מארי קאסאט אמריקאית אימפרסיוניסטית בפאריס, תערוכה במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה אמריקאית בפריס

 

9.3.2018-23.7.2018

במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה גדולה של האמנית מארי קאסאט (1844-1926). קאסאט, אמנית האמריקאית ילידת פנסילבניה, חיה מעל ששים שנה בצרפת, והציגה לעתים קרובות יחד עם האמנים האימפרסיוניסטים, וזו הזדמנות נהדרת לעסוק ביצירותיה. קאסאט, השתקעה בפריס ב-1874, והציגה בתערוכות סלון של האימפרסיוניסטים. בתערוכה מוצגות חמישים עבודות נבחרות במדיה שונות: ציורי בצבעי שמן, פסטל, רישומים ותחריטים, ולהן נלווים מקורות דוקומנטריים שונים. בין העבודות, השאלות ממוזיאונים אמריקאים חשובים כגון הגלריה הלאומית של וושינגטון, מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, מוזיאון בוסטון לאמנויות יפות, מוזיאון פילדלפיה לאמנות, קרן טרה בשיקגו. השאלות ממוסדות חשובים בצרפת – מוזיאון ד'אורסיי, פטיט פלה, The Institut national d'histoire de l'art (INHA), הספריה הלאומית של צרפת BnF – , ומאירופה, מוזיאון בילבאו, ספרד, קרן בורלה, ציריך, וכן מאוספים פרטיים. בין העבודות כאלה שהוצגו לעתים רחוקות.

תערוכה מונוגרפית זו מחולקת למספר סקציות המאפשרות למבקרים לגלות מחדש את האמנית; החל מראשית דרכה של כציירת בארה"ב, מסעות ההשראה שלה באירופה, בחינת הדרך שלה, הביקורות שקיבלה בסלונים והחקר אודות האישה המודרנית. אלה אבני דרך המופיעים בציורים ומגובים במסמכים אודותיה.

בחרתי לפתוח בשתי יצירות המוצגות בתערוכה בפריס: הציור "תינוק בזרועות אמו" משקף את יכולותיה של מארי קאסאט בתיאור תינוקות בדרך רבת חיות ומתיקות מאין כמוה. הציור אינו גמור; פני האם והתינוק במצב הקרוב להשלמה, והשאר מתואר בקו מיתאר מהיר,מקוטע ואנרגטי. אפשר שציור זה קשור לציור לא גמור אחר מ-1891 בקירוב, בו מופיעות אותן דמויות. בחלק התחתון משמאל ישנה הקדשה של מארי קאסאט לאדולף בורי (1877-1934), אמן ומורה באקדמיה של פילדלפיה.

 

2003_15_l.jpgמארי קאסאט, תינוק בזרועות אמו, 1891 בקירוב, שמן על בד, האקדמיה לאמנויות יפות, פילדלפיה[1]

היצירה "חבורה מוזיקלית" קרובה בנושא שבה ליצירות בנות המאה ה-17. חבורות מוזיקליות וקונצרטים רווחו ביצירות אמנים קרווג'סקים (בעקבות קרווג'יו) בארצות כגון הולנד הפרוטסטנטית, צרפת ואיטליה, וסימלו לעתים אפשרות לאובדן שליטה וחירות מינית. הצבעוניות ואופן הצגת הדמות הנשית בחלקו התחתון של הציור מאזכרים לדידי יצירות של דנטה גבריאל רוזטי, (1828-1882), הצייר האנגלי הפרה רפאליטי בן המאה ה-19.

lpdp_48739-2 (1)

מארי קאסאט, חבורה מוזיקלית, 1874, שמן על בד, פטיט פלה[2]

קאסאט בת למשפחת בנקאים אמריקאים עשירים עם "שורשים" צרפתיים, שהתה מספר שנים בצרפת בילדותה, המשיכה את לימודיה באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה, ולבסוף השתקעה בפריס. מכאן שהיא חיה בין שתי יבשות-מכורות. דואליות תרבותית זו ניכרת בסגנון המובחן שלה, ובהצלחתה להותיר חותם בעולם האמנות הצרפתי הגברי ו"לנוע" בין שני עולמות שונים אלה.[3]

13_big

אדגר דגה, מארי קאסאט, 1879-1884, שמן על בד, גלריית הפורטרטים הלאומית, מכון סמיתסוניאן, וושינגטון[4]

החזון המקורי של קאסאט

כברט מוריזו, האמנית הצרפתייה בת זמנה, מארי קאסאט הצטיינה בתיאורי פורטרט. בהשפעת התנועה האימפרסיוניסטית ואמניה שנטו לתאר את חיי היום יום, התמה המועדפת על קאסאט היתה תיאור חברי משפחתה, אותם הציגה בסביבה האינטימית שלהם. יכולות הביאור המודרניסטי והחזון הייחודי שלה בתמות מסורתיות כגון אימהות פרסמו אותה ברחבי העולם. לקהל המבקר בתערוכה, תהיה הזדמנות לגלות אספקטים מוכרים רבים של האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם הצרפתי, בצד אלמנטים חדשים שמדגישים את הזהות האמריקאית של מארי קאסאט.

אנו חבים לקאסאט פורטרטים רבים כגון "ילדה קטנה בכורסא כחולה", 1878, ציור שנדחה לקבלה ביריד העולמי שכן נתפס כקיצוני, סצנות חברתיות,  סצנות "לוגיה", 1877-1878; אימהות וילדיהן, וציורי חוץ המתארים נופי אגמים  כגון "האכלת הברווזים" מ-1895.

מארי קאסאט ואדגר דגה

בתערוכה Degas/Cassatt, 2014, שהוצגה בגלריה הלאומית בוושינגטון , הוצגו  לראשונה יחדיו יצירות של מארי קאסאט ואדגר דגה. התערוכה הציגה ארבעים שנות שיתוף פעולה בין האמנית לבין האמן. (קאסאט התוודעה לדגה בסלון 1877), ומרגע זה נקשר שמה בשמו בידידות ארוכת יומין. קימברלי ג'ונס, אוצרת התערוכה בוושינגטון כתבה: "מרגע שהופיעה עם קבוצת הציירים המכונה אימפרסיוניסטים, נקשר שמה בשמו של אדגר דגה. קאסאט הכריזה שפגישתה הראשונה עם אמנותו של דגה שינתה את חייה, ואילו דגה אמר עליה, 'יש מישהו שמרגיש כמוני'. הרגישות המיוחדת של השניים וכישרונה יוצא הדופן של קאסאט קסמו  לדגה והוא הזמין אותה להציג עמו ועם רעיו".[5]

עיסוק במבנה המרחבי היה אחד מהמדגמים המגדירים של הציור המודרניסטי המוקדם בפריז. ביצירותיה של מארי קאסאט קרבה ודחיסות הם האמצעים הקומפוזיציוניים המאפיינים גם את יצירותיו של אדגר דגה, למשל השימוש שלו בזוויות חדות של מראה, נקודות מבט משתנות ותחבולות מסגור. ניכר שהשניים השפיעו והושפעו זו מזה אהדדי.

מארי קאסאט מוצגת במספר יצירות של אדגר דגה.

3646-050_custom-773887b024fc12d20504b0eb75dc0834bd4b22b5-s400-c85

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר, 1879-1880, תחריט מטופל, מכון לאמנות שיקגו [6] 

DEX29

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר: גלריית הציורים, 1885, פסטל על תחריט, המכון לאמנות שיקגו

אמנית פורצת תפיסות מגדריות

החוקרת גריזלדה פולוק[7]  כתבה בספר פורץ דרך בזמנו בכל הנוגע לחקר תפיסות מגדר: "איננו יכולים להתעלם מהעובדה שתחומי הפרקטיקה האמנותית של תולדות האמנות מובנים ביחסי כוח של מגדר. על מנת לעסוק בכוחה של יצירת האישה עלינו להדגיש את ההטרוגניות של יצירת האמנות של הנשים, בצד התוצרים האינדיבידואלים".

מרבית התיאורים ביצירותיה של מארי קאסאט עוסקים במרחבים ביתיים, אך יש ציורים המתייחסים למרחב הציבורי, למשל טיול בין השבילים, נסיעה בפארק, בילוי בתיאטרון, שייט. אלה מרחבים של מיקום בורגני, הצגה של טכסים חברתיים שמהווים ויוצרים חברה מעודנת. במקרה של יצירתה של קאסאט, מופיעים גם ייצוגים של עבודה, בעיקר אלה המערבים טיפול בילד/ה.

יש לזכור שהקבוצה האימפרסיוניסטית היתה אטרקטיבית לחלק מהאמניות מאחר והנושאים שעסקו בחיי החברה הדומסטית נתפסו כ"נכונים" וכנושאים מרכזים ביצירותיהם. במבט מקרוב מעניין וחשוב לציין עד כמה מעט עד כמה מעט איקונוגרפיה אימפרסיוניסטית טיפוסית מופיעה ביצירות שנעשו ע"י אמניות. אין הן מציגות את הטריטוריה שהקולגות שלהן, הגברים הציגו באופן חופשי ביצירותיהם; למשל, ברים, בתי קפה, מאחורי הקלעים ועוד מקומות פופולריים כמו הבר בפולי ברז'ר או המולן דה לה גאלט.

מארי קאסאט עסקה בציוריה בנשים בתוך גבולות מוכרים וידועים של קודים בורגנים באשר למה נאות, מהי נשיות וכדומה. פולוק מתייחסת לדמותו של "המשוטט" הflaneur- שהנו כדברי ולטר בנימין המסמל את הפריבילגיה או החירות לנוע בין המרחבים הציבוריים של העיר, מתבונן, אך אף פעם לא יוצר קשר, סופג מראות דרך ובאמצעות מבט מבוקר ובשליטה אך לעיתים נדירות זהו מבט שיש בו מן הידע.

"המשוטט" הינו סוג של זכר שמתפקד בתוך המטריקס של האידיאולוגיה הבורגנית שדרכה המרחבים החברתיים של העיר נבנו מחדש. הספירות המחולקות לפרטי והציבורי, חלוקה שהפכה כתוצאה מכך לחלוקה של מגדר. הספירה הפרטית היתה העולם, הבית, הנשים, הילדים והמשרתים; הספירה הציבורית הגדירה עולם של עבודה פרודוקטיבית, החלטות פוליטיות, ממשל, חינוך וחוק ושירות ציבורי – לגברים! וכדברי ג'ול סימון, פוליטיקאי רפובליקני מתון, 1892: "מהי שאיפתו של האדם? להיות אזרח טוב, ושל האישה להיות אישה טובה ואם טובה. מה שנקרא בדרך מסוימת העולם החיצוני, והעולם האחר ששמור לפנים".

האישה הוגדרה והוגבלה. גברים נעו באופן חופשי בין הספירות בעוד שנשים נאלצו והתבקשו לתפוס את המרחב הביתי בלבד.[8]

במכתב משנת 1903 מסבירה קאסאט את תולדות הציור שלה "ילדה קטנה בכורסה הכחולה", 1878. המכתב נשלח אל סוחר האמנות הנודע אמברואז וולאר (Vollard) שקנה את הציור. "רציתי לחזור אליך אמש ולספר לך על הדיוקן של הילדה הקטנה בכורסה הכחולה. ציירתי אותו ב-1878 או 1879. זה דיוקן בתם של ידידים של מר דגה. ציירתי אותה בכורסה הכחולה והוא סבר שהציור טוב ויעץ לי ביחס לרקע. הוא אפילו עבד על הרקע. שלחתי אותו לסקציה האמריקאית של התערוכה של 1879, אבל הוא נדחה, שכן הציור נתפס חדשני מדי, וצוות השופטים מנה שלושה אנשים, שאחד מהם היה רוקח!". ידוע היה אפוא שדגה התערב בציור הזה. ניקוי הציור והרסטורציה שלו לקראת התערוכה הוכיחו זאת.

DEX01

מארי קאסאט, ילדה קטנה בכורסא כחולה, 1878, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון[9]

באשר לפרספקטיבה: נקודת הראות שממנה החדר צויר הנה נמוכה; הכורסאות נראות גדולות כאלו שתוארו מפרספקטיבה של אדם קטן המוצב בין דברים גדולים. הרקע המבליח בחדות מציין תחושה שונה של מרחק מהדמות המוצגת.[10]

נשים והמרחב הציבורי המודרני

אהבתה של מארי קאסאט לאופרה החלה בנעוריה. היא נכחה בכל מיני הצגות מוזיקליות בפילדלפיה, ארה"ב,  והאופרה בפרמה, איטליה, היתה הנאה מיוחדת עבורה. כשהחלה לצייר סצנות באופרה של פריז, היה בכך מן ההתייחסות לסביבה מוכרת שבה חשה בנוח ושמחה, כשם שחשה בביתה, בבתי הכפר השונים שלה, בגנים ובפרקים. לעיתים קרובות אף ציירה את אותם אנשים, בעיקר את אחותה לידיה שהיוותה נושא של מס' יצירות אופרה וגם קרובים אמריקאים שבאו לבקר. קאסאט ציירה אותם מתבוננים בהצגה ושומעים מוזיקה, וזאת בשונה מדגה שצייר את הסצנה על הבמה או התזמורת בירכתיים.

ביצירה "באופרה" (הלוגיה) האישה לובשת חליפה שחורה עם צווארון לבן וחפתים, מחזיקה מניפה  סגורה בידה השמאלית, בעודה מסתכלת דרך משקפי האופרה בידה הימנית. הכובע שלה קשור בסרט מתחת לסנטרה. זו אישה זרה המבקרת באופרה בשעת אחה"צ, וכאמור מתבוננת באמצעות המשקפת במשהו או מישהו שאינו נמצא על הבמה, שכן כשהצופה ממשיך לעקוב אחר המבט שלה, הוא מתוודע לאיש באותה לוג'ה המביט בה דרך המשקפת שלו.

יש כאן אלמנט חשוב – רגע שנתפס ע"י הציירת, עימות בין שני מבטים, ומתן עליונות למבטה של האישה. אנו מוצאים שהצופה מחוץ לתמונה מוצג כמעין אימז'-מראה של האיש המתבונן בתוך התמונה.  גריזלדה פולוק הציעה בנוגע לחקר של המבט : יותר מאשר שאר החושים, העין בוחנת, בודקת ושולטת. בדומה, ניתן לומר שזהו הנושא  של הציור – הבעייתיות של הנשים המצויות בציבור והנן פגיעות למבט הבולש. הצופה ביצירה הופך למשתתף פעיל במשחק של המבט החודר של הגבר המתבונן מרחוק במשקפתו בדמות הנשית הראשית.

SC145623.jpg

מארי קאסאט, באופרה (הלוגיה), 1878, שמן על בד, מוזיאון בוסטון לאמנות [11]

בציור "שתי עלמות צעירות בלוגיה" מוצגות שתי הגבירות הצעירות מרי אליסון הברונטית והבת הבלונדינית של סטיפן מלרמה המשורר, ידידה של מארי קאסאט. הן יושבות זקופות, שקועות במאוד באופרה, ראשיהן המנוגדים ממוסגרים ע"י הפיתולים הגדולים של הרצועות מאחוריהן וע"י התחתית של השנדלייר המרכזי הנחתם בפינה הימנית העליונה של התמונה. שתי הנשים הצעירות נושאות פרחים: מדמוזאל מלרמה, בוקה קטן עטוף בנייר, מיס אליסון, זר מצויר על מניפתה הפתוחה לרווחה שמסתירה את פיה ואת סנטרה.

DEX06

מארי קאסאט, שתי עלמות צעירות בלוגיה, 1878-1880, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון [12]

יש שוני גדול מאוד בין ציורים אלה לבין העבודה של רנואר באותה תמה  בתיאטרון", (היציאה הראשונה"), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון. ביצירה של רנואר הבחירה היא הצגת הצעירה בפרופיל, גלויה למבטו של הצופה בתוך האודיטוריום, בעוד שהיא נראית לא מודעת לאופן שבו היא נתפסת.

_fronts_N-3859-00-000019-WZ-PYR

אוגוסט רנואר, בתיאטרון" (היציאה הראשונה), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון [13]

גברים ונשים במרחב הביתי

מארי קאסאט עוסקת במרחב הביתי: המרפסת, הגן, חדר השינה, האמבט. הדמויות המופיעות במרחבים אלה הן בעיקר נשים וילדים, אותם היא מציגה בחן רב ובאופן מרגש במינו, וניכר שהם חשים בנוח במרחב זה, אף שניתן למצוא גם ייצוגים (מעטים) של אב ובנו.

קאסאט ציירה את אחיה אלכסנדר ואת אחיינה בעת ביקורם בביתה בפריס בפורטרט כפול שיש בו מן הקרבה, אך גם מן הרשמיות (העיתון). קאסאט ציירה מספר פעמים את אחיה, איש עסקים מפילדלפיה.[14]

portrait-of-alexander-j-cassat-and-his-son-robert-kelso-cassatt-1885.jpg

מארי קאסאט, פורטרט אלכסנדר ג'י קאסאט ובנו, רוברט קלסו קאסאט, 1884, שמן על בד, מוזיאון פילדלפיה לאמנות

בציור אחר, "אם ובנה" (המראה האובלית) מדגישה את הקשר בין האם לבנה על רקע המראה האובאלית (שביצירות דתיות מתקופת הרנסנס) מסמלת את הבתולה מריה, אך גם משמשת כמעין הילה המקבילה לראשן של הדמויות.[15]

DT2025.jpg

מארי קאסאט, אם ובנה (המראה האובלית), 1899 בקירוב, שמן על בד, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

מודה, חביבים עלי ציוריה של מארי קאסאט, וזו הזדמנות פז לראות את העבודות שלה המצויות באוספים שונים בארה"ב ואירופה בתערוכה זו. הפוסט מתבסס על ספרה של גריזלדה פולוק, על אתר מוזיאון ז'אק-מאר אנדרה ועל הרצאותיי בנוגע למבט נשי/מבט גברי, אימפרסיוניזם ועוד בעבודתי במוזיאון תל אביב, באוניברסיטה, קתדרות וכנסים.

תודה,

זיוה קורט

052-3407209

 

זיוה קורט היא חוקרת ויועצת אמנות ואוספים; מרצה ומנהלת הארכיון ההיסטורי של מוזיאון תל אביב לאמנות.

עמיתת מחקר, מרכז אלישר, אוניברסיטת בן גוריון. ניתן ליצור אתה קשר באמצעות האימייל   Asfan.k@gmail.com

 

[1] https://www.pafa.org/collection/baby-mothers-arm

[2] http://parismuseescollections.paris.fr/fr/petit-palais/oeuvres/la-musique-music-party

[3] Mary Cassatt An American Impressionist in Paris, Exhibition, JACQUEMART-ANDRÉ MUSEUM, http://www.musee-jacquemart-andre.com/en/mary-cassatt

[4] מאוחר יותר מארי קאסאט שנאה ציור זה והיא כתבה לדילר שלה פול דוראן- רואל ב-1912 או 1913 ש"איני רוצה שמישהו ידע שדגמנתי לציור זה". מוויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Mary_Cassatt

 

 

[5] https://www.nga.gov/exhibitions/2014/degas-cassatt.html

[6] https://www.nga.gov/features/degas-cassatt/mary-cassatt-at-the-louvre.html

[7] Pollock, G. Vision and Difference: Femininity, Feminism and Histories of Art, Routledge, London and New York c.1988, pp. 50-90.

[8] Pollock, G., Op.cit.

[9] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.61368.html

[10] הציור הופיע בשער הקטלוג של התערוכה בוושינגטון, 2014.

[11] http://www.mfa.org/collections/object/in-the-loge-31365

[12] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.46571.html

[13] https://www.nationalgallery.org.uk/paintings/pierre-auguste-renoir-at-the-theatre-la-premiere-sortie

[14] https://www.philamuseum.org/collections/permanent/104479.html

[15] https://www.metmuseum.org/art/collection/search/10401

לאה ניקל פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים

IMG_1073

גלריה שלוש, תל אביב אוצרת מירה חנן אבגר  22.3.2018-5.5.2018

"אני לא יכולה לכסות את הבד עד הסוף בכתם כהה לגמרי", אמרה לאה ניקל בריאיון, "…זה חונק אותי…אני תמיד משאירה… איזו קרן אור". "הציור בשבילי הוא ממשות שיש בה נשמה וזרימה וחיים…".

במלאת מאה שנה להולדתה של לאה ניקל מוצגת התערוכה "פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים" בגלריה שלוש. התערוכה מוצגת בחלל המואר והיפהפה של הגלריה המשמש כמעין "נזר" לציוריה היפהפיים של ניקל המוצגים בשתיים מקומות הגלריה.  ניקל, לקחה חלק בניסוח הציור המופשט המקומי, ומשויכת לציור "המופשט הלירי" המעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז. ציוריה מתארים נופים פנימיים, השואלים השראה ממראות וזיכרונות פרטיים כשם שמזיכרונות קולקטיביים, ואפופים בתחושה של מקצבים אנרגטיים.

אמנותה של ניקל שהינה מופשטת במהותה, מתרכזת באוטונומיה של יצירת האמנות: בביטוי של ערכים אמנותיים – צבע, קו, צורה, מרקם, קומפוזיציה. המחווה הציורית המתרחשת על גבי מצע הציור קשורה לפעילות כגון התזה, מריחה, גירוד, משיכת מכחול, שרבוט, צבעים שקופים ואטומים,  ועוד בהשראת תנועות האקספרסיוניזם המופשט בארה"ב והארט אינפורמל[1] באירופה. אל הציור בכלל ואל הצייר חיים גליקסברג, המורה שלה, הגיעה לאה ניקל בהיותה נערה בת 17.

ניקל חיה בפריס אחת עשרה שנה (1950-1961). "אני אסירת תודה לפאריס", אמרה לאה ניקל, "פאריס נתנה לי את הבסיס, את השלד, הראתה לי את הדרך שם ורק שם, היא הדגישה, למדה "לצאת לעבודה מדי בוקר כמו פועל שהולך יום יום בבגדי העבודה שלו לבית החרושת".

בתחילתה של תקופה זו, ההתבוננות היא על הבד המלא והממוסגר במעין מבט מן הפנים אל החוץ. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת לאחר אירוע שעברה, המבט נאחז בכתם, בטקסטורה טעונה; אך עם הזמן המבט נפתח לחירות מוחלטת בעבודה. בהמשך חודר המבט המדיטטיבי שיש בו מן האזכור לקליגרפיה היפנית.

1

השימוש בטקסט מופיע כהתנסות ראשונית כבר בראשית דרכה האמנותית בשנות ה-50, בתקופת מגוריה בפריס. בציור מחווה לידידה האמן ההולנדי "טק" מתקופה זו, הוסיפה לצד דיוקנו את שמו באותיות לועזיות. בשנות ה-70, השנים בהן צויר ציור זה, חזרה ניקל ביתר שאת לעשות שימוש בטקסט בציוריה באופן שלכאורה אינו תואם את אופייה הלא רשמי של יצירתה המופשטת המבקשת להיות מעין "כתב נפש" .

במהלך שנות ה-70, ניקל חיה מספר שנים בניו יורק. ניו יורק של שנים אלו היתה מרכז אמנותי חדשני, ניסיוני ופורץ גבולות והיוותה מוקד עליה לרגל לאמנים מכל הסוגים: אמנים קונספטואליים, ציירי פעולה, משוררים, נגני ג'ז, ועוד, שהשפיעו והושפעו זה מתחומו של זה. יצירה זו של ניקל ספוגה באווירת העיר: ברעשים, באנרגיה ובחשמל של הסביבה הניו יורקית האורבנית. בארה"ב, חזרה ניקל וגילתה את הכוח והאפשרויות הגלומות במילה הכתובה ומשחק המילים בציור עצמו.

משנות השמונים ואילך מופיעים בציור המופשט של ניקל מרכיבים מובנים, פיסוליים, קוויים, רישומיים. כבר מההתבוננות בעבודותיה הפיגורטיביות המוקדמות של ניקל ניתן להבחין בחוש שהיה לה למבנה, שלא אבד גם כשהציור שלה הפך למופשט.

FullSizeRender.jpg

לאה ניקל: פרפר שחור, 1994

שם התערוכה נובע מדימוי הפרפר  השחור. ברצוני להתייחס כאן ליצירה של לאה ניקל, פרפר שחור, 1994. ניקל נמנעה באופן עקבי וכמעט פנאטי מלספק פרשנות או בדל מפתח לעבודתה, "שכל אחד יבין מה שהוא רוצה", נהגה להפטיר. מאותה הסיבה נמנעה גם ממתן שמות מסגירים לציוריה, כאילו ביקשה לגונן על קסמם של הדברים שאין להם מובן סופי. רק כאשר מוטיב צורני מזוהה התעקש להופיע בציורה, כתבה האוצרת נעמי אביב, והכתירה אותו בשמו. זהו דינו של הפרפר השחור.

הפרפר בגלגוליו השונים, כחרק או כגולם, שב ומופיע ביצירתה של ניקל מראשיתה. הוא לעולם אינו מבוסס על הסתכלות, הוא תמיד מומצא ומתפתח בדרך מופשטת באמצעות כתמים המרחפים בחלל התמונה, משל למהלך היצירה: לחופש, לתנועה בחלל ולמקצב משיכות הצבע על הבד הלבן. הציור של ניקל התהווה מתוך הרצון לחופש, לשחרור גופני ומנטלי, ומנגד מתוך הכורח התמידי להתייצב מול הבד הריק שגודלו, צבעו הלבן, והיותו מתוח על מסגרת הפכו אותו לנקודת ההתחלה. "הוא כבר אובייקט, הוא כבר קיים" אמרה, "ראשית כל אני מלכלכת אותו בצבע…".

מתוך ההתמודדות המתמדת עם הגבולות הנתונים של הבד, רבים מן השטחים הצבעוניים בציוריה של ניקל מגיעים עד גבול התמונה ונעצרים בשוליה. הכאוס המדומה שבמריחות החופשיות בציוריה, הופך באופן זה לקומפוזיציה המאורגנת תחת סדר מסוים, ובמקרה של הפרפר השחור, לקומפוזיציה מאורגנת להפליא: הפרפר נמצא במרכז הבד, שחור על גבי צהוב, כהה על גבי בהיר. כמו פרפר שסובב את האור: השחור כמו מסמל את התנועה והצהוב את החלל המואר.

בריאיון עמה סיפרה ניקל כי אחרי שציירה את הציור גילתה את הפרפרים בשיריה של זלדה ובפרט את השיר "פרפר שחור". ניקל שהאמינה בכך שקיים זיכרון קולקטיבי בלתי אמצעי המשותף לאמנים מתחומים וממקומות שונים, התרגשה מהגילוי.

"פתאום חדר אל האולם

פליט אפל מגיהינום

פרפר שחור"

 

כתבה זלדה, ואילו הפרפר של ניקל, לעתים פליט אפל בדמות גולם כלוא ואטום אך גם משל לחופש, לתנועה בחלל ולחדווה שביצירה.

לצבע השחור ביצירתה של לאה ניקל שימושים שונים לאורך השנים: לעתים הוא משמש להדגשת הצבעוניות, לעתים הוא מופיע ככתם – ספק דימוי ספק צל, ולעתים כקו – מעין כתב יד אישי שמשקף את תנודות הנפש, ובעבודה זו הוא מופיע כמסך כבד המכסה ציור צבעוני אחר ובאותה העת מגלה את שרידיו. משיכות המכחול האינטנסיביות המונחות זו על גבי זו בעוביים שונים, התבליט והחריטה, הופכים את משטח הציור לפני שטח טופוגרפיים ויוצרים מעין טקסטורה מבעבעת המסתירה ומגלה באותה העת את הביוגרפיה של הבד.

לאה ניקל "פועלת עבודה", נהגה להשכים מדי בוקר לעבודה; בשיחה עם נעה תרשיש אמרה: "לא מחכה למוזות ולא ממתינה להשראה, כי "תוך כדי עבודה קורים דברים, עולה נושא, נוצר דימוי, משתנה חלל… אני רוצה ואני צריכה להפתיע את עצמי עם צבע, עם כתם או קו, עם רעיון…".

IMG_1079

תודה למירה חנן אבגר

חומרי הפוסט נלקחו – מטקסט התערוכה לאה ניקל במלאת 100 שנים להולדתה פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטסיים, גלריה שלוש

לאה ניקל – שנות פריס 1961-1950, מוזיאון מאנה-כץ, אביב-קיץ 2004

לאה ניקל-המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן, קטלוג מס' 4

"עבודות – נייר" – לאה ניקל, סורין הלר

לאה ניקל וחן שיש, במרחק שחור, מוזיאון אשדוד

 

[1] ארט אינפורמל Art informel הינו מינוח צרפתי המתאר מגוון גישות לציור מופשט בעשורים 1940 ו-1950 שיש לו מתודולוגיה אימפרוביזורית וטכניקה שיש בה מן המחווה http://www.tate.org.uk/art/art-terms/a/art-informel

 

פסלו של סימס, אבי הגינקולוגיה שערך ניסויים בשפחות, הוסר

anarcha3-67b6293f378c18ebc2ce5215ba6dab6f9cf24a10-s800-c85.png
Illustration of Dr. J. Marion Sims with Anarcha by Robert Thom. Anarcha was subjected to 30 experimental surgeries.
Pearson Museum, Southern Illinois University School of Medicine

 

העיר ניו יורק הסירה את פסלו של ג'י מריון סימס, גניקולוג בן המאה ה-19 שערך ניסויים בשפחות, מהפדסטל בסנטרל פארק.

הפסל יועבר לבית הקברות בברוקלין, היכן שסימס, שלעתים נקרא "אבי הגניקולוגיה", קבור. לוחית מידע חדשה תיווסף הן לפדסטל הריק והן לפסל שהועבר, והעיר עומדת להזמין יצירת אמנות חדשה שתקף את הסוגות שהועלו בעקבות "המורשת" של סימס.

הפסל מעשור 1890 הוצב באזור האקדמיה הניו יורקית לרפואה ב-1934, עם לוחית המללת את "ההישג הנפלא" של סימס. סימס ערך ניסויים פולשניים ואכזריים בשפחות שחורות וזאת על מנת למצוא פתרונות לבעיות וגינליות בקרב נשים לבנות בנות המעמד הבינוני. הניסויים בוצעו ללא הרדמה, וללא משככי כאבים שכן כפי שטען "נשים שחורות אינן חשות בכאב כמו אנשים לבנים".

בינואר, ועדה עירונית שבחנה את המונומנטים הקונטרוברסליים בעיר ניו יורק המליצה שפסלו של סימס יועתק למקום אחר.

gettyimages-947575824_wide-23e13e4a3ab9e1bfb94a0bba90f18cf38a7f2930-s800-c85
A statue of surgeon J. Marion Sims is taken down from its pedestal in Central Park on Tuesday. A New York City panel decided to move the controversial statue after outcry, because many of Sims' medical breakthroughs came from experimenting on enslaved black women without anesthesia.
Spencer Platt/Getty Images

Domonoske, C. (2018, April 17). RE: 'Father of Gynecology, 'Who Experimented on Slaves, No Longer on Pedestal in NYC. Retrived From https://www.npr.org/sections/thetwo-way/2018/04/17/603163394/-father-of-gynecology-who-experimented-on-slaves-no-longer-on-pedestal-in-nyc?utm_source=Breakfast+with+ARTnews&utm_campaign=ec9f78bbcd-EMAIL_CAMPAIGN_2018_04_17&utm_medium=email&utm_term=0_c5d7f10ceb-ec9f78bbcd-293489733

ונדליזם, הושחתה המזרקה של ניקול אייזנמן במינסטר

Nicole Eisenman, Sketch for a Fountain (2017). Photo: Henning Rogge

בירה, כיכרות לחם, ומטבח וסטפלי מסורתי הינם חלק מהדרכים שבהן תושבי מינסטר אוספים כסף על מנת לרכוש את פסל החוץ משל ניקול אייזנמן שהפך לסצנת פשע במהלך תערוכת פרוייקט הפסול בשנה שחלפה.

קבוצת תושבים בעיר מינסטר, גרמניה, בראשותה של דילרית האמנות מריה גלן והפסלת סנדרה סיברנגל, מנסים לאסוף 1.2 מיליון יורו לפרויקט הפיסול של ניקול איזנמן, מחצית הסכום נאספה מתושבים מקומיים. העבודה הוצגה בפרק המרכזי במהלך פרויקט פיסול הנערך אחת לעשור במינסטר, והסתיים ב-1 באוקטובר 2017 ומנה יותר מ-650,000 מבקרים.

מבשלת שיכר מקומית, Pinkus Müller, פיתחה Fountain beer" מיוחדת בעיצובה של אייזנמן. על כל ארגז שנמכר, מועבר יורו לקרן המזרקה והחברה תעשה "מצ'ינג" של כך. "רצינו לעשות משהו שיעלה את המודעות ויגרום לאנשים לדבר", אמרו במבשלה.

בזו הפעם השנייה, המזרקה של ניקול אייזנמן לפרויקט הפיסול במינסטר- Skulptur Projekte Münster הושחתה. האמנית והמגזין המקוון Alles Münster דיווחו שעל העבודה, Sketch for a Fountain, 2017, מזרקה מגבס וברונזה העשויה מקבוצת דמויות אנדרוגיניות, רוססו בצבע צלב קרס, פאלוס ותיאורים נוספים בערב ששי. המשטרה חוקרת.

בדף הפייסבוק הפרטי שלה, אייזנמן הציגה הערה העוסקת באירוע בהקשר לעליית הימין הקיצוני בגרמניה. המסר שלה שהועבר לARTnews  לשם פרסום אומר:

"בלילה שעבר היצירה שלי בפרויקט הפיסול מינסטר רוססה בצבע עם דימויים של צלב קרס ואחרים, ובנוסף שברו את משאבות המזרקה. זאת בסמוך מאוד לבחירות בגרמניה בהן צפוי שמפלגת הימין הקיצוני AFD תכנס לפרלמנט הגרמני… נאצים ממשיים ברייכסטאג הגרמני לראשונה מאז קץ מלחמת העולם השנייה".

מוקדם ביולי 2017, העבודה של אייזנמן, המוצבת בטיילת הסואנת של העיר, הושחתה, וראשה של אחת הדמויות הוסר. ביום שני השבוע הקבוצה מאחורי פרויקט הפיסול במינסטר התייחסה להשחתה לאחרונה, והצהירה, "אנו מתעבים ביותר אלימות מעין זו ומבינים שזו התקפה כנגד ערכים אותם מייצגת היצירה" – שעוסקת בדעות והתייחסויות ל"פוליטיקות גוף דו-משמעיות ולא נורמטיביות". הם גם הצהירו שפסלה של המשוררת הפמיניסטית בת המאה ה-18 –  Annette von Droste-Hülshoff המוצב בסמוך כוסה בגרפיטי.

"שתי העבודות נחשפו לצורה פשיסטית של אלימות, אלימות שהומואים, טרנס, ודו-מיניים נאלצים לעמוד ולהתמודד עמה בחיי היום יום הממשיים במקומות שונים", נאמר בהצהרה. "אנו מבטאים את הסולידריות שלנו עם אנשים מכל זהות מינית או צבע ואנו מגנים את התעמולה הרצחנית של כל מפלגות הימין".

ניקול אייזנמן הינה אמנית יהודיה אמריקאית הידועה בציוריה המנכסים יצירות אמנות קאלסיות ומודרניות כאחד. בעבודותיה מופיעה התייחסויות לקומיקס, מיניות, פרסומות ועוד.

Hickley, C.(2018, March 14). Re: Beer and bread rolls for a vandalized sculpture in Münster. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/beer-and-bread-rolls-for-a-vandalised-sculpture-in-muenster

 

הלובר משאיל יצירות אמנות לתערוכה בטהרן

c25f4a3fb8c24ae5a89c058e85b8655b

אנשי עיתונות הציפו את המוזיאון הלאומי של אירן לפני כחודש, עם הגעתן של 50 יצירות אמנות מהלובר – תערוכה חשובה ראשונה ע"י מוזיאון מערבי. התערוכה משקפת את השימוש הנחוש של צרפת בדיפלומטיה תרבותית עת היא מנסה לבנות מחדש קשרים מסורתיים עם אירן, אף שיש מחלוקת ומתח בנושאים הקשורים לפוליטיקה ובטחון.

דלתות המוזיאון הלאומי במרכז טהרן החוגג 80 שנה להיווסדו, נפתחו לפני העיתונאים ולאחר מכן לציבור. בין הפריטים שהובלו במטוס היו ספינקס מצרי בן 2,400 שנה, בסט של הקיסר הרומי מרקוס אורליוס ורישומים מידי רמברנדט ודלקרוא. Judith Henon, אחת ממומחיות/מומחי האמנות שנשלחו ע"י מוזיאון הלובר תיארה: "חלק מהפריטים אף היו קלים לשינוע מאשר אחרים. הפרטנרים האירנים שלנו אהבו מאוד את הספינקס, אך הוא שוקל המון והיה מורכב ביותר להציבו במקום שנועד לו".

התערוכה מסכמת שתי שנות עבודה מאז שחוזה החילופין התרבותי נחתם במהלך ביקורו של הנשיא חסן רוחאני בפריס בינואר 2016. "קשרים בין צרפת ואירן הינם עמוקים ורבי שנים שכן צרפת היתה החלוצה בחקר ארכיאולוגי כאן", אמר Jean-Luc Martinez, נשיא הלובר לסוכנות הידיעות הצרפתית (AFP).

"זו תערוכה לא צפויה לחלוטין… היא מאפשרת לנו ליצור קשר בין רגע רב הוד זה ולקשרים שמקורם אי-שם במאה ה-19".

קשרי תרבות

לצרפת יש קשרי תרבות עמוקים עם אירן קודם המהפכה, והמוזיאון הלאומי עצמו נבנה ע"י אדריכל צרפתי, אנדרי גודארד, ב-1938.

בעוד שבריטניה ורוסיה נאבקו להשגת השפעה פוליטית בפרס של המאה ה-19, היו אלה הצרפתים שהובילו ונתנו את הטון במסעות חקר ארכיאולוגיים. "לצרפת היתה הקדימות בנושאים תרבותיים בשלהי המאה ה-19 והיא היתה היחידה ש'חפרה' באירן", אמר ז'וליאן קוני, אחד מהאוצרים של הלובר בתערוכת טהרן, ומומחה בנוגע לאירן. והוסיף שעל מנת לא לאפשר שליטה בכל לבריטניה ורוסיה, השליטים הפרסיים אפשרו בעיקר לצרפת שליטה בנושאי תרבות. "כתוצאה, הצרפתים הם שהקימו את שירות העתיקות בפרס ב-1930", אמר קוני. הדבר הועיל לשימור כוחה של צרפת בקרב האירנים, "ובזמן שאחרים עסקו בחיפוש אחר נפט, אנו התרכזנו בדברים חיוביים", אמר דיפלומט צרפתי.

האירוניה היא שהתערוכה עצמה נפתחת בזמן של מתיחות דיפלומטית בין צרפת לבין אירן. שר החוץ הצרפתי Jean-Yves Le Drian הגיע לטהרן לחנוכת תערוכת הלובר, אך גם על-מנת לקיים שיחות בנושאים קשים הקשורים לטילים הבליסטיים ולהתערבויותיה של אירן באזור.

העיתונות השמרנית של אירן האשימה את לה דריאן בהעלבת העם האירני עם הביקורת שלו על תכנית הטילים וכינתה אותו "מעריץ מתרפס" של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.

תחום התרבות מציע הזדמנות להתמקד בנושאים חיוביים יותר בין צרפת ואירן, דבר שניתן לראותו במספר קשרי מסחר והשקעה, ביניהם יצרניות המכונית פז'ו ורנו כשם שחברת הגז והנפט Total[1] מאז הסכם הגרעין 2015. בין שתי המדינות אף קשרי אוניברסיטה, שכן 1,700 אירנים לומדים בצרפת.

"תערוכה זו משקפת את האיפה שלנו לחזק את הקשרים שביננו. אנו רוצים לומר שאירן חוזרת לנורמליזציה בינלאומית", אמר דיפלומט המלווה את לה דריאן, שר החוץ הצרפתי.

 

Text by NEWS WIRES. (2018, March 5). Re: Louvre lends art to Tehran for 'unprecedented' show. Retrieved from http://www.france24.com/en/20180305-france-iran-louvre-lends-art-tehran-unprecedented-show-cultural-diplomacy

 [1] "טוטאל" הינה חברה צרפתית רב לאומית העוסקת בנפט ובגז והינה אחת משבע החברות הגדולות בעולם בתחום זה. https://en.wikipedia.org/wiki/Total_S.A.

Iranians visit an exhibition of 50 artworks from French museum the Louvre on March 5, 2018 at the National Museum in central Tehran, the first major show by a Western [2]museum in the n's history. (Photo/Agencies)

[2] http://www.ecns.cn/visual/hd/2018/03-06/155975.shtml

ערכת הדרך: עיצוב עכשווי של חפצי טקס יהודיים, תערוכה במוזיאון ישראל

IMG_20180331_144408.jpg
נטי שמיע עפר,  נטלה לסעודת שבת בטבע

החיים הם "מסע ארוך"… בצאתנו לדרך אנו אורזים חפצים שונים העשויים לשמש אותנו בדרכנו. ומה עושים אנשים אשר בנוסף לאותם חפצי יסוד נזקקים לשאת עמם חפצי טקס יהודיים? התשובה לכך בתערוכה ערכת הדרך: "עיצוב עכשווי של חפצי טקס יהודיים"

IMG_20180331_144450
הארי קוסקינן, ערכה לשבת

שוטטתי ברחבי המוזיאון, ונקלעתי בדרכי לתערוכה מדויקת ומהלכת קסם המוצגת בחלל קטן במוזיאון ישראל. בתערוכה מוצגים תשמישי קדושה מעשה ידיהם של מעצבות ומעצבים מהארץ ומחו"ל שהתבקשו ליצור מארז של חפצים לאחד מהטקסים הרווחים בלוח השנה העברי או במחזור החיים היהודיים. החפצים עשויים מחומרים שונים: עץ, זכוכית, פלסטיק, פליז בד, חוטי מתכת, רדי מייד, זהב ועוד. בטקסט הנלווה לתערוכה מצוין "ערכות המשלבות קבוצות פריטים למארז חכם וחסכוני-במקום מוכרות כבר מן המאה ה-16, ובחיים המודרניים המשופעים בנסיעות הן רלוונטיות במיוחד. כאז כן עתה נארזים בהן חפצים חיוניים לאותם פעולות וטקסים שהנוסעים מבקשים לקיים גם הרחק מהבית. החיבור בין האמנות היהודית – שרוב היוצרים לא התנסו בה קודם – לעיצוב במאה ה-21 הוא שעומד כאן במוקד".

IMG_20180331_144425.jpg
יעקב קאופמן, ערכה לשבת

החפצים המוצגים טעונים בחלקם משמעויות אישיות ודתיות, פרשנות של היוצר/ת, ועם זאת ניכר הניסיון לבטא מגמות עכשוויות בעיצוב הבינלאומי, בין אם מדובר בזיקה לטבע, ובין אם מדובר בשימוש ואימוץ טכניקות יצור חדשניות, וברצון לעצב בחומרים המיועדים לשימוש בתנאים של ניידות. בחלק מהם ניכר הרצון לשוות לחפצים  הוד והדר,  גם אם אינם תמיד נוחים לשימוש בתנאים של ניידות.

IMG_20180331_144638.jpg
חנן דה לנגה, ערכה לשבת
IMG_20180331_144548.jpg
אסתר קנובל, ערכה להבדלה
IMG_20180331_144517.jpg
סבסטיאן ברנייה, שבת דיגיטלית, ערכה לשבת

אמנים/אמניותאסא אשוח, סבסטיאן ברנייה, קונסטנטין בוים, גלי כנעני, ניצן כהן, מרקו פררי, ורד קמינסקי, יעקב קאופמן, אסתר קנובל, הארי קוסקינן, חנן דה לנגה, סטודיו מישר-טרקסלר: קתרינה מישר ותומס טרקסלר, מיה מוצ'בסקי פרנס, נטי שמיע עפר, שרי סרולוביץ', סטודיו לעיצוב יורי סוזוקי, איריס טוטנאור

28 במרץ 2018 – 5 באוקטובר 2018 ;  אוצרת שרון וייזר-פרגוסון                                                הביתן לעיצוב, מוזיאון ישראל, ירושלים

הטקסט מצוטט בחלקו מטקסט הקיר; צילומי העבודות מהתערוכה.

http://www.imj.org.il/he/exhibitions/%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A