לאמנית אורה בריל שפה ייחודית ומובחנת משלה: בעבודותיה חוברים יחדיו טקסט ודימוי, קו וצבע לכדי ישות אחת המאפיינת אותה. הקו אותו לוקחת בריל "לטיול", מהווה סמן ביצירתה: לעתים דקיק, לעתים עבה עשוי במחוות יד, מסתלסל או נדמה כחרוט על הבד ומאפשר קריאה של מנעד דימויים חלקם מופשטים וחלקם ברי-זיהוי: סולמות המגדירים מחדש את מהות הטיפוס, שכן חלקם פרומים ולא מושלמים, צורות המאזכרות לולאות, סורג, דימויים ילדיים – פנים? ילד, ילדה? המאזכרים יצירות של אריה ארוך, ואפשר את רפי לביא.

בתערוכה בגלריה דיאגילב מוצגות עבודות על בד מן השנים האחרונות.  עבודות מופשטות ולעתים על גבול המופשט בהן משולב לעתים טקסט קצר. הצבעוניות הפתיינית- תכול, ירוק, טורקיז ומעט צבעי ורוד מתחלפת בחלק מהעבודות באדום חום. הקו הנוכח כאמור בעבודותיה עשוי באמצעות עפרונות, עטים וטושים, ולכך חוברות משיחות מכחול עבות ועסיסיות אותן ממתן לעתים ריבוע מעין מסגרת.

בתערוכה גם דיוקן אישי – צילום דיוקן האמנית כילדה, בתנועת הס! הדיסוננס העולה נוכח הילדה התמה המצמידה אצבע לשפתיה, כאומרת שיש לשתוק ולהשתיק מול גג הבית האפל עליו מותווים פרחים בקו דקיק ועדין. הטקסטים המאתגרים את עין הקורא – אחד מהופך והשני בר קריאה בהגדלה ובו מילים כמו מטאטא# סוד# כמוס# ג'ורג'יה אוקיף# חושך#ילדה#פצע ולמטה Me Too,אזכור לקמפיין המדובר. ועולה השאלה, הילדה התמה, האם היתה עדה למעשה שלא יסולח? במה מדובר? שכן בעבודה זו אנו עוברים מציור מופשט העוסק בשפת הקומפוזיציה – קו, צבע ולעתים דימוי וטקסט, לאווירה אחרת צופנת סוד, המשאירה אותנו הצופים בסימן שאלה.  האוצר אילן ויזגן כתב בטקסט התערוכה על יצירה זו: " בציור הזה ארבעה אלמנטים עיקריים: דימוי המזכיר גג של בית, פרחי קאלה, מחרוזת מילים, והדבקה של צילום ישן ומוגדל. להבדיל מיתר הציורים בתערוכה, המתאפיינים בתוכן וצורה 'מסורתיים', הציור הזה קושר יחדיו עולמות תוכן והקשרי זמן שונים: דיוקן אישי (דיוקן האמנית כילדה), פרחים חושניים המאזכרים את הציירת ג'ורג'יה או'קיף, מילים "מתויגות" המאפיינות את המדיות החברתיות… ציור זה הינו חלק מגוף עבודות שנוצר מתוך קשב והזדהות עם תופעות קשות שנחשפות בפנינו בשנים האחרונות, בין אם אלה גילויי הטרדות ותקיפות מיניות מן העבר ומן ההווה (קמפיין Me Too), הטרדות באמצעות רשת האינטרנט, או התעללות בילדים. דיוקן הילדה התמה המצמידה אצבע לשפתיה מדגיש את הסוד וההשתקה שבמעשים האלה, ובה בעת, בהקשר של התערוכה והחלל הספציפי שלפנינו, קורא לנכנסים לחלל התערוכה לשנות 'מוד' ולעבור מהוויית חוץ רועשת וכאוטית להוויה אחרת, שקטה, אינטימית, וקשובה לצלילים דקים מן הדקים".

תודה לאורה בריל על הטקסט והדימויים