טטיאנה טרובה, "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה”, מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת הדס מאור 7.6.2018-29.9.2018

PTM_014.jpg

מיצבים עתירי ממדים בצד אובייקטים פיסוליים, עבודות רישום גדולות וקרקע שבורה וסדוקה במעין אזכור ל"קטסטרופה" כלשהי מקדמים את פני הבאים לתערוכתה של האמנית טטיאנה טרובה "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה" במוזיאון פתח תקוה לאמנות. התערוכה מוצגת במוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת 2018.

טרובה אמנית צרפתייה ילידת איטליה, חיה מזה 20 שנה בצרפת. בתום לימודי אמנות בהולנד הגיעה לפריז, ונשארה בה. במהלך שנים אלו הפכה טרובה לאחת האמניות הצרפתיות המוערכות ביותר; היא זכתה בפרסים שונים, והציגה במרכז פומפידו ובביאנלה לאמנות בוונציה ובחללי תצוגה חשובים נוספים.

טרובה החוקרת בעבודתה את היחסים בין זמן למרחב, בונה סביבות אניגמטיות הנעות בין רישום להצבה פיסולית ואדריכלות, ומתאפיינות בשיבושים לוגיים, אדריכליים וחומריים, בהתאם לחללי התצוגה השונים. "התנועה המתמדת בין עבודות הרישום להצבות הפיסוליות והאדריכליות יוצרת תחושה של זליגה ממדיום למדיום, של השתקפות פעולה אחת באחרת, של ערבול עולמות נפרדים לכאורה. החללים השונים הנוצרים בעבודות אוצרים בחובם את מושג הזמן במגוון אופנים – מרחביים, סמיוטיים ופואטיים – וכמו מבקשים למפות את מה שאיננו עוד, אולי אף את השִכחה עצמה".

התערוכה מוצגת בשני אולמות התצוגה הראשיים של המוזיאון וכוללת עבודות פיסול חדשות שנעשו במיוחד לרגל התערוכה, ובנוסף עבודה גדולה, הצבה ספציפית בחלל (site specific).

בחלל הראשון קרקע שבורה, שעליה פזורים מספר אובייקטים פיסוליים. ההליכה בחלל זה דורשת מההולך בו משנה זהירות לבל ייפול בין השברים או יתקל באובייקטים, אותם מבני מחסה מינימליסטיים וארעיים, שנוצקו בברונזה, באלומיניום ובנחושת על בסיס לוחות קרטון משומשים. טרובה מצמידה לדופנות המבנים יומנים ישנים, אובייקטים שונים ואלמנטים חומריים נוספים, ועל חלקם היא מטביעה מפות וסימנים, המתייחסים למגוון זמנים ותרבויות. מהתבוננות באובייקטים אלה עולה תחושה מתעתעת קמעה – יציקת מתכת או קרטון? רך או נוקשה. בנוסף, מבנים מינימליסטיים אלה שאינם סגורים לחלוטין מפני החוץ, אינם מייצרים פְּנים של ממש, אלא מצב שבו חוץ ופנים שלובים זה בזה ומפולשים. בכך מציעות העבודות אפשרות לנקודות מבט חדשות, חלקיות ומשתנות, על העולם, וזליגה ביניהם.

PTM_012.jpg

מכאן שחלל זה האוצר בתוכו את המתח שבין הקבוע לארעי, בין קטסטרופה לאוטופיה, מעלה שאלות של פרספקטיבה, זמן וזיכרון. כמו כן עולות שאלות בנוגע למושג "בית", הבית כמקום של נוחם ומחסה, שכאן מציע תחושה של תלישות וארעיות, פליטות, הגירה וחיפוש אחר הֶקשר ומשמעות תרבותיים רחבים יותר.

"העבודות", כותבת האוצרת מאור, "מתחקות אחר אירועים היסטוריים שאכן קרו, אך מייצרות גם זיכרון לאירועים, שכלל לא ברור אם אי פעם התרחשו. הן נעות בין היסטוריה לפיקציה, בין עמדה כללית לעמדה פרטיקולרית, בין ייצוגים עקרוניים לנשאים נרטיביים".

PTM_016.jpg

בחלל השני, הפנימי מוצגת העבודה "מרחב מוכן" Prepared Space (2018). בעבודה זו שהוצגה בעבר בחללים אחרים בעולם, מתעצמת תחושת הדיסאוריינטציה. החלל צבוע בלבן, ובתוכו מסומנים מסלולים, חריצים ארוכים, שבהם נתונים מְרַווחים (ספייסרים). המסלולים השונים מצטלבים ומתחברים לכדי מפת ניווט מופשטת על פני החלל כולו. פעולת הרישום כאן, כמו התפשטה בחלל, טיפסה אל רצפתו ואל קירותיו, ואופפת באופן טוטאלי את הצופה השוהה בתוכה.

PTM_003- small.jpg

טרובה סיפרה במפגש עמה ועם האוצרת מאור: "אמרתי להדס שיש לי רעיון קצת משוגע, משהו ניסיוני לגמרי. אבל שמחתי לשמוע שהוא מתאים לתכנים בהם עוסקים במוזיאון פתח תקוה לאמנות: בית, אדמה, זהות ושייכות".

PTM_002- small.jpg

תודה על המפגש עם האוצרת הדס מאור והאמנית טטיאנה טרובה.  תודה למירה וקרנית על החומר הכתוב והדימויים הויזואליים.

תודה מיוחדת למנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות דרורית גור-אריה.

 

"מגריט: בגידת הדימויים", תערוכה במרכז פומפידו, פריז

catalogue-magritte-centre-pompidouvisu-magritte-1-850x480.png

בתערוכה "Magritte: La Trahison des Images" המוצגת כעת במרכז פומפידו, פריז, יצירות מופת ידועות היטב ויצירות מוכרות פחות, של האמן, כולן השאלות מאוספים ציבוריים ופרטיים, ויש בה מבט רענן על אחת מדמויות המפתח של האמנות המודרנית.

"מגריט: בגידת הדימויים" חוקרת את עניינו של האמן בפילוסופיה, עניין ששיאו בפרסום ספרו של מישל פוקו Ceci n'est pas une Pipe (1973). בספר, אשר נכתב בהמשך לשיחותיו של פוקו עם האמן, בצד הקריאה הראשונית של היצירה, מצוי הפרדוקס שייצוג ואובייקט אינם היינו הך. היחס שבין האובייקט עצמו לבין הייצוג שלו על הבד. הוצאה של חפץ מהקשרו. ערעור הממשות וההיגיון. [1]

מגריט הצהיר בהרצאה ב-1936,  שהציור  Les affinités électivesשצויר ב-1932, סימל נקודת מפנה בעבודתו – נטישת האוטומטיזם והמקריות של הסוריאליזם המוקדם.[2] הציור בו מוצגת ביצה סגורה בכלוב, היה הראשון ביצירותיו שביקש לפתור את מה שהוא כינה "problem". לאחר המקריות ו"מפגש מקרי בין מכונת תפירה ומטריה"[3] הגיעה שיטה לוגית שביקשה פתרונות ל"בעיות" של נשים, של כסאות, של נעלים, של גשם… התערוכה פותחת במחקרו של מגריט בבעיות אלה, אשר מסמלות את נקודת המפנה ביצירת אותם שילובי מוטיבים, בלתי אפשריים לכאורה מהם מורכבת אמנותו:  וילונות, צללים, מלים, להבות, גופות מפורקים ועוד – שהוא מסדר ומארגן מחדש ללא הפסקה. התערוכה נענית לאתגר הפילוסופי לייצוג הוויזואלי, למשל, הווילונות עם ההתייחסות לסיפור העתיק המוזכר בקונטקסט של זאוקסיס ופרהסיוס; [4] המצאת הציור ועוד.

René Magritte… La trahison des images au Centre Pompidou de Paris Du 21 septembre 2016 au 23 janvier 2017

https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/c65EMjd/r45MbXB

https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/cBorexr/rAog7ea

[1] Michel Foucault This Is Not a Pipe With Illustrations and Letters by Rene Magritte, University of California Press 1973).

[2] בשנת 1924 פרסם אנדרה ברטון את "המניפסט הסוריאליסטי", ובו התייחס לסוריאליזם כמבוסס על אמונה במציאותן של צורות מסוימות של אסוציאציה שהוזנחו עד כה, על שלטונו הכו5555ל יכול של החלום ועל משחקה החופשי של המחשבה. הוא מוביל להרס התמידי של כל המכניזמים הנפשיים האחרים  ומציב את עצמו כממלא מקומם בפתרון בעיות החיים העיקריות.                                                                     האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 10 – סוריאליזם הבריחה מכבלי ההיגיון. עמ' 1-2.

[3] ב"שירי מלדורור" של הרוזן של לוטריאמון (Isidore Ducasse, 1846-1870) מוזכרים צירופים ודימויים שיצרו זיווגים משונים ביותר ומעוררי דמיון. תיאור מפורסם הוא של אחד מקרבנות מלדורור, יצור שחציו אדם וחציו חיה, היה "יפה כה פגישתן של מכונת תפירה ומטריה על שולחן הניתוחים". צירוף יוצא דופן, מוזר ומעורר עניין.                                                                                                                האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 10 – סוריאליזם הבריחה מכבלי ההיגיון. עמ' 4-5.

[4] פליניוס מספר כיצד גבר פרהסיוס על זאוקסיס: זאוקסיס צייר ענבים באופן כה מתעתע, עד שציפורים היו באות לנקר בהם. אז הזמין פרהסיוס את מתחרהו אל סדנתו כדי להראות לו את עבודתו שלו, וכשניסה זאוקסיס להרים את הווילון מן הלוח, גילה שלא היה זה וילון אמיתי אלא מצויר, ונאלץ להודות בניצחונו של פרהסיוס, שהונה לא רק ציפורים חסרות תבונה אלא אמן.                                                                                                                                                                         א. ה. גומבריך, אמנות ואשליה הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי, (ירושלים 1990), עמ' 173