סשה אוקון מִקְדָשּׁ החיים, אוצרות אפי גן, קרן ויסהוז, גלריה עירונית לאמנות, בית גורדון-לונדון, אחד העם 8, ראשון לציון, נובמבר 2022-מרץ 2023

סשה אוקון, בית קלייה "פותחים בקפה", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ, 2020-2022

התערוכה סשה אוקון מִקְדָשּׁ החיים מזמנת הפתעה לבאים בשעריה. תחילה השם מִקְדָשּׁ החיים שמתגלה כהומאז' לשוק "מחנה יהודה" בירושלים. השליטה מעוררת ההשתאות של האמן ברזי הציור ובקריצה לאמני המופת של הרנסנס והבארוק; והשיח שהוא מנהל עם אירועים תנכ"יים, כשם שעם תרבות המערב: הספרות, הפילוסופיה והפסיכולוגיה. עבודות שנעשו בהשפעת מקומיות ישראלית ספציפית- העיר ירושלים על ריבוי הפנים שבה, הדמויות והמורכבות המאפיינת אותה. "הרעיונות הנטועים בבסיס העבודות" כותבת אפי גן, "הן קוקטייל ייחודי, מובהק ומובחן 'אוקוני' במהותו. באמצעות ציור בטכניקה מסורתית 'גבוהה' )ציור בצבעי שמן על עץ), הוא מצליח 'להרים' את היומיומי אל הנשגב ולעיתים פועל באופן הפוך: 'מוריד' את הנשגב אל הארץ. העבודה נעה במרחב מיוחד, רווי הומור ומתוך מודעות לאבסורדיות החיים, מרחב בין קודש לחול. שהייה במחיצת הציורים של סשה, כמוה כשתיית שיכר אלים מעורבב בעראק מקומי. קומי וטרגי, נשגב ונמוך עושים יד אחת."[1]

פרופ' אבי שגיא מציין: "מלאות קיומו של סשה אוקון כאדם וכאמן מתממשת במרחב החיים הישראלי, בו הוא ממזג את ה"שם" וה"כאן". ה"שם" כולל את מקום לידתו וגדילתו, נופיו, צבעיו וערכיו. ה"כאן" מציין את התרבות, הנוף, הצבע, הערכים, המיתוסים והאתוסים הישראליים. אכן, כל אדם הוא מ"שם" ומ"כאן" ואיש אינו רק תבנית נוף מולדתו. רקמת חיינו היא תמיד מארג בו אנו שוזרים את קיומנו הממשי והמדומיין, הריאלי והאידאי, העקבי והסותר. חיינו מתגבשים בתוך הקשרי משמעות שונים, חלקם אוניברסליים וחלקם פרטיקולריים. זהות אנושית היא מסע מתמשך בין ההקשרים האלה כשלעיתים מתבלט יסוד אחד ולעיתים אחר".[2]  

סדרת העבודות 'מקדש את החיים', המוקדשת לשוק מחנה יהודה, ירושלים, העסיקה את אוקון במהלך השנתיים וחצי האחרונות. "סדרה יוצאת דופן במלאותה, חיוניותה, רבדיה, כמו גם בהשפעתה המתמשכת והמתפענחת אט אצל הצופה". במפגש שלי כצופה עם תכני התערוכה עלה בראשי את שאמר אוקון בעבר: "אני מאמין, כפי שאמר (בוריס) פסטרנק, ש"אין טעם לחפש שירה בין פסגות ההרים, היא בתוך הדשא, צריך רק להתכופף. עבורי הערכים היקרים ביותר טמונים בדברים קונקרטיים של שגרת היומיום, כלומר – ז'אנר. בכך אני מוצא דמיון לפילוסופית החסידות. מספיק להרים את הז'אנר סנטימטר אחד מעל הקרקע כדי להיווכח אלו פלאים חבויים בו, באיזה אור מכושף זוהרים הפנים השונים של היומיומי, הרגיל, הבנאלי. אני ז'אנריסט".[3] ההליכה, הגילוי, הקולות הצבעים בשוק צבעוני וייחודי זה, הם הפלא שאוקון מוצא בעת שהוא מתכופף…לי כצופה עת פסעתי במסלול התערוכה זומנה חווית גילוי נוספת – ההקצרות, הפוטים (המלאכים), עם מי מתכתב בעבודה הזו ועם מי באחרת? מנטנייה, מיכאלאנג'לו, פונטורמו, ואולי מודרניסט כמאטיס, יהדות, נצרות, מיתולוגיה…

שוק מחנה יהודה החל להתגבש בשלהי התקופה העות'מאנית בסוף המאה ה-19, כאשר פלאחים ערבים, החלו להביא את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו, סמוך לשכונת 'מחנה יהודה'.  בעשרים השנה האחרונות הפך השוק אשר נודע בצבעוניותו הרבה, לאחד מאזורי הבילוי המרכזיים בירושלים, ולצד הדוכנים הוותיקים הוקמו בו מסעדות, בתי קפה ופאבים רבים שפועלים עד שעות הלילה המאוחרות. השוק המפורסם שינה פניו, מה שאפשר לסשה מסע ציורי שתוצאותיו הייחודיות והמורכבות מוצגות בתערוכה.

בתערוכה מוצגים 12 ציורים אחידים בצורתם: ציור בצבעי שמן על מצע עץ, בטכניקה המהדהדת לציורי אמני הרנסנס, (הזרם המוכר כמנייריזם, אפשרי אף הוא, במובנו הטוב כמובן. והבארוק. ציורים קלאסיים באופיים, אך שונים באופן הבאת והצגת הדימוי על המצע, שכן אופן הטיפול בדמויות אינו מציית לאידיאות יופי ומוסכמות חברתיות. הציורים מתאפיינים בפורמט אחיד וקבוע המאזכר את ארונות הקודש בתוך בתי הכנסת, אך גם את צורת ציורי המזבחות הכנסייתיים (טריפטיכון). כל אחד מהציורים מוקדש לדוכן אחר בשוק. במחווה לשוק של פעם ולחנויות והדוכנים הייחודיים שאפיינו אותו, מציג אוקון את הדמויות הבדויות בדוכני השוק. תוך כדי כך הוא מנהל דיאלוג סמוי עם דימויים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, מתולדות האמנות וסיפורי התנ"ך אותם הוא הופך לסצנות מצוירות. לכל ציור כותרת-על המכוונת לשם כביכול של הדוכן ובתחתיתו של כל ציור מופיע דלפק.

שווקים מאפיינים את הציוויליזציה מקדמת דנא. למשל, השוק בפורום טריאנוס, רומא, בו שכנו כמאה וחמישים חנויות בעת העתיקה. השוק הקפיטוליני הגדול בתקופת הרנסנס ששכן בפיאצה נבונה ברומא של היום. שווקים המופיעים בתיאורי אמנים בני מאה ה-19 שהוקסמו מהאוריינט ועוד. שיטוט בשוק דורש התמסרות של העין והנפש לקולות הרוכלים, לצבעוניות ולמגוון העצום.

לצד הציורים הגדולים, מוצגים בתערוכה מספר רישומים בעיפרון על נייר – שהם חלק מעבודת ההכנה לקראת כל ציור. כמו כן נבחרו לתערוכה צילומים קטנים מטופלים, המאירים חלק מתהליך המחקר לקראת כל ציור, תהליך המשתנה עד לקבלת אופיו הסופי.

העבודות מעמתות את מבטו של הצופה עם העירום, העירום שאינו מושלם, הבשר המדלדל, הקמטים, האירוניה, ההזדקנות וכפי שציין בעבר: "החיים הם חיבור של אבסורד, כאב, חוסר משמעות, ייסורים, גועל, יופי – ובדרכם המיוחדת הם גם הרמוניים. ממרכיבים אשר במבט ראשון אינם ניתנים לחיבור, ולעתים קרובות אינם נעימים, אני מנסה ליצר הרמוניה, הרמוניה של דיסוננסים.[4]

הרמוניה זו של דיסוננסים עולה בעין המתבונן/ת בעודם עוברים בין חללי התצוגה. ראשית, המטבח של אברום, עבודה הפותחת את הסדרה, ולוכדת את העין בדימויים המופיעים בה. לכאורה, לפנינו שלושה אנשים מבוגרים, מתארחים במסעדה בשוק, ב"מטבח של אברום. תכול הבגדים שלהם נטמע בתכול השמיים, באופן המאפיין אותם כמעט כחסרי גוף, להוציא את פניהם וידיהם. לראשם מצוירות הילות המזכירות קדושים מהנצרות, ולפניהם כיסא ריק. "כל הרמזים" מציינת אפי גן "מובילים אל הסיפור התנכ"י של אברהם ושלשת המלאכים. וַירֵָּא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹניֵ מַמְרֵא, וְהוּא ישֵֹׁב פֶּתַח הָאהֶֹל כְּחםֹ הַיּוֹם. וַישִָּּאׂ עֵיניָו וַירְַּא, וְהִנֵהּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָבִּים עָלָיו". (בראשית, פרק י"ח, פסוקים א'-ט"ז(. ואולי אולי "הנעדר הנוכח  – הכיסא הריק באמנות הישראלית"?[5]

משני צדי הציור המרכזי מצוירים מיני אוכל: צלחות ועליהן אוכל ביתי, כמספר הסועדים. הרקע: מפה/ שעוונית משובצת. למעלה, כיאה למטבח הביתי – ניצבות בירות מובהקות בישראליותן, כאילו היו לוחות הברית או סימן לברית שנכרתה. ממעל חגות שתי יונים כמבשרות. הציור טעון במשמעויות, שלוש דמויות, שלושת המלאכים המוזכרים לעיל, השלוש כמספר מקודש ביהדות (שלושת האבות), ובנצרות ("השילוש הקדוש"). היונים – אחד מסמליה של ונוס/אפרודיטה אלת האהבה במיתולוגיה היוונית והרומית, אך גם אטריבוט המופיע בציורי "הבשורה" למריה עת היא מתבשרת על לידת הבן. והיונה כמבשרת שלום. ציור טעון ומורכב, שיש בו מן החברותא, שמחת החיים ואנושיות ולי מזכיר את בני משפחתי שנהגו לשבת ב"קווניקה" מעין בית קפה בו ישבו עולי טורקיה ויוון בשכונת שפירא, תל אביב, ולשתות "לחיים" (בד"כ עראק).

סשה אוקון, "המטבח של אברום", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ, 2020-2022

בעודי משוטטת בתערוכה נגלו לעיני הדימויים "האוקוניים" – נשים עירומות שופעות חזה ואגן ירכיים שנעוריהן מאחוריהן; מלאכים/פוטים, גופם תינוקי ופניהם כפני זקנים; ירקות שלעתים מאזכרים דימויים פאליים (אספרגוס, שורש פטרוזיליה, דלעת או בטטה שחציה ניבט אל הצופה באנלוגיה לבטן אדם…). דמויות ודימויים המצוירים ביד מיומנת ובוטחת ובקריצה לאמני מופת מן העבר, מיומנות הניכרת גם ברישומים המלווים חלק מהיצירות המוצגות בתערוכה. עם זאת מציבים אתגר לעין המתבוננת בחתירה שלהם תחת מוסכמות ואידיאות יופי. בנוסף ניכרת הניעות, לפחות לדידי, בין קדושה לחולין, והמתח בין הריאליה לגרוטסקה אך גם החמלה וההומור.

בה בעת מתקיימים הניעות והמתח בין יהדות/נצרות; מיתולוגיה יוונית/רומית – והפרשנות העולה – האם הדמות הדדנית המוצגת בעבודה "ירקות בריאות ופוריות" היא שרה אמנו המתבשרת על לידת יצחק לעת זקנתה?

לעתים שמות העבודות מסייעים לנו בפרשנות האיקונוגרפית של היצירה כך למשל בעבודה "הא לחמא, בייגלה ומיני מאפה". שם הדוכן מחבר אותנו לזיכרון הפסח והמצות: הָא לחְַמָא עַניְאָ )מארמית: "זהו לחם העוני") הפותח את קריאת ההגדה בליל הסדר ומזמין את כל הרעבים לבוא ולהצטרף לסעודה ולתפילה לגאולה. בראש הציור בפורמט המאזכר את לוחות הברית מוצגות עשר לחמניות/עשרת הדיברות, כמציינות את הביטוי "אם אין קמח אין תורה" ("פרקי אבות)".

המלאכים/פוטים מרחפים בשמיים נצמדים/נזונים מחלה עצומה בממדיה, שהגופניות שלה מאזכרת גופניות אנושית, ובמנוגד לה שתי כיכרות לחם שחור – הווי של קדושה/הווי של חולין. ציור הפוטי בהקצרה (הו ההקצרה האלוהית!), באנלוגיה לפוטי שצייר אנדראה מנטנייה בCamera degli Sposi- בקסטלו די סן ג'ורג'יו, מנטובה, ואף לאלו של ג'וליו רומאנו בפלצו דל טה במנטובה. ועם זאת הדיסוננס העולה מפניהם שאין בהן מן התינוקיות או אף העלומים, אלא פנים שיש בהן מן הזקנה והבעה בוגרת ומפוכחת.

סשה אוקון, "הא לחמא, בייגלה ומיני מאפה", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

לעבודה "הא לחמא, בייגלה ומיני מאפים", נלווה רישום סשה אוקון, "פיתה," רישום הכנה, עפרון על נייר,66X50  ס"מ,2022

העבודה "תבליני עז מתוק" מהדהדת לביטוי השגור 'מעז יצא מתוק'. אנו ניצבים מול חנות תבלינים, שבעליה נפקדים. על הדלפק ניצב שלט המורה 'תיכף אשוב'. עם זאת התיאור המרכזי "קורץ" לתיאורי נשים המופיעים במרחצאות בפרברים הציבורים ברומי הקדומה, לציורי קיר שנמצאו בוילה מיסטריה בפומפיי, לאודליסקות של אינגרה, לנשות ההרמון שרווחו בתיאורי האוריינטליסטים דוגמת אז'ן דלקרוא, ז'אן לואי ג'רום ואמנים נוספים שהוקסמו מהמזרח הקרוב במאה ה-19, ולאחריה. הנרגילות, ביניהן מופיעים זרעי אופיום מוסיפות נופך לדימוי המרכזי שעניינו הנאות הגוף, מיניות, גופניות, שכרון חושים והנאות החֵךְ.

סשה אוקון, "תבליני עז מתוק", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

סלון אקסלוסיב גם בעבודה הזו מצוי הפער בין הרובד הנגלה לעין וזה שעולה לאחריו. כמצוין בקטלוג התערוכה, לכאורה רגע סתמי ומוכר: גבר מסתפר בסלון תספורות, אך הספרית עירומה, ומבטו של הקליינט מבועת; נקודת המבט של הלקוח הניבט במראה משמעותית, אך גם המבט והחיוך האמביוולנטי של הספרית. "הקישור האסוציאטיבי לסיפור התנכ"י על שמשון ודלילה מוציא את הסצנה מהקשרה היומיומי והופך את הרגע לאירוע מכונן או לנקודת התפנית בה מבין שמשון כי נפל קורבן בידיה של אהובתו".

למראה, משמעויות ניכרות באמנות, בספרות ובחקר נפש האדם. המראה משקפת אותנו ואת כל מה שסובב אותנו. המראה מציגה השתקפות מהופכת, לעתים מגדילה ויש שמצמצמת את הניבט ממנה. המראה מסמלת בנצרות את השלמות והבתוליות של מריה. יש לה תפקיד ניכר בספרות, לדוגמה, "עליזה בארץ המראה", ובפסיכולוגיה, "שלב המראה" של לקאן ועוד.

כלים המשמשים לתספורת מקיפים את הדימוי המרכזי שלעיל מכל עבריו. ובנוסף מלווה את העבודה רישום "מכונות עתיקות לגזירת שיער".

סשה אוקון, "סלון אקסלוסיב", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

חפצים שונים מוגדרים כנשיים וגבריים מקיפים את העבודה הכל לגבר ולאישה מכל עבריה. במרכז היצירה קופידון שגופו תינוקי, כביצירות אחרות של אוקון, בעוד פניו נדמות לפני אדם או אישה בוגרים. הקופידון היושב על שפת בריכה מחזיק בידיו את האטריבוט שלו קשת וחצים. החפצים המקיפים אותו מסמנים סממני פיתוי המאפשרים ליצור את הדימוי הנחשק: אודם לשפתיים, לק לציפורניים, בושם, גרביוני משי וביריות, כל מה שמייצר לכאורה את הדימוי ׳אישה׳. בדומה, האובייקטים בצד הנגדי מסמנים מגדר גברי: עניבה פאלית, מקטרות וארנק. והקופידון שמבטו עייף מן הסתם ראה הכול מכל.

סשה אוקון, "הכל לגבר ולאישה", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

שפע פיש טריים וקפואים אגדת העם על הדייג ובת הים, בה הם "חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה" מציגה מבט אחר, העלומים בעבודה זו הוחלפו בזוג ותיק ובוגר, אחוזים זה בזרועותיה של זו, מחליפים ביניהם מבט מלא חיבה. אפשר ואת התשוקה שחלפה מחליפות האהבה, ההבנה והתובנות הבאות לרוב עם הגיל.

"הפותחת בקפה" בעבודה בית קלייה "פותחים בקפה" מציג דמות שרווחה ביצירות אמנות בימים עברו. La Buena Aventura מגדת העתידות כפי שמופיעה בעיקר בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 ביצירות של אמנים כקרוואג'יו, ג'ורג' דה לטור ועוד. באותם ימים, בהם ה"אחר" היה הצועני/ה (וגם היהודי), רווחו דימויים מעין אלה, שמילאו מן הסתם צורך אנושי לחזות את העתיד. המנחשות בקפה, אותן קוראות בקפה שידעו ויודעות לפרש את הצורות שנותרו בספלים לאחר שתיית הקפה.  מעבר לכך הקפה, משקה אהוב על רבים בארץ ובעולם, מהווה תופעה החוצה תרבויות ודתות.

ביצירתו של אוקון הגדת-עתידות נעשית אף היא באמצעות פירוש הסימנים הנותרים במשקע הספל לאחר שתייה הקפה. "הפותחת בקפה", אישה גדולה וצבעונית מוצגת כנגד הרקע הכהה, אוחזת בכוס הקפה ומפנה את מבטה אלינו כבשאלה. יש בדמותה מן הארציות, בעדיים אותם היא עונדת, ומנגד השביס הכחול שמהווה מעין ניגוד לגודש זה, והתהיה "מה היא פתחה שם בקפה?"

למעלה – קלפי טארוט, ומשני הצדדים רישומים בצבעי שחור ולבן ובהם דימויים האופייניים לקלפי טארוט (על פי אמונה עממית ניתן בעזרתם לחזות את העתיד: השוטה, 2 חרבות, 3 מטבעות וכד').

בית מדרש שביל החלב בפנל המרכזי מאחורי הדלפק ניצב איש מבוגר (אפשר אלכימאי, איש דת או שמא מיסטיקן, החוזה עתידות או מנסה לשנות גורלות?) והוא פורש ידיו כמשתתף בטקס נבואי כלשהו. בית המדרש אינו מקום נבואי אבל ה'עין השלישית' המצוירת למעלה כביצה )ומתכתבת עם הביצה שמטגנת על הדלפק) אפשר ומפנה אותנו הצופים אל תורת סוד כלשהי. משני צדיו, מוצגים מוצרי חלב וביצים למכירה.

'העין השלישית' מתייחסת לאיבר בלתי-נראה הקיים, כביכול, בגוף האדם והוא ממונה על הידיעה ועל החזון. משני צדי העין/הביצה מצוירות שתי כפות ידיים. האחת אצבעה מורה כלפי מעלה והשנייה

אצבעה מורה מטה (נכתבו מדרשי חז"ל על אצבע אלוהית ואצבע אנושית). הגולגולת ושעון החול על הדלפק – "ממנטו מורי" ("זכור את יום המוות") מזכירים את הזמן הקצוב לכל חי. משני צידי הטריפטיך מוצרי החלב והביצים הם עדות לתהליך הטרנספורמציה; מפוטנציאל הגלום בביצה למוצר הסופי, מביצה לחביתה, מחלב לגבינה.

סשה אוקון, "בית מדרש שביל החלב", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

אטליז סוף הדרך! עבודה מורבידית ששמה מרמז על סיום מעגל החיים של בעלי החיים. הומור והיפוכו. בפנל המרכזי, במקום הקצב, מקבל את פנינו תרנגול הודו, באיזכור ל"תרנגול כפרות", מאונקל בוו. התרנגול הופשט מעורו, ועדיין הוא מביט בנו כשופט שכן לפניו מונחת פתקה 'מנא תקל ופרסין' ציטוט ששולח אותנו אל ספר דניאל (פרק ה', אף ששם זה מופיע כ"מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין"), כשם שלציורו הידוע של רמברנדט "משתה בלשאצר". במהלך משתה, בו חוללו גביעים קדושים שנשדדו מבית המקדש על ידי בלשאצר, אנשיו ונשות ההרמון שלו.  מופיעה כתובת על הקיר: "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין". איש מבין חכמי החצר אינו יכול לפרש את הכתובת שעל הקיר למעט דניאל שפירש אותה כנבואת חורבן על בבל: אלוהים, (מְנֵא-מְנָה-אֱלָהָא) מנה את ימי שלטונה של בבל, )תְּקֵל תְּקִילְתָּ בְמאֹזַניְאָ), שקל במאזניים את ערך מלכותה ומצא (וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר) אותו בחוסר, ולכן בבל תיפול בידי "פַרְסִין", כלומר הפרסים.. בלשאצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו לילה והפרסים כבשו את בבל.

למה התכוון אוקון כששם את הפתקה הזו בידי השוחט /הקצב / השופט? שהרי הסיפור המקראי שלעיל הוא מקור לביטוי: "הכתובת על הקיר". העבודה מתעמתת בעיני הצופה, מאזכרת ומזכירה, מבקרת ומצחיקה בהומור השחור שבה.

סשה אוקון, "אטליז סוף הדרך"!  שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

את הדימוי המרכזי מלווים נתחי בשר שונים, ורישום הכנה לראש כבש עז בעוצמתו.

קראקלינגז ליכת שוועבעלעך הערינג עבודה זו הסוגרת את מעגל העבודות המוצגות, בולטת בשונותה, בצבעוניות הכהה שלה. מרכז הטריפטיך כהה לחלוטין (להוציא את חלקו התחתון), ומעליו דולק 'נר נשמה' יחידי, כמסמן שהיה פה פעם דוכן ונשמה יהודית פעילה. השם ביידיש שנתן אוקון לדוכן שאיננו – בולט בזרותו מול שאר שמות הסדרה. בתרגום מיידיש פירושו נרות, גפרורים, דג מלוח.

אוקון מייחד את הציור למה שהיה ואיננו: חנויות טיפוסיות בעיירות יהודיות במזרח אירופה בהן מכרו הרינג וקוגל (קיגל כפי שיש קוראים לכך), דגים מלוחים, ממולאים ועוד. גם בשוק מחנה יהודה בירושלים היו בזמנו חנויות כאלו אבל כולן למעט אחת נעלמו, וזו שנותרה – איבדה מצביונה המקורי. בחלקו העליון של הטריפטיך סימן כפות ידיים פרושות בברְכתַּ כהֲֹּניִם (ברכת כהנים מתקיימת פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח. במהלך אמירת הפסוקים על ידי הכוהנים אצבעות ידיהם מתוות סימן מיוחד). באמצעות ציור כפות ידיים מעניק אוקון ממד של קדושה לעולם יומיומי של  העיירה היהודית על מאפייניה השונים – אנשיה, המטעמים, החנויות הזעירות…עולם שפס ונעלם.

סשה אוקון, "קראקלינגז ליכת שוועבעלעך הערינג", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ, 2020-2022

את הציור מלווה הרישום "דוכן של עיירה דאז" ובו סימן כפות הידיים הפרושות בברכת כהנים – שתי אצבעות מכאן ושתיים משם. ניסיתם לעשות זאת בעצמכם?

סשה אוקון, "דוכן של עיירה דאז", רישום הכנה, טכניקה מעורבת על נייר, 48X70 ס"מ,2022

לאוקון יכולת לתאר נסיבות תיאטרליות בהן גלומה הצהרה מרשימה על הארצי ועל הפילוסופי, על כאן ועכשיו ועל הנצח. הציור שלו מכוון אל העולם שמעבר לנגלה, בה בעת, אנו הצופים מביטים במתרחש בדוכן לסיטואציות העשויות להיות חלק מהחיים של כולנו. ובנוסף, יש בו מן הצניעות והאנושיות והשמחה שבעשייה: "אני מערבב צבעים בניסיון למצוא משמעות, ואם יש מי שמוכן לחלוק עמי את מה שלורקה כינה "השמחה המרה הזו", אשרי".[6]

סשה נולד בלנינגרד בשנת 1949 . בשנת 1972 הוא סיים את ביה"ס הגבוה לאמנות ועיצוב בעיר. בשנת 1979, לאחר שהפך לאחת מהדמויות המרכזיות בתנועה האמנותית הנון קונפורמיסטית בלנינגרד, תנועה שנרדפה ע"י השלטון הסובייטי המרכזי, עלה ארצה לירושלים וקבע בה את משכנו. הוא מתגורר בעיר, מצייר בסטודיו ומלמד רישום ב'בצלאל' תוך שהוא מכשיר דורות תלמידים.

תודה לאפי גן וקרן ויסהוז על השיחה עמן וחומרי התערוכה ולסיגל כהן ארזי ובועז סאסי.


[1] אפי גן, סשה אוקון מִקְדָשּׁ החיים, קטלוג התערוכה מִקְדָשּׁ החיים, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2022-מרץ 2023.

[2] פרופ' אבי שגיא, "סשה אוקון אמן ישראלי, קטלוג התערוכה, שם.

[3] "סשה אוקון, אני מאמין", עמ'  8-7 בתוך סשה אוקון – ציור, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 1999.

[4] "סשה אוקון, אני מאמין", שם.

[5] מרדכי עומר, הנעדר הנוכח – הכיסא הריק באמנות הישראלית, הגלריה האוניברסיטאית ע"ש נועה שרייבר, אוניברסיטת ת"א, 1991.

[6] "סשה אוקון, אני מאמין", שם.

מחשבה אחת על “סשה אוקון מִקְדָשּׁ החיים, אוצרות אפי גן, קרן ויסהוז, גלריה עירונית לאמנות, בית גורדון-לונדון, אחד העם 8, ראשון לציון, נובמבר 2022-מרץ 2023

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s