ז'וזף יוסף דדון, תערוכה "Sillons" , ורסאי, Espace Richaud, אוצרת: איזבל בורז'ואה; עיצוב: דורון פון בידר. תאריכים: 7.10.2017-3.12.2017

ERV 2017-Joseph Dadoune-001.jpg

ז'וזף דדון  מציג במהדורה ה-6 של "Nuit de la creation", בעיר ורסאי. כאמן אורח, הוזמן דדון לעבוד עם סטודנטים מביה"ס לאמנויות יפות בורסאי, והוא מציג מבחר מיצירות שנעשו לאחרונה ב-Espace Richaud, חלל תצוגה שנחנך לאחרונה. בצד העבודה המונומנטלית שלו "קיוסק שחור", מוצגות שלוש סדרות: "Tars", "Impossible Calendars", "Flowers/After War", המספקות מבט מקיף על הפרקטיקות האמנותיות של דדון ושטחי העניין שלו, ומנהלות דיאלוג עם יצירות משל אמניות ואמנים כ- Geneviève Asse, Camille Henrot, Eugène Leroy, Aurélie Nemours, Jean Michel Sanjouand, Jean Michel Othoniel and Helen Mirra באוספים של FRAC Ile-de-France.

ERV 2017-Joseph Dadoune-025.jpg

בלב היצירה של ז'וזף דדון (יליד 1975) עומדות סוגות אודות בחינת גבולות החוצצים בין מזרח לבין מערב, יחסי כוח  ויחסי מרכז-פריפריה, מרחב מקומי, דמיון וממשות, קדושה וחולין. החקר של דדון, ממזג פרקטיקה אמנותית, אקטיביזם חברתי וחשיבה מטאפיזית במגוון יצירות ומדיה – וידיאו, צילום, ארכיטקטורה ורישום. בין היצירות הנודעות ביותר שלו הסרט "ציון" (2006-2007), שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר בפריז, בכיכובה של השחקנית רונית אלקבץ ז"ל; תערוכות שצמחו מעיר ילדותו "אופקים" ומתייחסות אליה: פרויקט "במדבר".[1] "Impossible Calendars" (2013), שהוצג במוזיאון תל אביב לאמנות בתערוכה "האלכימיה של המילים: אברהם אבולעפיה, דאדא, לטריזם", (2016), במלאת 100 שנה לתנועת דאדא; ולאחרונה, "Protective Barriers", מקבץ של רישומי מלחמה אוטוביוגרפיים שפורסמו על- ידי Éditions Arnaud Bizalion.

ERV 2017-Joseph Dadoune-029.jpg

ז'וזף דדון הוכתר לאחרונה בתואר Chevalier des Arts et des Lettres (Knight of the Order of Arts and Letters) מטעם מיניסטריון התרבות הצרפתי. ביולי 2017, הפרויקט שלו Un Printemps arabe (An Arab Spring) המורכב מ-39 עבודות ו-17 וידיאו נבחר לאוספים של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית – מרכז פומפידו. התערוכה הנוכחית שלו Sillons המוצגת בין 7 באוקטובר ועד 3 בדצמבר 2017 ב-Espace Richaud, ורסאי, מלווה בספר http://www.arnaudbizalion.fr/fr/art/61-sillons-joseph-dadoune.html, ובו טקסטים מידי האוצרת איזבל בורז'ואה, דרורית גור-אריה, מישל טובל, רפאל זגורי אורלי ודורון פון פידר.

המקום בו מציג דדון הוא חלל תצוגה בן שלוש קומות, ליד ארמון ורסאי:

בקומה I – מוצגות עבודות זפת; כל עבודה שונה ממשניה. מסביב, "פרחים אחרי מלחמה".

בקומה II – סדרות הפרחים ועבודות נוספות בזפת.

במינוס I – הקרנה של הסרטים: Sion 2006  ; Phoenix I & II 2010.

Black Kiosk "קיוסק שחור" – עבודה ארכיטקטונית מושגית המטלטלת בין הקבוע לחולף, חוקרת את הפוטנציאל הסביבתי המצוי במבנים נטושים הממוקמים בפרברים של מרכזים עירוניים. Tarsמיצב מונומנטלי המתנשא למידות 4X8 מטרים, עשוי כולו מביטומן.

דרורית גור-אריה במאמרה "סוכה שחורה בדרום צרפת" כותבת על "קיוסק שחור": ״קיוסק שחור״ של ז׳וזף דדון הוא ממין האדריכלות של הרוח. זהו מבנה צורני טהור, המְזמן חוויה של הליכה ושיטוט, פנימה והחוצה, כבתוך פסל ענק, שבה בעת נראה כסוכה המיועדת להכנסת אורחים". […]  "קיוסק שחור ממשיך את עיסוקו של דדון בשנים האחרונות באדריכלות רעיונית שבין קביעוּת לארעיות, תוך בחינת הפוטנציאל הסביבתי הגלום במבנים פריפריאליים נטושים, בדרך ליצירת מרחב רב-תרבותי שאינו מתנכר למקורותיו ואינו מצטמצם בגבולות שהציב המרכז ההגמוני".

בהמשך כותבת גור-אריה: "מודל הבית השחור של דדון זכה לגלגולים נוספים בסדרה של עבודות מינימליסטיות העוסקות בחומר ובהיעדרו. ב-2013 בנה דדון עוד גרסה אישית לקמרה אובסקורה, קופסה שחורה עם פתחים בחזית, בגב ולאורך הצדדים (בעומק כמה סנטימטרים) להחדרת אור. בהמשך צילם את חזית הקובייה, שהפכה לדימוי צילומי דו-ממדי שכוסה ונמרח בזפת שחורה. אחת מעבודות דו-ממדיות אלה, קופסה שחורה בתוך ריבוע II שהוצגה בפונדסיון ריקאר (Fondation Ricard) בפריז, היתה פעולה מטא-רפלקסיבית, כעין משחק מראות המשקף את חדר החושך על הזפת, בחומריות המרמזת למקורו והולדתו של מדיום הצילום".[2]

ERV 2017-Joseph Dadoune-129.jpg

בתערוכה ארבע סדרות על נייר אשר לחומרים שבהן מהלכים של זמן:

  1. Flowers/After War. Blind Spot (Tel Aviv, 2015-2016) Series of 36 Black oil pastels on paper

הרישומים מהווים סוג של שדה פרחים עם צבעים שנושאים חיים ומוות, נוכחות והיעדר. כל פרח משובץ בשתי מילים: LOST MEMORY ושתי נקודות.

  1. Series Forty-four Sunrises (44 X 90 years. 44 X 30 days. 44 X 12 months), 2016 Series of 44 watercolors

בסדרות הרישום המונוכרומטיות שלו Forty-four Sunrises, ז'וזף דדון מציג את הדפים הקרועים של לוח דמיוני. הדפים שנראים כאן אינם תואמים לתאריכים ידועים, ובמקום זאת הם מודדים את זמן החיים והחלוקות שלו  באופן שונה (דף ראשון לדוגמה: 90 שנה, 30 ימים, 12 חודשים וכן הלאה).

  1. In the beginning, an impossible calendar (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 20 tar-on-paper

הרישומים מוצגים ללא תיארוך, ועדיין הם מצוינים עם רצפים מספריים שאינם ניתנים לפענוח בתחילה. אפשר ואלה תאריכים משיטה סולרית אלטרנטיבית. רצף הזמן הקוסמי גדול מ-2017 או מ-5,777 השנים שנקבעו לנו. עלינו לנטוש את הלוחות הרגילים שלנו ולהתחיל במרחב חדש של זמן ההולם להופעתו של פוטנציאל פילוסופי וקיומי חדש.

  1. Impossible Calendar/gold, olive oil (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 15 surfaces using olive oil and metallic paint on paper

הזמן אינו תלוי או קשור לתנועת השמש או הירח, אלא מתבסס על מערכת הכוכבים או על אירועים כימיים או גיאולוגיים המתרחשים ביקום. ההגדרה הבלתי ניתנת לערעור של לוח-זמנים אנושי הכרוך על כורחו בדתי-הפוליטי איבדה מכוחה. בימים עברו, כשאדם רצה להגדיר זמן, הוא יצא אל החוץ, לאוויר הפתוח והתבונן בירח או בשמש. כיום, לוויינים מספקים חזון חדש אודות הגיאוגרפיה הקוסמית שלנו מזווית גאולוגית ומפרספקטיבה של זמן. התערוכה מציעה אפשרות חדשה היכולה להיראות כסוג של משעול אוטופי.

ERV 2017-Joseph Dadoune-052.jpg

הצבעים המופיעים בעבודות הם שחור/לבן המסמלים ניגודים והינם מחוץ לגלגל הצבעים, והצבע הצהוב המסמל את אור השמש, את האור הבוהק והמסמא האופייני למדבר ולאופקים, מקום מגוריו של דדון, והינו אחד משלושת צבעי היסוד- אדום, כחול, צהוב. אדום, ירוק, כתום ועוד.

ERV 2017-Joseph Dadoune-064.jpg

עבודות וידיאו:  

Sion 2006

Phoenix I & II 2010

 

תודות ממעמקי הלב לז'וזף יוסף דדון על טקסט התערוכה והדימויים;[3] תודות רבות לדרורית גור-אריה מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות על חוכמת הלב והאוזן הקשבת.

 

[1] http://www.petachtikvamuseum.com/he/Exhibitions.aspx?eid=1770

[2] דרורית גור-אריה, סוכה שחורה בדרום צרפת", ערב רב, 11.1.2015 https://www.erev-rav.com/archives/35044  במאמר מופיע האזכור לכך שב-1826 משח המדען ז'וזף ניספור נייפס (Niépce) לוח מתכת בתמיסת זפת, ליצירת התצלום המוקדם ביותר המוכר לנו כיום.

[3]הדימויים וטקסט התערוכה https://www.dropbox.com/sh/qozsjbpncbac7yh/AABUz5bTbV9bU_yDx4V6GwTpa?dl=0

 

 

עתליה שחר Cut glass אוצרת רותי חינסקי אמיתי, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

unnamed

כלי קריסטל וסרוויס הפורצלן של מותג היוקרה "רוזנטל", שהיו מוצבים בגאון בוויטרינה בסלון בית הוריה של עתליה שחר, מופיעים כתמה דומיננטית בעבודותיה של האמנית. הכלים שימשו את המשפחה באירועים טקסיים: מעין סוכנים של זיכרונות אמתיים ובדויים כאחד, סמל סטטוס המעיד על בעליו, ומהווה סמן של זמן ושל תקופה.

שחר לוקחת את כלי הפורצלן בעלי המשמעות האישית/משפחתית ומעניקה להם חיים אחרים. הם "יוצאים" מהוויטרינה ומהמדפים שבה, ומקבלים תוקף אחר בהסבה שלהם מחפץ ממשי שימושי לחפץ ייצוגי על גבי הבד.

בתערוכה "פורצלן: הזהב של אירופה", שהוצגה במוזיאון העיר חיפה כתבה האוצרת עינבר דרור לקס: ”הפורצלן, סממן של תרבות חומרית אירופאית, יובא בעשורים לפני קום המדינה למרחב הביתי מתוך ניסיון לשמר ניחוחות של זמנים עברו […]  והתקבע כאחד האובייקטים המצביעים על מעמדו ועל הונו התרבותי של בעליו. [1]

unnamed (4)

הכלים מוצבים על פי רוב במרכז הקומפוזיציה בציוריה של שחר "באופן שמעלה על הדעת", כפי שכתבה האוצרת רותי חינסקי אמיתי "סידור הראלדי, שהוא כשלעצמו סממן של אצולה ויוקרה. ואולם עד מהרה מתחוורת הפעולה האמנותית כחותרת תחת האקסיומות המשפחתיות. החפצים המצוירים מתגלים כדימויים משובשים ופגומים, צפים כפליטים תלושים בחלל אפוף מסתורין על סף הפנטסטי. היא כמו נרתעת מהמעשה האלים שחוללה ומנסה למתנו בציפוי בצבע זהב, בהדגשת שרידי הפאר שנותרו בחפץ הפגום ואף בהוספת דימויים סימבוליים כדוגמת כנפיים או ברבורים […]" [2]

הזהב, צבע מלכותי, צבע של קדושה ושל עושר שמימי וארצי, משמש בציוריה של שחר כמעין כסות, המסתירה וחושפת בעת ובעונה אחת את הפגמים שיצרה. פרקטיקה זו אף מעצימה את תפיסת ה"מממנטו מורי" המאפיינת חפצים – השבירות והנפיצות שלהם באזכור לחלופיות חיי אנוש ואפסותם.

unnamed (2)

בכלים אחרים, נוקטת שחר בגישה שונה, כיסוי בשכבת צבע לבנה, שיש בה מן ההתייחסות לפעולת מחיקה וטשטוש; בפעולה זו  יש מן היפוך המשמעויות שאנו כבני אנוש מעניקים לחפצים, אוספים אותם, מתנאים ומציגים אותם לראווה; פעולה שהופכת אותם לחלק מהותי מהדי. אן. איי שלנו והזיכרון האישי בצד הזיכרון הקולקטיבי.

וכך מציגה שחר בעבודותיה דבר והיפוכו; בעידן הצרכנות בו אנו חיים, בו יש אין ספור חפצים שניתן לשכפל ולקנות ב"הכל בדולר", הרי שבכלים מתוצרת רוזנטל מודגשת הייחודיות, האיכות  והעמידות שלהם, זאת בדומה לאופן בו הוצגו לראווה בבית הוריה בנושאם מטען תרבותי הייחודי להם. ברם, כלים אלה שבמקור "שמרו" על ההילה שלהם הופכים באקט חתרני בעבודותיה של שחר, לחפצים "נעדרי הילה", פגומים ומחוקים.

unnamed (1)

[1] עינבר דרור לקס, פורצלן: הזהב הלבן של אירופה, מוזיאון העיר חיפה 7.3.2015-5.10.2015    http://www.hcm.org.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/409/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A6%D7%9C%D7%9F%3A_%D7%94%D7%96%D7%94%D7%91_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%9F_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94

[2] רותי חינסקי אמיתי, עתליה שחר: Cut Glass, בית האמנים. תודה לאמנית ולאוצרת

אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

11-web
.
 אליהו גת
לטרון באביב, 1978
שמן על בד, 50X70 ס"מ

אליהו גת (1919-1987), אמן נערץ וחשוב בזמנו, עומד במרכזן של שתי תערוכות בתל אביב האחת בבית האמנים והאחרת בגלריה אלפרד. שתיהן מהוות הומאז' לצייר ומוצגות בהן תמות מרכזיות ביצירותיו אותן חקר ובחן כל העת: מודל נשי ונופים מקומיים.

14-web.jpg
אליהו גת
פרחים בחלון, 1979
שמן על בד, 80X100 ס"מ

וכך כותבת האוצרת אירית לוין: החקר של אליהו גת הוא חקר אידיאי, רגשי ויצרי, הנפרש לאורך שנות יצירתו".

עשייתו רבת השנים של גת, המורשת החינוכית והתרבותית שלו בתקופת פעילותו כמנהל ומורה במכון לאמנות בת ים (1964-1978), במדרשה לאמנות ועוד, מעוררים השתאות. גת העמיד אמנים ואמניות ממשיכי דרכו, מעריציו ומוקיריו אז כיום, הנוהגים לומר "הייתי תלמיד/ה של אליהו גת".

אליהו גת תרם תרומה ייחודית לאמנות ולתרבות הישראלית. הוא מיזג בקרבו את שני הניגודים שכה היו אהובים בעת הקלאסית וברנסנס – "ויטה אקטיבה" ו"ויטה קונטמפלטיבה" – חיים אקטיביים של עשייה ויצירה, ולכך התווסף ידע נרחב בשדה האמנות, מוסיקה ותרבות; איש חזון ומעש כאחד.  גת היה ממייסדי קבוצת "העשרה" (1951-1960), ויסד עם רחל שביט את קבוצת "אקלים" (1973-1982). זכה בפרס דיזנגוף לאמנות (1978), ושימש כיו"ר אגודת הציירים והפסלים (1980-1981).

13-press
אליהו גת
מבט מזיכרון יעקב לים (צפון), 1982
שמן על בד, 80X100 ס"מ

"אליהו גת היה אמן טוטלי, רומנטיקן, חדור באהבת הארץ – המקום, האדמה החדשה, אהבה שינק עוד מבית הוריו" – אהבה זו ניכרת בציורי הנוף עזי המבט והרגש, במשיכות המכחול הסוערות, היצריות, בצד אזכורים למבניות צורתית, ואף במודל הנשי כאנלוגיה ל'אימא אדמה'.

16.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

בתערוכה היפהפייה בבית האמנים מוצגים ציורי הנוף של גת, בצד עבודות של חברים לדרך ותלמידים מקבוצות "העשרה" ו"אקלים".

אמנים: אליהו גת, שמעון אבני, מיכאל גרוס, אלחנן הלפרן, קליר יניב, שרה כץ, חנה לוי, אפרים ליפשיץ, ציפי פריידנרייך, בתיה רגב, אורי ריזמן, שרה שמי, צבי תדמור

17.jpg
אליהו גת
"נוף", 1982
שמן על בד, 60X80 ס"מ

תודה, לאירית לוין על ההדרכה ועל חומרי התערוכה

אנדרה דרן העשור הרדיקלי תערוכה במרכז פומפידו, פריז

1_1 (2)
André Derain (1880 – 1954) Le faubourg de Collioure  (Port de Collioure ; Vue de Collioure) [1905]  Huile sur toile 
Photo credit : © Philippe Migeat – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

0_0
André Derain (1880 – 1954) Portrait de Lucie Kahnweiler  (Portrait de Madame Kahnweiler) 1913   Huile sur toile 

Photo credit : © Service de la documentation photographique du MNAM – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

ביום הראשון להגעתנו לפריז ביקרנו בשתי תערוכות במרכז פומפידו. האחת של דיוויד הוקני, שזוכה לסיקור עצום, ועליה כבר כתבתי בעבר פוסט,  והשנייה נפלאה מעין כמוה, זו של אנדרה דרן המציגה אמן שהתחיל כבעל בשורות גדולות וסוערות בצבע ובצורה בתנועת הפוביסטית, ועבר לסגנון ריאליסטי. תערוכה נאה, בעלת קו ברור המאפשרת גם לצופה הלא מיומן למצוא דרכו ברזי היצירה של האמן.

אנדרה דרן משחק תפקיד חשוב בעלייתן של שתי תנועות אמנות אוונגרד של תחילת המאה העשרים – פוביזם וקוביזם – קודם שהציב לעצמו ערב מלחמת העולם הראשונה משעול ייחודי, שנטה יותר לנאמנות לריאליזם, במעין "בשורה" להתפתחויות מאוחרות יותר.

0_1
André Derain (1880 – 1954)   Nu debout  (Femme debout ; Figure debout)  [automne 1907]   Pierre

Photo credit : © Adagp, Paris

בזמן מותו ב-1954, הוא השאיר מאחוריו גוף עבודה מגוון ועשיר, שצוין על ידי ההתנסות האמיצה ועם זאת מעמיקה בציורי המסטרים של העבר.  העשור הראשון בקריירה של דרן, מ-1904 ועד ל-1914, היה בסיסי ומעמיק: הוא ניהל דיאלוג עם ולמינק, מאטיס, בראק ופיקסו, חקר שדות אמנות רבים ומגוונים, מקרמיקה ועד לחיתוכי עץ, כשם שציור, ויצר גוף מהותי של עבודה שאופיינה כבר ע"י מה שיהפוך למדגם העיקרי באמנותו: קשר ברור לריאליזם, עניין עמוק במה שמכונה אמנות "פרימיטיבית", וחיפוש אחר קלסיציזם בן הזמן.

התערוכה מעניקה מבט מקיף על תקופת "מפתח" זו, ומציגה 70 ציורים, כשם שפסלים והדפסים, רישומים, ספרי סקיצות ועבודות קרמיקה. בתערוכה מוצגים גם פריטים מהסטודיו ואובייקטים שמהם הוא שאב השראה, כולל פסלים אפריקניים ואוקייניים מהאוסף הפרטי של דרן עצמו, רפרודוקציות מהסטודיו, ואוסף ההדפסים של האמן, הכתבים שלו ומבחר נאה של צילומים. התערוכה מאורגנת באופן כרונולוגי, ומביאה לידי ביטוי את רגעי השיא בתקופה משמעותית זו, בהתפתחות של דרן מהפוביזם לקוביזם הסזאנסקי ואזי לריאליזם מגי.

1_1 (4)
André Derain (1880 – 1954) Les Quais de la Tamise  (Londres, les quais de la Tamise ; les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou,Londres, les quais de la Tamise ; Les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou)            1906 – 1907 Huile sur toile

Photo credit : © Adagp, Paris

את אנדרה דרן נפגוש בשנית בתערוכה המוקדשת לו, לבלתוס ולג'קומטי במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז.

 

ANDRÉ DERAIN 1904 – 1914. LA DÉCENNIE RADICALE

 4 October 2017-29 January 2018  Retrievd from https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/cb56kjg/r58BdjK

Crédit photographique : © Centre Pompidou, MNAM-CCI/Service de la documentation photographique du MNAM/Dist. RMN-GP © Adagp, Paris

 

 

ד'אורסיי – מסלון הדחויים לסלון המקובלים מספר מחשבות

6bbbb87539
The Clock

מוזיאונים הם מעין  מקדש חילוני בעת המודרנית. יש מוזיאונים שהם must גם לאלה שאינם בהכרח חובבי אמנות, וד'אורסיי, במפורש, הינו אחד מהם. בסדרת פוסטים לעיל אתייחס לסיור מוזיאונים שערכנו בפריז.

לסיור יצאנו ברגשות די מעורבים – אני עם סיפור גב רציני, והתהייה איך אני שורדת חמישה ימים אינטנסיביים בפריז. אז תודה לאל, צלחנו!

למוזיאון ד'אורסיי הגענו ביום השני למסענו (קדם לו ביקור במרכז פומפידו, על כך בפוסט אחר). המוזיאון היה זכור לי כחוויה אמנותית יוצאת דופן, הן בשל הארכיטקטורה הייחודית שלו והן בשל יצירות המופת בנות המאה ה-19 וה-20 המוצגות בו. החוויה הארכיטקטונית, שרירה וקיימת, חוויית המבקר? על כך בהמשך!

באחד בינואר, 1973, תחנת הרכבת אורסיי (גאר ד'אורסיי) חדלה לפעול באופן מוחלט. ראשיתה, ביריד הבינלאומי של שנת 1900, (על היסודות של ארמון ד'אורסיי ההרוס) והשימוש שלה היה בקו פריז-אורליאן. אף שפסקה למעשה לנוע זמן מה קודם לכן בשנת 1939, וזאת בשל מיעוט נוסעים ורציפים קצרים ולא נוחים. ערב מלחמת העולם השנייה, המקום שימש כבית דואר חלופי.

tmp_ea9134164c819b4533978efbdbc2d466
The Gare d'Orsay© Musée d'Orsay
tmp_a7195f92d0e5e8bcbf65eb81299c0d43
Palais d'Orsay© Musée d'Orsay – Fonds Urphot – DR

וכך הוכרז על המקום כעל "נכס לאומי". הוצעו תכניות רבות ומגוונות, ולבסוף הוחלט – ד'אורסיי עומד להיות מוזיאון המוקדש למדיומים השונים ממחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה (1848 בקירוב)  ועד 1914 בקירוב: אמנות פלסטית – ציור ופיסול, אמנויות דקורטיביות, צילום, קולנוע ועוד. ההחלטה הרשמית לבנות את מוזיאון ד'אורסיי נעשתה ע"י מועצת המוזיאונים של צרפת ב-20 באוקטובר, 1977, וזאת לאור יוזמה של נשיא צרפת דאז ולארי ז'יסקר ד'אסטין. נשיא הרפובליקה פרנסוא מיטראן, חנך את המוזיאון החדש ב-1 בדצמבר, 1986, והוא נפתח לציבור מספר ימים לאחר מכן.

http://www.musee-orsay.fr/en/collections/history-of-the-museum/home.html

המוזיאון ממוקם בגדה השמאלית של נהר הסן, ברובע ה-7 של סן ז'רמן. והנה מה שכתוב באתר המוזיאון. "תחנת הרכבת הינה עילאית ונראית כמו ארמון של האמנויות היפות Palais des beaux-arts…" כך כתב ב-1900, הצייר אדוארד דטיי Edouard Detaille. שמונים ושש שנה מאוחר יותר, הנבואה שלו התגשמה! משרד האדריכלים ACTשבו חברו האדריכלים רנו בארדון, פייר קולבוק וז'אן־פול פיליפון M. Bardon, M. Colboc and M. Philippon נבחר להסב את המבנה לפונקציה החדשה שלו, וזאת באמצעות הקמת כ-20,000 מטרים רבועים של שטחי תצוגה. עיצוב הפנים ניתן לאדריכלית האיטלקייה גאה אאולנטי Gae Aulenti  וצוות האדריכלים שעבדו עמה,ששמרו על המהות הפנימית של תחנת הרכבת, ויצרו היכל פנימי מרשים וכל זאת בהומאז' לארכיטקטורה המקורית של ויקטור ללו Victor Laloux.

המוזיאון תוכנן בשלוש רמות: בקומת המסד, יש גלריות משני צדי הספינה המרכזית (ממש כמו בקתדרלה!), אליהן ניתן להתבונן מהטרסות של הקומה האמצעית, ואלו מצדן נפתחות לגלריות תצוגה נוספות. במוזיאון ניתן למצוא גם גלריות קטנות המאזכרות קפלות כנסייתיות!

http://www.musee-orsay.fr/en/collections/history-of-the-museum/the-museography.html

האוסף מוקדש כאמור ליצירות אמנות משנת 1848 ועד 1914 בקירוב. יצירות אמנות שהן "הארד קור", של אמנים כגוסטב קורבה, אמנים אימפרסיוניסטים כקלוד מונה, אוגוסט רנואר, פרדריק בזיל, ושל אמנים פוסט אימפרסיוניסטים כפול סזאן ואחרים אמני נאבי ואמנים סימבוליסטיים  כל אלה בצד יצירות כגון זו של תומא קוטיר שנתפסו בעת המודרנית עד לשנות השבעים של המאה העשרים כדקדנטיות  עת הוצגו במשכנן הקודם של המוזיאון – בז'ה דה פום, ומוצגות במוזיאון ד'אורסיי באופן הולם.

ובכל זאת מספר מילות תהייה – אוסף כל כך נפלא, באמת לקנא!!! אבל למה, למה בקומה המוקדשת לאמנים האימפרסיוניסטיים, הקירות צבועים באופן כה גרוע? קיר לא חלק, כתמים? ולמה לעשות רשימת מלאי! אנחנו לא בסופרמרקט! המון יצירות מופת, המון!!!  אחת ליד השנייה, בצפיפות, כנגד כל חוקי המוזיאולוגיה עליהם התחנכתי, ולאורם גם מרצה והרציתי ואצרתי תערוכות. אין בלבי על המוני האנשים שגדשו את הקומה! יאה ונאה! אבל, תליה כה צפופה גורעת מחוויית הצופה, ואולי זו התפיסה החדשה בהצגת יצירות במוזיאון שעליה לא שמעתי עדיין.

הדימויים נלקחו מאתר המוזיאון

עד כאן, חג שמייח!!! ושנה טובה ומתוקה!!!

רובין רוד: תחת השמש, תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות אוצרת גלית לנדאו-אפשטיין

04.png
מתוך: העשב שר, 2016, סרט 8 מ"מ, 3:33 דק' באדיבות האמן ואוסף אקרד

תחת השמש היא תערוכה מוזיאלית ראשונה בישראל של רובין רוד (יליד 1976, קייפטאון,  חי ויוצר בברלין).

את  רוד שמעתי לראשונה בהרצאה שלו לרגל פתיחת התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות; הרצאה מרתקת כבת שעה פלוס בה האמן נע בין המצגת, לבין הדימויים המוקרנים על הקיר, מדבר בלהט, נע בקרב הקהל, מגיב, שואל, מניע ידיים, "מיצג" של אדם אחד. הדימויים מעניינים ונעים בין חוץ לפנים, בין שריד לפעולה שהתרחשה לבין הדימוי שלה שקובע והפך לנצחי באמצעות פעולת המצלמה. רישומים, ציורים, action painting, חומרים מגוונים, הכל מצוי ביצירה שהינה האיש שהינו "יצירה בפני עצמה". היה מרתק ומלהיב לפגוש אמן צעיר, בלתי אמצעי בעבודות מגוונות ומעניינות. היה מעניין במיוחד לשמוע את האג'נדה החברתית שלו, והמעורבות הקהילתית שלו בקרב בני נוער המקבלים צ'אנס נוסף בעת העבודה עמו.

הוורסטיליות של רוד באה לידי ביטוי במגוון מדיומים: רישום, ציור, צילום, פיסול, וידאו ומיצג. תפקיד משמעותי ביצירתו תופס כאמור הגוף האנושי, שלו ושל אחרים, בנוסף למגוון חומרים דוגמת גיר, פחם וסבון.

רוד גדל ביוהנסבורג, ובה התעצבה תפיסתו האמנותית. מקורות ההשראה שלו: ציורי קיר אפריקאים עממיים, כמו גם ציורי קיר שציירו הוא וחבריו על קירות בית הספר. בנוסף, הותירו את חותמם על עבודתו מעין טקסי חניכה שבהם אילצו התלמידים הבוגרים את הצעירים להתייחס לציורי הקיר כאילו היו ממשיים, טקסים שהיה בהם ממד של התעללות. כל אלה הוטמעו בעבודתו של רוד בשילוב מרתק בין רישום לבין פעולה גופנית. עבודותיו מתחילות ברישום על קיר ומתפתחות לפרפורמנס שבו האמן או שחקן בן דמותו ולעתים שניהם יחד, מגיבים לדימוי המצויר. הפעולה עצמה מוגבלת מראש בזמן, והרישום מוּעד אף הוא להימחק בשלב זה או אחר, מעצם קיומו במרחב הציבורי, ואילו התוצר הסופי מוצג כסדרת תצלומים או כווידאו. התוצר האמנותי, אם כך, הוא תיעוד של מעשה שהתרחש מחוץ לעולם האמנות; כמעין עקבה או שריד להתרחשות גופנית רווית אנרגיה, רוד מנצל את המרחב הציבורי כמצע לעיסוק בנושאים העומדים על סדר היום העולמי ובפרט זה של דרום אפריקה. עבודותיו צומחות מתוך תרבות נעורים אורבנית, ונוגעות בשאלות של תרבות, זהות והיסטוריה תוך שהן מתאפיינות בקצב של היפ-הופ ובעוצמה של ציורי גרפיטי.

בצד ריבוי מקורות השראה חוץ-אמנותיים, יצירתו של רוד מעוגנת גם בהיסטוריה של הצילום ושל האמנות העכשווית. בעבודות הצילום שלו ניתן לזהות את השפעתם של אחדים מחלוצי הצילום כמו אטיין-ז'יל מארה (Marey) ואדוארד מייברידג' (Muybridge)  אשר ביקשו לתת ביטוי לתנועה בדימוי סטטי; בעבודות אחרות ניכרת האסתטיקה של אמני Arte Povera (אמנות ענייה) האיטלקיים של שנות ה-60 וה-70 או של אמן אמריקאי מינימליסט כמו סול לוויט (LeWitt), ועבודות הווידאו שלו מכילות בוודאי את עקבות ההשראה ששאב רוד מעבודות הווידאו המונומנטליות של בן ארצו ויליאם קנטרידג'  (Kentridge), במיוחד מהשילוב בין רישום, צילום ואנימציה.

בהתאם לדינמיות של מקורות ההשראה השונים, כך גם עבודותיו מתגלמות דרך שורה של ניגודים: הן פיגורטיביות וסיפוריות ובה בעת ניתנות לקריאה דרך ערכים צורניים של קו, צבע, קומפוזיציה ופרספקטיבה; הן מתקיימות על הטווח שבין גבוה לנמוך, ארעי וקבוע, גופני ושכלתני; הן מופיעות בשחור-לבן סגפני או עתירוֹת צבעוניוּת. העבודות המוצגות בתערוכה מספקות חתך מייצג מהעשייה המורכבת של רוד, אמן המשקף בעבודתו ובחייו את דמות האמן העכשווי: נע בין מקומות ובין מקורות השראה, בין מדיומים ובין אופני פעולה, מחויב לאמנותי ולפוליטי באותה מידה.

הטקסט מצוטט בשינויים קלים מאתר המוזיאון http://www.tamuseum.org.il/master/he/about-the-exhibition/robin-rhode-under-the-sun

תודה לגלית לנדאו-אפשטיין

InvertedCycle_RobinRhode05.jpg
מעגל הפוך (פרט), 2016, 8 הדפסי צבע, 70×56 כ"א, באדיבות האמן וגלריה ברוורמן, תל אביב  
Under_The_Sun_0010.jpg
תחת השמש (פרט), 2017, 36 הדפסי צבע, 50×50 כ"א, באדיבות האמן; גלריה לימן מופין, ניו יורק והונג קונג; גלריה ברוורמן, תל אביב