התערוכה "הפָּנים שלי"[1] מבקשת להפנות מבט אל הדמות הנשית ביצירתה של לוי מנקודת הזמן העכשווית, ולהצביע על התפתחות עבודתה בשנותיה המאוחרות כשילוב של נסיבות חיים וגישה אמנותית.

בתערוכתה של הציירת חנה לוי (2006-1914), מוצגים ציורים מעיזבונה שטרם נחשפו לקהל, גוף עבודות מרשים בהיקפו, המתוארך לפרק הזמן שבין שנות השבעים לראשית שנות התשעים, ומציב את דמות האישה במרכז יצירתה. לוי נהגה לצייר שוב ושוב דיוקנאות נשיים – דיוקנה העצמי ואלה של חברותיה – (ולעתים גם נשים אנונימיות) המדגישים את סימני ההזדקנות בגופן ובפניהן, בין השאר באמצעות חומרי הציור עצמם: היא הרבתה לשלב בחומריה חול וגירי פסטל־שמן, כאנלוגיה לשחיקה המתמדת של החיים ולשבריריותם הרבה [2].

גדעון עפרת מציין ברשימה על עבודתה של לוי את הדיוקנאות העצמיים הרבים שהחלו להופיע ביצירתה בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.[3]  לוי עצמה מספרת באותה כתבה כי בשנות השלושים והארבעים הרבתה לצייר ילדות, ובשנות הארבעים נוספו גם "כמה נשים מבוגרות. מעניין, גברים כמעט לא. אולי רק את יצחק (בעלה). לא הייתה לי שום אידיאולוגיה בציור, אבל רציתי להתלהב. המחשבה באה אחרי העשייה. כמו היום. בעצם לא השתניתי הרבה".[4] "אפשר שבדבריה אלו טמון רמז, גם אם קלוש", כותבת חינסקי אמיתי, "להעדפה אינטואיטיבית של נשים כמודלים – העדפה שקיבלה ביטוי כבר בשנים המוקדמות של עבודתה, ושוב שנים רבות אחר כך".

האוצרת מציינת שיש לציין שבשנותיה הראשונות בארץ היה הדיוקן נושא מרכזי בעבודותיה של לוי, אך מסוף שנות ה־ 40 ואילך ראתה בציור הנוף את לב עשייתה האמנותית – ומקומה בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נקשר בתהליכי ההפשטה שחלו בו. [5] ב-1974 הצטרפה לקבוצת "אקלים" שזוהתה עם ציור הנוף הישראלי. בד בבד, המשיכה כל השנים לצייר ולהציג גם דיוקנאות ודמויות.

במהלך שנות פעילותה בארץ, משנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, זכתה לוי להערכה רבה בקרב קהילת האמנים, האוצרים ומבקרי האמנות. על אף זאת, לא עלה בידה לפרוץ את המעגל המצומצם יחסית של הקהל שאליו נחשפה יצירתה, ותערוכותיה הוצגו בדרך כלל בחללים פריפריאליים הרחוקים מטבורה של סצנת האמנות הישראלית  הציירת לאה ניקל, חברתה, הביעה את הערכתה הרבה ללוי בכנותה אותה "ציירת של ציירים", [6] אך בה בעת הצביעה בכך, במובלע,  גם על אלמוניותה היחסית ועל העדר ההכרה הראויה בה מצד הממסד האמנותי. ברבות השנים, נשכח שמה של לוי כמעט לחלוטין,  עד ששבה מעט לתודעה בשנים האחרונות, הודות לשתי תערוכות קבוצתיות שהציגו מקבץ מצומצם של עבודות נוף ודיוקן שלה: "12 אמנים: מבט שני", מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, אוצרת: אירית הדר  ו"הסיפור שלה" (העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל ובית האמנים, תל-אביב, 2016, אוצרות: רות מרקוס ורותי חינסקי־אמיתי).

לוי, נולדה בברלין, והחלה את דרכה האמנותית כציירת דיוקנאות בהשראת האקספרסיוניזם הגרמני והאוסטרי. ב-1934 עלתה לארץ, ולמדה שנתיים בסטודיו של יעקב שטיינהרדט בירושלים. לאחר מכן עברה להתגורר בפתח תקווה ובתל־ אביב. ב-1940 הצטרפה לקבוצת "מוצא" שפעלה ביישוב זה בשנים 1941-1938  שעם חבריה נמנו, בין היתר שמשון הולצמן, אביגדור סטימצקי וציונה תג‘ר (שעל קשר אתם תמשיך לשמור עוד שנים רבות). במוצא הכירה גם את הכנר והצייר יצחק לוי, אף הוא מחברי הקבוצה, וב-1944 נישאה לו. לאחר כעשור של נדודים ברחבי הארץ התיישבו בני הזוג בקריית האמנים בצפת. ב-1995 עברה לוי להתגורר בשרון , בקרבת בני משפחתה.

חינסקי אמיתי כותבת: "לוי עצמה והכותבים עליה כמעט אינם מתייחסים לנוכחות הנשית ביצירתה. לוי השתייכה לדור של אמניות שהיו מקורבות לאמני "אופקים חדשים" ופעלו תחת צל השראתם, אגב הקפדה על שוויוניות מגדרית והתעלמות מכל אזכור מכוון של היבטים נשיים ביצירתן. בנוסף, ברוח התקופה דאז, יש בטקסטים על יצירתה תיאורים שיפוטיים המסמיכים כוח ועוצמה ציוריים לגבריות, דוגמת "רושם של כוח ציורי עצום וגברי הולך ומתבלט בתמונות השמן שלה",[7]  או התייחסות לתקריבי הגוף שלה כ"הצהרה 'גברית' של אמירה 'נשית".[8]

תיאוריות פרשנות פמיניסטית עלו בארצנו בשנים מאוחרות יחסית, והתמקדו בתחילה בעיקר בדור הצעיר של אמניות שפעלו בארץ בשנות השבעים והשמונים. מכאן נראה שבשנות פעילותה של לוי לא הייתה רוח התקופה בשלה לבחון את עבודותיה מנקודת מבט מגדרית.

ב־ 1975 נפטר בעלה יצחק, פרידה עצובה וכואבת. מתקופה זו ואילך הרבתה לצייר דיוקנאות עצמיים המתאפיינים בטיפול נוקב וחסר רחמים בדמותה. החל בסוף שנות ה-70 החלה לצייר סדרת תקריבים של פניה תחת הכותרת הפָּנים שלי (My Face)  אותה כתבה בצידו האחורי של כל ציור; בעל פה, כינתה אותם "הפנים המלוכלכים שלי"[9] בעבודות אלו הלכה והתפוגגה ההפרדה בין דיוקן ורקע,, ותווי הפנים עברו פירוק, הפשטה ולעיתים מחיקה כמעט מוחלטת, עד שקשה להבחין בינם לבין ציורי הנוף של האמנית.

בציורים מאוחרים בסדרה זו ערבבה בצבע חול, וכך יצרה בדימויים המונוכרומטיים הללו מרקם מחוספס וסדוק, שהקרין תחושה של התייבשות, קילוף ופציעה  השימוש בחול רווח גם בטיפול הנועז והחשוף של לוי בגוף הנשי. שילוב האדמה המקומית – ובפרט זו של נוף חייה – בחומר הציור נושא משמעות כפעולה מושגית, המהדהדת את הקשר העמוק שלה למקום. ניתן אף לראות הלימה בין תהליכי הבלייה והשחיקה של הטבע, שגרגירי החול הם תוצר שלהם, לדימויים המשקפים תהליכי זקנה ומודעות לחידלון ולסופיות. דומה שבזאת פורמת לוי את ההבחנה לא רק בין הנוף והדיוקן בעבודתה, אלא גם בין מעשה הציור והחיים עצמם.

ולסיכום, כפי שמציין צבי תדמור: עיזבונה של לוי מלמד כי ציירה בשנים אלו בעיקר נשים, חלקן אנונימיות וקצתן מתוך מעגל מכרותיה. לוי העמידה אותן, חשופות ובודדות, בחלל ריק ומופשט. לדבריה, לא ניסתה ליצור דמיון בין הדמות המצוירת למציאות וגם לא חשבה על אופייה של הדמות. "אני מחפשת ומוצאת את גורם ההפתעה", אמרה, "וכשהוא ישנו, אני מרגישה שנכנסתי לתוך נשמתו של המודל".[10]

על רקע זה, מעניין להתבונן בדיוקנאות של חברותיה הציירות, לאה ניקל (1966) ופאולה רוזט הולצמן (1991), שבהם הבליטה במרכז התמונה את ידי היוצרות, כהצהרה על זהותן כציירות. ציור נוסף, של דמות מצועפת ואניגמטית שכפות ידיה הגדולות מוצגות בלב הציור, (1987) הוא כנראה דימוי של ציירת, אולי לוי עצמה, התובעת את הזכות ליצירה.

תודה לאוצרת התערוכה רותי חינסקי-אמיתי על חומרי התערוכה שהיו לי לעזר.

[1] תודותיה של רותי חינסקי-אמיתי לרות מרקוס על הצעתה לשם התערוכה.

[2] בשנות השבעים, ובעיקר בשנות השמונים, הציגה כמה תערוכות יחיד שהוקדשו לדיוקנאות ולדמויות, ואף השתתפה בתערוכות קבוצתיות בנושא הדיוקן. בשנים אלו ציירה לוי גם דיוקנאות של גברים (ביניהם סם לימן, בעלה של לאה ניקל, הצייר אהרון גלעדי, וכן מעט מודלים גבריים), אך לא בכמות ובאינטנסיביות שאפיינו את טיפולה בדמויות נשים. לוי לא הותירה אחריה טקסט המסביר את התמקדותה בדמות הנשית בשנים אלו, ולכן קשה לדעת מה היו מניעיה לכך.

[3] גדעון עפרת פרידלנדר, "הגן הנעול של חנה לוי", הארץ, 20.11.1981 , עמ‘ 23 .

[4]  שם, עמ‘ 22 .

 

[5] בספר סיפורה של אמנות ישראל מוזכרת לוי כאחת מטובי אמני ההפשטה. ר‘ בנימין תמוז, דורית לויטה

וגדעון עפרת (עורכים), סיפורה של אמנות ישראל , תל-אביב: מסדה, 1980, עמ‘ 120 .

[6] לאה ניקל מצוטטת בתוך: אירית הדר, 12 אמנים – מבט שני, קט‘ תערוכה, תל-אביב: מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, עמ' 16

[7] אוה גולדמן, "תערוכות בחיפה", הארץ, 11.12.1964 .

[8] גדעון עפרת, "חנה לוי – דברים שרואים מכאן רואים משם", בתוך דליה לוין )עורכת), חנה לוי: עבודות

1990-1940, קט‘ תערוכה, פתח תקוה: מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 1991, ללא מס‘ עמוד.

[9] אירית מילר, "בין פנים וחוץ, חנה לוי: עבודות", 1990-1940, סטודיו, מס‘ 29, ינואר1992, עמ‘ 49 .

[10] לוי מצוטטת בתוך צבי תדמור (עורך) דיוקן, תל-אביב: אמנות לעם, המדור לאמנות, 1989, עמ' 18 .