זיכרון, אתוס ומיתוס, מהווים חלק מליבת שתי התערוכות המוצגות בגלריה.
מצדה/ גסטון צבי איצקוביץ
התערוכה "מצדה" של גסטון צבי איצקוביץ בוחנת את תרבות השכול והזיכרון בחברה הישראלית, ומציגה טקס שלכאורה מצטרף לאלפי טקסי יום הזיכרון שנערכים ברחבי המדינה באותה שעה בדיוק.
במשך עשר שנים, האמן גסטון צבי איצקוביץ הגיע לטקסי יום הזיכרון ואל התערוכות המתלוות לטקס בשבט תנועת הצופים, "מצדה", שבט ותיק הפועל מאז 1937 בעמק המצלבה בירושלים. במהלך שנות קיומו של השבט נפלו 53 בוגרים במערכות ישראל ובפעולות איבה.
איסקוביץ הגיע לשבט הצופים בשל התעניינות שלו בטקסים ישראליים ובשכול ובטקסים המאזכרים ומלווים אותו. וההתבוננות בטקס אחד, המנוהל על ידי נערים ונערות בתנועת הצופים מאפשרת לבחון את האתוס הלאומי של תרבות השכול והזיכרון בישראל דרך עיניהם של בני ובנות נוער.
עם השנים סיגל לעצמו איצקוביץ מנהג, להגיע לטקס הצילומי שלו דווקא ביום לאחר הטקס הרשמי, ביום בו תערוכת החניכים הורדה, והעבודות המפוזרות באתר הטקס, מאפשרות לרוח ולעוברים ושבים להיות חלק ממנה.
ביום הזיכרון האחרון בשל הקורונה התקיים טקס יום הזיכרון המסורתי דרך ה"זום". איסקוביץ הצטרף למשתתפים בטקס המקוון והבין שדברים שלרוב סמויים מהעין במהלך הטקסים, עלו השנה באמצעות הצ'אט. בתערוכה – ההערות שנאמרו בצ'אט הופכות לכתובות על גבי עבודות הווידאו. החניכים מתלוננים על שעמום שמוביל אותם לקשקש על גבי המסך באמצעות האפשרויות שהזום מציע. המדריכים, מגיבים בסיסמאות קלישאתיות בסגנון: "לא למדו אתכם איך לכבד?". המבט אליו מכוון אותנו איצקוביץ בצילומיו הוא פער זה שנפער בין הטקס הרשמי המלווה בשירת ה"תקווה" המסורתית לבין הילדים חסרי הסבלנות שאינם רוצים לעסוק במוות.
שם התערוכה "מצדה" הנגזר משם השבט מאזכר את מיתוס הגבורה המושרש בתודעה הישראלית. בחוברות הדרכה של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה נהגו להדגיש, את מיתוס מצדה על שלל המשמעויות הכרוכות בו.
במנוגד לנושא טעון זה, העבודות בתערוכה הן מרומזות ועדינות. איצקוביץ מאפשר דרך המבט המצולם שלו להרהר אודות הכאב, האובדן וגם על האופן הבוטה המעורר אי נחת לפיו מציגים בני הנוער את השכול, והטקסים הנלווים אליו.
גסטון צבי איצקוביץ
סברה / שי עבאדי
שי עבאדי מציג ארבעה ציורים מתוך הסדרה "בחזרה ללבנט", בהם מוצגות דמויות גבר ואשה ביחד ולחוד וציור "סברס", פרי הצבר – "סברס". הדמויות מבוססות על הדיוקנאות של אסי דיין ואיריס יוטבת, השחקנים שהיו גיבורי הסרט "הוא הלך בשדות" המבוסס על ספרו של משה שמיר.
בדיוקן המתאר את דמותה של מיקה המגולמת על ידי יוטבת הוסיף עבאדי את הכיתוב סברה באותיות בערבית. אקט זה חותר תחת הייצוג שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, של דמותו הקולנועית של אסי דיין, כמייצג האידיאלי של הצבר – יפה הבלורית והתואר ומשליך אותו על מיקה המוצגת בסרט כמגיעה מ"שם" (רמז לפולין) ומסמלת אוד מוצל מאש. בנוסף לאקט חתרני ומערער זה, מוסיף עבאדי אותיות בערבית לדמותה של מיקה ובכך הוא יוצר משחק זהויות בו מתוארת דמותה של אישה כשכיתוב בערבית על פניה, מתבוננת בהערצה על דמות הצבר האולטימטיבי שאפשר ומעולם לא התקיים במציאות.
שם התערוכה "סברה" טעון במשמעויות מנוגדות, מגוונות ומורכבות: "סברה", צברית – אישה שנולדה בישראל מלשון אנגלית מדוברת; ליקר הסברה שהיה אחד מסמליה של מדינת ישראל ושל היִשְׂרְאֵלִיּוּת כמהות, ושווק כסממן של הזהות הישראלית בדומה לפרי הצבר,הסברס; סברה גם מתקשר למאורעות סברה ושתילה. בערבית סבר (s'aber) הוא סבלנות.
עבאדי מציג את דמויותיהם של מיקה ואורי על רקע מוזהב, צבע שאינו חלק ממסורת הציור הישראלית. יש בו "קריצה" לאיקונות נוצריות, לזהב כמסמל עושר ומלכות שמיימית, ואפשרוגם מסמל את היחס האדנותי הישראלי ל"טעם הערבי", "הולכים עם המון זהבים וגורמטים", "מלא ברשרשים" אמירות מתנשאות, שיש בהן מן ההדרה והמיגדור, ומן הטעם הרע והמאוס, אף שעדיין שגורות בשיח. הסדרה נוצרה סביב תהליך הקשור לזהותו של עבאדי בו הוא מתבונן בלבנט במבט חיובי ואופטימי, ומשלב בעבודותיו בין מזרח ומערב, שילוב שמדגיש את הדמיון בין היהודים לערבים שהרי כולנו תושבי האוריינט. עבאדי יוצר במכוון הכלאות מיתוסים, מצליב זהויות ומציע מבט מרובד ואמיץ על יחסי יהודים ערבים במרחב הישראלי.
גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו
הגלריה פתוחה שבעה ימים בשבוע :
א-ה 17:00-9:00, ו – 13:30-11:00 שבת – 16:00-13:00
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
תודה זיוה על הדברים!
אהבתיאהבתי