"מלחמות, כבר לא קורות בחורף
אפילו לנו קצת קר בשביל לשנוא…" סי היימן[1]
"המלחמה מתרגשת", תערוכת היחיד של האמן יהודה גרניט המוצגת בחלל הגלריה "מקום לאמנות" מבקשת מהצופה העומד לנוכח העבודות שתי קריאות, האחת שעניינה קריאה איקונוגרפית/תמטית הנדרשת בשל כותרת התערוכה והדימויים המוצגים בהקשרים שונים – ישירים ופחות שעניינם מלחמה, התנגדות למלחמה המוצגים לעין הצופה, לצד דימויים שניתן לקשר אותם למצבים לאומיים/אישיים, יצירות שעניינן מחאה באשר למצב הכללי בארץ, דיוקנאות ועוד.
לצד קריאה איקונוגרפית/תמטית זו ישנה ההתבוננות במנעד המדיה העשיר – קו, פיסול, אובייקטים, תבליטים והדפסים בחומרים שונים.[2]
התערוכה הנוכחית היא השלישית מבין שתי תערוכות יחיד של גרניט – האחת בגלריה גן שמואל ובאכסדרת המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, בשנת 2009. ובאותה אכסדרה תערוכת יחיד אף היא בשנת 2012.
מזה כשלושים שנה גרניט מפסל בעץ ואבן, עוסק בהדפס, קליגרפיה ועד לפיסול בברזל בשנים האחרונות. בתערוכה שלפנינו, אחד עשר אובייקטים עשויים ברזל ומתכות שונות המוצגים באופן המעניק "מרווח נשימה" למגוון העבודות הטובות, ולעתים מאתגרות ולעשייתן. חלק מהאובייקטים נועדו להיתלות על הקיר או להיות מוצבים בחלל, לצד הצבות פיסוליות. העבודות משלבות קו, פיסול ורדי מייד. אוצרת התערוכה שירלי וגנר מציינת: "הדימויים שהוא יוצר נדמים מוכרים. הם מתומצתים, מידיים ונדמה שאותו התמצות הצורני שכה אופייני לשפה הפיסולית שלו מצוי בניגוד למורכבות של המציאות אותה הוא מייצג". (ציטוט מטקסט התערוכה)
כמצוין לעיל בעבודות עולים אזכורים לאירועים פוליטיים של העתות האחרונות המופיעים לעתים קרובות במדיה – עיתונות, טלוויזיה ועוד. לצידם, ניתן למצוא התייחסויות ליצירות אמנות אייקוניות ולכאלו שנתפסות כסמל ואות למאבק והתנגדות למלחמה. לדוגמא: הרישום הקווי המופיע בציור "מלאך ההיסטוריה" (אנגלוס נובוס) (או בשמו הידוע פחות "מלאך חדש") של פול קלה (Paul Klee, 1879-1940)[3] החוזר ונשנה במספר עבודות לצד דימויי "הפייטה המהדהדים אירועים עכשוויים כמו בעבודות ״רקוויאם״ ו"פייטה". בעבודות אלו, במעין אזכור לעבודת מארג, ניכר הקו לעתים ישר לעתים מתעקל ומעוגל על רקע המצע המאזכר רשת אוורירית אך גם מדמה הדפס עץ שעבר הסבה לחומריות אחרת של ברזל. זאת בשונה מהעבודה שכותרתה ככותרת התערוכה "המלחמה מתרגשת" בה נערמים זה על גבי זה מעין ראשים עשויים מכלי גז מזגנים, ובה ניכרת המסה של החומר. יש לציין שעבודה זו העלתה לדידי אזכור לעבודות פופ. בנוסף ניתן למצוא בעבודה זו מעין הומאז' לדמות הזועקת ב"גרניקה" של פבלו פיקסו וכפי שמציינת וגנר אזכורים נוספים לראש החבוש של ״החייל הלבן״ של ג‘וזף הלר (מלכוד 22) ממנו נותר רק סימן לפיו הפעור, למסכת הגז משירו של נתן אלתרמן ״אל תתנו להם רובים״ ועד לדמותו של קילוגר ב״אפוקליפסה עכשיו״.
יהודה גרניט, מימין, החייל הנופל בהשראת רוברט קאפה, משמאל, שתי עבודות: מימין רקוויאם, משמאל, פייטה
בעבודה "אל תשלח ידך אל ההדק" בה מוצגת דמותו של מלאך, הבקשה היא להפסיק עם המלחמות. התכתבות מרכזית נוספת בתערוכה היא עם דמות החייל האלמוני בצילומו הידוע של רוברט קאפה שעמו התכתב תומרקין בפסל חוצות שלו (בעיר נתניה). דימויים נוספים המופיעים בתערוכה, דיוקן עצמי של גרניט בזעקה המאזכרת את "הצעקה" של אדוארד מונק. עבודה זו הופיעה תחילה כהדפס עץ ולאחר מכן הועתקה למתכת; או לחילופין, דמות אישה שזרועותיה פרוסות לצדדים, במחסום קרוס. דמות נוספת של אישה ערביה "אום איאד" פיה פעור בזעקה, ודמות נוספת בעבודה "עכשיו" הזועקת את זעקת החטופות והחטופים הישראלים, זעקה כוללת שיש בה גם מהזדהות האמן עם סיטואציות קשות ורווחות במקומותינו.
"הקו בתערוכה", מציינת וגנר "פועל כמחווה של חיתוך בחומר, כרישום, אך גם כאות, כטקסט ועדות: הקו הוא הכותב את המאורעות החוזרים ונשנים ומתריע עליהם, כמו בעבודה ״למה אתה לא יורה כבר?״ הפיסול בברזל ובמתכות מבקש פעולות כוחניות, נוקשות ומדויקות בחומר, על מנת לברוא מהן דימוי. פעולות החיתוך, כיפוף הברזל, הריקוע וההלחמה נערמות בו, הן שוברות את הצורות הטבעיות של החומר, משחיתות ומפרקות אותו כמו מתוך אקט של הפרת סדר. כך, לא רק הדימויים בהם עוסק גרניט קשורים במאבק, אלא גם הפעולות הפיסוליות עצמן: זהו מאבק שמגולם בחומר ומאבק למול המציאות אליה הוא עד". (ציטוט מטקסט התערוכה)
יש לציין שבבחינת קטלוג עבודות קודמות של יהודה גרניט[4] ניכרת עבודת הפיסול בעץ, אבן (נובית ועוד), ברזל. עבודות אלו מאופיינות במסה וחלקן בהשראת פיסול קמאי, ארכאי. בתערוכה הנוכחית "המלחמה מתרגשת" נוכח הקו, הניכר במופעיו השונים ישר, מתפתל, אך כאמור גם עבודה בחומרים נוספים: הדפס עץ, הדפס מתכת, רדי מייד. מסה כנגד אנטי מסה נוכחים בתערוכה ומהווים חלק ניכר מצביונה.
אמנות חברה ופוליטיקה מצויות בלב השיח מני מאות בשנים. במבט על ניתן לומר שדימויים העוסקים במלחמות, מוראותיה והסכנות שבהן רבים מאין ספור אך פה ושם ניכרת הכמיהה לשלום הבאה לידי ביטוי ב"מזבח השלום" Ara Pacis ברומא הקדומה[5], ואלגוריות שעניינן נפלאות השלום. ואסיים באזכור ציורו של פיטר פול רובנס שצייר את "אלגוריה על נפלאות השלום" בשנת 1630-1629,נייחל לכך אף אנו.
תודה ליהודה גרניט על השיח עמו.
[1] סי היימן, גיבור גדול, מילים ולחן, סי היימן, שירונט https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=753&wrkid=819
[2] תפיסה זו רווחת בכתיבתו של בנדטו קרוצ'ה המבחין בין תוכן לצורה כרכיבים של כל יצירה אמנותית, וערכה של היצירה הוא ביחס שביניהם, כלומר באחדות. לתוכן ולצורה אין ערכים אמנותיים נפרדים. (אם כי רות לורנד טוענת שאף שיש אמת בדבריו, זה יכול להתאים לכל דבר). רות לורנד, על טבעה של האמנות, הוצאת דביר, 1991, עמ' 135.
[3] פול קלה, אנגלוס נובוס, 1920. ולטר בנימין (1940-1892) רכש אותו בשנת 1921, וציווה את העבודה לידידו גרשום שלום. קודם מסע המנוסה שלו מפני הנאצים מסר בנימין את העבודה לידי הוגה הדעות והסופר ז'ורז' בטאי, והוא הסתירו בספרייה הלאומית של פריז. כך הגיע העבודה לאחר המלחמה לידי גרשום שלום, וממנו למוזיאון ישראל. בנימין כתב על אנגלוס נובוס, אובייקט תמידי של התבוננות ושל זכירת הייעוד הרוחני לדידו, ולפרשנות על מהות הזמן ההיסטורי. מפרסומי מוזיאון ישראל https://www.imj.org.il/he/collections/199799-0
[4] יהודה גרניט, פיסול כמעשה אהבה, 2011.
[5] "ארה פאקיס, מזבח שהוקדם לרגל חזרתו של הקיסר אוגוסטוס ממסעותיו הצבאיים בספרד ובגאליה. הוקדם בשדה מארס ברומא ב-9 לפנה"ס , מויקיפדיה.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
תודה זיוה. מסקרן.
אהבתיאהבתי
תודה לוסי יקרה
שמחה לשמוע, ,"מתבררת" הרבה עד שמגיעה לנוסח שנוח לי אתו
ימים טובים! אמן
אהבתיאהבתי