התערוכה "עלמיא" של האמן דרור בן-עמי מוצגת בחלל היפהפה של הגלריה החדשה "אשכילה", במרכז "אשכילה" לאמונה ואמנות, יפו (על המרכז בהמשך). העבודות המרשימות שגודלן ניכר, מקיפות את הצופה מכל עבריו במעין הקבלה לאדם וליקום האופף אותו.

"עלמיא" כותבת אוצרת התערוכה דפנה שפירא חסון, "הוא עולם, או עולמות, בארמית, ומכיל בתוכו גם את המילים נעלם, עלום. אותו מבט, המוביל את בן עמי לצייר את העולם/ יקום/ האין סוף, מתאר גם את ההתבוננות פנימה, ואת היחס ביניהם- האדם מול חידת הקיום. החיפוש התמידי אחר הנעלם מהעין ומהחושים".[1]

רציונל זה מועצם בבחירה של שפירא חסון לפתוח את טקסט התערוכה  בפסוק מרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) לפיו הבריאה מסודרת בדמות אדם: "כל העולם כולו בכל מדרגותיו הוא 'אדם גדול' והאדם הוא 'עולם קטן' , ואין בזה אלא מה שבזה".[2]  

בעבודות המוצגות בחלל הגלריה בן שתי הקומות ייצוגים של היקום על משמעויותיו השונות: מרחבי האין סוף, האור והחושך, הירח והכוכבים שהם חלק מגרמי השמיים, ואפשר גם ייצוג של "החור השחור", "המבקש" להטמיע בתוכו את המתבונן. ובנוסף, עקבות לענפי עצים, קורי עכביש ועוד. שכן כפי שציין הרמח"ל האדם הוא עולם קטן, הבריאה מסודרת בדמות האדם "רק שדרך פעולתו היתה להיות אלה שני נמצאים קשורים זה בזה – העולם והאדם; כי הוא ברא אדם, וברא עולם בברוא אדם".[3]   

אור כמֵעֵין אור בריאה מבליח מבעד לחשיכה בחלק מהעבודות, כנובע מלובנו של הנייר. בן-עמי מספר על ההחלטה המושכלת שלו (לפני כעשרים שנה) לעבוד על מצע נייר "דל" כדבריו; מצע לבן בחזית, בעוד שמאחור זהו נייר אריזה חום. הסקלה של הלבנים מתעתעת שכן אינו משתמש בצבע לבן, האור הלבן הוא למעשה צבעו של הנייר. באשר לשחור, משתמש בצבע פחם, אותו מורח ביד בתהליך עבודה גופני – פיזי וסיזיפי כאחד.

לאופן הטיפול בנייר, קורא בן-עמי "ארכיאולוגיה": במהלך העבודה הוא משפשף את מצע הנייר הלבן בנייר זכוכית, מגרד, חורט באמצעות הנעצים המשמשים לתלייה, וחושף את  הצבעוניות הזהובה-חומה של נייר האריזה האחורי ההופך לחלק ממארג העבודה. הנייר "משחרר" כדבריו, לא איכפת לו אם נקרע, עושה פץ', וממשיך…

העבודות אינן ממוסגרות, וזאת כדי שהנייר יתגלה על כל המשמעויות שבו, ויאפשר מגע פיזי. מאוד חשוב לו שמתקרבים ושוקעים פנימה. ואכן, והאפקט שנוצר פתייני, מבקש מהצופה להתקרב ולגעת. (ולי באופן אישי שצמחה ועבדה במוזיאון, לקול קריאות "אסור" לגעת… חוויה אחרת, משחררת).

בתערוכה מקבץ יצירות משנים קודמות בצד יצירות חדשות. עבודות הנעות בין הדימוי הקונקרטי לזה שעל גבול המופשט (ובמעין אנלוגיה לניעות של האמן בין תקופת הבארוק באירופה לבין יפן, בין המוחשי לבין המינימליסטי). עבודות שיש בהן מן הנראות החוצה, ומנגד, ההתבוננות והחיפוש פנימה. שפירא חסון כותבת ש"אפשר לכנות שתי גישות אלה גם כהתבוננות ב'אין', בלא נראה, הלא מוחשי, הנעלם, מול ההתבוננות בדימוי, באובייקט, ב'יש'. האמן דומה לאדם העומד משתאה, מוקסם מהטבע והיקום, מרגיש עצמו חלק בלתי נפרד ממנו, וחווה התרחשויות קוסמיות כהד להתרחשויותיו הפנימיות". (ציטוט מטקסט התערוכה)

ההתבוננות בעבודות בתערוכה, העלתה בזיכרוני את השיר המופיע בספרו של ג'ון מילטון (John Milton, 1608-1674), "גן העדן האבוד":

אוֹדְךָ אוֹר טָהוֹר אוֹר יָקָר מִמָּרוֹם

רִאשׁוֹן לְכָל נוֹצָר פֶּטֶר רֶחֶם הַשָּׁמָיִם!

אוֹ הַאִם אֶקְרָא שִׁמְךָ אוֹר עוֹלָם

חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל? כִּי אֱלֹהִים או­ֹר הוּא

וּבָאוֹר חֶבְיוֹן עֻזּוֹ חֶבְיוֹן עֻזּוֹ בָּךְ

קַו נָאוֹר וְנֶאֱצָל מִזִּיו אֲבִי הַמְּאֹרֹת![4]

בעבודות שהוצגו בעבר במשכן לאמנות עין חרוד,[5] במחווה לחלונות המשכן ניתן לראות "עקבות" ושאריות של נראות החיים של העבר: ארעיות הטבע, וההשתנות האין-סופית שלו, זלזלים, תצורות הקוצים, קורי עכביש הנדמים לתחרה. וכדברי שיר מלר ימגוצ'י, "ביצירותיו של דרור בן עמי הקיום הוא גשמי וא-גשמי בעת ובעונה אחת. הציור הוא מרחב, שבו סימני חיים מופיעים ונמוגים בהדרגה".[6]

ומנגד, בשתי העבודות שנעשו לאחרונה, הצצות רנדומליות לשמיים, מקטעים משתנים, תנועה, אור ומרחב, ניכרת ההליכה לקראת הפשטה.

העבודה המוצגת בגרם המדרגות מעלה על הדעת ישות כלשהי; דמות קולוסאלית, או שמא דבר אחר, ויש בה מן הבארוק הדרמטי, וכתב יד סוער ומוחצן.

בקומה השנייה מספר עבודות ובהן דימוי של חור עצום שנפער ועומקו האינסופי המהלך קסם על הצופה, כמבקש שנטמע בתוכו. האור בעבודות אלו הוא אותו אור מטאפיזי המבליח מן החושך, ויוצר את הדרמה שבהן.

ולסיכום, הפילוסוף והמבקר בנדטו קרוצ'ה (Benedetto Croce, 1866-1952) כותב "האמן יוצר דמות או מחזה דמיון, והאדם נהנה מיצירת האמנות ומפנה את עיניו אל הנקודה שהאמן הצביע עליה, מסתכל מבעד לצוהר שהאמן פתח למענו ושב ויוצר בתוכו אותה דמות".[7]

שעות פתיחה

יום ג' 14-12, ד' 16-12, 22.30-20.30, ה' 22.30-20.30, ו' 16-10

שעות וימים אחרים אפשרי בתיאום מראש עם דרור בן-עמי בטלפון: 050-5737918

תודה לדרור בן-עמי על השיחה עמו

מרכז "אשכילה" לאמונה ואמנות, רחוב שמעון בן שטח 2, יפו

גלריה "אשכילה" לאמנות עכשווית הינה חלק ממיזם חברתי ייחודי שהוקם ביפו על ידי איתי ואימי גבאי, חסידי חב"ד המתגוררים ביפו מזה 16 שנה.

החלל הממוקם במתחם הדואר בין השוק היווני לשכונת נגה הינו מרכז קהילתי ובו סדנאות, ערבי תוכן, שיעורים וסיורים, סטודיו פעיל, בית מדרש וחלל גלריה המציג תערוכות מתחלפות.

המקום יוצר מפגש וחיבור בין אנשים ונשים מכל גווני קשת החברה הישראלית.

בין באי המקום תושבי האזור, תיירים, אמנים, צעירים, אנשי רוח, שחקנים ומוסיקאים.

הקמת הגלריה מספר איתי גבאי בשיחה עמו, הינה חלק מהחזון "ישן" שלו ושל זוגתו, לפתוח מרחב שיחה הממזג אמנות ואמונה כאחד. חזון זה קרם עור וגידים לפני כחודשיים, וחבר לבית מדרש שהקים עם שותף לפני כשלוש שנים.

המרכז נמצא בבניין לשימור בן מאה שנה (השני בארץ העשוי מבטון). את הבאים מקדמת חזית ייחודית. חלל הפנים בן שתי קומות מעניק מבט מעניין מטה מעלה. "לאמנות יכולות עצומות לחבר בין אנשים ורעיונות, לקבל שונות ולעקוף קונפליקטים. : "גבולות אפשר להרחיב גם בלי לפרוץ".

המבקשים להיות חלק מפרויקט זה מוזמנים ליצור קשר עם איתי גבאי מנהל המרכז טלפון: 050-2933833

תודה לאיתי גבאי על השיחה עמו

---

[1] דפנה שפירא חסון, עלמיא, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] "נמצאנו למדים, כי כל העולם כולו בכל מדריגותיו הוא אדם גדול, והאדם הוא עולם קטן, ואין בזה אלא מה שבזה. וכפי החלקים אשר באדם, כך תהיינה ההשפעות הצריכות לו…" רמח"ל, ספר קנאת ה' צבאות, כלל ב' http://www.hebrew.grimoar.cz/luzzato/kanat_h_cevaot.htm

[3] שם.

[4] ג'ון מילטון, גן העדן האבוד, תרגום: יצחק אדוארד זלקינסון, ספר שלישי, פרויקט בן יהודה https://benyehuda.org/read/21238#ch4038

בתרגום מוקדם יותר מידי ראובן אבינעם, עריכה, מבוא ונספחים: ד"ר אסתר י. בית הלחמי, הוצאת מסדר ועם הספר, 1982, התרגום שונה.

[5] 14 כיוונים לרוח – משכן לאמנות עין-חרוד חמישים גוונים של שחור ואפור ולבן – דרור בן עמי, כתבה: טל גלפר,

[6] שיר מלר ימגוצ'י, "רישומי זמן", רות נורמן ודרור בן-עמי, מוזיאון ע"ש ישראל וילפריד, 2011.

[7] בנדטו קרוצ'ה, מדריך לאסתטיקה, מתרגם: גאיו שילוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 13.