים, מוזיאון השעווה מתעלם מהיררכיות היסטוריות ותרבותיות ואינו מקפיד תמיד על דיוק היסטורי. דמויות היסטוריות, מיתיות ועממיות מוצגות בו בכפיפה אחת: הנרי השמיני ושש נשותיו, ולדימיר לנין ובריטני ספירס זוכים למידה שווה של חשיבות באולמות התצוגה לצד דמויות מהמאה ה–16 המייצגות את העבר הרחוק.

829_Henry VIII, 1999
Henry VIII, 1999

בשתי הסדרות הבאות תיאטראות ונופ-ים סוגימוטו מתמקד בצילום במרחבי פנים ובמרחבי חוץ, נעדרי נוכחות אדם.

תיאטראות: המסך הלבן שואב וחוסם

בסדרה "תיאטראות" (מ–1978 ואילך), סוגימוטו מתמקד באולמות פאר, שנבנו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20 בסגנון אר–דקו וכללו אולם כניסה מפואר, מושבים מקטיפה ונברשות יקרות, והוקמו בעיקר במזרח ארה"ב כאולמות קולנוע. הסדרה כוללת גם תצלומים של מתחמי דרייב–אין, בתי קולנוע בחלל הפתוח, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה–50 וה–60 וביטאו את התשוקה של החברה האמריקאית למכוניות ולמרחב פתוח.

205_Ohio Theatre, Ohio, 1980.jpg
Ohio Theatre, Ohio, 1980

הטכניקה: סוגימוטו מצלם סדרה זו יותר מארבעה עשורים, מאז היה בן 28, בווריאציות שונות, והיא אחת הסדרות החשובות במכלול יצירתו. הטכניקה שלו לא השתנתה מאז שנות ה–70 של המאה ה–20 : הוא פותח את הצמצם של מצלמת ה–10X8  שלו מתחילת הסרט ועד סופו — חשיפה ארוכה של 90 עד 180 דקות. הצמצם הפתוח מוצף בתמונות הקינמטוגרפיות, תמונה אחרי תמונה, 24 תמונות בשנייה, עד שהסרט מבטל את עצמו בהבזק אור לבן. המסך המבהיק צובר את תמונות הסרט בכללותו, כשהוא מאיר את האדריכלות של האולם ומבליט את הפרטים של המבנה הבלתי נראים במהלך הקרנת הסרט. התוצאה פרדוקסלית: על המסך, שם אמורות להופיע צורות בתנועה, אין דבר מלבד אור לבן; אבל דווקא האולם החשוך בדרך כלל מואר וחושף פירוט אדריכלי עשיר וזוהר.

תצלומיו של סוגימוטו הופכים ל"תיבות אור" משוכללות, זהו אור שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי. האור אינו מתקיים ללא החושך, הוא יוצא מתוך העלטה והכרחי לקיום חיים.

נופ–ים: זיכרונות קדם–אנושיים

בהמשך לסדרה "תיאטראות", המציגה חללים ריקים מאדם, גם הסדרה "נופ–ים" [Seascape] (מ–1980 ואילך(  עוסקת בתצלומי נוף נעדרים נוכחות אנושית. מהות היקום, נצח ובר-חלוף, רוחניות, התבוננות פנימה, עולים בעת הצפייה בנופי ים אלו.

בצילומי הסדרה, סוגימוטו ממצב את המצלמה לחשיפה ארוכה, כך שקו האופק חוצה את הפריים לשני חלקים שווים בגודלם — שמים וים. הפרויקט צולם בימים ובאוקיינוסים שונים ברחבי העולם, אבל לכל תצלום הרכב קומפוזיציוני זהה בשחור–לבן המדגיש טונליות אפורה, השמים למעלה בהירים יותר מהים שמתחתם, והאופק מתפצל בצורה מושלמת על פני הקומפוזיציה המדויקת. הסדרה מהדהדת את משיכתו המוקדמת של סוגימוטו למינימליזם, אך גם ליסודות של יופי וסימטריה מינימליסטיים הדומיננטיים גם בתרבות העיצוב היפנית.

344_Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990
Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990

הסדרה, על מרחביה האינסופיים והעוצמה של הטבע הגלומה בכל פריים שלה, הושוותה לעיתים קרובות לציורים הרומנטיים מהמאה ה–19, ובמיוחד לעבודותיו של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ומעוררת זיקה גם לעבודותיו של הצייר האמריקאי מרק רותקו, בעיקר משום ההרמוניות המונוכרומטיות, הקומפוזיציות של חציית המשטח לחלקים רבועים, החשיפה ההדרגתית של הפרטים והמעברים הרכים בין הגוונים – המשותפים לשני האמנים.

הנוף כמעורר רגשות של רוחניות, תפילה והתבוננות פנימית מתקשר אצל סוגימוטו לזיכרון ילדות עת ראה לראשונה את הים, והבחין במרחב השקט שלו ובאופק החד על רקע השמים.

אדריכלות: בניינים כסרקופגים

המתח העדין בין הקפאת הדימוי לבין הדרמה הפיוטית של אור וצל דומיננטי גם בסדרה "אדריכלות", שסוגימוטו החל לצלם ב-1997. סוגימוטו מצלם בניינים מפורסמים של אדריכלות מודרניסטית קלאסית מהמאה ה-20, ביניהם מגדל אייפל בפריז, גשר ברוקלין, מוזיאון גוגנהיים, מגדלי התאומים ובניין האמפייר סטייט בניו יורק, כנסיית האור באוסאקה, בניינים עגולים בשיקגו. הדימוי המצולם הוא תמיד מעט מחוץ לפוקוס בניסיון לחשוף  את מהותו. זמני חשיפה ארוכים יוצרים קווי מתאר מטושטשים, שמקשים על זיהוי הבניין המצולם. התצלומים נטולי אדם, ריקים ודוממים בשחור–לבן.

906_World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997
World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997

סוגימוטו מעוניין בטרנספורמציה של הדימוי ובהעשרת ההתבוננות באובייקט המוכר. לשם כך הוא נוקט במספר שלבים: בחירת האתר בעל הרקע ההיסטורי, קביעת זמן הצילום, התאורה, המסגור, זמן החשיפה וטשטוש הדימוי, אלה מצדם, מאפשרים לצופה רגע של ראייה פנימית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו המיידית, מבודד ומעורפל כאילו בתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם כל בניין לתמצית מהותו, כמו מראה לא מוחשי הנתפס בזיכרון הולך ונמוג. תצלום בודד, כמעין "כמוסת זיכרון" של המבנה המצולם.

אפרת קנטור כותבת: 'זיכרון' הוא מונח פרטי במהותו, משום שהוא מציין שליפת תמונה פרטית מתוך מאגר האירועים שנשמר בתוך מוחו של היחיד. תופעת ההיזכרות היא אישית, לעתים לא מודעת בשלמותה, והיא מתרחשת בטריטוריה של היחיד.[6]

ולסיום, "באמצעות מדיום הצילום", כותב סוגימוטו, "ניסיתי להציג שלב עתיק של זיכרון אנושי, בין אם זיכרון אישי, זיכרון תרבותי או זיכרון קולקטיבי של האנושות כולה. הרעיון הוא לחזור לאחור בזמן כדי לזכור מאין באנו".

תודות לרז סמירה על הקטלוג ועל מאמריו המרשימים

רז סמירה, הירושי סוגימוטו, קטלוג, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2018

[1] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19. פדיה מתייחסת אמנם בדיונה בקטגוריות המרחב לישראל, אך התייחסות זו עשויה להיות רלוונטית לכל מרחב באשר הוא.

[2] עיסוק בקבינטים של טבע, היווה חלק ממחקר בו עסקתי במסגרת לימודי תואר שלישי.     Kristof. Pomian, Collectors and Curiosities, Paris and Venice, 1500-1800 (UK, 1990), pp.45-64.

[3] Kynaston. McShine, The Museum as Muse: Artists Reflect (New-York, 1999), pp. 102-105.

[4] מוזיאוני מאדם טוסו מהווים אטרקציה ומושכים מבקרים רבים. מוזיאון השעווה אינו מציג את הדמויות בלבד, אלא גם את סביבתן ואלמנטים שונים הקשורים בהן, כמו למשל יצירות של ציירים או מדענים.

[5] בוריס גרויס, כוח האמנות (מאנגלית: אסתר דותן), תל אביב, פיתום, 2010, עמ' 36.

[6] אפרת קנטור, בעצמם הם כותבים להם שיר, עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007, עמ' 8-16

 

 

ענת גרינברג C'EST FEMME תערוכה, בית האמנים, תל אביב, אוצר אריה ברקוביץ פתיחה 25.10.2018-17.11.2018

2Z3A3956.jpg

הכניסה לחלל התערוכה C'EST FEMME של האמנית ענת גרינברג מאתגרת את העין; עבודות צבעוניות, פתייניות, אך במבט מקרוב מפתיעות. אישה, גבר? סוגות מגדריות, פֶטיש!

הגבר המכסה חושף את פניו בבד הצבעוני, הינו היחיד היוצר עמנו הצופים קשר עין. שאר העבודות עוסקות בהסתרה, בקיטוע, בנראה ובלא נראה ומה שמדומיין מעבר לכך.

אז מהם יחסי הכוחות בעבודות המוצגות?

הגבר המכסה לא מכסה את פניו במעין קריצה שלפחות לי מזכירה כמי שגדלה על סרטים תורכיים, הודיים וערבים בקולנוע "זוהר" דאז את עלמות החן המפלרטטות, מפלרטט עמנו הצופות/ים, או שמא זו קריצה לגבריות בסרטים הוליוודיים ממחצית המאה העשרים?

2Z3A3970.jpg

מבט בעבודות מגלה כאמור דגש על הקיטוע, על חלקי גוף – ידיים, רגל, למשל עבודה בה יש מיחבר בין יד (גברית?) המחזיקה פַּטִּישׁ וממסמרת פיסת בד העוטפת רגל נשית על עקב חד. אזכורים פאליים במובהק העולים מתוך התבוננות בעבודה

כפות ידיים  נשיות, לק אדום, ביצירה בעלת ממדים ניכרים תופסת את תשומת הלב הן בשל הדגש על ידיים ענקיות במעין העמדה של תפילה, בקשה? והן בשל אופן העמדת העבודה בחלל התערוכה.

2Z3A3957

וישנה עבודה המציגה כפות רגליים מבצבצות בזווית המעלה על הדעת הקצרות מנייריסטיות מהמאה ה-16 באיטליה, שהצבעוניות החומה בהירה המאפיינת מתכתבת עם מקטעים בשמיכה וברקע, ומעלות תהייה, רגלי אישה, גבר? קוויריות?

2Z3A3972.jpg

האוצר אריה ברקוביץ כתב: "סדרת הציורים החדשה שענת גרינברג מציגה בבית האמנים בתל אביב, עוסקת בבדיקת גבולות המגדר. בציוריה ענת בודקת את יחסי הכוחות בטבע האדם: גבריות מול נשיות, נעורים מול בלות, חיים ומוות נוכח ונעדר. ובהמשך: מדי פעם ענת מגדילה במכוון, פרטים מתוך הדימוי האנושי עד כדי תקריב מיקרוסקופי שחושף אמיתות בלתי צפויות של הגוף האנושי שהופך בידה המיומנת של האמנית לחידה שדורשת פענוח" .

שם התערוכה C'EST FEMME מעלה על הדעת אמני דאדא – כמרסל דושאן ומאן ריי, אך גם אמנים סוריאליסטים דוגמת רנה מגריט ביצירתו Ceci n'est pas une pipe, ואף הקשרים לשירה. מרסל דושאן עסק ביצירותיו בארוטיות ובמכונה כטומנת בחובה משמעויות ארוטיות. וישנם כמובן הצילומים המפורסמים שלו עצמו ושל מאן ריי ידידו "רוז סה לה וי" כפורטרטים המתכתבים עם נשיות ועם דו-מיניות, אך גם קריצה לאלטר אגו שיצר דושאן – רוז סלאווי באזכור ל "Eros, c'est la vie" (ארוס, אלה הם החיים), אך גם למסה בשם Marcel Duchamp: Eros, C'est La Vie: A Biography.

הציורים בתערוכה מצוירים בצבעי אקריליק מדוללים והינם בממדים שונים.

קרדיט צילום אלה אורגד