האמנית, סיגלית לנדאו והאמן, ראובן רובין, מוצגים בדיאלוג בין דורי מעניין בבית ראובן. עבודותיו של ראובן עם הנופים המקומיים של העשורים המוקדמים של המאה העשרים זוכות לפרשנות אחרת, מפוכחת, עכשווית בעבודותיה של לנדאו

עבודותיה של לנדאו הוצגו בעבר בבית ראובן בתערוכה "אבטיחים (2009) ובתערוכות נוספות, אך בתערוכה זו היא היוצרת והאוצרת כאחד. הבחירה בעצי זית שהינם מוטיב שכיח ביצירותיו של ראובן ומסמלים מקומיות ויש בהם מן התמימות הרומנטית; באבטיחים המסמלים אף הם ארץ-ישראליות ונקשרים בתודעה עם עבודותיה בתערוכות קודמות, ובנעליים בסמיכות לעבודותיו של ראובן מעלה על הדעת הקשרים ופרשנויות באשר למרחב מקומי, זמן עבר והווה, זהות ישראלית ופלשתינאית והתכתבות עם אלמנטים אורינטליסטיים המוכרים מיצירותיו של ראובן רובין ובני זמנו.

מרחק של זמן נפער כאמור בין עבודותיה של לנדאו לבין אלו של ראובן. "מסיק", סדרת עבודות הווידאו של לנדאו מתמקדת בדמויות של פלשתינאים העוסקים במסיק, ויש בהם שיקוף חזותי באשר לשינוי שחל בארץ ובתודעה הישראלית.

האבטיח המופיע כמשולב בחלל התצוגה מופיע במלואו אך גם כשבשרו האדום פצוע וחשוף לעין הצופה, במעין אנלוגיה לבשר החי, במבט שמאזכר לדידי את עבודותיו המדממות של סוטין, והטרנספורמציה שעובר האבטיח בהשפעת המלח. המלח משנה את מהות בשרו של האבטיח, אך מטבעו הוא גם משמר ומקבע (ויש שאומרים שמעלה את מתיקותו). האבטיח מאזכר כמובן עבודות אייקוניות מוקדמות יותר של לנדאו, ביניהן העבודה "ים המלח" (2005). ומי מאתנו שגדל בזמנו לקולם של מוכרי האבטיחים המכריזים על מרכולתם בעגלות הרתומות לסוסים או חמורים זוכר את האבטיחים שגדשו את הבתים (מתחת לספה, מחכים לתורם…). בעבודת הווידאו, I + II דיפטיך, (2010), מועברים האבטיחים מאיש למשנהו בתנועות קצובות, מתוזמנות, במעין מלאכת כוריאוגרפיה. ובכלי מיוחד מוצגים פלחי אבטיח מושרים במלח ומציגים את שהמלח או שמא הזמן העובר מעוללים.

עבודה נוספת – המעלה על הדעת "נרגילה" הנישאת על כן מפואר עם קשתות "עיוורות" ודימויי עמודים וכותרות, מופיעה אף הוא בתערוכה ומנהלת דיאלוג עם היצירות של ראובן המוצגות בה.

ומאבטיח והאזכורים שהוא נושא עמו, ל"מענה", מיצב הנעליים המקדם את פני המבקרים בתערוכה ומעורר אף הוא אסוציאציות. הנעליים מעלות במבט ראשון אזכור למצבי פליטות, נדודים, הגירה, אך אופן הסידור שלהן במעגל המוקפד, מצבן "הסביר" והצבתן מול קבוצת הדמויות בציור "הרוקדים ממירון (1926) מעלה מעין תמונת מראה הפוכה – בשיחה עמה ציינה כרמלה רובין אוצרת ומנהלת בית ראובן שבניגוד לחסידים הרוקדים בדבקות עזה ומבטם נישא אל על, מעגל הנעליים של לנדאו, מרמז על דבר מה אחר, על ארציות, החיבור לאדמה, או כמו שהעלתה לנדאו בשיחה עם כרמלה רובין – הרוקדים מוצגים בציורו של ראובן ללא חלק גוף תחתון. ואזכור קטן לפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית המתייחסת בין השאר לגוף האדם ולחלקיו העליונים בזיקה ל-mind ול-anima בעוד שפלג הגוף התחתון מסמל ארציות, יצר ועוד (הפילוסוף וההומניסט מרסיליו פיצינו [1499-1433] וניאו פלטוניסטים נוספים).

"במבט מרוחק מעט", מצוין בטקסט התערוכה, "נדמה כי הדיאלוג בתערוכה מעיד על מבטים שונים של שני יוצרים שעולם ההתייחסות שלהם משותף אך בנקודות זמן מרוחקות. לנדאו כמו מקלפת את המעטפת הציונית הרומנטית ממוקדי המשיכה המשותפים לה ולראובן, וכשהיא מתבוננת בהם ממרחק הזמן, היא עושה כך במבט חקרני, מתוך ריאליזם מפוכח ולמוד ניסיון, ומעלה על הפרק נקודות חיכוך והיבטים בלתי פתורים. מבלי להיות אמנית פוליטית במובהק יצירותיה של סיגלית נוגעות גם בפוליטי המובלע במבטה על החיים ועל תולדות האמנות".[1]

במקום מוצגות גם עבודות של גיא לוי, זוכה פרס האמן הצעיר של משרד התרבות והספורט לשנת 2019,  שעבודותיו מתכתבות עם איקונוגרפיה מזרחית ומערבית כאחד: "הרוקדות בכרם" (2021) המתכתבת עם מוטיב "שלושת הגרציות" בנות לוויתה של ונוס/אפרודיטי במיתולוגיה היוונית והרומית, ומצוטטות בציוריהם של ציירים כבוטיצלי, רפאל ואחרים מתקופת הרנסנס ותקופות נוספות, לכך מתווספות החמסות עם מוטיב העין (נגד עין הרע).  והעבודה "פרח פראית" (2021) המעלה על דעתי את דמותה של שושנה דמארי, ויש בה מן הציטוט מעבודות של ראובן. בשתי העבודות צבעוניות עזה ואקספרסיה.

---

[1]  תודה לכרמלה רובין על השיחה ועל הטקסט.