פתיחה: 30.4.26 | 20:00 | להרשמה נעילת התערוכות 31.12.26
יניב שפירא אוצר התערוכה ציין במפגש עמו את ההצעה לשרי גולן, האוצרת הראשית של מוזיאון רמת גן באשר לתערוכה "התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית", בניסיון להבין מהם הנושאים, העבודות והאמנים/יות הקשורים לכך.
מאפיין חשוב של התערוכה! ההתמקדות בקיבוץ כתופעה ייחודית; באמניות ובאמנים חברי קיבוץ ובני קיבוץ, אמנים שיצרו או יוצרים בו ומחוצה לו, שהגיבו ומגיבים לעולם הקיבוץ או הושפעו ממנו.
האמנים המשתתפים: מאיר אגסי, נעם אדרי, דב אור נר, אברהם אילת, אריה אלואיל, דליה אמוץ, טולי באומן, סופי ברזון מקאי, יהושע ברנדשטטר, ציבי גבע, הדר גד, יונתן גולד, אהרון גלעדי, יאיר גרבוז, חיה גרץ רן, דרורה דומיני, יעקב דורצ'ין, יובל דניאל, אדוה דרורי, יוסף הוכמן, עודד הירש, דב הלר, גבריאלה וילנץ, יוסף זריצקי, יעקב חפץ, נחום טבת, זיוה ילין, עידית לבבי גבאי, בועז לניר, חיים מאור, פטר מירום, משה מירסקי, מיכל נאמן, ורד נחמני, אפרת נתן, אורלי סבר, הדר סייפן, יוחנן סימון, ברני פינק, אבישי פלטק, מיכאל קובנר, משה קופפרמן, חיים קיוה, עוזי קצב, ידיד רובין, ליאו רוט, גיא רז, נעה רז מלמד, אורי ריזמן, מיכל שכנאי, יחיאל שמי
התערוכה נהגתה במהלך השבועות והחודשים שלאחר שבעה באוקטובר 2023, ימים שבהם שבו הקיבוצים ותפסו את מרכז הבמה ואת לב השיח הציבורי בישראל. בתקופה זו מציין שפירא, נפתח מחדש קֶשֶב להקשריו ההיסטוריים, האידיאולוגיים, החברתיים והגאוגרפיים של הקיבוץ, תפנית שעוררה חשבון נפש גם בקיבוצים עצמם. יש לציין שהעבודות המוצגות בתערוכה, לא נוצרו בעקבות אותן נסיבות או בהתייחס אליהן, אך בהצגת הקיבוץ מנקודות מבט היסטוריות ועכשוויות מהווה התערוכה תולדה של הזמן הזה, ומאירה סוגיות הנוגעות לחיי היומיום בקיבוץ, לתמורות שחלו בו ולהוויה הישראלית ככרוכים אלו באלו. (ציטוט מטקסט התערוכה)
באשר לשם התערוכה – קונוטציות שונות – הן אזכור לתנועות קונקרטיות, כגון התנועה הקיבוצית, תנועת העבודה ותנועות הנוער, והן מחשבות על תנועת מטוטלת בין עבר לעתיד. כותרת המשנה מפנה ל"קיבוץ" ולאמנות הקשורה אליו כחלק מהאמנות הישראלית, שכן כפי שציין שפירא "לא ניתן להבין את האמנות הישראלית מבלי להתייחס לנושא הקיבוץ בתוכה".
ארבעת חלקיה של התערוכה – מודרניזם קיבוצי, אדם. חצר. נוף, המשותף קיבוץ וקולות יחידים –מציעים קריאה אחת מתוך ריבוי אפשרי של נקודות מבט, ואינם מתיימרים להקיף את מכלול העושר והגיוון של אמנות הקיבוץ. יותר משהם מצביעים על הנושאים, על העבודות ועל האמנים הבולטים בתחום, הם מבקשים לפתוח אותם לרשת של הקשרים, של השפעות ושל ציטוטים.
חלקה של גבריאלה וילנץ בפרויקט, המוצג תחת הכותרת [לא] ועדת קישוט, יכול להיקרא גם כ"תערוכה בתוך תערוכה". שפירא מציין ש"במכלול של התערוכה "התנועה" הוא משמש כמבע פרשני וחזותי, שבמסגרתו היא פועלת כבמאית תיאטרון או כמנצחת על מקהלה של אמנים, של סמלים ושל דימויים, שעיצבו את שפתה של אמנות הקיבוץ".
באשר לארבעת חלקיה של התערוכה
1. מודרניזם קיבוצי
הרעיון הקיבוצי צמח על רקע תפיסות מודרניסטיות מהפכניות ובהמשך לרוח האוונגרד, באירופה של ראשית המאה ה-20. אמני הקיבוץ ראו את עצמם כחלק מאותה שליחות מהפכנית וחברתית. לצד ההפשטה של אמני אופקים חדשים בעשור הראשון למדינה, מאפייני המושגיות המקומית בשנות ה-70 ומגמת "דלות החומר" בשנות ה-80, היה הפרויקט הקיבוצי לחלק בלתי נפרד מהתגבשות זהותה של האמנות המקומית והוסיף לה פן ייחודי, שהתגבש ממארג של סמלים ודימויים, שבמבט מכליל ניתן לכנותם "מודרניזם קיבוצי".
דגם אמנות ייחודי התהווה ביצירתם של רבים מאמני הקיבוץ: במפגש שבין אתיקה של עבודה, צניעות ושוויון, בין חומריות שבבסיסה חפצים מצויים (גופייה, מגב, מיטה, גיגית, חרמש, מגבת מטבח), לבין חומרים מן הטבע (ברזל, עץ ואבן) וסממנים של נוף מקומי (שדה חרוש, שדרת ברושים, יישוב חקלאי). ביצירותיהם עולה ביטוי מופשט, סימלי או מושגי, והרצון לכרוך את החוויה הקיבוצית לערכי "שפה חדשה", כביטוי למרחב לשוני, גופני או גיאוגרפי.
אופיין של העבודות בחלק זה של התערוכה ואופן הצבתן בחלל מאזכרים את "חצר הגרוטאות" בבתי הילדים בקיבוצים, שבה פזורים חפצי יומיום בצורה אקראית לכאורה, אך בפועל מזמנים מפגש עם דמיון, יצירתיות, מחשבה חופשית ואִלתור.
2. אדם. חצר. נוף
תיאורים של חיי חברה ושל חצר הקיבוץ, לצד תפיסת הנוף הייחודית בקרב ציירים קיבוציים, מובנים גם בהקשר של ההוויה החלוצית, עבודת האדמה והקִרבה לטבע. אפשר לייחס אותם, בין השאר, מציין שפירא, לתורתו של א.ד. גורדון, שבחיבורו "האדם והטבע", הציג גישה עקרונית לפיה הטבע הוא דוגמה למכלול המקשר בין יחידים, ואילו הקיבוץ כרעיון משקף קיום, שבו מוצא האדם את חירותו לא באמצעות ניתוק מהעולם, אלא דרך השתתפות פעילה ויצירתית.
יש לציין, שאצל מרבית אמני הקיבוץ הנוף אינו מתואר כמרחב אידילי או רומנטי, אלא כזירה חיה, המבטאת את מפגש האדם עם סביבתו. שדות מעובדים, תלמים חרושים וכלים חקלאיים המופיעים בעבודות מנכיחים את התפיסה הציונית-חברתית של "גאולת הקרקע", שעל פיה הפעולה החקלאית עצמה – חריש, זריעה, נטיעה – נתפסת כפעולה תרבותית ויצירתית, כמעט מקבילה למעשה האמנות. קטגוריה שגורה אחרת בשנים אלו הייתה נוף מושגי, וביטויו ביצירתם של אמנים, שנדרשו והגיבו למרחב המחייה בחצר הקיבוצית: לשבילים, לדשאים, לעצים ולגינות.
תיאורי עבודה, פנאי, משפחה וקבוצה היו אף הם בעלי משמעות מיוחדת באיקונוגרפיה של אמני הקיבוץ. אצל חלקם, חיי היומיום וסביבת הקיבוץ – החצר, הדשא הגדול, חדר האוכל והבריכה – כביטוי לאידיליה קבוצתית, למשפחתית ולקשר בין אדם לטבע. בעבודותיהם של דור האמנים המאוחר יותר, הם מהדהדים מבט נוסטלגי למפעל החלוצי, לסיפורים, העלאת זיכרונות או הלכי נפש.
שרי גולן ציינה במפגש ניכר כאן המתח בין קולקטיביות לאינדיבידואליות.
קטגוריה בפני עצמה היו אמני האבן בקיבוצים, שראו באבן חומר מקומי רווי היסטוריה, המגלם קשר לאדמה, לנוף ולשורשים.
3. המשותף קיבוץ
קבוצת "המשותף קיבוץ" נוסדה בשנת 1978 על רקע מחדלי הנהגת התנועה הקיבוצית, אוזלת היד של מפלגת העבודה והתבוסה הפוליטית של השמאל בבחירות, שהתקיימו במאי 1977. חברי הקבוצה הביעו ביקורת כלפי הקיבוץ, ותחושת אי-נחת, שחשו רבים מבני הדור השני והשלישי בתנועה הקיבוצית, באשר להליכי ההפרטה המואצים בקיבוצים רבים וסימני השאלה לגבי אורחות החיים הקיבוציים.
"בין מייסדי הקבוצה היו קשרים אישיים של אמנים שכבר הציגו בעבר, והתקיימו מפגשים לא-פורמליים, על-פי-רוב סביב גלריית הקיבוץ. במפגשים אלה עלה הרעיון לתת מקום לביטוי אמנותי, כעזר לפרוק את מטען רגשות התסכול והזעם שהיו מנת חלקם אחרי המהפך, סיפר חבר הקבוצה, יובל דניאלי. הם ריכזו את פעולתם בעיקר בגלריית הקיבוץ בתל אביב, שהפכה עבורם לאתר של תגובה ומחאה, ועיצבו מודל אמנותי חדש בקיבוץ: לא עוד אמן המקשט את חדר האוכל בחגים או מציב פסלים בסביבה המשותפת; ולא עוד אמן העוסק במופשט פורמליסטי – אלא אמן שמבקש לפעול לתיקון החברה, ועמדתו ספקנית וביקורתית.
בשנים 1984–1988 התרחבה פעילות הקבוצה והופנתה גם למחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה. במסגרת זו יזמו חבריה תערוכות, הפגנות, מופעים וכנסים רבי משתתפים, שגם קבעו, במידה רבה, את מקומה בזיכרון הקולקטיבי והשכיחו מעט את השיח הביקורתי-פנימי שקדם להן. מרכז הפעילות עבר מגלריית הקיבוץ בתל אביב לטירה, שניצבה בשדות קיבוץ געש והשקיפה לכביש החוף. זו זכתה באותן שנים לשלל תארים, בהם "מוזיאון המלחמה", "טירת השלום", "טירה באדום", "מניין הימים", והפכה לסמל פוליטי של מחאה אזרחית. (ציטוט מטקסט התערוכה)
4. קולות יחידים
היחד הקיבוצי, החינוך המשותף ומערכת הערכים הקולקטיביים הצמיחו מתוכם גם קולות של יחיד, שעניינם לא הופנה בהכרח לאידיאולוגיה, לנוסטלגיה או לקִרבה לאדמה, אלא
דווקא לחוויה אישית וביוגרפית. באמצעות גופי היצירה שלהם, אמנים אלה ביקשו לברר את זהותם, לא רק כאמנים. השמת הדגש על החזרת הקול הפרטי בנפרד מקולו של הקולקטיב הִקנתה ממד ומשמעות חדשים לאמן, שאמנם השתחרר מסבך המתחים בינו לבין קיבוצו, אך נותר כרוך בזהותו כבן, כחבר או כעוזב קיבוץ.
ביטוי למודעות לחוויה דורית-קיבוצית זו עלה בתערוכה "לינה משותפת" (מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005), שמרבית משתתפיה הגיבו לחוויית ההתבגרות בקבוצה שוויונית, על רקע הרצון להתבדל ולהיראות. טלי תמיר, אוצרת התערוכה, תיארה אותם כיחידים בהווייתם הפנימית וכמי שחילצו את עצמם מקבוצת האֵם שבה גדלו ועתה מבקשים לשרטט מחדש את גבולות זהותם. עשייה של חשבון נפש עם הבית הקיבוצי במקביל לחשבון נפש אישי.
לקסיקון הדימויים והמושגים של אמנים נוספים שואל אף הוא מהקיבוץ כמרחב יצירה לשם הגדרת זהותם גם מחוץ לשדה האמנות.
תודה ליניב שפירא על השיח עמו. תודה לשרי גולן על המפגש עמה.
לתערוכה של גבריאלה וילניץ אתייחס בכתיבה בהמשך. תודה
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 