בגלריה טובה אוסמן מוצגת חן שיש, אמנית בינלאומית מוערכת שמציגה בימים אלו במוזיאון ישראל – בית טיכו ובמוזיאונים וגלריות בארץ וברחבי העולם, לצידו של טומס קרונר (1992-1909), יליד גרמניה, שזכה להערכה רבה בימים עברו (הציג במשכן לאמנות עין חרוד ובגלריות בארץ) ו"נשכח". על כך כותבת שיש: "להציג עם טומס קרונר, רשם גאון, רשם נשכח שלא זכיתי ללמוד עליו, שלא דיברו עליו בבצלאל של שנת 2000".

קיר בתערוכה

טומס קרונר

בתערוכה הארוגה מעשה אמן באוצרותה של טובה אוסמן אנו פוגשים את הקו האקספרסיבי הלוהב,  את הדמויות הנשיות המשירות מבט אל הצופה, מכוסות בצלב שחור או בכתמי שחור החושפים  ובה בעת "חוסמים" את הדמות; את כתמי האדום, וגם הזהב שהפך להיות לאחד מסימני ההיכר של שיש, זהב שיש בו מן הקריצה אל השמימי, אל מלכות השמים בצד עושר חומרי/ארצי. ואת היד הרושמת, את הקו הדקיק בדומה לקורי העכביש והדמויות מכמירות הלב של קרונר שמבטן נסוב הצדה ולא אל הצופה. אוסמן השכילה לשלב בין שיש האמנית בעבודותיה שיש בהן מן החצנת המבט והרגש לבין קרונר האמן שיש בעבודותיו מן המבט פנימה, וליצור תערוכה מרגשת.

חן שיש

חן שיש

הדיאלוג אותו מנהלת שיש עם קרונר מעניין ומאתגר את העין; ה-X המוחק, הצלב הנוצרי, עבודות שיש בהן מן הקרבה והגילוי, ובהן לקו ולכתם נוכחות בולטת. הדמויות  בציוריה של שיש המביטות מבעד לסורגי ה-X החוסם ומגלה בה בעת, אקספרסיביות ועוצמתיות וכדבריה "לנוכח התקופה יכולות להיות דיוקן עצמי"; ובדומה, עבודותיו המיוסרות, הנפלאות של טומס קרונר.

טומס קרונר

מרים טל ציינה: "הציור של תומאס קרונר הוא עדות. אחרי שתיקה של שנים רבות התעוררו בתומאס קרונר דחפי היצירה, משום שהיה לו מה להגיד; וכמעט מיד ידע להגיד זאת, באמצעים פלאסטיים, נאותים ומשכנעים.

הנושא של תומאס קרונר הוא האדם. הוא מספר לנו על עצמו – אך חוויותיו לבטיו וגעגועיו אינם רק אספקלריה של נפש אחת, אלא גם אספקלריה של דור – דור אומלל, מעונה, מחפש, מתייאש וצמא-חיים".[1]

טומס קרונר

בטקסט המלווה את התערוכה ומסביר יותר מכל את "מעשה המרכבה" בתערוכה זו, כותבת שיש: "כשפגשתי את היד 'המקשקשת', את רישומי היד הרכה בנייר הקשה, את המסע של ההגירה האומנותית אבא פסל, אחות אמנית וטומס קרונר הרגשתי אותך לרגע, הלכתי לצידך עם מקל ההליכה, הוא עזר לי בדרך, הבין את השביל המטושטש והזיז את האבנים עבור כולנו. רשמים כמוהו שכבו על הגדר כדי שאנחנו, האמנים שעכשיו נוכל לראות, נוכל לשמוע, נוכל להרגיש".

[1] מרים טל, תומאס קרונר בדרך, גלריה רנה, ירושלים, 1.4.1966? – תומאס קרונר, תיק אמן, שם.

חן שיש

תודה לחן שיש ולטובה אוסמן על הטקסט.