"רושם בקו"!

קרדיט צילומים: רמי זרנגר Rami Zarnegar

ראש וקולאז', שתי תמות חוברות להן יחדיו בתערוכה החדשה של גבי בן זנו בבית האמנים בתל אביב. בשתי סוגות אלו ניכר הקשר דו-משמעי באשר למהות הראש. ראש כמסמל ראש בן אנוש עולה לעין המתבונן בעבודות הפיסול בברזל המוצגות בתערוכה. בה בעת הראש עשוי לסמל סבכת מוטות ברזל החוברים זה לזה. בדומה, עבודות הקולאז' העשויות קרעי וגזרי נייר אותם תלש ואסף האמן מלוחות המודעות, ובמבט ראשון נראות כעבודות מופשטות בהן משחקים כתמי הצבע, האותיות והמלים יחדיו, ובמבט נוסף נגלה הראש, ראש בן אנוש או שמא פסל מופשט הנישא מעלה.

ראש – בעבודות אלה נושא עמו בן זנו הקשרים לתולדות האמנות ובעיקר לקונסטרוקטיביזם הרוסי, עשור שני של המאה העשרים ולאחר מכן. אך בה בעת אלה ראשים המאפיינים את עבודתו לאורך הדרך.

בן זנו מספר שתחילה השתמש בפליז ולאחר מכן עבר לרשום בברזל. מעבודות רישום על נייר עבר ל"רשום בקו" בברזל. מעבודות בהן מופיע שיר הלל לאישה, לדמותה, לגוף הנשי הוא עבר לעיבוד קונספטואלי. ראשים ממוטות ברזל חלוד המשמש לרוב לבנייה תעשייתית, למבנים. ראשים העשויים קווים שיש בהם מן החומריות העזה, הממשית, הפיזית. לעתים ישרים לעתים מתלכסנים בחלל, חוברים ומצטלבים אלו אל אלו ונישאים אל על.  

יש בהם הכול לכאורה, כמייצגים של דימוי הראש. אך הם חובקים "ריק". בעבודות הברזל משחרר בן זנו את החלל מהמסה. מסה ואנטי מסה חוברים להם יחדיו בעבודות אלה בהן המסה מוחלפת בריק.

אנטואן פבזנר במאמרו "המדע מכשיל את השירה", 1959 טען כי: "באמנות… תחושת ההתרגשות שמניעה את האמן – זו האהבה, זו השירה […] לא ההיגיון, אף לא המדע יכולים ליצור קונסטרוקציות בחלל, הבנויות במשגים של חלל וזמן".[1]

חומרים מצויים, הריק המוקף על ידי הקווים הוא החלל של היצירה. הפסלים הינם סטטיים, תחושת התנועה נוצרת בשל הקווים המוצגים באופנים שונים – תחושה של ציור בחלל.

במניפסט הריאליסטי שחיברו נחום גאבו ואחיו אנטואן פבזנר כתשובה לוויכוחים סוערים שניטשו במוסקבה בשנת 1920 באשר למסר של האמנות והפילוסופיה שלה, הם טוענים בין השאר "החלל והזמן נולדים אצלנו היום מחדש. החלל והזמן הן הצורות היחידות שעליהן מושתתים החיים, ולכן עליהם יש לבסס את האמנות..

בין השאר כתבו: "אנו דוחים את ערכו התיאורי של הקו. אנו מכירים בקו רק בכיוון של כוחות קבועים בקצבם".

"אנו דוחים את הנפח כצורה פלסטית וציורית של החלל".

"אנו דוחים בפיסול את המסה כאלמנט פיסולי"."[2]

 מניפסט זה תואם לדידי את הראשים המופשטים ובה בעת חומריים, רישום קווי בחלל באמצעות חומר ובה בעת החלל הקונספטואלי, אותו ריק המצוי בעבודותיו ומעניק להן ממשות. והוא גם מדגיש את הידוע לי מעבודות של אנטואן פבזנר ואחיו נאום גאבו המוכרות לי הן מאוסף המוזיאון והן מתערוכות בארץ ובחו"ל. באשר לתנועה הנוצרת בעין המתבונן, ובאשר למסה ואנטי מסה עליהם דיברתי אין סוף פעמים בהדרכות שערכתי באוסף מיזנה בלומנטל במוזיאון תל אביב לאמנות.

בחומרי מחקר שעלו בידי בעת חיפוש בספריה ע"ש אריסון, מוזיאון תל אביב לאמנות מופיע דיון ניכר במהות הראש:

דורית קידר במאמרה אפשרויות שונות באשר לכך: "ראש המסמל הארה, רוחניות, רקיעים של מעלה, ראש שהוא סמל לקוסמוס, לאחדות הנפש והגוף, ראש מובס, כרות. ראש כהתחלה, מקורות, מנהיג ומוביל, ראש לאריות וראש לשועלים, ראש אחד הוא של קדוש והשני – נבל. מצביע על דמיון, יצירתיות, הגיון. הוא מאבד רוח, משתגע. ראש טוב וראש קטן, ראש שעולה או שעולים עליו. ראש רכון, מסובב או מסובב, ריק או כזה שמשהו נכנס לתחומו. מושא אלימות לדלילה, יהודית ויעל".[3]

"ראשו של בן זנו מורה על כוליות האמן, על הנפש והגוף, האמן מחליט לשימו על שולחן מנתחים, קודח, רואה בו קרדום לחפור בו תהיות וחיפושים, בור לבוא עמו בטרוניה. הוא מטפל בו כזר, בונה, חושב הגיון. משבוששו כל התשובות, תוקף אותו בלהיטות מרובה […]". "היתרון מעוגן בחיפוש, בדרך המשכנעת בכנותה, באומץ ובהחלטיות של עמידה בפני החומר, עמידה עזה ויהי מה".[4]

נעמי אביב בתערוכה שהקשרה עירום נשי מציינת: "גבי בן זנו הוא אמן ותיק ומיומן שיצא מן הקו בשנות השבעים הרזות, הרדוקטיביות, רק בשביל להיעקד אליו כל חייו היצירתיים. לאורך השנים הקו של בן זנו יצא להרבה טיולים סביב נושאים קלאסיים כמו רישום ראש, גולגולת וגוף האשה. הטיולים שלו שעברו דרך מגמות אמנות שונות הותירו רישום שנע מהמינימליזם והמופשט עד הנאו-אקפרסיוניזם, מן המאופק והחותך ועד לסוער ומסתער, מן הנאבק ומתייסר ועד למעודן ולזורם.[5]  

ואילו נאוה סבילה שדה מציינת "רישומי הברזל של בן זנו, ניחנו בתכונה מעניינת, המשותפת ליצירות פיסול בהן החלל הינו חלק מן היצירה, וכביכול 'כלוא' בקרבן: ניתן להניח את הפסל על רקעים שונים, וכך לשנות את מצעו ולהקנות לו מימד חדש בכל פעם".[6]

בדומה ניתן לומר זאת על עבודות הקולאז' בתערוכה –צורות לא מוגדרות בצד מוגדרות. במבט ראשון, העבודות נראות מופשטות, בהסתכלות נוספת אנו מגלים על פי רוב ראשים, חלקם קונקרטיים חלקם פחות. בן זנו תולש, קורע גזירי נייר ומודעות מלוחות ומשבץ אותם באי-סדר המקבל בסופו של דבר משהו מובנה, לרוב דמוי פורטרט. יש כאן מן האגירה ואפשר שגם מן המיון? הצורות מצטברות זו על זה וכנגד זו ומסתירות את הבסיס, וגורמות לנו לתהות מהו הרקע ומהו האימז', משחק צבעים – בהיר וכהה, צבעוני וכדומה. קו שחור, כתמי צבע שחור ועוד.

ועם זאת בדוגמה שלעיל, הראש ממושטר והוא הופך לסבכת קווים ומשיכות מכחול שחורות המאזכרות את צורת הריבוע. ברם בעבודות אחרות עולה (לפחות בעיני!) דימוי הראש.

בעבודות אלה חוברים הקולאז' או שמא הדה קולאז' יחד עם מורשת אנשי הדאדא – קורט שוויטרס, האנה הוך ועוד רבים וטובים, עם הקו השחור המופיע על שלל מבעיו – רוטט, נשבר, ישר, מסתלסל, סורר וסר מן המסגרת, לעתים ממשטר את קרעי הנייר לעתים משאיר רמז דק לנייר הקרוע, הבלוי, לאות המבצבצת. בחלק מן הקולאז'ים "מנהל" הקו דיאלוג עם עבודות הפיסול בברזל החלוד, עד כי נדמה לעין המתבונן שהברזל החלוד גבר על הנייר השברירי, בחלקן תוחם. שהרי כפי שאמר פול קליי באמרתו הידועה והמצוטטת אין ספור פעמים באשר לאפשרות לקחת את הקו לטיול… בן זנו לוקח את הקו ועושה בו כרצונו. כך גם בעבודות הקולאז' בהן חוברים נייר, צבע, אות ומילה וקו. רבותי כן קו!

תודת הלב לגבי בן זנו על החומרים

תודת הלב לעדנה קוקיה על העזרה בחיפוש חומרי מחקר בנוגע לגבי בן זנו.

---

[1]  Antoine Pevsner, "Science foils Poetry", Leonardo, no. 4 (Autumn 1977), p. 324, מצוטט בטקסט של אולגה, כהן, אנטואן פבזנר, תנופה, 1958-1953,אוסף מיזנה בלומנטל, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1994, עמ' 88

[2]  האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 4 – קונסטרוקטיביזם רוסי, דה סטיל ובאוהאוז, (היחידה נכתבה בידי נעמי ורמן) עמ' 22-21.

[3]  דורית קידר, ראש: גבי בן זנו (1989-1984), גלריה עירונית כפר סבא,  1990, מבוא, עמ' 3.

[4]  דורית קידר, שם.

[5]  נעמי אביב, העירומות שלי – גבי בן זנו רישום במתכת בגלריה גרשטיין, אוצר: דודו גרשטיין, 7 במרץ2008.

[6]  נאוה סביליה שדה, "תשוקה", תערוכה של גבי בן זנו, אוצר – קובי כרמי, גלריה גל-און, ספטמבר 2010.