על "יופיו של הבנלי"

למטיילים בסמטאות ישנות בערים ברחבי העולם, נפולי, ירושלים, יפו, דרום תל אביב ועוד, מתגלה מראה הכביסה התלויה על חבלי הכביסה.

יופיים של אלה המצויים בתחום שבין במרחבים – בין מרחבי הפרט, הבית הפרטי על הכביסה האישית (בגדי יום יום וימי חג בצד פריטים אינטימיים) לבין המרחב הציבורי מה נגלה לעין, או מוסתר מעין המסתכל… ומופיע בעבודות המוצגות בתערוכה "אינטימיות של זרים על חבלי כביסה".

יש שיתמהו- חבלי כביסה? שהרי את עמל הכפיים, את הפעילות העמלנית- הליכה אל מקור מים, אל המעיין או להזמין את הכובסת כפי שהיה נהוג בקטנותי בבית הורי, החליפה מכונת הכביסה. ועדיין חבלי הכביסה נוכחים בחיינו (איכות הסביבה רבותי!).

אחד המראות המפעימים היה בביקור ברומא לפני מספר שנים, ברחובות הקטנים ובהם דרו להם יחדיו בכפיפה אחד הכביסה התלויה בצד ציורי קיר בהומאז' לרנסנס, או גרפיטי עכשווי.

אזי האם על הכביסה המתנופפת על חבלי הכביסה אבד הכלח?

התערוכה מתמקדת ביחס האמנים אל נוכחותה במרחב של הכביסה; בגדים תלויים על חבל שייכים לתחום היומיומי… הלא הירואי, הפרוזאי… בימים בהם הרוח נושבת הם "מקבלים" חיים משל עצמם, נעים, מתנופפים, משנים כיוון "יופיו של הבנלי".

בחלל קומת הכניסה של הגלריה מציג הצלם דורון הורוביץ תצלומים של כביסה תלויה שצולמו בארץ וברחבי העולם. צילומי הכביסה התלויה, מוטיב מרכזי  ביצירתו, מוצבים מונכחים על הקיר, התקרה והרצפה. העבודה "בדים שחורים, סין, 2019, אינה מוצגת כיחידה הרמטית אלא מחולקת למרכיביה, באופן המאפשר לצופה להיכנס לתערוכה דרך הכביסה התלויה.

ובקומה התחתונה – בציר הסירקולציה – אילנה אביב . בגדי העבודה שלה, ביציקות בטון אקולוגי מוצגים על הקיר. וכפי שציינה "בתליית בגדי העבודה על חבל כביסה יש הסכמה לעצור, להפסיק את המאבק עם המציאות של  הסטודיו". הסכמה לנוח!

על מהלך העבודה מספרת אביב: "כיוון שמדובר בכביסה, הרטבתי את הבגדים ותליתי אותם על חבל כדי שיקבלו את כובדם של המים. מיד לאחר מכן קיבעתי 'מצב' זה באמצעות דבק. הבגד שהתקבל לאחר היבוש היה בגד קשה שהמבנה שלו הוא של בגד רטוב ספוג במים". לאחר מכן היא יצקה תבנית על הבד המוקשה שלאחר שהתייבשה חילצה מתוכה את הבגד ויצקה במקום בטון אקולוגי, שהחול שבו הוחלף בנייר גרוס. היציקה עצמה עשויה בטכניקה ייחודית שאותה פיתחה האמנית.

אולגה קונדינה המציגה עבודה שצוירה במרפסת בתל אביב, על חבל אחד מגבת אדומה של האמנית . בעבודה נוספת ערב רב של כבסים על מתקן כביסה דגל ישראל ופריטים נוספים בצד הצצה למגרש המשחקים, שורים להם יחדיו בעבודה המצוירת.

אתי גדיש דה לנגה מפסלת בעץ, מתכת בשילוב של חומרים נוספים, הסירות של אתי המהוות מוטיב מרכזי בעבודתה כמו תלויות על חבל כביסה ניבטות שקופות לעולם. והן גם שקופות למבט שלנו ולמראה העבודות של אסף שני התלויות על הקיר ומנהלות שיח עמן.

 העבודות דורשות כיפוף ברזל, מהלך פיזי ונוגד את הטבע. דה לנגה לוקחת את הברזל שהעלה חלודה, ומראה את יופיו הפואטי.

אסף שני הסדרה מאחז שחלק גדול ממנה מוצג בתערוכה מוצב כפנורמה, בנוסף מוצגות עבודות נוספות עם התייחסות למסתור כביסה. יש לזכור שבשלהי שנות הששים של המאה העשרים, נבנו בתים עם מסתור כביסה, והיום זהו חלק מהגדרת המבנה, שהרי בהצגת כבסים תלויים וחשופים על החבלים יש פגיעה באסתטיקה. (איני חושבת כך, אבל כך חושבים פרנסי הערים, ואלו הבונים מטעמם….). להסתיר לא להראות… ארעיות בצד הסתרה, סימן לחיים נוכחים…

נחמה גולן  משלבת בעבודתה דימוי ויזואלי וורבלי. לקול המושמע בעבודת הסאונד, המצטט את המילה הכתובה תפקיד משמעותי בעבודה המוצגת בתערוכה, אך גם בעבודות נוספות שלה. המיצב מכיל קומבניזון עשוי פוליאסטר עליו טקסט בכתב יד של שירה האחרון כפי הנראה, של יונה וולך בו היא מתחילה להבין שבא הקץ. מרכיבים נוספים דימוי של ציפור ושני מלאכים,  מלאך עשוי חוט ברזל ומלאך עשוי בד עליו רקומה האות ש' (שאצלי מאזכרת תמיד את האות המופיעה על מיכל המזוזה, אך לא רק).. בעבודותיה של גולן ישנו שילוב מעניין וחתרני בין הדימוי השואב השראה משירה חילונית בצד דימויים שהקשרם קבליסטי, יצירי עליון בצד דימויים ארציים שורים להם בכפיפה.

שירלי סיגל תלתה בחלל התערוכה את ציוריה על חבל עם אטבים. בעבודותיה מוצגים דיוקנאות של נשים בגילאים שונים, בין השאר "ונוס המזדקנת" וגם ציור עליו עמלה זמן ניכר, מציירת את עצמה תולה כביסה. הציור כפי שציינה לא גמור בדומה למלאכת הכביסה הלא נגמרת.  וכפי שסיגל מציינת "פעם  היה 'יום כביסה', בו נשים נפגשו ועבדו יחדיו. שילוב של חברותא בצד עבודה קשה".

ציורי כובסות (לרוב נשים…) וציורים המציגים את תוצר הכביסה – כביסה מתנופפת על חבלי הכביסה אינם חדשים – ניתן למצוא אותם באמנות ההולנדית בת המאה ה-17 ואף קודם לכן, והם רווחים אצל אמנים כאדגר דגה, אוגוסט רנואר, קמי פיסארו ואחרים, הן בחלל הביתי והן ליד מקורות מקים,

"בחיי היומיום", כותבת האוצרת רויטל סילברמן גרין "אנו מגיבים ללכלוך ולבלגאן באמצעות פעולות מייצרות סדר, או כאלו המבקשות למחוק כל ביטוי לאי סדר. החברה שלנו בונה מערכת המכתיבה כיצד בגדים צריכים להראות – ללא כתמים, ללא קמטים. כך הופכת תליית הכביסה למפגן של ניהול הבית למופת". (ציטוט מטקסט התערוכה)

פעילות הכביסה משקפת חיבורים וא-חיבורים יש בה מן הנימה החברתית – מפגש ליד מקור מים בעבר, אך גם מן פעולת ההסתרה… אנו יכולים ללמוד מהכביסה התלויה על האדם הפרט ועל המשפחה… ואם ענייננו הסתרה למי שגדל כמוני בבית דובר לדינו – יום הכביסה בבית סבי וסבתי היה יום שבו אכלו אורז ושעועית…הכי קל לבשל. ואת "הקטנטנים" שלחו לדודות ולחברות בבקשה שיביאו "תנא מכה" כלומר תשמרי עליו/ה עד שאסיים… שלא יפריעו, עדות לכך על הקושי בכביסה ביד ולגוף הדואב (גם "בבוסתן ספרדי" יש לכך איזכור!)

ולסיום מציינת סילברמן גרין: "קו כביסה תלויה הוא עקבות לקיום אנושי.  מעבר למציצנות, הכביסה מייצגת כניסה לבית, לחיים, לתרבות של אנשים מסוימים. מעין צוהר, לאינטימיות של זרים. בכל בית – הכביסה נבדלת, מייחדת את בעליה. היא מפעילה את מנועי הדמיון כמו תפאורה קסומה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

והנה מה שכותבת מירי דבי על התערוכה: תערוכה מומלצת מאוד. מגוונת, מעניינת, מיוחדת ומעוררת מחשבה. התוצרים מנהלים דיאלוג עם המתבונן. כפיים לאוצרת רוויטל סילברמן גרין ולגלריה "על הצוק" בנתניה. להשלמת החוויה
משתפת בהמלצה על האסופה "בשדה כובס" – כביסה ישראלית על חבל, שבעריכתי (דבי אופקים, 2018).

תודה לרויטל סילברמן גרין