עתליה שחר Cut glass אוצרת רותי חינסקי אמיתי, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

unnamed

כלי קריסטל וסרוויס הפורצלן של מותג היוקרה "רוזנטל", שהיו מוצבים בגאון בוויטרינה בסלון בית הוריה של עתליה שחר, מופיעים כתמה דומיננטית בעבודותיה של האמנית. הכלים שימשו את המשפחה באירועים טקסיים: מעין סוכנים של זיכרונות אמתיים ובדויים כאחד, סמל סטטוס המעיד על בעליו, ומהווה סמן של זמן ושל תקופה.

שחר לוקחת את כלי הפורצלן בעלי המשמעות האישית/משפחתית ומעניקה להם חיים אחרים. הם "יוצאים" מהוויטרינה ומהמדפים שבה, ומקבלים תוקף אחר בהסבה שלהם מחפץ ממשי שימושי לחפץ ייצוגי על גבי הבד.

בתערוכה "פורצלן: הזהב של אירופה", שהוצגה במוזיאון העיר חיפה כתבה האוצרת עינבר דרור לקס: ”הפורצלן, סממן של תרבות חומרית אירופאית, יובא בעשורים לפני קום המדינה למרחב הביתי מתוך ניסיון לשמר ניחוחות של זמנים עברו […]  והתקבע כאחד האובייקטים המצביעים על מעמדו ועל הונו התרבותי של בעליו. [1]

unnamed (4)

הכלים מוצבים על פי רוב במרכז הקומפוזיציה בציוריה של שחר "באופן שמעלה על הדעת", כפי שכתבה האוצרת רותי חינסקי אמיתי "סידור הראלדי, שהוא כשלעצמו סממן של אצולה ויוקרה. ואולם עד מהרה מתחוורת הפעולה האמנותית כחותרת תחת האקסיומות המשפחתיות. החפצים המצוירים מתגלים כדימויים משובשים ופגומים, צפים כפליטים תלושים בחלל אפוף מסתורין על סף הפנטסטי. היא כמו נרתעת מהמעשה האלים שחוללה ומנסה למתנו בציפוי בצבע זהב, בהדגשת שרידי הפאר שנותרו בחפץ הפגום ואף בהוספת דימויים סימבוליים כדוגמת כנפיים או ברבורים […]" [2]

הזהב, צבע מלכותי, צבע של קדושה ושל עושר שמימי וארצי, משמש בציוריה של שחר כמעין כסות, המסתירה וחושפת בעת ובעונה אחת את הפגמים שיצרה. פרקטיקה זו אף מעצימה את תפיסת ה"מממנטו מורי" המאפיינת חפצים – השבירות והנפיצות שלהם באזכור לחלופיות חיי אנוש ואפסותם.

unnamed (2)

בכלים אחרים, נוקטת שחר בגישה שונה, כיסוי בשכבת צבע לבנה, שיש בה מן ההתייחסות לפעולת מחיקה וטשטוש; בפעולה זו  יש מן היפוך המשמעויות שאנו כבני אנוש מעניקים לחפצים, אוספים אותם, מתנאים ומציגים אותם לראווה; פעולה שהופכת אותם לחלק מהותי מהדי. אן. איי שלנו והזיכרון האישי בצד הזיכרון הקולקטיבי.

וכך מציגה שחר בעבודותיה דבר והיפוכו; בעידן הצרכנות בו אנו חיים, בו יש אין ספור חפצים שניתן לשכפל ולקנות ב"הכל בדולר", הרי שבכלים מתוצרת רוזנטל מודגשת הייחודיות, האיכות  והעמידות שלהם, זאת בדומה לאופן בו הוצגו לראווה בבית הוריה בנושאם מטען תרבותי הייחודי להם. ברם, כלים אלה שבמקור "שמרו" על ההילה שלהם הופכים באקט חתרני בעבודותיה של שחר, לחפצים "נעדרי הילה", פגומים ומחוקים.

unnamed (1)

[1] עינבר דרור לקס, פורצלן: הזהב הלבן של אירופה, מוזיאון העיר חיפה 7.3.2015-5.10.2015    http://www.hcm.org.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/409/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A6%D7%9C%D7%9F%3A_%D7%94%D7%96%D7%94%D7%91_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%9F_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94

[2] רותי חינסקי אמיתי, עתליה שחר: Cut Glass, בית האמנים. תודה לאמנית ולאוצרת

אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

11-web
.
 אליהו גת
לטרון באביב, 1978
שמן על בד, 50X70 ס"מ

אליהו גת (1919-1987), אמן נערץ וחשוב בזמנו, עומד במרכזן של שתי תערוכות בתל אביב האחת בבית האמנים והאחרת בגלריה אלפרד. שתיהן מהוות הומאז' לצייר ומוצגות בהן תמות מרכזיות ביצירותיו אותן חקר ובחן כל העת: מודל נשי ונופים מקומיים.

14-web.jpg
אליהו גת
פרחים בחלון, 1979
שמן על בד, 80X100 ס"מ

וכך כותבת האוצרת אירית לוין: החקר של אליהו גת הוא חקר אידיאי, רגשי ויצרי, הנפרש לאורך שנות יצירתו".

עשייתו רבת השנים של גת, המורשת החינוכית והתרבותית שלו בתקופת פעילותו כמנהל ומורה במכון לאמנות בת ים (1964-1978), במדרשה לאמנות ועוד, מעוררים השתאות. גת העמיד אמנים ואמניות ממשיכי דרכו, מעריציו ומוקיריו אז כיום, הנוהגים לומר "הייתי תלמיד/ה של אליהו גת".

אליהו גת תרם תרומה ייחודית לאמנות ולתרבות הישראלית. הוא מיזג בקרבו את שני הניגודים שכה היו אהובים בעת הקלאסית וברנסנס – "ויטה אקטיבה" ו"ויטה קונטמפלטיבה" – חיים אקטיביים של עשייה ויצירה, ולכך התווסף ידע נרחב בשדה האמנות, מוסיקה ותרבות; איש חזון ומעש כאחד.  גת היה ממייסדי קבוצת "העשרה" (1951-1960), ויסד עם רחל שביט את קבוצת "אקלים" (1973-1982). זכה בפרס דיזנגוף לאמנות (1978), ושימש כיו"ר אגודת הציירים והפסלים (1980-1981).

13-press
אליהו גת
מבט מזיכרון יעקב לים (צפון), 1982
שמן על בד, 80X100 ס"מ

"אליהו גת היה אמן טוטלי, רומנטיקן, חדור באהבת הארץ – המקום, האדמה החדשה, אהבה שינק עוד מבית הוריו" – אהבה זו ניכרת בציורי הנוף עזי המבט והרגש, במשיכות המכחול הסוערות, היצריות, בצד אזכורים למבניות צורתית, ואף במודל הנשי כאנלוגיה ל'אימא אדמה'.

16.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

בתערוכה היפהפייה בבית האמנים מוצגים ציורי הנוף של גת, בצד עבודות של חברים לדרך ותלמידים מקבוצות "העשרה" ו"אקלים".

אמנים: אליהו גת, שמעון אבני, מיכאל גרוס, אלחנן הלפרן, קליר יניב, שרה כץ, חנה לוי, אפרים ליפשיץ, ציפי פריידנרייך, בתיה רגב, אורי ריזמן, שרה שמי, צבי תדמור

17.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

תודה, לאירית לוין על ההדרכה ועל חומרי התערוכה

אנדרה דרן העשור הרדיקלי תערוכה במרכז פומפידו, פריז

1_1 (2)
André Derain (1880 – 1954) Le faubourg de Collioure  (Port de Collioure ; Vue de Collioure) [1905]  Huile sur toile 
Photo credit : © Philippe Migeat – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

0_0
André Derain (1880 – 1954) Portrait de Lucie Kahnweiler  (Portrait de Madame Kahnweiler) 1913   Huile sur toile 

Photo credit : © Service de la documentation photographique du MNAM – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

ביום הראשון להגעתנו לפריז ביקרנו בשתי תערוכות במרכז פומפידו. האחת של דיוויד הוקני, שזוכה לסיקור עצום, ועליה כבר כתבתי בעבר פוסט,  והשנייה נפלאה מעין כמוה, זו של אנדרה דרן המציגה אמן שהתחיל כבעל בשורות גדולות וסוערות בצבע ובצורה בתנועת הפוביסטית, ועבר לסגנון ריאליסטי. תערוכה נאה, בעלת קו ברור המאפשרת גם לצופה הלא מיומן למצוא דרכו ברזי היצירה של האמן.

אנדרה דרן משחק תפקיד חשוב בעלייתן של שתי תנועות אמנות אוונגרד של תחילת המאה העשרים – פוביזם וקוביזם – קודם שהציב לעצמו ערב מלחמת העולם הראשונה משעול ייחודי, שנטה יותר לנאמנות לריאליזם, במעין "בשורה" להתפתחויות מאוחרות יותר.

0_1
André Derain (1880 – 1954)   Nu debout  (Femme debout ; Figure debout)  [automne 1907]   Pierre

Photo credit : © Adagp, Paris

בזמן מותו ב-1954, הוא השאיר מאחוריו גוף עבודה מגוון ועשיר, שצוין על ידי ההתנסות האמיצה ועם זאת מעמיקה בציורי המסטרים של העבר.  העשור הראשון בקריירה של דרן, מ-1904 ועד ל-1914, היה בסיסי ומעמיק: הוא ניהל דיאלוג עם ולמינק, מאטיס, בראק ופיקסו, חקר שדות אמנות רבים ומגוונים, מקרמיקה ועד לחיתוכי עץ, כשם שציור, ויצר גוף מהותי של עבודה שאופיינה כבר ע"י מה שיהפוך למדגם העיקרי באמנותו: קשר ברור לריאליזם, עניין עמוק במה שמכונה אמנות "פרימיטיבית", וחיפוש אחר קלסיציזם בן הזמן.

התערוכה מעניקה מבט מקיף על תקופת "מפתח" זו, ומציגה 70 ציורים, כשם שפסלים והדפסים, רישומים, ספרי סקיצות ועבודות קרמיקה. בתערוכה מוצגים גם פריטים מהסטודיו ואובייקטים שמהם הוא שאב השראה, כולל פסלים אפריקניים ואוקייניים מהאוסף הפרטי של דרן עצמו, רפרודוקציות מהסטודיו, ואוסף ההדפסים של האמן, הכתבים שלו ומבחר נאה של צילומים. התערוכה מאורגנת באופן כרונולוגי, ומביאה לידי ביטוי את רגעי השיא בתקופה משמעותית זו, בהתפתחות של דרן מהפוביזם לקוביזם הסזאנסקי ואזי לריאליזם מגי.

1_1 (4)
André Derain (1880 – 1954) Les Quais de la Tamise  (Londres, les quais de la Tamise ; les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou,Londres, les quais de la Tamise ; Les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou)            1906 – 1907 Huile sur toile

Photo credit : © Adagp, Paris

את אנדרה דרן נפגוש בשנית בתערוכה המוקדשת לו, לבלתוס ולג'קומטי במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז.

 

ANDRÉ DERAIN 1904 – 1914. LA DÉCENNIE RADICALE

 4 October 2017-29 January 2018  Retrievd from https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/cb56kjg/r58BdjK

Crédit photographique : © Centre Pompidou, MNAM-CCI/Service de la documentation photographique du MNAM/Dist. RMN-GP © Adagp, Paris

 

 

רובין רוד: תחת השמש, תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות אוצרת גלית לנדאו-אפשטיין

04.png
מתוך: העשב שר, 2016, סרט 8 מ"מ, 3:33 דק' באדיבות האמן ואוסף אקרד

תחת השמש היא תערוכה מוזיאלית ראשונה בישראל של רובין רוד (יליד 1976, קייפטאון,  חי ויוצר בברלין).

את  רוד שמעתי לראשונה בהרצאה שלו לרגל פתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות; הרצאה מרתקת כבת שעה פלוס בה האמן נע בין המצגת, לבין הדימויים המוקרנים על הקיר, מדבר בלהט, נע בקרב הקהל, מגיב, שואל, מניע ידיים, "מיצג" של אדם אחד. הדימויים מעניינים ונעים בין חוץ לפנים, בין שריד לפעולה שהתרחשה לבין הדימוי שלה שקובע והפך לנצחי באמצעות פעולת המצלמה. רישומים, ציורים, action painting, חומרים מגוונים, הכל מצוי ביצירה שהינה האיש שהינו "יצירה בפני עצמה". היה מרתק ומלהיב לפגוש אמן צעיר, בלתי אמצעי בעבודות מגוונות ומעניינות. היה מעניין במיוחד לשמוע את האג'נדה החברתית שלו, והמעורבות הקהילתית שלו בקרב בני נוער המקבלים צ'אנס נוסף בעת העבודה עמו.

הוורסטיליות של רוד באה לידי ביטוי במגוון מדיומים: רישום, ציור, צילום, פיסול, וידאו ומיצג. תפקיד משמעותי ביצירתו תופס כאמור הגוף האנושי, שלו ושל אחרים, בנוסף למגוון חומרים דוגמת גיר, פחם וסבון.

רוד גדל ביוהנסבורג, ובה התעצבה תפיסתו האמנותית. מקורות ההשראה שלו: ציורי קיר אפריקאים עממיים, כמו גם ציורי קיר שציירו הוא וחבריו על קירות בית הספר. בנוסף, הותירו את חותמם על עבודתו מעין טקסי חניכה שבהם אילצו התלמידים הבוגרים את הצעירים להתייחס לציורי הקיר כאילו היו ממשיים, טקסים שהיה בהם ממד של התעללות. כל אלה הוטמעו בעבודתו של רוד בשילוב מרתק בין רישום לבין פעולה גופנית. עבודותיו מתחילות ברישום על קיר ומתפתחות לפרפורמנס שבו האמן או שחקן בן דמותו ולעתים שניהם יחד, מגיבים לדימוי המצויר. הפעולה עצמה מוגבלת מראש בזמן, והרישום מוּעד אף הוא להימחק בשלב זה או אחר, מעצם קיומו במרחב הציבורי, ואילו התוצר הסופי מוצג כסדרת תצלומים או כווידאו. התוצר האמנותי, אם כך, הוא תיעוד של מעשה שהתרחש מחוץ לעולם האמנות; כמעין עקבה או שריד להתרחשות גופנית רווית אנרגיה, רוד מנצל את המרחב הציבורי כמצע לעיסוק בנושאים העומדים על סדר היום העולמי ובפרט זה של דרום אפריקה. עבודותיו צומחות מתוך תרבות נעורים אורבנית, ונוגעות בשאלות של תרבות, זהות והיסטוריה תוך שהן מתאפיינות בקצב של היפ-הופ ובעוצמה של ציורי גרפיטי.

בצד ריבוי מקורות השראה חוץ-אמנותיים, יצירתו של רוד מעוגנת גם בהיסטוריה של הצילום ושל האמנות העכשווית. בעבודות הצילום שלו ניתן לזהות את השפעתם של אחדים מחלוצי הצילום כמו אטיין-ז'יל מארה (Marey) ואדוארד מייברידג' (Muybridge)  אשר ביקשו לתת ביטוי לתנועה בדימוי סטטי; בעבודות אחרות ניכרת האסתטיקה של אמני Arte Povera (אמנות ענייה) האיטלקיים של שנות ה-60 וה-70 או של אמן אמריקאי מינימליסט כמו סול לוויט (LeWitt), ועבודות הווידאו שלו מכילות בוודאי את עקבות ההשראה ששאב רוד מעבודות הווידאו המונומנטליות של בן ארצו ויליאם קנטרידג'  (Kentridge), במיוחד מהשילוב בין רישום, צילום ואנימציה.

בהתאם לדינמיות של מקורות ההשראה השונים, כך גם עבודותיו מתגלמות דרך שורה של ניגודים: הן פיגורטיביות וסיפוריות ובה בעת ניתנות לקריאה דרך ערכים צורניים של קו, צבע, קומפוזיציה ופרספקטיבה; הן מתקיימות על הטווח שבין גבוה לנמוך, ארעי וקבוע, גופני ושכלתני; הן מופיעות בשחור-לבן סגפני או עתירוֹת צבעוניוּת. העבודות המוצגות בתערוכה מספקות חתך מייצג מהעשייה המורכבת של רוד, אמן המשקף בעבודתו ובחייו את דמות האמן העכשווי: נע בין מקומות ובין מקורות השראה, בין מדיומים ובין אופני פעולה, מחויב לאמנותי ולפוליטי באותה מידה.

הטקסט מצוטט בשינויים קלים מאתר המוזיאון http://www.tamuseum.org.il/master/he/about-the-exhibition/robin-rhode-under-the-sun

תודה לגלית לנדאו-אפשטיין

InvertedCycle_RobinRhode05.jpg
מעגל הפוך (פרט), 2016, 8 הדפסי צבע, 70×56 כ"א, באדיבות האמן וגלריה ברוורמן, תל אביב  
Under_The_Sun_0010.jpg
תחת השמש (פרט), 2017, 36 הדפסי צבע, 50×50 כ"א, באדיבות האמן; גלריה לימן מופין, ניו יורק והונג קונג; גלריה ברוורמן, תל אביב

"האדום האדום הזה!" הדר גד, אדום, תערוכה רוטשילד אמנות, תל אביב, אוצרת דר' סמדר שפי

 

hadar gad, 45x60,139, 2017(1)

"אדום", התערוכה של הדר גד המוצגת ברוטשילד אמנות, פתיינית.  ציורי נוף צבועים באדום בגדלים ובפורמטים שונים, חלקם כמעין תכשיט מיניאטורי, אחרים בממדים ניכרים וכולם כמבקשים מאתנו הצופים להתקרב ולגלות מה מצויר. בנופים המתוארים יש מן התעתוע שכן ציור הנוף המהווה מרכיב מרכזי בתערוכה זו, מטשטש ומוטמע בצבע האדום כישות אחת.

הנופים בתערוכה צוירו מהתבוננות בשני אתרים: נופי קיבוץ עין חרוד, והנוף הניבט מהמרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", לא רחוק מקיבוץ עין שמר. לגד ילידת הקיבוץ עין חרוד מאוחד היכרות רבת שנים עם המקום. מזה מספר שנים (משנת 2007) נוהגת גד לפקוד את בית העלמין בקיבוץ, מתבוננת בנוף, ומציירת אותו. בשנת 2009 הציגה במשכן לאמנות בעין חרוד את "גוש, חלקה, שורה", ציורים המתארים את העצים, האבנים והאור בפלטה של ירוקים, אפורים וצבעי לבן ובז', והמצע הלבן מבצבץ מבעד לצבע שמעל.[1] בציורי הנוף בתערוכה הנוכחית, הפלטה מוגבלת לאדומים מהם מבצבץ לעתים הצהוב או הלבן. המעטה,  הצבע האדום, הינו במעין אנלוגיה לשכבה המכסה על הבשר ומגינה עליו.

hadar gad
הדר גד, שמן על נייר מודבק על עץ, 2017, 27X37

מנגד לקיבוץ המסמל את האתוס של עמק ישראל, את הקונצנזוס, ניצב "שער מנשה", מרכז לבריאות הנפש, בו מטופלים בין השאר ניצולי שואה. בעוד גד מכירה את עין חרוד היכרות אינטימית, הרי שבמרכז הרפואי "שער מנשה" לא ביקרה מעולם, והמבט שלה הוא מבעד לגדרות המקיפים את המרכז הנראה על פניו כמקום פסטורלי ואידילי. ועם זאת קשה להבחין באם הנוף המתואר בציוריה של גד הינו נוף הקיבוץ או שמא נוף "שער מנשה"; ניתן לחשוב כפי שכתבה דר' סמדר שפי במאמרה על התערוכה על המבט השונה –  "קיבוץ עין חרוד מצוי בלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי, 'שער מנשה' הוא הדחוי, המודחק. היהודי החדש, זה שהקיבוץ ביקש לעצב, והתקבל כמודל הצבר האידאלי, היה אמור להיות בריא בנפשו, נעדר קומפלקסים. 'שער מנשה' מנכיח את המרחב בין אידאל למציאות".[2]  שניות זו, יש לומר מצויה גם במרכיבים הקומפוזיציוניים של היצירה – צבע # קו; אדום # לבן; הוספה # גריעה; טומאה # טהרה;      נוכח # נעדר.

גד בונה ומפרקת את ציור הנוף שלה, ובתהליך זה עולות שאלות ותהיות באשר למהו ציור, ומהו ציור נוף.[3] תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות, מן ההרהור. היא מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מגדירה טריטוריה – מציינת מבנים, עצים, שיחים, חסמים בצורת גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה וענוגה, נוכחת לא נוכחת בה בעת. בחזרה לסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

בתהליך הציור בצבע אדום יש מן הצמצום בפלטה, וצמצום המשטח, ועם זאת יש בו מן הגופניות והטקסיות; מריחת הצבע ביד חשופה מאזכרת טקסים קמאיים ביהדות ובדתות אחרות – מריחת הדם כאלמנט שיש בו מן הסימון ומן הבידול; אזכור למריחת הדם על משקופי בתי היהודים במצרים, איזכור לטקס המיסה הקדושה בנצרות. ומנגד, עולה האור שיש בו מן הבוהק והטוהר.[4]

hadar gad, 45x60,139, 2017(1).jpg
הדר גד, 139, 2017, 45X60

 

[1] הדר גד, משכן לאמנות עין חרוד

[2] דר' סמדר שפי, צלקות תחרה – על התערוכה "אדום" של הדר גד  http://www.smadarsheffi.com/?p=7919

[3] תיאורי נוף שכיחים באמנות המודרנית והעכשווית תיאורי נוף כתמה שכיחה ומועדפת באמנות, עולים בעיקר בראשית המאה ה-17 בארצות בהן שלטה הדת הפרוטסטנטית כחלופה לציורי דת. במאה ה-19 בתנועות הרומנטיקה והריאליזם, וכמובן באימפרסיוניזם, ציור הנוף הופך לסוגה מועדפת בצד ציור טבע דומם.

[4] תודה להדר גד על השיחה עמה ועל היותה מה שהיא, תודה לגלריה רוטשילד.

הילכו יחדיו נוירו-אסתטיקה ואנשי מוזיאון?

download.jpg
Anila Quayyum Agha, All the Flowers Are for Me, 2017. Courtesy of Peabody Essex Museum

מאז שלהי המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20, אופן תליית היצירות בסגנון סלוני היה נוהל תצוגה דומיננטי באירופה. אך תליית ציורים והצגתם בצפיפות, בחלל הגלריה איבדה מכוחה הן משום שזה מנע מהצופים להתרכז ביצירה אחת, אך בעיקר בשל עליית התפיסה המודרניסטית של הצגת היצירות במרחב מסוג אחר, ב"קובייה לבנה". הקובייה הלבנה" הוא כינוי למרחב התצוגה האופייני לאמנות המודרנית; מרחב תצוגה ניטרלי ו"נקי" עם כמה שפחות הפרעות:  קירות צבועים בלבן, רצפת עץ או בטון, תאורה ומיזוג הנחבאת בתקרה.

אך למה בדיוק? הסבר לכך הוא שלמרחב התצוגה ולאופן העמדת והצגת העבודות בו, יש השפעה ניכרת על יחסי מוצג-צופה. אופן השמת האובייקט, המיקום, שלו מכוון לכך שהצופה יוכל לפרש את הנושא ולהעניק לו משמעות.

 

800px-Giuseppe_Castiglione_-_View_of_the_Grand_Salon_Carré_in_the_Louvre_-_WGA4552
     Giuseppe Castilione, View of the Grand Salon Carré in the Louvre, 1861. Wikimedia  Commons

הסיבה יכולה להיות כנראה בנוגע לדרך שבה מוח האדם מתנהל – וזו הינה התשובה לכך שבאחד המוזיאונים הזמינו נוירולוגית לחבור לקבוצה שלהם: "ברמה ההתנהגותית, זה יכול להיות מסיח דעת ללכת בחדר ולהיות חשוף להמון דברים שיש להסתכל בהם", אומרת דר' טדי אשר, שחברה מוקדם בשנה זו ל-Peabody Essex Museum, in Salem Massachusetts למינוי בן שנה כנוירולוגית חוקרת.

דר' אשר הסבירה את טענתה באמצעות התיאוריה של sensory suppression שאומרת ש"מטר" של תמריץ תחישתי – כמו תלייה בסגנון סלון –  "מקהה" את הכלי האופטי – נוירולוגי של הצופה.

היא ממחישה את טענתה בהצביעה על הסלולרי החכם שלה ועל עט הפלסטי. "אם מוצגים לפניך אובייקטים רבים באותו מרחב, הרי שנוירונים מסוימים יגיבו לטלפון ואחרים יגיבו לעט", היא אמרה. "מה שהתברר הוא שנוירונים שהגיבו לאחד מנסים לדכא באופן אקטיבי את הנוירונים שהגיבו לאחר. הייצוג של האובייקטים במוח נראה כמוחלש ברגע שיש 'מתקפה' של אובייקטים רבים".

המינוי של שאשר הינו חלק מקמפיין נרחב יותר ע"י Dan Monroe,  רוז מארי מהמוזיאון וEijk van Otterloo Director and CEO, כדי לנצל את מדע המוח לשירות עיצוב תערוכות.

מוזיאון זה מצפון לבוסטון הידוע באוספיו הנרחבים באמנות אסיאתית וימית, כבר זכה להכרה לאומית בתערוכות מסוג אחר. בכניסה לתערוכה "אסיה באמסטרדם": תרבות הפאר בתור הזהב" Asia in Amsterdam: The Culture of Luxury in the Golden Age" המבקרים כובדו בתבלינים – מסמרי מאכל, קינמון , פלפל שחור ועוד שהבטיחו המשכיות של הזיכרון וזאת על-ידי פניה לחושים נוספים.  עבור התערוכה Rodin: Transforming Sculpture" קבוצת רקדנים יצרה בלבול באשר לציפיות מ"הקובייה הלבנה".

download (1).jpg
Bosoma Dance Company perform in "Rodin: Transforming Sculpture' at the Peabody Essex Museum. Photo by Swong95765, via Flickr

ב- Peabody Essex Museum עומדים ליישם את עקרונות הנוירו אסתטיקה – סינתזה של מדע הניאורולוגיה והאסתטיקה לשם הצבה מחדש של האוסף הקבוע של המוזיאון שיתרחש בחמש השנים הבאות. יישום של יוזמה זו הינו תודות למענק של 130,000 דולר מקרן באר מבוסטון, וכל זאת לאור  הגילוי שיש ירידה משמעותית בארה"ב בביקור במוזיאונים.

בהמשך מסופר על נושא הראיה ועל הקשר בין החושים והתפיסה – פרספציה. גומבריך בספרו אמנות ואשליה מספר לנו אגדה פיתגוריאנית באשר לענן שנדמה לקנטאור או לאנטילופה…). וישנו הספר של Eric Kandel נוירולוג זוכה פרס נובל באוניברסיטת קולומביה Reductionism in Art and Brain Science: Bridging the Two Cultures (2016). "מה הולך בדיוק בראשו של הצופה כשהוא מתבונן ביצירת אמנות? זה נושא למחקר. זה עדיין ברמות הראשונות של כך אך בעל פוטנציאל מעניין וחשוב למדי". בשנים האחרונות Kandel עלה כמקדם של השיח של חקר אינטרדיסציפלינרי, ועל הרצון לתקן את השבר בין אמנות ומדע של המוח" כפי שג'ונתן גילמור, פרופסור עוזר ב-CUNY Graduate Center and Baruch College  כתב ב-2006. "חלק מחוקרי תולדות האמנות נלהבים אודות נוירו אסתטיקה וחלק חושבים שזה מגוחך", אמר קנדל, שכן זה מבקש לכאורה לחשוב שיש לכך הסבר ביולוגי;  אך אין לדאוג נוירולוגיה אינה עומדת להחליף את הגישה של תולדות האמנות אלא להעשיר אותה.

דר' אשר מודעת לכך שהמינוי שלה הינו אירוע מכונן – אך היא גם נלהבת להפיץ בשורה זו.

לאחר הריאיון המראיין והנוירולוגית דר' אשר נכנסו לראות את המיצב של       Anila Quayyum Agha's, All the Flowers Are for Me, מיצב שבו הקובייה הלבנה הפכה למומרת לחדר אור עם דיגום עלווה המוקרן על הרצפה, הקירות והתקרה. דר' אשר מתייחסת גם לאופן שבו ההתנסות שלנו במיצב מאפשרת לנו לחוש כמלוטפים ע"י האור.

"ההתנסות שלך במיצב זה תלויה במה שזה מזכיר לך", היא אומרת. "כשאתה מעלה זיכרון, אזורי הקורטקס שלך שמעבדים חושים שונים הופכים לפעילים. כך שאם אתה מתבונן באימז' של מעיל פרווה, תוכל לחוש כאילו שאתה יכול לגעת בפרווה, וזה משום שחלק מהמוח שלך שיכול לעבד את ההתנסות המישושית הופך להיות מופעל ע"י הזיכרון".

אך כמובן, היא הוסיפה, "זה הכול במוח שלך"!

Snow Hopkins, C.(2017, June 27). Re: This Art Museum Hired a Neuroscientist to change the Way We Look at Art. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-art-museum-hired-neuroscientist-change-way-art

"מַכְּתוּב" "ויורדים העירה" – שתי תערוכות בבאר שבע, העיר העתיקה *

P70720-115047.jpg
לירון לביא טורקניץ'

הדרמנו לבאר שבע. חוויה!

"מַכְּתוּב", תערוכה במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, העיר העתיקה, באר שבע, אוצרת ד"ר שרון לאור-סירק

התערוכה מוצגת במוזיאון האסלם שמשכנו במבנה היסטורי לשימור שבו שכן בעבר מסגד עות'מאני. בחצר, תערוכת קבע המציגה ממצאים ארכיאולוגיים מוסלמיים. בחללו הפנימי של המבנה מוצגת התערוכה "מַכְּתוּב", בה מוצגים אופני השימוש בנייר בארצות האסלם. התערוכה מתמקדת בקליגרפיה הערבית המהווה חלק משמעותי מתרבות ואמנות האסלם. מוצגים ספרי קוראן, ספרים מאוירים, קמעות, תעודות נישואין מפרס (יהודית ומוסלמית) בצד יצירות עכשוויות של שישה אמנים מישראל ומחו"ל.

בין העבודות המוצגות:                                                                                                    עבודתה של אלה פוניזובסקי ברגלסון אשר נעשתה במיוחד לתערוכה ((site specific), משתלשלת מכיפת המסגד. אלה כתבה בעברית ובערבית את המשפט "אהיה אשר אהיה" המתייחס אל האל (ספר שמות, פרק ג', פסוק י"ד). בעבודה העשויה בציפורן ודיו יש מן החזרה, והיא בוחנת את השוני שבין השפה העברית לבין הערבית באופן צורני ותוכני כאחד. בנוסף, נוצר בעבודה יש מעין "רעש" שכן שתי השפות "מפריעות" אחת למשניה, בצד תחושה של אחדות בשל המארג של רצועות הנייר לכדי ישות אחת.

P70720-114628.jpg
אלה פוניזובסקי ברגלסון

 

לירון לביא טורקניץ' בעיצוב בן הזמן המשלב כתב עברי וערבי. זהו פונט משולב המאפשר לקרוא באותו משפט, בו בזמן בעברית ובערבית. מחשבה מעניינת על אקט הראיה ועל העין המתבוננת ומתרגמת.

שירין נשאט, אמנית אירנית – צלמת ואמנית וידאו החיה בניו יורק עוסקת ביצירותיה לאחר המהפכה באירן – מעבר מחברה פתוחה ונאורה לחברה מסוגרת ונוקשה. במרכז העבודות של נשאט נשים בחברה המוסלמית באירן. בתערוכה מציגה נשאט תצלום מהסדרה "נשות אללה" ובו מוצגות נשים איראניות, עטויות צ'אדור (כסות מסורתית המכסה את הראש והגוף), ונושאות נשק, ועל רגליהן עיטור קליגרפיה בפרסית משירה של המשוררת האיראנית Forough Farrokhzad. [1]

בנוסף מוצגות בתערוכה עבודות של פריד אבו שקרה, קוטלו אטאמן, קזואו אישיאי.

P70720-114443.jpg
קוטלו אטאמן

בתוך המסגד ובחצר מוצגות עבודות נפלאות המשלבות מוטיבים האופייניים לקרמיקה טורקית וארמנית כאחד.

P70720-115614
ארמן דריאן

"יורדים העירה" – תערוכת אמני/יות העיר העתיקה באר שבע, גלריה טרומפלדור אוצרת: יהל זקס; מנחה: פרופ' חיים מאור

בתערוכה תשעה אמנים ואמניות הפועלים ויוצרים בתחומי העיר העתיקה בבאר שבע כחלק מפיתוח מואץ של העיר באר שבע כמוקד תרבותי ותיירותי.

בדף התערוכה כתוב ש"המשותף למציגים הוא החיבור לעיר העתיקה והאהבה לאווירה הייחודית של המקום. חיבור המתבטא ביצירה, אותה הכינו במיוחד לרגל התערוכה, המציגה את העיר העתיקה כפי שמשתקפת מעיניהן/ם". בתערוכה יצירות של מעיין-שירה הדר, דני מכליס, דניאלה מלר, דריה דוידוב, שני וייס, דורית שרף-בוסל, קרן חורש, עמר תומא-גרוסוסר, יוליה אייזנברג. היצירות במגוון מדיומים ופורמטים מפתיעות באיכותן. [2]

 

ביצירתה של דניאלה מלר, "מכונת זמן", שמן על בד, המוצגת בתערוכה נשאלת השאלה מה העין רואה ומה עולה מהתבוננות ביצירת מקור מול התבוננות בעבודה המוצגת בצילום. מכונת תפירה על מעמד, גריד קרמי, קשתות?

לשאלה זו דניאלה מספרת ש"המכונה מסמלת את אחד מבתי העסק הוותיקים בעיר העתיקה, המעניק שירות ארצי למכונות תפירה. בציור מופיע הקטר הידוע 70414, והוא מהווה את גוף המכונה. פני המכונה הניבטים אלינו הינם למעשה גלגל המייצג את "באר אברהם",[3] וזאת במקום הגלגל המקורי של המכונה; ובמקום הסמל של "זינגר" מסתתר חלון המסגד. הגריד מתייחס למפת העיר העתיקה. האריחים הינם מחווה לבתים בעיר העתיקה. ואילו למעלה מוצגות הקשתות של מוזיאון האסלם וכן דקלים. והכל בצבעי אוקר של קיץ וירוק של חורף שכן בחורף כל האזור עוטה ירוק רענן שמצהיב מיד לאחר הגשם האחרון".[4]

20464356_10214549977209376_396646377_n
דניאלה מלר

 

  • תודה מיוחדת לאב הבית במוזיאון לתרבות האסלם

[1] צילומים של שירין נשאט הוצגו זמן רב באוסף האמנות העכשווית –

Untitled (from the series "Rapture") 1999

 

 

 

 

 

 

[2] המידע מקטלוג תערוכת "יורדים העירה" תערוכת אמני/יות העיר העתיקה באר שבע, גלריה טרומפלדור: מרכז אמנות

[3] באר אברהם ראו: https://www.facebook.com/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%90%D7%A8-%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D-200270116813395/

[4] תודה לדניאלה מלר על ההסבר