מוזיאונים הם מעין  מקדש חילוני בעת המודרנית. יש מוזיאונים שהם must גם לאלה שאינם בהכרח חובבי אמנות, וד'אורסיי, במפורש, הינו אחד מהם. בסדרת פוסטים לעיל אתייחס לסיור מוזיאונים שערכנו בפריז.

לסיור יצאנו ברגשות די מעורבים – אני עם סיפור גב רציני, והתהייה איך אני שורדת חמישה ימים אינטנסיביים בפריז. אז תודה לאל, צלחנו!

למוזיאון ד'אורסיי הגענו ביום השני למסענו (קדם לו ביקור במרכז פומפידו, על כך בפוסט אחר). המוזיאון היה זכור לי כחוויה אמנותית יוצאת דופן, הן בשל הארכיטקטורה הייחודית שלו והן בשל יצירות המופת בנות המאה ה-19 וה-20 המוצגות בו. החוויה הארכיטקטונית, שרירה וקיימת, חוויית המבקר? על כך בהמשך!

באחד בינואר, 1973, תחנת הרכבת אורסיי (גאר ד'אורסיי) חדלה לפעול באופן מוחלט. ראשיתה, ביריד הבינלאומי של שנת 1900, (על היסודות של ארמון ד'אורסיי ההרוס) והשימוש שלה היה בקו פריז-אורליאן. אף שפסקה למעשה לנוע זמן מה קודם לכן בשנת 1939, וזאת בשל מיעוט נוסעים ורציפים קצרים ולא נוחים. ערב מלחמת העולם השנייה, המקום שימש כבית דואר חלופי.

וכך הוכרז על המקום כעל "נכס לאומי". הוצעו תכניות רבות ומגוונות, ולבסוף הוחלט – ד'אורסיי עומד להיות מוזיאון המוקדש למדיומים השונים ממחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה (1848 בקירוב)  ועד 1914 בקירוב: אמנות פלסטית – ציור ופיסול, אמנויות דקורטיביות, צילום, קולנוע ועוד. ההחלטה הרשמית לבנות את מוזיאון ד'אורסיי נעשתה ע"י מועצת המוזיאונים של צרפת ב-20 באוקטובר, 1977, וזאת לאור יוזמה של נשיא צרפת דאז ולארי ז'יסקר ד'אסטין. נשיא הרפובליקה פרנסוא מיטראן, חנך את המוזיאון החדש ב-1 בדצמבר, 1986, והוא נפתח לציבור מספר ימים לאחר מכן.

http://www.musee-orsay.fr/en/collections/history-of-the-museum/home.html

המוזיאון ממוקם בגדה השמאלית של נהר הסן, ברובע ה-7 של סן ז'רמן. והנה מה שכתוב באתר המוזיאון. "תחנת הרכבת הינה עילאית ונראית כמו ארמון של האמנויות היפות Palais des beaux-arts…" כך כתב ב-1900, הצייר אדוארד דטיי Edouard Detaille. שמונים ושש שנה מאוחר יותר, הנבואה שלו התגשמה! משרד האדריכלים ACTשבו חברו האדריכלים רנו בארדון, פייר קולבוק וז'אן־פול פיליפון M. Bardon, M. Colboc and M. Philippon נבחר להסב את המבנה לפונקציה החדשה שלו, וזאת באמצעות הקמת כ-20,000 מטרים רבועים של שטחי תצוגה. עיצוב הפנים ניתן לאדריכלית האיטלקייה גאה אאולנטי Gae Aulenti  וצוות האדריכלים שעבדו עמה,ששמרו על המהות הפנימית של תחנת הרכבת, ויצרו היכל פנימי מרשים וכל זאת בהומאז' לארכיטקטורה המקורית של ויקטור ללו Victor Laloux.

המוזיאון תוכנן בשלוש רמות: בקומת המסד, יש גלריות משני צדי הספינה המרכזית (ממש כמו בקתדרלה!), אליהן ניתן להתבונן מהטרסות של הקומה האמצעית, ואלו מצדן נפתחות לגלריות תצוגה נוספות. במוזיאון ניתן למצוא גם גלריות קטנות המאזכרות קפלות כנסייתיות!

http://www.musee-orsay.fr/en/collections/history-of-the-museum/the-museography.html

האוסף מוקדש כאמור ליצירות אמנות משנת 1848 ועד 1914 בקירוב. יצירות אמנות שהן "הארד קור", של אמנים כגוסטב קורבה, אמנים אימפרסיוניסטים כקלוד מונה, אוגוסט רנואר, פרדריק בזיל, ושל אמנים פוסט אימפרסיוניסטים כפול סזאן ואחרים אמני נאבי ואמנים סימבוליסטיים  כל אלה בצד יצירות כגון זו של תומא קוטיר שנתפסו בעת המודרנית עד לשנות השבעים של המאה העשרים כדקדנטיות  עת הוצגו במשכנן הקודם של המוזיאון – בז'ה דה פום, ומוצגות במוזיאון ד'אורסיי באופן הולם.

ובכל זאת מספר מילות תהייה – אוסף כל כך נפלא, באמת לקנא!!! אבל למה, למה בקומה המוקדשת לאמנים האימפרסיוניסטיים, הקירות צבועים באופן כה גרוע? קיר לא חלק, כתמים? ולמה לעשות רשימת מלאי! אנחנו לא בסופרמרקט! המון יצירות מופת, המון!!!  אחת ליד השנייה, בצפיפות, כנגד כל חוקי המוזיאולוגיה עליהם התחנכתי, ולאורם גם מרצה והרציתי ואצרתי תערוכות. אין בלבי על המוני האנשים שגדשו את הקומה! יאה ונאה! אבל, תליה כה צפופה גורעת מחוויית הצופה, ואולי זו התפיסה החדשה בהצגת יצירות במוזיאון שעליה לא שמעתי עדיין.

הדימויים נלקחו מאתר המוזיאון

עד כאן, חג שמייח!!! ושנה טובה ומתוקה!!!