פרגמנטים מתוך התחלות | תערוכה קבוצתית, אוצרות: ביני סי, הילית שפר, ורה פלפול  29.1.2023-15.12.2022, SAGA הגלריה החברתית מזל דגים 5 יפו העתיקה

מציגות/ים: טליה אסיף ואיתן וכסמן, שולי בורנשטיין- וולף, אירית זהר, אביבית סגל, רונית קרת, לידה שרת-מסד.

גלריה סאגה SAGA יפו, גלריה אשר הרציו העומד מאחוריה הוא היותה גלריה חברתית, מרשים ונוגע ללב. הגעתי אל הגלריה לפגוש את שתי הנשים המרשימות: ביני סי והילית שפר המשתפות פעולה בעשייה ובחשיבה מני שנת 2018.

מאחורי השתיים עשייה מרשימה, וכפי שנאמר בשיחה עמן "להשתמש באמנות על מנת לייצר גשר מגשר ומאפשר תקשורת בין אנשים מתרבויות שונות, זמנים ומקומות שונים. ולעורר מודעות לכוח הטמון באמנות ככלי לשינוי חברתי.

הגלריה הוקמה במקומה הנוכחי, ביפו. לפני כמחצית השנה. מרחב הנושא עמו מטעני עבר, הסמטאות הצרות והמתעקלות, והמאפיינים הארכיטקטוניים כגון הקמרונות, והלבן העז, צבעם של הקירות במקום. השתיים סיפרו על ההתחלה החדשה במקום – על העבודה בחלל והכשרתו למקום הנושא עמו אנרגיה המתאימה להן.

מבט אל חלל התצוגה

דיון נוסף באשר לגלריה, גלגוליה והרציונל שלה בהמשך, לאחר הדיון בתערוכה ובעבודות המוצגות בה.

רעיון התערוכה הנוכחית "פרגמנטים"

ורה פלפול פנתה להילית שפר וביני סי והציעה להן לשתף פעולה ולבנות תערוכה קבוצתית בה יוצגו עבודות עיצוב ויצירות אמנות שהקשרן הוא נוכחות ראשונית, אורגנית וטבעית של חומר, על המונוכרומטיות והגולמיות שבו ויחדיו פנו לאמניות בנדון. בבחינת העבודות מספרת הילית שאף שהעבודות נראות 'נקיות', יש בהן מן החסר, ובתהליך שעירב ניסוי ותהייה, זיהתה בתוך השלם את הסדקים. הדגש בתערוכה הוא על חלקיה יותר מאשר על השלם.

אביבית סגל

שם התערוכה נגזר מ"פראגמנטים", המסה הקצרה של פרידריך שלגל ובה אפוריזמים, חלקם נהירים יותר ואחרים פחות. טוביה ריבנר כותב ב"אחרית דבר": תבניותיו המצומצמות  (של שלגל) שבמקרים רבים באות להציג את רעיון האחדות והכוליות, הן אספקלריה לקטעי מחשבה, לשברי הגות. הן עצמן רסיסים, שברים: פרגמנטים.הן חלקים של שלם (תפיסתו הכוללת, עולמו הרוחני של שלגל) אשר פעריו נעשים רכיבי העיצוב.[1]

ואכן, העבודות המוצגות בתערוכה נושאות עמן עקבות ל"שבר", לאֵין, לחלוף הזמן, למה שהיה שלם והפך לאשפה, אשר בתורה מוחזרה וקיבלה "חיים מחודשים" בידי האמניות המציגות (לידה שרת מסר, שולי בורנשטיין וולף, רונית קרת). הקשרים שיש בהם עיסוק בחומר כשם שבתוכן. לצידן, עבודות שעניינן אוכל, והנחמה שהוא מביא עמו (אביבית סגל), וצילום מזון (טליה אסיף ואיתן וכסמן). וכן, עיסוק בפסלים הנראים מושלמים אף אינם כאלה, ונושאים עמם מאפיינים רוחניים (אירית זהר). הפסלים המושלמים לכאורה של בודהא, מקדמים את עוברי האורח בסמטת מזל דלי, מזמנים במחוות יד להיכנס ולחוות.

בנוסף, שינוי הצורה (מטמורפוזיס), והחומריות נוכחים במרבית העבודות המוצגות בתערוכה.

– בשיחה עמה מספרת לידה שרת מסר – החומרים בהם היא בוחרת הם חומרים הנתפסים כ"גבריים" -ברזל, חצץ; בעוד שטכניקת העבודה מאזכרת מלאכות נשיות מסורתיות; עבודות הנעשות באנלוגיה למקרמה, סריגה או קשירה וניכרת בהן קשיות ורכות כאחד. יש והצורות מופשטות ואינן מתכנסות למשהו מוגדר, ויש המאזכרות לבבות, זר, משרביה. תהליך העבודה: שרת מסר הולכת לאתרי בנייה, אוספת שאריות ברזל וחצץ ומביאה אותן לסטודיו. לאחר שלב הניקוי והשטיפה מתחילה בעבודה; בוררת את סוגי החצץ, הגדלים, מתאימה, ו"משחקת", ומאפשרת לעבודה לרקום עור וגידים. ״אתרי בנייה מהווים מקור השראה בשבילי וגם מקור לחומרי גלם לעבודות שלי…מזה שנים, אני מסיירת באתרי בנייה בסביבת הסטודיו שלי אחרי שהפועלים עוזבים ובוחנת כל פיסת פסולת בניין. אוספת את שאריות הברזל החלודים והמלופפים וגוררת את הכול לסטודיו ומשלבת אותם בעבודותיי. חצץ הוא לכאורה חומר גלם חסר ייחוד בו עושים שימוש רב באתרי בנייה, אנחנו מכירים את החצץ בערימות בשולי אתרי בנייה".[2]

לידה שרת מסר

לשאריות שאספה מצוותת האמנית חוטי ברזל אותם היא קונה;  למשל, רשת של בנאים אותה היא מפרקת ואזי החוטים עדינים ורכים יותר. העבודות הנוצרות נושאות עמן קונוטציה של רך וקשה, סגור ופרום, מלא וריק, כבידות בצד קלילות.

– רונית קרת יוצרת מיצבים המצויים במצב של התהוות והתמשכות בתגובה לחלל התצוגה. הקלקר (פוליסטרן Polystyrene מוקצף),[3] משמש כחומר גלם לעבודותיה בשנים האחרונות. לקלקר, חומר זול שאינו מתכלה יכולת בידוד תרמי, ובו בזמן אינו ניתן למחזור. 

רונית קרת

רחובות העיר, אזורים מתועשים ואתרי פסולת של מפעלים מזמנים לקרת חומר זה בו מרבים להשתמש לאריזה ולבידוד. היא נוהגת לאסוף אותם מאתרים אלה, רוחצת אותם ולאחר מכן חותכת ומדביקה.  

עבודתה של קרת נושאת משמעויות אקולוגיות. תהליך העבודה הסיזיפי בקלקר מעלה על הדעת קרחון המצוי במצב התהוות ושינוי כל העת. עם זאת יש דיסוננס בין החומר המוקצף שאינו מתכלה, ושניתן לשנות אותו בכל עת, להוסיף ולגרוע, לבין הקרחונים הנמסים בשל התחממות הפלנטה ומאיימים לשבש את האיזון על פני כדור הארץ.

הקלקר מתעתע – צח כשלג, קל, ובתום השימוש בו מושלך אל האשפה. הוא נישא ברוח וצף על פני המים בשל המשקל הסגולי הנמוך שלו. ויש ומתעתע ביצורים החיים בים וביבשה  הטועים בזיהויו כמזון.  

"אני יוצרת מרחבים מונוכרומיים-לבנים כסביבות סימבוליות/ארכיטקטוניות, המסמלות בו זמנית תיאורי טבע נשגב, הנוגע ביופי וברוח. היצירה שלי היא אינטואיטיבית וטוטאלית, דורשת שעות עשייה רבות מאד ועבודה עמלנית וסיזיפית".

הבנתי וזיהיתי שהקלקר הוא החומר הנכון ביותר, החל מהניגוד במסה הקלילה שלו אל מול העוצמה והכובד של המים הקפואים, ועד לעובדה הפשוטה והמצמררת, שבניגוד לאותם קרחונים, הקלקר לעולם לא יתכלה. הקלקר הוא האנלוגיה הראויה והצורבת ביותר. חומר הבידוד האולטימטיבי, המשמש לשמירה על דברים יקרי ערך, דווקא הוא זה שפוגע במשאב היקר הזה".[4]

– שולי בורנשטיין וולף מציגה בתערוכה אובייקטים ומיצבים העשויים מחומרים מצויים (Readymade) לצד ציורים בצבעי שמן המתארים נופים אורבניים וטבע. כחומר גלם לאובייקטים משמשים חומרים המיועדים להשלכה לפח, החל מציורים שלה אותם היא חותכת למאות עלעלים צבעוניים קטנים וכלה בקרטון, פלסטיק, זכוכיות ועוד.

בתערוכה מוצג ציור מסדרת "HOME", בית המאזכר בתים שנבנו בסגנון הארכיטקטורה המודרניסטית של שנות ה-30, 40 ואף מעבר לכך. הציור עשוי במשיכות מכחול רחבות היוצרות מארג של קווים אורכיים ורוחביים עד כדי הגעה לקומפוזיציה שיש בה מן המופשט, ומאזכרים לדידי את ציוריו של משה קופפרמן האהובים עלי, ולצידם דימויי טבע, כגון עצים ושיחים.

שולי בורנשטיין וולף

"עבודות הציור גדולות הממדים שלה, מתאפיינות בנוכחות כפולה: מצד אחד הן משדרות צמצום צורני וצבעוני כשמרבית השטח הוא חלל ריק המחזק את הדימוי האדריכלי, ומצד שני העבודות מתאפיינות בנוכחות קונספטואלית- מטאפורית של העירוניות העכשווית".[5]

בורנשטיין וולף יוצרת אובייקטים מחומרים שונים ביניהם נייר, שאריות ניילון, נייר טואלט, ועוד. בתהליך העשייה היא ממחזרת חומרים אלה לכדי יצירות הצופנות בחובן אף הן בדומה לרעותיה המציגות בתערוכה (לידה שרת מסר ורונית קרת) – את רעיון המיחזור וחשיבותו לשם השמירה על הפלנטה בה אנו חיים, וכן "לתת חיים", מובן, ומציאת הטוב בכל דבר. עבודות אלו העשויות מקטעי ניירות וחומרים פלסטיים, מפנות זרקור לחשיבות שרואה האמנית בפעולת המיחזור ולזיקה שלה לאמנות אקולוגית ולמסרים שהיא טומנת בחובה. בנוסף חלק מהעבודות המוצגות מתעתעות בעין הצופה שכן מתרחשת בהן המטמורפוזה עת נייר טואלט נצבע בצבע כסף ונדמה לעשוי ממתכת ובדומה עבודות נוספות שלה המוצגות בתערוכה.

שולי בורנשטיין וולף

"באובייקטים בא לידי ביטוי דיאלוג בין אמנות פלסטית לעבודת קראפט, וכן מביא לידי ביטוי את מחזוריות עולם המוצרים כפי שמשתקף בעיניה, כמו גם החיבורים בין קטן לגדול, 'אמנות גבוהה ונמוכה', אמנות פלסטית וקראפט, 'אמנות אקולוגית', אמנות נשים ועוד.

"כאמנית, חשוב לי להעביר את הרגש של אותו רגע או תקופה בה צוירו העבודות. תל אביב עוברת שינויים מרחיקי לכת. העיר הופכת קוסמופוליטית והלבן הופך אפור בטון. אני משקיפה על הנעשה, מפנימה את המתרחש ורושמת על קנבס את רגשותיי המעורבים: פעמים בשמחת הקידמה ופעמים תחושות של אבודה בעיר הגדולה".[6]

– אביבית סגל  הבצק הרוחש והמקבל צורות שונות, בידי הלש/ה אותו הוא נושא יצירתה של אביבית סגל. ברם, אין הוא משמש למטרה לה נועד אלא הופך כחומר בידי יוצרתו לכלי, מיכל, ובאחד הצילומים למעין קערה הנשאת ע"י האמנית כמעין מנחה, כתקרובת; חלקה התחתון אפשר ומאזכר כיכר לחם בהתהוותה הראשונית. בצילום נוסף בתערוכה הבצק עובר תהליך מטמורפוזה למעין אגרטל (מוזכר בתערוכה כקערה) שחלקו העליון משתבר לחלקיקים חדים שיש בהם אפשר אזכור לסכנה או אף לשבריריות הקיום באשר היא. בשתי העבודות ניכר המתח בין החלקים האטומים, "המוגנים" לכאורה מפני שבר לבין אלו השקופים, השבריריים. שקיפות בצד חלקים אטומים. מצוי בין הסיפים, בין היש והחסר, בין המלא והמוצק לבין החלקים הדקיקים, השקופים מהם בוקע האור הזהוב.

אביבית סגל

ללחם חשיבות בתרבויות שונות כמזון ראשוני ומשמעותי. ביהדות הלחם והמלח נתפסים כמהותיים. ברכת "המוציא לחם מן הארץ" קודם הסעודה, ו"ברכת המזון" לאחריה. בבית הורי, רצוי היה לא להשליך לחם, ובמידה נפלה פרוסה או כיכר לרצפה התבקשנו לנשקה. יש בלחם מן היכולת להרגיע, לנחם. בנצרות, מופיע הלחם כחלק מטקס האוקריסטה – כאזכור ל"סעודה האחרונה"; הלחם כגופו של ישו והיין כדמו.

 הבצק משמש כמצע, כחומר בידי סגל ההופכת את היוצרות ובתהליך העבודה שלה עובר מהפך. הבצק שעשוי להפוך לכיכר לחם חם, ריחני, מפתה לנגוס בו הופך בעבודתה למשהו אחר ואינו מגיע לייעודו המקובל: הרכות המתבקשת מכיכר לחם היוצאת מהתנור, והיכולת להשביע. ישנה התייחסות לכך לעתים כ"לחם עניים", ואף למילות המחאה "לחם עבודה". וגם, לחם כמזין ועם זאת אפשר ומשמין.

״בעבודתי זו אני עושה הרחבה בשימוש בבצק בעל היעוד הידוע ובודקת את גבולות החומר הבצקי. כמי שהתמודדה במשך שנים ארוכות עם הפרעות אכילה קשות, הלחם עורר בי השתוקקות וכמיהה גדולה ובו בעת היה איסור גדול. ללחם כוח מחייה, נותן חיים ומשחרר חיים. הייתי נשואה לטוחן שהוא אבי שלושת ילדיי וקמח, בצק ולחם מילאו מקום משמעותי בחיי ובחיי המשפחה. הלחם עבורי מסמל בית, מקום בטוח חום ואהבה.

לאחר שנים של ריחוק והתמקדות בצילום, חזרתי אל חיקו החם והרוחש של הבצק. באופן בו אני מצלמת אני מייתרת את הפרטים שאינם חשובים בעיני להבנת הסצנה על ידי חשיפת יתר ו׳שריפה׳.

יש בי תשוקה ומשיכה למגע הידיים בבצק, לתנועת הלישה המעגלית, לריח המגרה ולטעם. אני מתמסרת לעבודת הידיים שהן בעניי שלוחותיו של הלב ולאינטליגנציה הקיימת בהן, לעשות את עבודת הלישה.

בצק המחמצת ממנו אני יוצרת את הקערות הוא חומר חי ורגיש שיש לטפח להזין ולהיות קשובים אליו באופן תמידי. אני מוקסמת כל פעם מחדש מההתמרה של מצבי הצבירה של החומר. התהליך הוא דיאלוג מתפתח ביני לבין החומר בדומה לגידול ילדים.

אהבתי לטבע והבחירה בחומר שהינו חומר אורגני מתכלה שהזמן ופגעי מזג האוויר נותנים בו סימנים ועושים בו שינויים, היא קבלה והשלמה עם מעגל החיים. בצק הלחם מלחים את פיסות חיי.״[7]

– טליה אסיף ואיתן וכסמן  עבודות הצילום של טליה אסיף ואיתן וכסמן עניינן מזון. צילום דפי הפסטה האורכיים המעורר השתאות באשר למהותו עת מקבל מהות פיסולית. בצילום נוסף המוצג בתערוכה מוצגת מסננת הפוכה שהפכה מצע לאטריות מרקדות, מעין ישות ביומורפית שיש בה את המקצב והתנועה וגם שינוי משמעות בעין המתבוננת. וכך גם כאן עולה סוגת המטמורפוזה ובצידה המבט – מה אנו רואים, ומה עיננו ומוחנו מפרשים…

טליה אסיף ואיתן וכסמן

"פירוק והרכבה הם מעשה של שיגרה, מדי לילה אנו פורקים את שיגרת היום ומיד עם קימה מרכיבים מחברים, בונים ושוב חולמים. סידרת הצילומים שנולדה משגרת העבודה של איתן ושלי – עצוב וצילום מזון בנתה גוף עבודות שבוחן את האפשרות של חומר הגלם לחלום, שתי העבודות המוצגות משלימות כרעיון האחת את השניה. האחת סדק צר אך כזה שאינו מאפשר הצצה, השנייה מזמינה מבט משוטט אחר התנועה, רגע "מקרי" מנקודת מבט מפתיעה".[8]

– אירית זהר Serenity  אירית זהר יוצרת פסלים מושלמים לכאורה גבר, אישה במחוות יד שיש בה מן ההודיה והרוגע. הדמויות עשויות בחומר קרמי, בצורות גיאומטריות ומעוררות תחושת שלווה ומודעות. הדמויות עשויות בגדלים שונים, צבען לבן, ולעתים מופיעים בהן הבזקי זהב ושחור. ראשן שב ונשנה בעוד שהבסיס כשם שהכתרים המוצגים על ראשיהם מתכתבים עם מהויות שונות ונקשרים בתודעה לאמנויות הרווחות בדרום אמריקה, אפריקה ומזרח אסיה.

אירית זהר

דמויות אלו "מושלמות" לכאורה מתעתעות אף במתבוננים בהן – שכן יש מן "הקלקול"; גופן מורכב כאמור מצורות גיאומטריות בהן משתלבות צלחות הפוכות ואלמנטים נוספים הנושאים עמם עקבות למה שהיה ושינה את מהותו והשימוש בו.

זהר משלבת בדמויות עבודת טכנולוגיה של יציקה קרמית (יש עבודות בהן ניתן לראות את יציקת הקרמיקה בתוך התבנית), ועבודת כפיים – הטיפול בחומר, עבודה עמלנית וסיזיפית.

"הפסלים מרפררים לממצאי תרבויות חומריות החל מאשור העתיקה, התרבות הארכאית, לצד השפעות מהפיסול השיבטי האפריקאי, התרבויות האצטקית והמאיה וכמובן המזרח הרחוק. בפסלים אלו מעניקה פרשנות ויזואלית חדשה ומודרנית לדימויים ההולכים ונעלמים מן העולם. בבסיס האובייקטים טמונה פרשנות אישית של האמנית לפסל הבודהה הקלאסי, הנובעת משנים רבות של תרגול בודהיסטי לצד עיסוק בעיצוב ואדריכלות. הבחירה בצבע הלבן, כצבע העיקרי, אשר בתרבויות שונות מקבל משמעויות שונות החל מטוהר, התחלות חדשות, כלולות ועוד.

עבודה זו היא שלב המשך ופיתוח של סדרת העבודות בשלוש השנים האחרונות של 'הבודהה האורבני שלי'. בסדרה זו באו לידי ביטוי איכויות נוספות של צבעים חזקים ובוהקים – המשדרים יופי, עוצמה ויוקרה. ״הגיוון והצירופים מקורם ברצון שלי לתת ביטוי לייצוג ספקטרום המבטא נטיות אישיות תוך חיפוש מתמשך אחר אסתטיקה המחברת בין התרגול הרוחני ליופי המתגלם בחומר וביצירה".[9]

האמניות/ים המוצגים בתערוכה באים מעולמות תוכן שונים:

לידה מסר שרת אמנית ואוצרת, שולי בורנשטיין וולף אמנית רב-תחומית, רונית קרת – אמנית מיצב (וידיאו ועוד), טליה אסיף במקצועה צורפת ומעצבת מזון כיום עוסקת במחקר עירוני. איתן וכסמן  מהנדס תוכנה במקצועו, וצלם מזון. אירית זהר – אמנית רב תחומית ומעצבת תעשייתית, אביבית סגל – אמנית (צילום, פיסול בבצק ועוד).

הילית שפר וביני סי

הילית וביני שותפות כאמור לעיל משנת 2018. השתיים פעלו בגלריה לאדריכלות בנמל תל אביב, גלריה שנועדה לאדריכלים –  זהזהזה גלריה לאדריכלות // מבנה 21 נמל תל אביב.  פעילות שנמשכה כשנתיים ומחצה עד לפרוץ הקורונה.

הילית למדה בבצלאל עיצוב גרפי ואיור. אצרה תערוכת אדריכלות שעסקה בארבעה דורות של משפחת האדריכלים שרון.

ביני אמנית ואוצרת, אצרה את "הופכות את היוצרות" –שהקשרה עמותה העוסקת בנשים הקשורות למעגל הזנות והניסיון להוציא אותן מכך.

שתיהן עבדו במקביל על שתי תערוכות אלה ובנוסף היו מספר תערוכות קטנות.

האני המאמין – אמנות מעוררת אמפתיה; היא אחת הדרכים החשובות לגרום לחברה לראות עוולות המתרחשות בה, וכתוצאה מכך לבקש לחולל שינוי.  

דרך העמותה המחברת חללים שעומדים ריקים עם אנשים המעוניינים וזקוקים לחלל תצוגה.  הגיעו השתיים לאלנבי 43, מקום משכנו בעבר של בנק לאומי בתל אביב. לאחר שחלל זה נרכש, ניתן לביני והילית מקום זה ביפו הנושא את השם SAGA.  סאגה – כשאתה עושה משהו חברתי זה מעורר הדים ויוצר אדוות. האמנות היא דרך מופלאה להעלות למודעות נושאים חברתיים/קהילתיים ואחרים שעל הפרק, מתוך רצון ליצר שיח ודיון.

על החלוקה ביניהן –

הילית – אחראית על התוכן והקונספט – היתה עשרים שנה מאיירת. עובדת תמיד עם טקסטים ויש לה את היכולת לתמצת, להגיע לגיבוש הקונספט, אוצרות קונספטואלית ומילולית.

ביני – אשת שטח. הולכת לסטודיו של אמניות ואמנים, מוכרת עבודות, בוחרת אמנים מכירה אותם היכרות אישית. אחראית על עיצוב החלל, תליה ונראות. מחברת בין אמנות לחברות הייטק.

תודה לביני סי, הילית שפר וורה פלפול על השיח הפורה והמפרה והחומרים.


[1] טוביה ריבנר, תרגום ואחרית דבר, בתוך: פרידריך שלגל, פראגמנטים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הוצאת ספריית הפועלים, .1982

[2] ציטוט מטקסט האמנית לידה שרת מסר.

[3] פוליסטירן הוא פולימר עשוי מהמונומר סטירן, פחמימן נוזלי שמיוצר באופן מסחרי מנפט. בטמפרטורת החדר, פוליסטירן הוא בדרך כלל תרמופלסטי מוצק, אך ניתך בטמפרטורות גבוהות יותר, לטובת עיצוב או הבלטה ואז מיצוק מחדש. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A8%D7%9F

[4] ציטוט מטקסט האמנית רונית קרת.

[5] ציטוט מטקסט האמנית שולי בורנשטיין וולף.

[6] שם.

[7] ציטוט מטקסט האמנית אביבית סגל.

[8] ציטוט מטקסט האמנים טליה אסיף ואהוד וכסמן.

[9] ציטוט מטקסט האמנית אירית זהר.