סודות בין קירות הבית, קבוצת SHEVA: רוזה בן אריה, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג, לילי פישר, גלריה בארי, אוצרת: ד"ר זיוה ילין, עד 9.1.2021

בית! מהו? מבנה פיזי על מרכיביו והיחידות שבו, בית כמרחב מגונן, מכיל או שמא מאיים? התא המשפחתי שאמור להיות מן הקרבה והדיאלוג וההתחשבות בפרט ובצרכים האישיים, האם כל אלה באים לביטוי בבית? מסתבר שלא תמיד כל האוטופיות והרצונות שורים בכפיפה ותואמים לרצון ולכמיהת הלב לאידיליה משפחתית.

בתערוכה מעוררת ההדים בגלריה בארי מציגות נשות קבוצת "שבע" אינטרפרטציות אישיות למהות הבית, הטומן בחובו סודות, לחשים, חיים שהיו ופסו, חיים של אנשי ההווה, בית על מרכיביו הרבים- האמור להיות מקום של נוחם, של טוב, אך לעתים יש בו מן המאיים. האם זה מקום אישי, פרטי ומוגן?

אוצרת התערוכה ד"ר זיוה ילין כותבת: "הכל קורה בבית,  בין הכתלים,  בתוך החפצים הדוממים והרהיטים. אלו זוכרים את החיים שחיו בהם, את המילים והלחשים, האנחות והצחוק, הבכי והאימה. הידיים שהחזיקו בספלי הקפה, המילים שנאמרו או שלא נאמרו, כובד הגוף ששקע בספה. הצילומים הישנים, שהפכו לזיכרונות".

בסצנות פנים של ציורים הולנדיים מהמאה ה-17 אנו מתוודעים ל"תיעוד" בן התקופה באשר לחיי אנשי מעלה בצד המשרתות/ים. בציורים אלה מופיע התיאור הנגלה לעיני הצופה- סצנות ביתיות, אינטימיות על-פי רוב, לעתים במטבח, או בחדרי הבית האחרים המציגות מארג אינטימי ולעתים ציבורי של חיי היומיום. ברם בקריאה משנית של ה-sub-text נגלים דברים נוספים, אותם סודות רוחשים, תרחישים של שולט/ת-נשלט/ת, פיתוי וכדומה.

הפרט והכלל, עבודות המשיקות לבית, והבית כיצירת אמנות כוללת. התערוכה כמיצב אחד גדול המורכב מפרטים, אך גם מפיסות של זיכרון, מעבודות שיחדיו מהוות את הסך הכולל? שהרי זיכרון על פניו הרבים הינו דבר מתעתע. כל אחת מנשות הקבוצה נושאת עמה זיכרונות אישיים וקולקטיביים, ומביאה אותם אל העבודות המוצגות בתערוכה. כולן נוקטות בטקטיקת "הריחוק/מרחק" מהבית –הגירה ארצה, לעתים לבד, מפלט אל גינת הבית, מעבר לחו"ל ושיבה הביתה. אל הקירות האוצרים בתוכם את רוחות העבר, המחלחלות עדיין אל ההווה…

"להיות שם"Dasein  בגרמנית, להיות בתוך העולם ("in der Welt sein") הוא מונח שטבע הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר אשר השתמש במושג כדי להצביע על ההוויה הבסיסית של האדם בתוך הישות (בתוך היש של העולם): האדם תמיד מעורב מלכתחילה באופן סובייקטיבי בתוך העולם.

צורת קיום זו עומדת כנגד צורות הקיום של דברים או של מכשירים. ה-Dasein מגדיר את האדם באופן לא אינסטרומנטלי; האדם איננו אובייקט של הדברים אלא סובייקט שלהם, בזכות קיומו בתוך העולם.[1]

בשיחה עם האמניות עלתה קודם כל תודת הלב לאוצרת זיוה ילין על האופן בו ליוותה כל אחת מהן, עודדה, יצקה משמעות ותוכן נוספים לעבודות. וכפי שצוין בהקדמה לקטלוג : "הזיהוי המדויק של לב היצירה של כל אחת מחברות הקבוצה רקם בחוט מקשר, עדין וגם עבות, את העבודות ליצירה אחת שלמה וספקה להן קורת גג איתנה".

על האמניות והעבודות בתערוכה

כדברי ענת גרינברג מייסדת הקבוצה: "כל אחת מהאמניות בקבוצה עושה את הדרך שלה ונסחפת באופן הרגע הזה. אנרגיה שעוברת בין שני המסלולים – פרטי וקבוצתי. לכל אחד מקום משלו וגם הבנה מה קבוצה נותנת והערכה של כך".

רוזה בן-אריה מספרת על געגועים לבית שהשאירה מאחור באורוגוואי, להורים, לאם שעודה בחיים ולאב שאיננו כבר, ולחברים. במרכז עבודתה של בן-אריה בתערוכה שולחן האוכל מכוסה במפה חגיגית, ועליו צלחות, כוסות וסכו"ם. השולחן מעורר זיכרונות אישיים, שולחן שממרכז סביבו מפגשים עם בני המשפחה, בימים טובים ובימים אחרים. בית כמייצג יש ואין. מספרת שכל התהליך קשור לאימא שלה, וגם לרצון לתת חיים חדשים לדברים שלה. וכך בתערוכה מופיעים גם פורטרטים שלה ושל האח שלה, של אימא שלה כשהיתה קטנה. תהליך עשייה שמאוד ריגש אותה, אך גם חייב אותה להיות מחויבת יותר לתיאור ולשחזור הפריטים – פמוטים, אגרטלים עם פרחים ועוד.

את הדברים יצרה רוזה ממלח; מלח כדבר אורגני, למשל, מפיות מקרושה עשויות במלח. עליהן שמה כלי כסף. לקחה נייר ומשחת נעלים והשחירה את נייר הכסף עליו הטביעה את חותמם של הכלים. החומריות היא אותה חומריות על-פיה נוהגת בן-אריה מימים ימימה, אך כאן היא מקבלת משמעויות נוספות. עבודה בניסוי ותהייה –דבק, אליו מוסיפה מלח, פיגמנטים, חול, סודה לשתייה, צבעי מאכל וכדומה. כל אלה יוצרים מארג דקיק באמצעותו היא מצפה ומעתיקה את הכלים.

בתערוכה הפילה האמנית את הכלים והכוסות על השולחן, כעדות לנוכחות אנשים שישבו קודם לכן לשולחן.

ענת גרינברג ילידת הארץ. "דור שני" לשואה. הוריה שרדו את מוראות השואה, אך נושאים עמם את אותותיה. אמה של גרינברג נולדה בגטו צ'רנוביץ, אוקראינה בשנת 1942 (גדלה שלוש שנים במרתף). אביה יליד יאסי, רומניה ונושא עמו את זכר הפוגרומים. ההורים הקימו בית ומשפחה בארץ, ולא דיברו בבית על ילדותם בצל השואה.

בבית שהתנהל בצל השתיקה, הונהג משטר קשה. ההורים לא אפשרו לענת ולאחיה לצאת לטיולים. בית של כעסים והורים שאף הרביצו. בשיחות עם ענת עולה תמיד משאלה הלב שהיתה לה: חלום על בית נורמטיבי, חם ומכיל, בית עם גינה. בית שהנו מפלט מהבית "החונק", והגינה מהווה מרחב אחר, מקום מפלט.

בתערוכה ציירה על יריעות של ניילון שקוף, שגודלן 2.5X3.5 מ'. העבודות מהדהדות לשיחה של גרינברג עם האוצרת, לפולין, לפרחים מפלסטיק ולמפות הניילון מהבית. מצוירות בהן איזור החוץ, הגינה, עץ, עשבים, כיסא שנשכח. התוצאה – עבודות שיש בהן מן האופטימיות, וכמו שציינה בשיחה "היא הביאה את הרחוב ובנתה עולם משלה. מקום של צמחיה, של אופטימיות. החוץ נכנס פנימה והפנים יוצא החוצה.

דליה חי אקו, ילידת הארץ, בת להורים מעירק. בשיחה עמה מספרת חי אקו על הרגשת בית שחשה בארץ לאחר ששבה עם משפחתה ארצה משהות בת עשרים שנים בארה"ב.

הבית בו גדלה האמנית, בית בו האם אותה היא מאזכרת כאישה חכמה ומיסטיקנית, חששה לבתה הקטנה שמא תדבק בה עין הרע. דליה חזרה ארצה לרגל מחלת אמה ונשארה כאמור. מדי יום התקיים טקס שתיית קפה טורקי עם האם. האם נהגה להפוך את הכוס, לקרוא בקפה בו מצאה בליטה שנוצרה מגרגרי הקפה, שהאם כינתה "עין הרע", ולהסיר אותה. הדימוי השתלטן הופיע בכוס הקפה באופן תמידי וכך החלה אקו חי לחקור את נושא האמונות הטפלות, עין הרע, וטקס הקריאה בקפה נכנסו וחלחלו לעבודותיה.

בתערוכה, קיר גדול של 60 עבודות מתוך מאה עבודות שהיו במקור. חי אקו ציירה את עבודות הקפה בכתמי קפה ואקריליק, ואת עין הרע לכדה בחוטי זהב. סדרת העבודות "לכודה בחוט זהב" היוותה תהליך השתחררות של האמנית ומעין הגנה מהאמונה הטפלה שחלחלה אליה. היצירה שעוסקת במגיה, עבודות רדי מייד ומגוון רב של מוטיבים דוגמת חמסה, "קבר לעין הרע", וודו, סודות שעברו אליה מהאם, מאכלסים את חלל התערוכה.

איה סריג היא ילידת הארץ, ואף היא בת להורים ניצולי שואה מהונגריה ומצ'כוסלובקיה. האם שרדה את המחנות, האב היה פרטיזן.

סריג מספרת שגדלה בבית מכיל, אוהב וחם, ועם זאת מגונן מאוד. ההורים לא הרבו לדבר ולספר על שעברו. איה מספרת: שגדלה במשפחה קטנה בת שלושה ילדים, ובאין קרובי משפחה כסבא, סבתא ודודים, מילאו חברות טובות את תפקיד הדודות. "גדלתי כאתרוג שמור בצמר גפן". החוץ היה לדידם של הוריה מקור הרע, "תישארי בבית במקום הבטוח", אף שתחושת "הבטוח" לוותה בעננת חרדה תמידית.  

האם נהגה לתפור לעצמה בגדים אופנתיים מחוברות בורדה, ותפקידה של איה הילדה היה לשעתק את הגזרות מהחוברת אל הדף. את הבדים נהגו לקנות בשוק הבדואי בבאר שבע. שווקים – צבעוניות, רעש, לחטט, דברים שמשתנים, "הקסם שבאקראי". דברים שלא חושבים וקורים בשוק.

לעבודות בתערוכה בבארי (ובזו ש"בבית האמנים", תל אביב), לקחה סריג גזרות בורדה קטנות שהושלכו. היא החלה לטפל בהן בלכה, שמן, בניסיון לשמר את תחושת השקיפות. בתהליך חשיבה שעירב משחק עם הגזרות, הדבקה וצילום, חיברה גזרות, שמלה, שרוול, ויצרה רצועות ארוכות. עד שבאחד הימים כשהחזיקה רצועה ארוכה, קיפלה אותה  לשניים-שלוש. הרצועה דמתה לשמלה, ואיה אמרה לעצמה, "זה צריך להיות שמלה".

בשנה האחרונה מספרת סריג נסעה לשבדיה לבקר את דודתה בעת שהיתה עדיין בחיים, ואז היא נפטרה, והיה צריך לפנות את הדירה שלה. הדודה היתה פשיניסטית גדולה, אגרנית אך מסודרת.  בארון הבגדים היו שמלות של אימא של איה. שני פריטים דומים- אחד לדודה ואחד לאימא של איה. היו שם שמלות רבות שליוו את ילדותה של איה, הן של אימא שלה והן של הדודה כשבאה לבקר. איה פתחה ארון שמוכר. השמלות נראו כמשהו שמזכיר את האם. חשוב לאיה שהשמלות תהיינה שקופות, ושתיווצר תחושה שהן "זזות" באוויר. השמלות הן קולאז", פיסות של גזרות וסריג חיברה מהן משהו כמעין קולאז' שיש לו נוכחות של שמלה. שילוב של פיסות חיים וזיכרון!

לילי פישר עלתה מארגנטינה בגיל 17, לבדה. עלתה ממניעי ציונות אך גם אולי בשל הרצון להימלט מהבית. היא עזבה את החבר, את התנועה, את החברים והמשפחה. השאירה מאחוריה את הבית שהיה פטריארכלי ודכאני.

עבודותיה של לילי בתערוכה כ-15 עבודות שונות זו מזו, מפוזרות בחלל הגלריה. מוטיב הזאב/זאבה נוכח בכל. זאבים מעיסת נייר אותם פסלה בכל מיני פוזיציות- למשל זאב מתחת לשמיכה, זאב שהראש שלו הוא מעמד בגדים סוריאליסטי. מראה שלקחה מהמחסן בבית, ושילבה עם עיסת נייר צבועה שחור. שני חלקים קטנים מהמראה נשארו גלויים. זאבה נבטת מהמראה. זאב – מתלה של בגדים, זאב שנכנס לפח. כיסא ילדים, צעצועים עם דובון ובובה. כיסא גינה מעץ עליו גם יש את הזאב. בית שאף הוא הפך לזאב. תלת-אופן עם זאב תינוק שרוכב עליו. זאב תמיד מופיע כמטמורפוזה. מסיכות תלויות המדמות חלקי פנים עשויות בפפייה מאשה לא שלמות אף פעם. טביעת האצבע של לילי מופיעה בכל העבודות שלה. שילובים היברידיים המעלים על הדעת כאמור את אמני הדאדא והסוריאליזם כאחד.

פישר כשאר האמניות בקבוצה, רואה צמיחה וגדילה בקבוצה מבחינת החיבורים. סוגי עבודות שונים: פסלים, רדי מייד. ההצבה מדהימה – הכול עובד ביחד.

 הזאב – קשור לילדותה, לסיפורים דוגמת "כיפה אדומה" שסיפרו בבית. סיפורים מפחידים. היא ביקשה להתחבב על הזאב כדי לא לפחד, "לחבק את הזאב". מספרת שאביה הביא כלב זאב – כלב משטרה. פחדה מהכלב, אך למדה להתמודד אתו ולהתחבב עליו. אביה של פישר מופיע בחלק ניכר מהעבודות; זיהוי בין הכלב/זאב לאבא שלה. אבא ששומר, מפחיד, רודן, שתלטן, איש קשה. אהבה אותו אך היה קשה.

וישנה סדרה של הזאבות;  לילי מזדהה עם הזאבה – אוהבת אותה כיום. גם אצלה יש חלקים של זאבה- זאבה מניקה אך גם מפחידה, כזו עם פנים רבות שיש גם ללילי עצמה. מכאן בא הטריגר שלה וההזדהות שלה עם הזאבה. שילוב של מציאות ופנטזיה. מעשה של כיסוי וחשיפה. ברקע נשמע שיר ילדים ישן בספרדית שמתנגן שוב ושוב: "אנו ביער בזמן שהזאב איננו. זאב אתה נמצא?"

בתערוכה יש תמונה של הסבתא רבא שלה – לאה בשמה העברי, לילי, השם הלועזי. לילי נקראת על שם הסבתא. הצילום כנראה מפולין . המסגרת בעיסת נייר אף היא.

ולסיום, לבית תפקיד במרחב, תרבותי-חברתי ופסיכולוגי כאחד. הוא אמור לספק ולהעניק עוגנים כהגנה, מפלט, ביטחון, שליטה, זהות ומעמד. חוויות ילדות ונערות ומאוחרות יותר משפיעות על ההתנהלות, על התת מודע והמודע כאחד. מכאן שבית שיש בו מן "המאוים" של פרויד מהווה גם סמן של אידיאה, משאת נפש והשתוקקות.


[1]  Heidegger, M. [1927] 1980: Being and Time, trans. J. Macquarrie and E. R. Robinson, Oxford, Basil: Blackwell.מתוך אנציקלופדיה של הרעיונות,  היות שם (בפילוסופיה) Dasein, https://haraayonot.com/idea/dasein/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s