ג'ף קונס ולואי ויטון

2000שיתוף פעולה בין האמן ג'ף קונס למותג האופנה לואי ויטון הניב תיקים ואביזרי אופנה בהומאז' ליצירות של אמני מופת מן העבר, ליאונרדו דה וינצ'י, טיציאן, פטר פול רובנס, ז'אן-הונרה פרגונאר ווינסנט ואן גוך.

בעידן בו משנתו של וולטר בנימין בדבר אובדן ההילה של יצירת המקור וערעור מושגים כמקור, העתק ואותנטי, מצוטטת ונדונה לרוב, אנו מוצאים אין סוף ציטוטים של יצירות אמנות, בדרך המכבדת, מרוממת, או מנמיכה ומגחכת. מכל מקום כמעט אין ספק שיצירה אייקונית כמו ה"מונה ליזה" עשויה להיות מוכרת לאנשים רבים (אף שכמו שאמר לי בזמנו אחד מאנשי סאצ'י בריאיון עמו להרצאה בנדון, "נדמה לך שכולם יודעים מי זו המונה ליזה…")

אם כך מה דעתכם על תיק לואי ויטון עליו מופיע השם רובנס gallery-1491923695-hbz-koons-lv-embed.pngבאותיות זהב גדולות מעל רפרודוקציה של ציורו של רובנס "נמר, אריה וציד הפנתר?

רובנס הינו אחד מהציירים הגדולים שקונס בחר לפרסם בקו ייצור של תיקים עבור ויטון. קונס, אמן הידוע כאמן מחפצן, התפרסם בשל הפיכת אימז'ים ואובייקטים קיטשיים לאמנות, וכאן מעביר דימויים של יצירות אמנות גדולות לתרבות הפופולארית. בכך הוא מזכיר את אנדי וורהול בוורסיות הידועות שלו לדוגמה, "המונה ליזה" ו"הסעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י, פרט של ונוס מתוך "לידת ונוס" של בוטיצ'לי ועוד. קונס מעביר יצירות של אמני מופת אלה מן העבר לפריטי אופנה, וזאת כמובן אם הנך יכול לשלם עבור פריטים כגון אלה סכומים הנעים בין 585$ לבין 4,000$.

Jones, J. (2017, April 12)). Re: Jeff Koons' Louis Vuitton bags: a joyous art history lesson. Retrieved from    https://www.theguardian.com/artanddesign/jonathanjonesblog/2017/apr/12/jeff-koons-louis-vuitton-bags-fashion-fragonard-rubens-titian

כמה זמן נדרש להתבונן ביצירה אמנות? והפעם יוהן צופני, "הטריבונה של האופיצ'י"

כמה זמן נדרש להתבונן ביצירת אמנות על מנת להבין אותה?

יוהן צופני, הטריבונה של האופיצי.jpg

יוהן צופני, הטריבונה של האופיצ'י,  1772-77, 154.9X123.5, שמן, האקדמיה המלכותית, לונדון

 

למעשה כמו כל דבר שנשאל התשובה הינה סובייקטיבית ותלויה ביצירה עצמה, כשם שעד כמה זמן נדרש לאדם מסוים לנתח אימז'ים ויזואליים. אך נכון לומר איננו מסתכלים מספיק זמן ביצירה. זה אמנם משתנה, אך מחקרים הראו שההתבוננות ביצירה במוזיאון נעה בין 15 שניות ל-30 שניות. המון זמן להסקה מה האימז' מנסה לייצג (או כשמתבוננים במופשט). אך אין זה ממש זמן מספיק דיו להתנסות מלאה בעבודה.

James O. Pawelski השווה את הדרך שבה מרבית האנשים הולכים במוזיאון להתנסות בשיטוט בין שורות הספרייה. 'When you go the library, you don't walk along the shelves looking at the spines of the books and on your way out tweet to your friends, 'I read 100 books today!'" .הוא סיפר לניו יורק טיימס. הכוונה כאן הינה שאנשים יכולים ללכת למוזיאון, לבלות שעות שם בהתבוננות במאות יצירות אמנות, ולצאת החוצה בלא שלמעשה "ראו" דבר. פולסקי נהג להביא סטודנטים לאוסף ברנס וביקש מהם להשתהות כעשרים דקות בחזית עבודה אחת. התוצאה של הקונטמפלציה, הוא טען, לא רק הגבירה את הערכתם את יצירת האמנות, אלא גם היתה בעלת אפקטים מועילים של מדיטציה.

Phil Terry, ייסד את Slow Art Day בשנת 2008, יוזמה שמבקשת מאנשים להשתהות ממש ולבחון את היצירות שאנו מוצאים במוזיאונים. "התחלתי בכך מאחר ולא כל אחד יודע על כך", הוא הוסיף. מכונים מובילים כמו SFMOMA ומוזיאונים קטנים יותר כמו מוזיאון ברמינגהם לאמנות עודדו את הרעיון, ואף הציעו ימים קבועים מעין אלה Slow Art Sundays.

הצורך בתוכנית כמו Slow Art Day הינה לבטח תוצר של התקופה הדיגיטלית שלנו, כזו שבה יש פשוט יותר מדי תוכן מכדי שניתן יהיה לצורך אותו באופן נאות, כך שבמקום זאת, כמעט כולו נצרך מהר.

 

Kaplan, I. (2017, January 26). Re: How Long Do You Need to Look at a Work of Art to Get It? Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-long-work-art-it

ביצירה מעין זו של יוהן צופני, "הטריבונה של האופיצ'י",  1772-77, זמן הצפיה ארוך יותר, ואולי לא?

ה"טריבונה" הינה החדר שנעשה ע"י ברנרדו בואנטלנטי Bernardo Buontalenti  בשנים 1585-1591 בארמון האופיצי להצגת יצירות מאוסף המדיצ'י. הרעיון של החלל והשם היה שהחדר (אשר במקור היתה אליו כניסה אחת בלבד) יהיה בעל אופי של קפלה וישמש כמשכן לקדושה בארמון. הטריבונה הוצגה במאות 17-18 כ"וודרקמר" החשוב ביותר, עם  אוסף מתקופות שונות – פסל מצרי, עתיקות, רומי, ציורים רנסנסיים וברוקיים ואף רוקוקו.

ציור זה הוזמן ע"י המלכה שרלוט ב-1772 ונתפס כאחת מההצגות המפורסמות ביותר  של חובבי אמנות וגרנד טור Grand Tour של המאה ה-18. אף שנראה שצופני השלים את הקנבס בסוף 1773, הוא נטש עבודה זו ועסק בהזמנות פורטרט אחרות, עבור פייטרו ליאופולד הדוכס הגדול של טוסקנה, אחיו הבוגר יותר יוז'ף ה-II הארכידוכס של אוסטריה והלורד קופר. הוא גם שימש כיועץ לקופר ואפשר לו לאסוף מגוון מייצג של ציורים פלורנטיניים.

צופני מאזכר פעילות חדשה זו בטריבונה ע"י הוספת עצמו מחייך חיוך רחב, מחזיק את תמונת רפאל, "מדונה ובנה", הגלריה הלאומית, וושינגטון שקופר רכש וקיווה להחליפה באחרת. הקבוצה המקיפה את קופר וצופני בשמאל הציור נראית כעוסקת בחקר יצירתו של רפאל, "קופיד ופסיכה וסטיר עם צִלְצָל.

מימין סר הוראס מן, מוצג בחזית עם אות מסדר, מאזין לרעו תומס פטץ שמשווה את "ונוס מאורבינו" של טיציאן לפסל "המתאבקים". בגלריה מימין, קבוצה של תיירים צעירים הכוללת את הסייר והחוקר האפריקני סר ג'יימס ברוס שצופני תיאר כ"פלא של זמנו, אימת הגברים הנשואים ומאהב עקבי", מתבונן בונוס דה מדיצ'י. מעיתונים בני הזמן נראה ששתי הקבוצות שמרו על הפרדה חברתית, והדרכים השונות שבהן הם מתוודעים להנאותיה של פירנצה הינה אחת מהתמות הנחקרות בציור.

יוהן צופני היה צייר פורטרטים. נולד בגרמניה ומרבית ימיו בילה באנגליה.

 

https://www.royalcollection.org.uk/collection/406983/the-tribuna-of-the-uffizi

 

וונדרקמר -חדרי פלאות/מוזרויות בהם הוצבו ללא עקרון של מיון וסידור ציורים ופסלים לצד זיופים, פריטים ארכיאולוגים, אוספי מטבעות, תכשיטים וקמיאות. בנוסף, הם הכילו יצורי כלאיים (היברידים), פוחלצים, מינרלים, קורלים, עוברים שמורים בכוהל, מסיכות מוות, שנהבים, שעונים, כלים מוזיקליים וכלים מדעיים ועוד. חדרי המוזרויות שימשו גם כארסנל של אלכימיה והכילו חומרים שנתפסו כבעלי כוחות מאגיים.

גרנד טור – מסעות שערכו בני טובים מאנגליה, ארצות השפלה, גרמניה ועוד לאיטליה "ערש התרבות"

 

הכדור הפורח, פארק הירקון

P70408-104731_1.jpg
כדור פורח, פארק הירקון

אדוארד מנה, הכדור הפורח, 1862.jpg

Eduard Manet, Hot-air balloon seen amongst crowd of figures in street. 1862 Lithograph

© The Trustees of the British Museum

הונורה דומייה,נדר מרים את הצילום למעלת אמנות, לה בולוורד, 25 במאי 1862,ליטוגרפיה, 27.2X22.2, ב,נ,

"Nadar élevant la Photographie à la hauteur de l'Art" (Nadar elevating Photography to Art). Lithograph by Honoré Daumier, appearing in Le Boulevard, May 25, 1863, The Met    http://www.metmuseum.org/art/collection/search/36420

הכדור (הבלון) הפורח מופיע לעתים קרובות בשמיה של צרפת משלהי המאה ה-18. נדאר הצלם, הקריקטוריסט והעיתונאי הפריזאי עלה לראשונה לשמיים בכדור פורח  בשנת 1857 על מנת לצלם תמונות מהאוויר.  מספר שנים לאחר מכן החליט נדאר לבנות כדור פורח משלו. הצילומים שצילם שמשו השראה לאמנים כאדוארד מנה, קלוד מונה, אוגוסט רנואר, קמי פיזארו ואחרים. יש לציין שצלמים נוספים צילמו את מראות פריז במקביל אליו (א. לאמי, היפוליט ז'ובין ועוד)

ב-1862, מנה צייר כדור פורח בחגיגה בגני הטיולרי כנושא של אחד מתיאוריו הראשונים החשובים את פריז המודרנית; ובאותה שנה  חיקה סוג פופולרי של הדפס של כדור פורח, זה שהציע טיסה מעל פריס עם מונמנטרה מרחוק.

היום בעת הליכה בפארק הירקון ראיתי את הכדור הפורח, ומיד עלו בזיכרוני הדימויים המוכרים של נדאר ושל אדואד מאנה ופליקס טוריני בעקבותיו, וכמובן נזכרתי בשרל בודלר ובוולטר בנימין מאוחר יותר ובשיח שלהם על ה-flaneur (המשוטט).

נדר,בלון פורח

נדאר, הכדור הפורח, שנות ה-60 של המאה ה-19 בקירוב

https://en.wikipedia.org/wiki/Nadar_(photographer)

 

Georgia O’Keeffe: Living Modern, תערוכה במוזיאון ברוקלין, ניו יורק

download.jpg

Ansel Adams, Georgia O’Keeffe, Carmel Highlands, California, 1981. © 2016 The Ansel Adams Publishing Rights Trust

03OKEEFFEJP5-superJumbo.jpg

O’Keeffe in a 1929 gelatin silver print by her husband, Alfred Stieglitz.CreditALFRED STIEGLITZ; National Gallery of Art, Washington, D.C., Alfred Stieglitz Collection

03OKEEFFE-master675

“Georgia O’Keeffe: Living Modern” at the Brooklyn Museum pairs the artist’s clothes, like these from the 1920s and ’30s, with paintings that reflect a similar aesthetic.Credit2017 Georgia O’Keeffe Museum/Artists Rights Society (ARS), New York; Linda Rosier for The New York Times

תערוכה זו מציעה התבוננות חדשה על ג'ורגי'ה או'קיף, האמנית האמריקאית האייקונית. המלתחה הייחודית של ג'ורג'יה א'וקיף מוצגת בתערוכה בהתאמה עם ציורים וצילומים שנעשו במהלך הקריירה שלה, ומציעה חקר ממוקד של הפרסונה המודרניסטית שאו'קיף בנתה לעצמה באמצעות השמלות שלה, האמנות שלה, וסגנון החיים המתקדם והעצמאי שלה. בנוסף לציורים ופריטי הביגוד, התערוכה מציגה צילומים של אוקיף ושל הבתים שלה שצולמו ע"י אלפרד שטיגליץ, אנסל אדמס, אני לייבוביץ, פיליפ הלסמן, יוסוף קארש, ססיל ביטון, אנדי וורהול, ברוס וובר ואחרים.

התערוכה מאורגנת בסקציות המתחילות משנותיה המוקדמות, כשאו'קיף יצרה סגנון ביגוד ייחודי ובעל חותם משלה, התייחסות לשנותיה בניו יורק, בעשורים של 1920 ו-1930, כשהפלטה בשחור ולבן שלטה על מרבית אמנותיה ובגדיה, ועד לשנותיה המאוחרות בניו מקסיקו, כשאמנותה ובגדיה השתנו בתגובה לצבעים האופייניים לנוף הדרום מערבי. הסקציה האחרונה חוקרת את התפקיד העצום שהצילום שיחק בהמצאה מחדש של האמנית את עצמה בדרום-מערב, כשדור צעיר יותר של צלמים/ות בא לבקר אותה, והאופן שבו גיבשה את הסטטוס שלה כחלוצה של מודרניזם וכאיקונה בעלת סגנון אנדרוגיני ועכשווי.

יש לציין שאו'קיף שלטה שליטה מלאה על הפרסונה הציבורית שלה, ודחתה קריאה פמיניסטית של ציורי הפרחים שלה כואגינות, ונמנעה מהתווייתה כ"אמנית אישה".

3 במרץ – 23 ביולי, 2017

Georgia O’Keeffe: Living Modern is organized by the Brooklyn Museum, with guest curator Wanda M. Corn, Robert and Ruth Halperin Professor Emerita in Art History, Stanford University

The accompanying book is supported by the Wyeth Foundation for American Art and the Carl & Marilynn Thoma Art Foundation, and is published by the Brooklyn Museum in association with DelMonico Books • Prestel

Mendelsohn, M.(2017, February 28) Re: How Georgia O'Keeffe Styled Her Iconic Self-Image. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-georgia-okeeffe-created-iconic-androgynous-style

https://www.brooklynmuseum.org/exhibitions/touring/georgia_okeeffe_living_modern