המקומי: רב־תרבותיות בשדה האמנות הישראלי אירוע פתיחה: 30.4.26   נעילת התערוכות 31.12.26

מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, דרך אבא הלל 146, רמת גן https://www.rgma.org.il/

שעות פעילות המוזיאון:  יום שני,  10:00-14:00; יום שלישי, 16:00-20:00; יום רביעי, 10:00-14:00; יום חמישי, 10:00-14:00 ו 16:00-20:00; יום שישי/שבת, 10:00-14:00

שרי גולן, האוצרת הראשית מציינת "אשכול התערוכות "המקומי: רב־תרבותיות בשדה האמנות הישראלי" שואף לנסח מחדש את האופן שבו אמנות ישראלית מדברת "מקום" כאן ועכשיו. האשכול מציע לראות במושג המקומיות מנגנון שמייצר הכללה והדרה וחושף את ההיררכיות שבין מרכז לפריפריה. "המקומי" הוא זירה שבה מתנגשים זיכרונות, חוויות הגירה והיסטוריות מודחקות. האשכול מציע להתבונן במקומיות כשפה המאפשרת ריבוי קולות. באשכול יוצגו ארבע תערוכות מרשימות ומעמיקות וקיר אמנית – כולן של אמנים/יות ואוצרים/ות ישראלים אשר מעצבים את השדה המקומי".

***

אמירה זיאן | "גלגול נשמה" אוצרת: גליה בר אור

עוזרות אוצרת: קלאודיה ברגר, גילי זיידמן

במפגש עמה מספרת אמירה זיאן ששבע שנים עבדה וחקרה את הנושא "גלגול נשמות", אף שפחדה לעסוק בכך. בעבודותיה, הסתמכה על אלה שחוו "גלגול נשמות". השנים התאפיינו ומתאפיינות במגיפה עולמית, טבח ומלחמה. במציאות של אי-ודאות קיומית היא ממשיכה ליצור, ובעבודותיה מחלחלת תחושת האיום אל היופי, המוות אל החיים והחיים אל המוות.

התערוכה עוסקת ב"נוטוק ( نُطّق ), שמשמעו "לספר". על פי האמונה בעדה הדרוזית, בעוד הגוף כלה, הנשמה נצחית ונודדת בין גופים. העדויות לכך מגיעות לרוב מילדים רכים, המעלים זיכרונות, שמות ומקומות מחיים אחרים, שבהם מצטלבים עקרונות של רוח וחומר, חיים ומוות. זיאן אינה מתעדת את השיחות באורח דוקומנטרי, אלא מעלה אותן באמצעות  המצלמה, כדבריה, "את הדהוד השיחות ומה שהן חקקו בנשמתי. כל דיוקן הוא עדות פואטית לזיכרון שאינו כתוב, אך חרוט עמוק בבשר ובנשמה".  

בחברה הדרוזית המסורתית נשים אינן מצלמות ואינן מצטלמות. החשיפה הארוכה בצילום מהדהדת שכבות זמן וזיכרון ומטשטשת את הגבול שבין גילוי לכיסוי ובין הנראה לנסתר.

זיאן מציינת-  בתוך כל עבודה יש סיפור שקשור להיסטוריה ולחפץ מסוים. לעתים בא אדם ומספר שהוא הנשמה שהתגלגלה. אנשים שנולדו עם סימנים בגוף שנשארו מגלגול קודם. חפצים, זיכרונות של אנשים. ומוסיפה שאינה יודעת אם זו אמת או דמיון. "אבל דבר אחד ברור לי: יש סימנים שהגוף נושא גם כשההיגיון מתקשה להכיל זאת, ויש נשמות שפשוט מסרבות לשכוח".

***

תמר שפר  | "בנה ביתך" אוצרת: שרי גולן  עוזרת לאוצרת: גילי זיידמן

בתערוכה "בנה ביתך", מציגה שפר מיצב פיסולי המשקף את המציאות הישראלית העכשווית  וממשיך מסורת פיסולית של רדי-מייד מטופל, מתכתב עם אמנות פלסטית, רפרנסים של אדריכלות, עיצוב, שפות חומריות שונות. כך לדוגמא, המיצב מתכתב עם יצירות אמנות ישראלית מודרנית ועם יצירות אמנות עכשווית שקדמה לתקופתה – ממיכאל גרוס, דרך נחום טבת ודרורה דומיני, ועד לאמניות- כמו הילה טוני נבוק ואתי אברג'ל.

הפילוסוף והארכיטקט גסטון בשלאר כתב לפני יותר מ-50 שנים את היצירה החשובה: ה'פואטיקה של המרחב', בה הוא מתאר כיצד המרחבים בחיינו משפיעים על ההכרה שלנו.  המרחבים המוצגים במיצב של שפר צנועים. הם מזמינים אותנו הצופים להתבונן בהם במעין אזכור לזיכרון אישי וקולקטיבי כאחד, לפינות מוכרות המצויות בחיי היום יום, ובה בעת עולה תחושת איום המאזכרת לדידי את "האלביתי" ה-Unheimliche – המאוים של זיגמונד פרויד. ומכאן עלה השאלה מהו בית? בית כמקום של שלוה, ביטחון או בית שמתפרק.

שרי גולן סיפרה במפגש עמה שליוותה את תמר שפר שש שנים. ההומור השחור של שפר, ביקורתיות מול המיתוס של "היהודי הנודד", וכל מה שקורה בעיקר בעת האחרונה במרחב שלנו ומתפרק. בעבודתה מפנה מבט שיש בו מן הקשב ויכולת התבוננות במציאות הישראלית המורכבת.

***

"האדרת"  | "The Overcoat" אוצרת: דינה יקרסון

במפגש עמה מספרת דינה יקרסון שזו תערוכה שלישית בטרילוגיה שאצרה במוזיאון רמת גן, מתוך הרצון להחיות את אוסף צ'טלין ולחבר בינו לבין העשייה הישראלית, המקומית.

בתערוכה זו, היצירות במגוון המדיומים השונים מספרות סיפור. הן עוסקות בזהויות תרבותיות, פולקלור, מגדר, גוף והיסטוריה, ומחברות בין עולם התיאטרון והפרפורמנס לציור ופיסול. שם התערוכה "האדרת" לקוח מסיפורו של ניקולאי גוגול.

אוסף צטלין, ניתן כתרומה לעיר רמת גן על ידי מריה צטלין בשנת 1959. באוסף יצירות של גדולי הציירים שפעלו ברחבי רוסיה וצרפת בראשית המאה ה־20. תקופת התהוות האוסף מקבילה לתור הזהב של אמנויות הבמה, ובראשן פעילותה של להקת "בלט רוס" בניהולו של סרגיי דיאגלב. ציירים רבים בני התקופה שיתפו פעולה עם דיאגלב ועם יוצרים נוספים מעולם התיאטרון והמחול, ונטלו חלק בעיצוב תפאורות ותלבושות למופעים. רישומים ועבודות נייר אלו, ששימשו כמתווים לתלבושות במה, נאספו על ידי בני הזוג מריה ומיכאיל צטלין ולימים הפכו לנדבך חשוב ומרכזי באוסף.

ברישומיהם של האמנים שפעלו בראשית המאה ה־20 ברוסיה ובצרפת, מופיע הבגד כאלמנט מכונן, המרכזי לעיצוב הדמות ולמופע כולו. בין היצירות בתערוכה נכללות סקיצות של הציירת נטליה גונצ’רובה למופעי בלט ותיאטרון, עבודות של ליאון באקסט ואמנים נוספים. היצירות שייכות לתפיסה אמנותית שראתה את הציור ואת אמנויות הבמה כשלובים זה בזה בקשר הדוק. לצד העבודות מן האוסף מוצגות יצירות של אמנים עכשוויים: סופיה מטבייבה, מעצבת במה שהיגרה מרוסיה, המתגוררת ברמת גן בשנים האחרונות, מציגה סקיצות לתלבושות שיצרה להצגה המוצגת בימים אלו בסנט פטרבורג שברוסיה. רותי דה פריס מציבה את עבודתה "שריון ללב רגיש" במיצב כולל בעיצובה, המחבר בין אובייקט פיסולי לבין יצירות מתוך האוסף. עבודות הנייר של אלהם רוקני שוזרות סיפורי עמים מסודן ואריתריאה עם דימויים מתוך ההיסטוריה של איראן. גילי אבישר עוטה על עצמו דמויות באמצעות טקסטיל ווידיאו, ובכך יוצר עולם משחקי, צבעוני ועשיר המהדהד את עולם אמנויות הבמה.

האמניות והאמנים המשתתפים: גילי אבישר, ליאון באקסט, אלכסנדר בנואה, נטליה גונצ׳רובה, רותי דה פריס, איוון יפימוב, סופיה מטבייבה, פיליפ מליאבין, דמיטרי סטלצקי, אלהם רוקני 

***

גבריאלה וילנץ  |  [לא] ועדת קישוט אוצר: יניב שפירא

בפגישה עמו מספר יניב שפירא אוצר התערוכה, על בקשתו מגבריאלה וילנץ: "אני רוצה מבט עכשווי".

בכניסה לתערוכתה של גבריאלה וילנץ תלוי שלט ניאון: "לא ועדת קישוט". המילה "לא" מהבהבת, כמו תקולה, מרמזת על מורכבות מעמדו של "אמן הקיבוץ" ועל המתח בין קולו של היחיד לבין המחויבות לקולקטיב. וילנץ, הפועלת בתערוכה זו כבמאית תיאטרון או כמנצחת על מקהלה של סמלים ושל דימויים שעיצבו את שפתה של אמנות הקיבוץ, מייצרת מבע פרשני וחזותי משלה כהשלמה לתערוכה התנועה, וכמעין תערוכה בתוך תערוכה.

עבודותיה של וילנץ הן תולדה של עשרות מפגשים ושיחות, שקיימה עם אמניות ואמנים פעילים, בני קיבוצים וחברי קיבוצים בעבר ובהווה. בעבודות וידיאו כ"הבה נגילה", מופיעים דיוקנאותיהם של שמונה מהם בריקוד אופייני לחגיגות קציר העומר בחג השבועות. "יום חול בקיבוץ", הינה קולאז' דיגיטלי משולב באנימציה. עבודת הסאונד שיחת קיבוץ מורכבת מקולאז' של קולות אמנים ואמניות, המספרים על חוויותיהם כבני וכחברי קיבוץ. בעבודת הנייר נספח לתקנון חוזרת וילנץ לדפדף במאות מסמכי ארכיון, דפים מתוך פרוטוקולים, תקנונים והתכתבויות, שנועדו להסדיר את מעמד האמן בקיבוץ, כפעולה הטומנת בחובה ממד נוסטלגי כלפי המנגנונים הבירוקרטיים של העבר. היא מציעה מעין גרסה משלה, בבחינת ניסיון נואש ושובה לב להסדיר את המתח שבין זיכרון אישי לזיכרון המוסדי.

***

קיר אמנית:  דורון עובד  | "קווי מגע"  אוצרת: קרני ברזילי

עבור דורון עובד, הנוף והטבע הם מרחב פואטי של גילוי, השתהות והתבוננות. עובד, בשיטוטיה במרחב זה, נעה בין שני קטבים: שייכות עמוקה למקום, לצד ריחוק עדין שמאפשר חקר מחודש של הסביבה המיידית מבעד לעדשת המצלמה. בתערוכה קווי מגע, צילומים מפרויקטים שונים מן השנים האחרונות, בתחביר חדש המתווה הקשרים בין טבע לתרבות ובין אדם לסביבה. קיר האמנית כולל גם יצירות אשר לאחרונה נוספו לאוסף המוזיאון.

תודה על המפגש ועל החומרים